הקיץ הזה יהיה שונה

חלק ראשון

נכון שנפלא לחשוב שמחר מתחיל יום חדש, נקי משגיאות?

ל"מ מונטגומרי, אן מהחווה הירוקה¹

פרולוג

קיץ, לפני חמש שנים

סוככתי על עיניי בידיי כדי שאוכל לגמוע במבט את המראה. מפרץ שטוף שמש. מים נוצצים כאבני ספיר מתחת לצוקי נחושת. אצות מונחות בקינים סבוכים על רצועת חוף חולית. מסעדה מחופה עץ. ערימות של מלכודות לובסטרים. איש במגפי דייגים גבוהים.

ריח מים אפף את אפי וטרטור של סירת דיג הגיע לאוזניי. רוח מלוחה גרמה לחצאית שלבשתי להתנופף מעל שוקיי וחייכתי. כך בדיוק דמיינתי את החופשה הראשונה שלי באי הנסיך אדוארד, מלבד פרט חיוני אחד. ברידג'ט פספסה את הטיסה שלה, אבל אני הגעתי. והייתי רעבה.

נדרש לעיניי רגע להתרגל כשנכנסתי לשָׁאק מַאלפַּק. מייד הפניתי את המבט אל נערה שחבשה צמות מלאכותיות וכובע קש. היא ישבה ליד שולחן סמוך לחלון, ובזמן שאחיה הגדול צפה בחוות דגי המוֹלי על המים, היא שלפה צ'יפס עבה מהצלחת שלו. היא תחבה אותו לפיה כשקלטה אותי מסתכלת עליה, ואני זקרתי לעברה אגודל.

"הבעיות שלך ייראו זניחות כשנגיע לאי," הבטיחה אתמול ברידג'ט. הייתי שרועה על דלפק המטבח בדירה שלנו והצמדתי את המצח לשיש. היא ליטפה לי את הגב. "אל תקשיבי להורים שלך. את מסוגלת, בי."

ברידג'ט מעולם לא קראה לי בשמי הרשמי. רוב האנשים בחיי קראו לי לוסי אשבי, אבל חברתי הטובה, ברידג'ט, קראה לי בי.

עמדתי ליד דוכן המארחת ושלט מצויר שעליו נכתב עפות על הצדפות, כשריח החומץ המיושן באוויר מילא את פי ריר. שולחנות העץ הלא תואמים היו עמוסים, ולא נראה שאף אחד עומד לסיים לאכול. שום דבר לא הסתדר לי היום.

כשפניתי לצאת, מלצרית עם שיער אפרפר ושלוש צלחות של כריכי לובסטר מאוזנות על זרועה קראה אליי.

"שבי ליד הבר, מותק." סובבתי את הצוואר וראיתי שורת כיסאות בר ריקים מאחוריי.

וגם אותו.

הוא עמד בצד השני של הדלפק בראש מורכן תוך כדי פיצוח צדפות. החולצה הלבנה שלו נמתחה על זרועותיו וכתפיו בזמן שעבד. שערו היה מעט כהה יותר משערי — חום שוקולד עמוק, עבה וגלי — קצר מספיק כדי שלא יסתיר את עיניו, אבל ארוך וגולש על המצח בשובבות. הדחף להעביר בו את ידי היה כמעט בלתי נשלט.

צפיתי באמות ידיו מתכווצות כשנעץ סכין קטנה עם ידית עץ לתוך צדפה, ואז סובב את מפרק כף היד ופתח אותה. הוא ניגב את הלהב במגבת מטבח מקופלת והחליק אותו דרך אמצע הצדפה. החלק העליון עף הצידה. לאחר תנועת סכין קלה נוספת, הוא הניח את הצדפה על מצע של קרח מרוסק.

כשהתקרבתי, הוא ניקה שוב את הלהב. במקום לנעוץ אותו בצדפה הבאה, הוא עצר והביט בי.

כמעט מעדתי. לעיניו היה גוון מרהיב של קרחון כחול שבלט על רקע שיזוף עמוק. שקע חצה את מרכז סנטרו. פניו לא ראו סכין גילוח יומיים לפחות, ושיקפו פקעת של ניגודים. לסת נחושה. שפתיים ורודות רכות, התחתונה מלאה יותר מהעליונה. עיניים בהירות מוקפות ריסים שחורים.

הוא הביט בי פחות משנייה. ראיתי אותו והוא ראה אותי ובאותו הבהוב רגעי, משהו קרה בינינו.

ידיעה. תשוקה. רצון.

חשמל.

הדופק שלי האיץ ושמעתי אותו רועם ודוחק באוזניי. כל הדאגה, הפחד והבושה שנשאתי מאז סיפרתי להוריי שאני עוזבת את העבודה, גלשו מעל כתפיי כמו משי דקיק.

הוא חזר למלאכתו ולא התייחס אליי כשגררתי כיסא בר. הבטתי בידיו בשעה שהפשיט צדפות בזו אחר זו במהירות מסחררת. הוא פירק עשר צדפות והניח את המגש בקצה הבר.

הוא הישיר אליי מבט ולרגע שנינו הסתכלנו זה על זה. משהו בעיניו היה מסויג ומתחת לבריכות הבהירות נשקפה זהירות כלשהי. ראיתי הבזק של עצב, אבל בדיוק כשתהיתי מה מקורו, הוא נעלם. במבט מקרוב ראיתי שיש בקשתית הימנית שלו כתם חום זערורי מתחת לאישון. פגם קטן ומושלם. פתאום העובדה שברידג'ט פספסה את הטיסה שלה, לא נראתה בעיניי כמו אסון גדול. הרגשתי שזו יד הגורל. אין ספק שהוא היה הבחור הכי סקסי שראיתי בחיים.

"רעבה?" שאל.

"מתה מרעב," עניתי והיה נדמה לי ששפתיו מתעקלות.

"מאיפה הגעת?" קולו היה עמוק ויבש כמו קליפת עץ. המבטא שלו היה כבד משל ברידג'ט — ה"הגעת" שלו נשמע יותר כמו "איגעת".

"איך אתה יודע שאני ממקום אחר? אולי אני מקומית." הוא נעץ בי מבט. שוב קרה משהו. זרם חשמלי. הוא התמקד בשיער שלי — חום נחושתי קלוע לנזר סביב ראשי — ואז הביט בבגדיי. הגבה שלו הזדקרה. כשתכננתי את המלתחה לחופשה, חשבתי שהשמלה כפרית והולמת — דגם חשוף כתפיים בדוגמת משבצות גדולות באדום־לבן. נראית כמו טוויסט מודרני של אן שרלי מ"האסופית". אבל אולי הגזמתי קצת עם השרוולים הנפוחים.

הוא משך באחת מכתפיו והמחווה נראתה לי מוכרת. "רוב המקומיות לא מתלבשות כמו מפות שולחן," אמר בפנים חתומות כשהמלצרית עברה מאחוריו וטפחה על כתפו בנזיפה. העברתי את ידיי על הכותנה, קימטתי את המצח וסידרתי את מפתח הצוואר.

הוא הרים צדפה נוספת ולאחר שפירק אותה, אמר, "זו מפת שולחן יפה."

"היא מוכרחה להיות יפה. היא חיסלה לי את המסגרת בכרטיס האשראי."

"אל תתייחסי אליו, מותק," אמרה המלצרית כשלקחה שתי צלחות של בקלה מטוגנת מהמטבח. "הוא חלוד. חי בסרט שמספיק לו להשתמש בעיניים האלה. אני כל הזמן אומרת לו שנשים מעריכות נימוסים."

צחקתי. מבטו נע אל עיניי לשמע הצחוק, ושוב הרגשתי את זה. ברק עובר לאורך עמוד השדרה שלי.

"זה מה שנשים מעריכות? נימוסים?" קולו היה שקט וליטף את עצם הבריח שלי ואת כתפיי.

הכרתי את הנימה הזאת. פלרטוט. הוא היה עדין יותר מהגרסה שהייתי רגילה אליה — ללא שורת הפתיחה הבוטה וההתנהגות שמשדרת את לא יכולה לעמוד בפניי — אבל הרגשתי אותו. הזמנה למשחק. שורת פתיחה של פרטנר באימפרוביזציה על סצנת משחק. ידעתי לפלרטט. הייתי פלרטטנית מצטיינת. שפתיי עקצצו. חיוך נפרש בצד אחד של פיו.

"אני לא יודעת מה נשים אחרות מעריכות, אבל אני אשמח לתפריט." התקרבתי אליו. "בבקשה."

"מקובל."

אבל הוא לא נענה לבקשתי. במקום זאת, הוא גירד פקעת של חזרת טרייה שדגדגה את אפי, והניח אותה יחד עם שני פלחי לימון במרכז טבעת של צדפות. הוא הניח את הצלחת ובקבוק של רוטב חריף לפניי. שש צדפות מאלפק מבריקות.

"על חשבוני."

"באמת?"

הוא נע לאורך הבר. הוא לבש ג'ינס כהים ומקופלים בתחתית, וזוג נעלי ואנס בדוגמת משבצות שחור־לבן. צפיתי בשרירי הזרוע שלו כשמזג כוס בירה. הוא הניח לפניי את הכוס המכוסה אדים.

"בבקשה..." הוא השתתק.

"לוסי."

"בבקשה, לוסי."

"תודה..." סימנתי לו.

הוא ניגב את ידיו במגבת מטבח ונעץ בי את עיניו כאילו היה צריך להחליט משהו לפני שענה. "פליקס," אמר אחרי רגע.

"אני בדרך כלל לא שותה בירה, פליקס."

"זו בירת אוכמניות שמיוצרת כאן באי. תטעמי."

לגמתי. היא הייתה קרה כקרח ומעט חמצמצה.

"תודה." הנחתי את הכוס. "וצדקת קודם — אני באמת לא מכאן. אני גרה בטורונטו," אמרתי והרמתי צדפה.

"טורונטו," חזר, אם כי העיר נשמעה בפיו יותר כמו טרה־נה. הוא הנהן פעם אחת בכובד ראש. "סליחה."

שלחתי אליו חיוך עקום. "אין על מה. אני אוהבת את העיר. רוב הזמן. היית שם?"

"פעם אחת," אמר. "ביקרתי שם רק ללילה אחד, אבל הספיק לי."

המהמתי. טורונטו היא טעם נרכש, ולמרות שגרתי שם שבע שנים, לא הייתי בטוחה שהתרגלתי אליה לגמרי. הוספתי לצדפה קמצוץ חזרת ולימון, והרמתי אותה לעבר פליקס בהצדעה, לפני שהטיתי את הראש לאחור בעיניים עצומות. מלח אוקיינוס טרי זלג על לשוני, ואיתו הגיע זיכרון.

ברידג'ט ואני בדירה שלנו בסתיו שעבר. לא מזמן עברנו לגור יחד ובילינו את סוף השבוע בפריקת חפצים ובהערכת מצב. איך הדברים שלנו ישתלבו יחד? איך אנחנו נסתדר יחד? ביום ראשון בערב, החלטנו שיהיו לנו שני פותחני קופסאות, נוותר על שולחן קפה ונשיג פוטון עם מסגרת לא נוחה בעליל ואספקה לכל החיים של נרות מאיקאה.

שכבנו על הרצפה מכוסות אבק כשברידג'ט זינקה וגלשה למטבח בגרביים. היא הוציאה מהמקרר קופסה של צדפות מאלפַּק מאי הנסיך אדוארד. ברידג'ט הייתה בת עשרים ומשהו יוצאת דופן עם סכין משלה לפתיחת צדפות, אבל אני מעולם לא אכלתי צדפה. היא לא מצאה את הסכין בכאוס של עיתונים וניילון נצמד וקרטון, ולכן היא פתחה את כל החבילה בעזרת מברג ששלתה מארגז הכלים שלה בפנים מכווצות ורודות ממאמץ.

"אם אי־פעם תפגשי את המשפחה שלי," אמרה בזמן שהוצאתי רסיס של קונכייה, "תישבעי שלעולם לא תספרי להם איזו עבודה גרועה עשיתי עם הצדפות האלה."

היינו חברות שנה, ומלבד הדודה שלי, היא כבר נהפכה לאדם הכי חשוב בעולם מבחינתי, אבל באותו ערב התאהבתי בברידג'ט עוד קצת.

חבל שהיא לא הייתה כאן. היא הייתה צריכה להיות נוכחת במעמד הצדפה הראשונה שלי באי הנסיך אדוארד. ראיתי אותה רק הבוקר, אבל לפתע התגעגעתי אליה בעוצמה שצרבה את גרוני.

כשפקחתי את עיניי, פליקס בהה בי. הייתי מוכנה להישבע שראיתי צל של כאב — מלנכוליה צפה מתחת לפני השטח הכחולים. אבל היא נעלמה שוב לפני שפיו התעקל בזווית.

"טעים?" שאל.

"מאוד."

הזזתי את עצמי על הכיסא ושילבתי את רגליי. הרגשתי את הסומק מתחיל להתפשט. נשאתי את הרגשות העזים שלי על חזי באדום בוהק. הוא התחיל בין שדיי וזחל אל צווארי. עיניו של פליקס ירדו ונחו על שלישיית נקודות החן שמתחת לעצם הבריח שלי.

"אז מה מביא אותך לאי?"

"טיול בנות."

זה היה הרעיון של ברידג'ט. סוף־סוף אספר להוריי שעזבתי את המשרה ביחסי ציבור, ואז נצא לחופשה בבית של המשפחה שלה באי. שבועיים של צדפות, חול וים. שבועיים מנוחה בלי שום דאגות. הרגשתי שהגענו לשלב חדש במערכת היחסים שלנו. היינו שותפות לדירה כבר שנה, וחברות שנה לפני כן, אבל אף פעם לא באמת מכירים מישהו עד שפוגשים את המשפחה שלו. וחיכיתי בכיליון עיניים לפגוש את המשפחה של ברידג'ט. היא הייתה האדם עם הכי הרבה ביטחון עצמי, כישרון ולב רחב שהכרתי, ורציתי לראות מאיפה הגיעה.

פליקס העמיד פנים שהוא מסתכל על המושבים הריקים לצידי. "איבדת את החברה שלך בדרך?"

ההורים של ברידג'ט ביקרו חברים בנובה סקוטיה עד השבוע הבא, ואחיה הצעיר לא ענה להודעות או לשיחות שבהן ניסתה למסור לו שאני מגיעה לבד. הייתי אמורה לנסוע אליהם הביתה ולהיכנס בכוחות עצמי. "לכי מסביב לבית אל המרפסת," הנחתה ברידג'ט. "יש מפתח רזרבי מתחת לקרפדה מקרמיקה."

שנאתי להיות לבד ולשבת בחוסר מעש, ולא רציתי לבלות את שארית אחר הצהריים לבד בבית משפחת קלארק, כשאי־שביעות הרצון של הוריי מהדהדת ברקע. נסעתי ברכב השכור ישירות משדה התעופה של שרלוט טאון אל שאק מאלפק.

"החברה שלי מגיעה מחר," אמרתי והישרתי מבט אל פליקס.

הוא עיבד את המידע, הטה את ראשו הצידה, צמצם את עיניו ואז הרים את הסכין שלו. צפיתי בו פותח שלושים ושש צדפות תוך דקות ספורות, ידיו נעות במהירות מרשימה. כשהתחלתי לחשוב שפירשתי אותו לא נכון, הוא דיבר ועיניו איתרו את עיניי מתחת לריסיו.

"יש לך תוכניות לפני שהחברה שלך מגיעה?"

זה היה כנראה בהשפעת הבירה או הבאז של ההגעה למקום חדש, כי בדרך כלל לא הייתי ישירה כל כך, בטוחה כל כך לגבי מה שאני רוצה. "לא," אמרתי לפליקס. "אני לגמרי פתוחה להצעות, כמו הצדפות האלה."

עיניו התרחבו והוא קילל. שובל של דם התפתל במורד זרועו. לקחתי חופן מפיות נייר מהמתקן ומיהרתי להקיף את הבר.

"אתה בסדר?"

הוא הרים את ידו מעל הפצע במפרק כף היד השמאלית שלו, וכיסיתי אותה במפיות.

"אולי אתה צריך תפרים."

"זו רק שריטה."

התקרבתי והחזקתי את זרועו תוך כדי שהפעלתי לחץ על החתך.

"בשם אלוהים," קראה המלצרית. "תנקה את זה וצא מכאן."

המשכתי לאחוז בזרועו והלכתי אחריו למשרד קטנטן, שם הוא מצא ערכת עזרה ראשונה במגירת השולחן.

"זה קורה הרבה?" שאלתי בזמן שחבשתי את מפרק כף ידו. הרגשתי את חום הבל פיו על עורי.

"לא, לוסי. נשים יפות לא אומרות לי בדרך כלל שהן לגמרי פתוחות להצעות בזמן שאני מחזיק חפצים חדים."

חייכתי. "ומה לגבי חפצים קהים?"

"לצערי גם לא."

"חבל," אמרתי, אבל לא ממש האמנתי לו. פניו היו הצטלבות של חספוס ומחזה עוצר נשימה. ונוסף על כך, השיער ושרירי הזרועות. הסתכלתי היטב גם על צידו האחורי, והוא נראה יוצא מן הכלל. אני מתערבת שפליקס כבר שמע שורת פתיחה או שתיים שכללה משחקי מילים על פתיחת צדפות. המצאתי לפחות חמש מאז נכנסתי למסעדה.

הידקתי את התחבושת, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לעזוב אותו. "אתה רוצה שנבדוק את זה?" שאלתי. "אני יכולה לקחת אותך לבית חולים."

"הזרוע שלי בסדר." פליקס התכופף כדי לפגוש את עיניי.

ניצוץ. תסיסה. פצפוץ.

"מה דעתך לקחת אותי הביתה במקום, לוסי?"

בקושי דיברנו במהלך הנסיעה, אבל האוויר במכונית רטט בציפייה. הרגשתי את תשומת הלב של פליקס נודדת מלחיי לכתפיי ויורדת עוד יותר. אני בטוחה שהוא ראה את הדופק בצווארי.

הייתי לחוצה והבטן שלי התהפכה וצללה כמו שחפים בשמיים הפתוחים. בגיל עשרים וארבע כבר היו לי סטוצים ומפגשים ללא מחויבות. רומנים קצרצרים, לילות חשק והנאה, כמה שבועות של השתובבות — קלילות הייתה המומחיות שלי. אבל הרגשתי שכאן קורה משהו אחר. מסוכן יותר. לא אכלנו יחד, לא שתינו יחד. לא חיפשתי אותו בגוגל. לא ידעתי מה שם המשפחה שלו או בן כמה הוא. סוף שנות העשרים?

הדבר היחיד שידעתי הוא שפליקס חתיך, גורם לפתיחת צדפות להיראות כמו משחק מקדים, ורוצה לשכב איתי.

פניתי אל שביל הגישה שלו, שביל מתפתל מעפר אדום שחצה שדה ירוק. מקבצים של ורוד וסגול צמחו בשוליים לאורך התעלה. עברתי עיקול ועוד עיקול, ובית הופיע לנגד עיניי. הוא ניצב בגאווה באופק עם רעפי ארז מאפירים, וגג התנשא לשתי פסגות בולטות משני עבריו. המסגרת נצבעה לא מזמן בלבן ודלת הכניסה הייתה צהובה ומזמינה. הים השתרע מאחורי הבית במישור כחול מנצנץ.

"כאן אתה גר?" שאלתי לאחר שחניתי. ערוגות הפרחים היו יפהפיות. עונת הכלניות בטורונטו הסתיימה, אבל כאן הן היו בשיא פריחתן. ראיתי לפחות עשר. ורדים נראו בשפע. קלמטיס ורוד־סגול מטפס על סורג. פרחי לוע הארי. רודבקיה שעירה. פניתי אל פליקס. "זאת הגינה שלך?" אבל הוא כבר יצא מהמכונית.

הוא הקיף את מכסה המנוע, פתח את הדלת שלי והושיט את ידו. אוויר האוקיינוס האטלנטי מילא את ריאותיי, כשרוח עזה גרמה לחצאית שלי להתנופף במעלה רגליי. צחקתי וניסיתי לסדר אותה, אבל פליקס אימץ אותי אליו. שכחתי מהכלניות. הוא היה גבוה ממני בכמה סנטימטרים, כך שנעמדנו זה מול זה בצורה מושלמת, אף אל אף, חזה אל חזה, אגן אל אגן.

"לא ציפיתי שככה יתגלגל היום שלי," אמרתי.

ראיתי גומה מגיחה בלחיו השמאלית כשחייך, ולא נשאר זכר לצער שהרגשתי במסעדה.

"לא?"

שפתיו התחככו בשפתיי לפני שגלשו אל צווארי. הטיתי את ראשי לאחור והבטתי באנפה שעפה מעל.

"לא־לא."

הזיפים שלו דגדגו את עורי כשפיו מצא את דרכו אל משולש נקודות החן. הוא נישק אותן ואז טעם בלשונו. רעד עבר בי.

"כנראה לא עשית תחקיר כמו שצריך," אמר ושפתיו נעו אל אוזני. "ככה אנחנו תמיד מקבלים נשים מהממות שמגיעות מרחוק — קבלת פנים מסורתית באי."

צחוק פרץ מגרוני. "אם הייתי יודעת, הייתי מגיעה הרבה קודם."

ידו עטפה את עורפי. "אני חושב שבאת בתזמון מושלם."

אוויר נשב בינינו וצפינו זה בזה למשך רגע טעון, לפני שצמצמנו את המרחק. רציתי להתקדם מהר אבל התחלנו לאט ועדין, מהוסס, עד שלשונו של פליקס גלשה על שפתיי. רכנתי אליו ואצבעותיי נדדו אל שערו. הוא ינק את שפתי התחתונה ואני גנחתי. ואז שיניו הגיעו ושרטו את שפתי. הנשיקה לא הייתה כואבת, אבל היא הפתיעה אותי וגרמה לי לפקוח עיניים.

הוא התרחק ומבטו היה מצועף יותר מאשר כמה רגעים קודם לכן.

"יותר מדי?"

נגעתי בפי והנדתי בראש. "עוד."

פליקס הוביל אותי לתוך הבית, ולפני שהספקתי לפעור פה מול הנוף, שוב התנשקנו. שלחתי יד לשולי החולצה שלו ושמעתי את החריקה המתכתית של הרוכסן שלי. התפשטנו ומעדנו על הבגדים שלנו, תוך כדי שעלינו במדרגות לחדר שלו בסבך פראי של איברים וצחוק.

כשנפלנו יחד למיטה שלו, כבר היינו רעבים. גופו של פליקס היה כולו פסים נוקשים ורכסים עבים, כאילו עוצב אווירודינמית. כתפיו היו רחבות, חזהו מוצק ועטור שיער כהה. אצבעותיי החליקו על עור הברונזה שלו והתפעלתי מהקוביות המתוחות שכיסו את הבטן.

לא שמתי לב מה יש בחדר מלבד העותק השחוק של ים סרגסו הרחב על השידה, שמשך את תשומת ליבי כשהתווה את דרכו על גופי בנשיקות. זה קצת הפתיע אותי, בתור חומר קריאה לבחור בשנות העשרים לחייו, אבל אז הלסת שלו התחככה בפנים ירכי והפסקתי לשים לב לעיצוב.

השמש שקעה, רצועות כחול־רויאל וכתום גלשו ברחבי השמיים, כשהחלטנו שאנחנו צריכים תדלוק מחדש. פרוסות עבות של לחם פריך מרוחות בחמאה. צלחת של עיגולי עגבנייה עסיסית, מומלחים ובוהקים משמן זית. עוד צלחת עם עוף קר בגריל. גבינת צ'דר. קלח תירס. הרכבנו כריכים פתוחים בעזרת העגבניות והגבינה, וחיסלנו את כל צלחת העוף במרפסת שהשקיפה על המפרץ. הוא לבש תחתוני בוקסר ושנינו לבשנו חולצות טריקו לבנות שלקח ממגירה שהייתה עמוסה בהם.

בפעם הבאה, לא הספקנו לעלות. אפילו לא הספקנו להיכנס. לפליקס היה טעם של עגבניות הקיץ הבשלות שאכלנו בארוחת הערב — פרץ רענן של שמש ומלח.

עוד, אמרתי כל הזמן. עוד.

כשהתעוררתי בבוקר, זרועו של פליקס הייתה מונחת על מותניי וגופו עטף את גופי. כנראה נרדמנו בתנוחה הזו, אבל לא זכרתי את זה. המשכתי לשכב בשקט כדי לא להעיר אותו, ולא להתמודד עם המבוכה הבלתי נמנעת של הבוקר. אמש היינו נלהבים. התנהגנו כמו זרים שמשחקים תפקיד של אוהבים שלא נפגשו במשך שנים. הגעתי למסקנה שפליקס היה זקוק לפורקן בדיוק כמוני, ושנינו בוודאי נתבייש באור היום. אבל אז הרגשתי את הלסת שלו מתחככת בכתפי ואת שפתיו לוחשות על צווארי. וזה לא היה מביך. זה היה איטי ועצל ומתוק, כמו רוטב קרמל חם שגולש על כדור גלידה.

כשלבסוף נפרדנו זה מזה ואמרתי שכדאי שאלך, פליקס אמר לי שאני לא צריכה למהר.

"תתקלחי אם את רוצה," הוא אמר. "את מעדיפה קפה או תה?"

ולכן נשארתי. התקלחתי. פליקס שתה תה, ואני שתיתי קפה.

"מתי את צריכה לצאת כדי לאסוף את החברה שלך משדה התעופה?" שאל. ישבנו על המרפסת, הוא בכורסה ואני בפינת הספה שבה התענגנו זה על זה בלילה שעבר.

"בקרוב, כנראה. הטיסה שלה נוחתת בשתים־עשרה."

פליקס נשף לתוך התה שלו, ואדים התפתלו מעל הספל.

"נהניתי מאוד אתמול בלילה," הוא אמר והרים את עיניו אל עיניי. "אני יודע שאת כאן לשבועיים, אבל —"

קטעתי אותו. "פליקס, אתמול בלילה היה..." נפיץ. לוהט בטירוף. הרסני, כנראה. באמת הסקס הכי טוב שחוויתי אי־פעם. "זה היה... טוב, היית שם. אתה יודע מה זה היה."

עיניו נעו אל הסומק שפרח על חזי והשתהו על שלוש נקודות החן. "הייתי שם."

רציתי שיֵדע שאנחנו מסונכרנים. לא היינו אמורים לנהל את השיחה הזאת. "מה שאני מנסה לומר הוא שאני מסכימה — זה היה נהדר. חמישה כוכבים. אבל אני יודעת שזה היה חד־פעמי."

"יותר נכון ארבע־פעמי." הגומה היחידה שלו הבליחה.

"נכון," אמרתי ועיניי פגשו בעיניו.

ניצוץ. תסיסה. פצפוץ.

הוא כחכח בגרונו. "איפה את מתארחת? אם תרצי, אוכל לתת לך כמה הצעות למקומות לבקר בהם. יש לי רשימה מוכנה לאורחים ששואלים במסעדה. השארתי את הטלפון שלי במשאית של החבר שלי אתמול בערב, אבל אשלח לך הודעה כשהוא יחזיר אותו היום."

"האמת שזה יהיה נהדר." הושטתי יד לטלפון שלי ופתחתי את התכתובת עם ברידג'ט. "החברה שלי גדלה כאן, אבל היא גרה בטורונטו כבר שנים." הקראתי את הכתובת שנתנה לי לסאמר ווינד, ואז הבטתי בפליקס.

הוא בהה בי בלי למצמץ ופניו החווירו לפתע.

"מה?"

עברו כמה שניות עד שדיבר. "את בטוחה?"

"נראה לי?" קראתי שוב את הכתובת. "למה? אתה מכיר אותה?"

עיניו התרוצצו על פניי. "את החברה של ברידג'ט," אמר פליקס. "חשבתי שאת מגיעה בשבוע הבא."

פתחתי את פי להגיב, אבל אז הבחנתי בקרפדה הירוקה מקרמיקה ליד דלת ההזזה. הבטן שלי צנחה, מהר וחזק, כמו פטיש שנופל מקצה צוק.

"אלוהים אדירים."

ברידג'ט נתנה לי רק שלושה כללים לטיול.

מספר 1: תאכלי כמה שיותר צדפות.

"את בי," אמר פליקס.

הנדתי בראשי, למרות שהוא צדק. אני בי.

מספר 2: תשאירי את העיר מאחור.

הסטתי את מבטי מהקרפדה, שידעתי שמתחתיה מחכה לי סט מפתחות.

"אתה וולף," מלמלתי. "אתה ה... של ברידג'ט." הבחילה פגעה בי בעוצמה מסחררת כזו, שלא הצלחתי לסיים את המשפט. כיסיתי את פי ביד רועדת.

ומספר 3: אל תתאהבי באחי.

"כן," אמר פליקס. "ברידג'ט היא אחותי."