99 החברים של מייכה סאמרס

פרק 1
בן מספר 100

איך אני יודע שזאת אהבה? כי כבר הקאתי פעמיים, ועוד לא הצעתי לו בכלל לצאת איתי. החברים שלי היו יכולים להסתדר בלי המידע הזה, אבל הם מסכימים שקשיי עיכול שנובעים מחרדה הם התירוץ המושלם להבריז מבית ספר, ובפעם הראשונה בחיים שלי להזמין מישהו לדייט.

מי מסוגל להתרכז ביום כזה במספרים מדומים או בשערוריית טיפּוֹט דוֹם? יש אינספור סימנים לזה שאני צריך לעשות סוף כל סוף את הצעד: השמיים האפורים והמעוננים התבהרו סוף־סוף מעל קו הרקיע של שיקגו והתכסו בצבע תכלת מבטיח. זה היום החם הראשון בחצי השנה האחרונה, וזה מושלם בשביל המשימה הנוכחית שלי, כי אני יכול ללבוש את הגופייה השחורה שהזרועות שלי נראות בה שריריות (ספוילר: הן לא!). אין לי רגשות אשמה מזה שאני חותך היום מהלימודים. כבר נבחנתי ברוב בחינות הגמר, כיתה י"א כבר מאחוריי בעצם, וחצי מתלמידי י"ב בכלל לא יגיעו היום לבית ספר.

אנדי מֶקְדֶרְמוֹט, למשל.

כל חודש מאי הסתובבתי סביב אנדי בריכוז ובנחישות של כריש שחג סביב מַלָח טובע. כמעט שנה הוא יצא עם מישהי שהייתה איתי בחוג קדרות, אבל היא בגדה בו בחופשת האביב. הם נפרדו, ואחרי זה הוא התחיל להופיע במפגשים של מועדון הנוער הגאה בבית הספר שלנו.

בתור מזכיר המועדון, הרגעים היחידים שתיעדתי באותו יום היו: שאני אמות! אנדי כאן.

הָאנָה, החברה הכי טובה שלי, שהיא גם מרגלת מצוינת, הצליחה לגלות שאנדי יבריז היום מהלימודים וילך לפארק גְרַנְט כדי לצלם סרטונים לטיקטוק בשביל הלהקה שלו. אז גם אני מתכוון להגיע לשם במהירות הכי גדולה שהפֵּני־בורד שלי יישא אותי.

הסקטבורד המיניאטורי בצבע הוורוד הזועק כורע תחת משא התיק העמוס שלי, אבל אני מצליח לאזן את שיווי המשקל כי אני רזה כמו קיסם שיניים, בן שבע־עשרה אבל נראה כמו בן שתים־עשרה. הרוח האביבית מצליפה על הפנים שלי בזמן שאני מחליק על הגשר בצבע החלודה שבין הבית שלי בשכונת גוֹלְד קוֹסְט לאזור הלוּפּ — האזור המרכזי של שיקגו. כשאני מגיע אל האגם מתברר לי שכל תושבי העיר החליטו להשתמט היום מהלימודים ומהעבודה: שייטי מפרשיות, רוכבי אופניים, רצים וסתם אנשים שהתיישבו לעשות פיקניק — כולם להוטים לנצל את הרמז הראשון למזג אוויר נעים מאז אוקטובר.

אבל הרוח המלטפת לא משקיטה בכלל את הבעבוע החומצתי בקיבה שלי.

היום הוא היום שבו מיְְַיכָּּה סָאמֵרְס יזמין בפעם הראשונה מישהו לצאת איתו, לטוב או לרע!

ועדיף שזה יהיה לטוב!

אני עוצר את הסקטבורד שלי ליד גדר האבן שמובילה לפארק גרנט ומגלה שיש לי מזל — אנדי מקדרמוט כבר כאן, והוא לבדו. נדיר באופן בל יתואר למצוא את אנדי בלי החברים המפחידים שלו.

ובכל זאת, הוא כאן בלעדיהם, עומד בתור לעגלת נקניקיות בצד הכביש.

אנדי הוא נער שכאילו נשלף ישר מסיפור אגדה — אבל בסגנון קצת פנקי, כמו בסרט היורשים. יש לו שיער שחור מתולתל שצבוע בכחול בקצוות, מקבץ נמשים על לחיים שזופות, עגיל צמוד באוזן, חולצת פלנל קשורה סביב המותניים וטבעת כסף על כל אצבע. וייבְּ של קליפ רטרו כזה.

אני נושם בקצב אחיד, מלקק קצת את השפתיים היבשות שלי, מצמיד את הסקטבורד לתיק ונעמד בתור מאחורי אנדי.

הוא עדיין לא רואה אותי. הלב שלי לא מצליח להרגיע את קצב הפעימות שלו.

מוכרת הנקניקיות — אישה לבנה, מבוגרת וקולנית שמקושטת באביזרים של השיקגו בולס — מנופפת לאנדי להתקדם כדי לקחת ממנו הזמנה.

איך אני אמור לפתוח בשיחה? ואחרי שאני אצליח איכשהו לעשות את זה, איך להזמין אותו לצאת איתי בצורה שתישמע מספיק סתמית כדי לא להרתיע אותו, אבל בכל זאת מספיק ישירה כדי שהדייט שלנו לא יהפוך לבילוי ידידותי וחסר תשוקה?

במציאות בנים הם לא נסיכים מהאגדות. במציאות הם יצורים מפחידים ולא מובנים, שמגיעים אלינו מיערות המסתורין.

אין זמן לנשום. אני שולף את הטלפון שלי לתגבורת ומסמס להאנה: מקרה חירום! מקדרמוט לפניי בתור ללחמנייה עם נקניקייה. מה לעשות?

היא עונה מהר: תזמין אותו לצאת!

אני כמעט חונק את הטלפון. מאז כיתה ז' האנה יוצאת עם בנים מושלמים ומקובלים בזה אחר זה — ותמיד היא זו שמזמינים אותה לצאת — אז אני לא יודע למה בעצם נראה לי שהעצות שלה רלוונטיות לגביי, גיי שעוד לא הגיע אפילו לרמת היציאות של תלמיד בחטיבת ביניים.

תודה, האנה. אבל איך? אני עונה.

פשוט תשאל אם הוא רוצה לאכול יחד את הלחמנייה עם הנקניקייה, אבל שזה יישמע כאילו "נקניקייה" היא צופן למשהו אחר.

את מתבדחת, אבל אני לגמרי הולך כאן לאיבוד!

תזמין אותו לארוחת צהריים!

סוף־סוף צעד ראשון מעשי וניתן לביצוע. האנה מלכה.

"לחמנייה עם נקניקייה וכל התוספות," אנדי אומר למוכרת בקול המחוספס והצרוד שלו.

"ארבעה וחצי דולר," עונה המוכרת.

לפני שאנדי מספיק לשלוף את הארנק, אני מזנק קדימה עם כרטיס אשראי מושט. "אנימשלם," אני פולט במילה משובשת אחת.

אנדי מזנק לאחור, בהבעת הלם על הפרצוף עם הזקן הדליל.

אוי, לא. פעלתי מהר מדי.

"סליחה!" מסיבה לא ברורה אני מרים ידיים בכניעה. "אה... אני משלם?"

אנדי מרפרף בריסים הארוכים שלו, וההבעה ההמומה שעל הפנים שלו מתרככת והופכת לחיוך ממזרי. זה נחמד. האוויר חוזר לחזה שלי. "הֵיי," הוא אומר. "מייכה? מהמועדון של הבית ספר, נכון?"

הוא מזהה אותי!

"כן, אה..." אני אומר ומושיט למוכרת את כרטיס האשראי שלי. העיניים שלי מתרוצצות בפראות מסביב, נוחתות על כל דבר מלבד אנדי. התוכנית נהרסת במהירות. מבחינתו של אנדי, הילד כאפות הלבן שהוא בקושי מכיר פשוט צץ כאן פתאום בלי שום הסבר.

"גם אתה רוצה לחמנייה עם נקניקייה, חמוד, או שאתה רק קונה לו?" שואלת האישה.

המדרכה מסתחררת. אין סיכוי שאצליח להכניס משהו לפה. "רק לו," אני ממלמל.

אנדי אומר תודה. נעימת הקול הידידותית שלו לא מצליחה להרגיע אותי.

במאמץ על־אנושי אני מרים את המבט אל העיניים שלו — עיניים חומות כהות עם נצנוצי זהב. הוא מחייך.

יותר מדי תשומת לב. הבטן שלי מתכווצת.

תחייך, מייכה. אני מציית. יותר מדי שיניים! אני חושק שפתיים. עכשיו אתה נראה כאילו אתה עומד להקיא. אני באמת עומד להקיא! החיוך של אנדי מתחיל להתפוגג. אתה מאבד אותו!

"אני לא יודע מה אתה עושה היום בערב," אני ממלמל.

אנדי זוקף גבה עם פירסינג. "אתה... לא יודע מה אני עושה היום בערב?"

המשפט היה אמור להיות: אני לא יודע מה אתה עושה היום בערב, אבל אם אתה פנוי, אתה רוצה לצאת איתי לסרט/לאכול/לא־משנה־מה? אבל ברור שנלחצתי בחלק החשוב, אז זה יצא לי קְְריפּּי לגמרי.

"קח את הכרטיס שלך, חמוד," אומרת המוכרת ומושיטה לאנדי לחמנייה עטופה בנייר כסף ושקית צ'יפס. האישה שעומדת מאחוריי דוחפת את הילדים שלה קדימה בשביל שיזמינו, ואנדי ואני עוזבים את התור יחד.

מה אני עושה? אני אמור לעקוב אחריו כל היום כמו רוח רפאים אומללה?

"זאת אומרת, אם אתה לא עסוק הערב... אה... אני..." אני מגמגם.

למזלי, אנדי מבין לאן אני חותר. הוא נרתע קצת וגוחן אליי. "הי, מייכה, זה ממש מחמיא לי, אבל..."

"הכול טוב!" אני משתנק. "מזל טוב על סיום התיכון, מזל טוב על הלחמנייה. ביי!"

אני פותח בריצה מהירה לכיוון הנגדי, ברמת עצימות של צבי שעומד להפוך בקרוב לארוחת צהריים של יגואר. אני לא מאט עד שכל החומצה הרעילה שבקיבה שלי נעלמת.

הלב שלי מצטמק בחזה. לא הצלחתי לעשות את זה. שוב.

אחרי שכמה רחובות מפרידים בין אנדי לביני, אני שומט את הפני־בורד ומחליק לעבר פארק המילניום — קצת תיירותי, אבל לפחות אפשר להיבלע שם בהמון, וזה מה שאני זקוק לו עכשיו. אני קופץ מהסקטבורד, בועט בו לתוך הזרועות שלי וקורס ברגליים שלובות במרחק כמה מטרים מה"שעועית" — מיצב אמנותי ענקי שמורכב ממראות ושיש לו צורה של... כן, של תרמיל שעועית.

אני פותח את התיק ומוציא עפרון פחם ומחברת סקיצות מתוצרת חברת מוֹלְסְקיין. ברגע שהנייר העבה והמחוספס נוגע בקצות האצבעות שלי, ההשפלה הלוהטת מתחילה לתסוס.

אני נחשפתי שם — או משהו — וקיבלתי כדור בראש — או משהו.

זה באמת מבאס. הגיע הזמן להרדים את הקטע שלי עם אנדי ולצייר אותו כדי שהוא יסתלק לי מהראש.

אני מתחיל בקווי עיפרון רחבים וגסים ומצייר את אנדי מקדרמוט, אבל לא כמו שהוא נראה באמת, אלא כמו שראיתי אותו כשהייתי מאוהב בו. אני מגזים בתווי הפנים. השיער עם הקצוות הכחולים הופך לרעמה באורך הכתפיים, העיניים הופכות לירחים זהובים וזוהרים, חולצת הפלנל הופכת לבגד קרוע ורחב מאריג סקוטי משובץ, בסגנון ימי הביניים.

הוא פיראט, כמו ֶוסְטְלי מהנסיכה הקסומה. או אדם־זאב מאחד הרומנים הרומנטיים שהייתי לוקח לפעמים מהשידה של אימא שלי.

זאב־פיראט.

אני מוסיף כל מיני קישוטים. קעקוע של יער בלילה על הזרוע השמאלית שלו. עגיל חישוק במקום העגיל הצמוד שלו. שני ניבים שמבצבצים מתחת לשפם העבה שלו.

הוא ממש לא דומה לאנדי מקדרמוט האמיתי. בפנטזיה שלי הזאב־הפיראט אנדי חוטף אותי ולוקח אותי לבית שלו במעבה היער הזדוני. אין צורך להציע לו לצאת איתי ולהתחיל לגמגם, כי אני שבוי מרצון של הפיראט־הזאב. בפנטזיה הזאת אני לא נער בן שבע־עשרה שבחיים לא יצא לדייט...

בניגוד לחברים שלי, גם כשהתבגרתי לא נמאס לי מסיפורי אגדה, כי אני לא חושב שהם טיפשיים או מזויפים. בעיני בנים הומואים קטנים כמוני, סיפורי אגדה נראים ממשיים כמו כל דבר אחר — ואפילו יותר מדברים אחרים, כי אני שולט בסיפור. במציאות אני אפס. אני לא מצליח להוציא מילה מהפה. אני לא מסוגל אפילו להסתכל בעיניים של הבנים שאני בקטע שלהם. אין לי שליטה על כלום. אבל בסיפורי מעשיות אני יכול לעשות אידיאליזציה לאהבה. אני יכול להיות מי שארצה.

כשאני מצייר, אני במקום הטבעי שלי.

אני נכנס לאינסטגרם, והלב שלי מתרחב בכוח מחודש. אף על פי שחשבון האינסטגרם שלי שמוקדש לאמנות ונקרא @אינסטלאב־שיקגו היה רדום כל השבוע כי הייתי עסוק במבחני הגמר, נוספו לי עוד אלף עוקבים. יש לי כבר כמעט חמישים אלף עוקבים! אני משתדל לא לקרוא את התגובות, כי אני לא רוצה לדעת אם הן חיוביות או שליליות, אבל עצם התזכורת שהרבה אנשים רואים את הציורים שלי היא בדיוק מה שאני זקוק לו אחרי האכזבה של היום.

"זה ממש מחמיא לי, אבל..." אפילו לא הייתי מסוגל לתת לו לסיים את משפט הדחייה. כאילו הדחייה תהיה פחות נוראה אם אקטע אותו באמצע. זה לא משנה אם סוף המשפט היה: אבל אני לא מעוניין, או: אבל אני עדיין לא מוכן אחרי הפרֵדה — הוא לא מרגיש כלפיי את מה שאני מרגיש כלפיו. כמו שרוך נעליים שמתחיל להיפרם, ההרגשה שחשבתי שהיא אהבה נחשפת, ומתגלה מה היא באמת: התאהבות חד־צדדית. אהבה שלא נענית.

נקרא לילד בשמו — עוד החמצה של מייכה סאמרס.

כמו בתשעים ותשע ההחמצות הקודמות (או הפגיעות הכמעט ישירות, כמו שאני קורא להם ברוח אופטימית), ההד של ההתאהבות חי בציור הרומנטי שמתאר את מה שהיה יכול להיות.

כשקיבלתי את מחברת הסקיצות הזו ליום הולדת שלי לפני שנתיים, היו בה מאתיים ושמונה דפים ריקים. כיום תשעים ותשעה מהם כוללים איורים גמורים של חברי האינסטַלאב שלי, שכל אחד מהם נוּשק בשפריץ אוהב של תרסיס־דבק.

איור גמור שמועלה לאינסטגרם. שלמות.

תשעים ותשעה חברים.

מזל שאף אחד לא יודע שחשבון האינסטגרם הזה הוא שלי. המשפחה שלי השתתפה בתוכנית ריאליטי לפני כמה שנים (וכולם מכירים את אבא שלי), אז הדבר האחרון שאני רוצה זה שכל מי שברשתות החברתיות יֵדע כמה אהבות נכזבות היו למייכה סאמרס. העובדה שדף האינסטגרם הזה אנונימי מדגישה את הצד האמנותי שלו, ולא את הצד הרכילותי. זה נותן לי מרחב להתנסות ולהשתעשע ולמצוא את הקול האמנותי שלי.

אני מציץ בהודעות הפרטיות — טור אינסופי של הודעות שלא נקראו, שאני מקבל מהעוקבים שלי. בחלונות הזעירים של התצוגה המקדימה כולם שואלים את אותה שאלה במילים שונות:

איפה בן מספר 100?

מתי תעלה פוסט עם בן מספר 100?

בן מספר 100 — מתי?

מתי הנסיך שלי יגיע?

החזה שלי מתכווץ שוב. תשעים ותשעה בנים שנדלקתי עליהם, אבל אפס בנים שהזמנתי לדייט.

כל השבוע חשבתי שאנדי יהיה בן מספר 100 — מישהו שיש לי רגשות אליו, ושסוף כל סוף יֵצא מהם משהו, אבל הגורל החליט שבן מספר 100 לא יופיע, ושהוא עדיין מחכה לי כמו שאני מחכה לו.