מעשים לא טהורים | אמדו מיו

הקדמה

פייר פאולו פזוליני

אני חש צורך לומר לקורא דבר מה לפני שיתחיל בקריאת הספר. אך מה אומר לו? כתיבת מילות ההקדמה המועטות הללו יצרה אצלי מבוכה גדולה מאי פעם. הסתכנתי מאוד כשכתבתי את ״מעשים לא טהורים״ ואת ״אָמָדוֹ מִיוֹ״.

איני יודע אם הנושאים הסבוכים המופיעים בשני הסיפורים האלה הכרחיים ואובייקטיביים במידה הדרושה. אני מניח שמישהו — אם רק אקרא לחטא הזה בשמו... לא יקרא ולו את העמוד הראשון של ספר זה.

האם פאולו ודֶזידְריו נאבקים באהבתם במידה הדרושה? נכון, כל עוד התשוקה בוערת בהם, היא שורפת אותם ואת חטאם. אך מעבר לתשוקה הזאת, ואם רק החושניות קיימת, מה יצדיק את מעשיהם? אהבתם החריגה היא לבדה עונש כבד דיו, היא ״גזר דין לכל החיים״, זה נכון. אך האם די בכך שאנו סובלים כדי להיגאל? דזידריו, בעצם ההתנסות הזאת שלו, נענש באכזריות, אף שהוא אינו רוצה בזה, והוא מכריז על זכותו לחטוא, כמו היתה זו נקמה ברוע כשלעצמו או במי (ויהיה זה מי שיהיה) שחורץ את דינו. פאולו, לעומת זאת, רוצה להעניש את עצמו. כל חייו היו מאבק נגד העין הבוחנת אותו. ביומנו הוא מציין שלא קיבל חינוך קתולי או דתי כלשהו, אלא חינוך ערכי מעמיק. הוא היה ״העלם שלא דבק בו רבב, ולא דבק בו כל פחד״, הוא ״נחמתם של ההורים״, בקיצור, מופת של יושר מוסרי... כעת הוא אינו מוצא מנוח (אפילו כשהוא, כמו חיה פצועה שצרים עליה, נושך כדי להתגונן), מאחר שבגד בדימוי הראשון שלו עצמו. הוא נאבק באלוהים שבו אינו מאמין, אך אינו עושה זאת כדי להיגאל...

כעת ״ההתנסות״ וה״אלוהים״ שבסופו של דבר — וזה יקרה במוקדם או במאוחר — יתישו את דזידריו ופאולו, נותרים בצל נוכח הממשות החותכת של החטא שלהם. אורה של השערורייה הוא תמיד חזק מדי. והקורא, לפחות כך אני מניח, נושא דעות קדומות נגד אהבתם של דזידריו ופאולו: הוא למשל חושב שזה עניין מידבק... הוא חושב שזה מצב שאפשר לשנותו בכוח הרצון... איני רוצה לומר דבר הנוגע למה שהקורא חושב על הצד הפורנוגרפי של האהבה הזאת. בהקשר זה, נכונים דבריו של ג'ילברטו בסצנה שמתרחשת על ה״חוף״ במרצינס, בשעה שדזידריו מצייר את הבחור.¹

לבסוף אני מבקש מהקורא שלא יגרום לי להתרסק אם יחשוב שסיפוריי אינם מוצלחים. גם במקרה זה השאלה היא אם דרושה כאן כנות או צביעות: אם מחיי שלי אספתי את החומרים לספר הזה, אזי משמעות הדבר שלא פחדתי לעשות זאת... ואם, לעומת זאת, הפגנתי אומץ לב מוגזם, אני מבקש מהקורא להתקומם נגד האלימות ולא נגד החריגוּת של האהבה הזאת. ורק אז יחרוץ הוא את משפטו, שממילא רק מפאת קוצר ידי נותר מובלע יתר על המידה בין הדפים של ספרי.

האם עליי להוסיף שהבחורים, באף אחד מהמקרים, חוץ מהמקרה של יאזיס, לא נדבקו בדבר הזה?

כל מה שכתבתי בעמודים האלה כבר הופיע בוודאי בשירים המעטים שפרסמתי, ורק כעת אני מבחין שבהם היטבתי לעשות זאת. מבחינתי היה הכרחי לגלות נאמנות להידרדרות שלי: המקורות של הספר הזה, מלאקלוֹ ועד רוז'ה פיירפיט, מז'יד ועד תומאס מאן, מעידים שבחרתי לסיפורים האלה מאפיין שנע בין האגדתי לבין הספרותי, ונימה שיש בה רוע של ממש. אנשים מוסרניים רבים ודאי ימהרו להטיח בי האשמות, והצדק יהיה איתם, משום שאם אני איני דזידריו, אם הוא אינו דומה לי, אני הוא שחשבתי על דמותו וגרמתי לכך שיחיה באותו שלב של חיי שבו התקרבתי לדמותו. אך דזידריו מסתיים עם גמר הסיפור; אני ממשיך מעבר לעמוד האחרון של הספר לטפס במדרון שדזידריו הידרדר עד לתחתיתו. אך החיים, החיוורים הרבה יותר מסיפור הם גם הרבה יותר צבעוניים ממנו. לרשותנו עומד תמיד גילוי של זהירות קיצונית שבולם אותנו על סיפה של הרפתקה קיצונית. איני יודע לומר אם ביחס לדמותו של דזידריו אני יכול להתפאר בכך שגיליתי זהירות מהסוג האמור. אם קצת השתעשעתי עם יאזיס ודזי ואהבתם, אם הטבלתי אותם בחומר מדלל מזיק, משמעות הדבר שנאלצתי לעשות זאת, וזהו האור שבו עליי להופיע בפני קוראי הספר הזה — שיהיו שונים ממתי המעט המכירים אותי בעקבות שיריי — ויוכלו לגבש את שיפוטם אותי, זה שמבחינתם אני ראוי לו.

מעשים לא טהורים

1

30 במאי 1946

הנה חלפה שנה מאז אותו שבוע קורע לב. לפני שנה בדיוק עמדתי לעשות את המעשה שבאופן לא מודע שב ועולה בדמיוני כשאני מהרהר בחטאי — התנועה הזאת, שבה ידי החמושה עולה ומתרוממת נגדי. אני שב ורואה את עצמי שרוע על המיטה ופניי אל הקיר... מדי פעם הייתי מתעשת, נחלץ מהשתאותי, שהיתה כמעין שיתוק, ובעטייה חשתי מנותק מעצם קיומי. ניזיוּטי דיבר איתי על הווידוי שלו, הוא עשה זאת ברחוב, לפני השער הפתוח למחצה. זה היה הרגע המעיק ביותר בחיי. לפתע פתאום ראיתי את ניזיוטי רחוק ממני, כאילו משב רוח קרע אותו מעליי והציב אותו במרחק אגדי, במקום לא מוכר. נדמה לי כי דיברתי כהוזה, וחשתי בכל תנודה מתנודות קולי ואפילו גיליתי עניין בהן; אבל המועקה והזעם גרמו לי לנהוג בו באכזריות. אחזתי בזרועו וגררתי אותו הרחק מבתי הכפר. הטחתי עלבונות בו ובדת שלו (אך הדבר הזה לא הפריע לי להרגיש כאדם שהגורל פגע בו שלא בצדק באמצעותו של הנער התם הזה, ובעת ובעונה אחת לחמול עליו משום הזעם הלא מוצדק שהפגנתי כלפיו). ביקשתי ממנו שיחזור באוזניי על דברי הכומר. חשתי אבוד לחלוטין. האשמתי אותו בכך שגרם לזה שהוא יאבד אותי. ואפילו אמרתי, שהנה ניתנה לו האפשרות לבחור בין האל השקרי שלו לביני, והוא הרחיק אותי מעליו, ושהבחירה הזאת שלו היתה סופית ומוחלטת. הגיתי את המילים הללו כמעט בבכי. כדי להסתיר את הדמעות וגם כדי להפגין אכזריות דרמטית, נטשתי אותו ליד השער. הוא הלך משם לעבר ביתו, באיטיות, ובעיניו היתה, אני זוכר זאת היטב, אימה גדולה. אבל אני, כמובן, לא יכולתי להישאר מסוגר בביתי זמן רב, ויצאתי החוצה והייתי, באותה העת, המום באמת, בכיתי וקראתי בשמו... הייתי בטוח אז שרק מעט מפריד ביני לבין המוות, יתרה מזו, אמרתי לעצמי שאין שום פתרון אחר. וכך, אחרי שהלכתי זמן רב לאורך תעלת ההשקיה, נכנסתי לבית כפרי בודד, ששכן בלב השדות, אחד מאותם מקומות שבהם, אני יכול לומר, נולדה אהבתי. בתוך הבית הזה עשיתי כל מיני מעשים מטורפים, שכעת ייתכן שהייתי מחייך אלמלא הידיעה שאני עדיין מסוגל להם. הותרתי במקום ההוא ייצוג של דמותי, ואני מודה ומתוודה שלא הייתי רוצה שתשוב ותעלה בזיכרוני. רק אומר שחשבתי באיזו דרך אמות, ובינתיים, בקול רפה, בעודי מתייפח, המטרתי עלבונות אך גם מילים מתוקות על הנער האומלל הזה — ונותרתי המום ומבולבל במקצת מהצליל הברור של מילותיי. ומיד אחר כך חזרתי לביתי ומיד שבתי ויצאתי לחפש אחריו. רציתי לבקש את מחילתו, להבטיח לו שלא אציק לו עוד. הוריו לא ידעו היכן הוא, הם קראו לו בקול רם, והיו אדיבים כתמיד. הוא היה בגן הירק. ראיתי אותו מתקדם לעברי, הוא היה עצוב, עיניו אדומות. הוא בכה והתחבא מאחורי הצמחייה בגן הירק... הלכנו שלובי זרוע לעבר הכפר, וכעת רחשתי לו חיבה חסרת גבולות, מנחמת, והחמלה שחשתי כלפיו העצימה אותה עוד יותר והפכה אותה למאוד מוארת. הירח לא זרח. באור האפרפר וההססני שנח על השדות, התחלתי לייסר אותו בשאלותיי, בהבטחותיי. אך הוא, ענוג ומוקיר כל כך, הוסיף להתבצר בסירובו, אף שניכרו רחמיו כלפיי. גררתי אותו לאורך שביל צדדי, וכשכבר היינו רחוקים מהדרך, השענתי אותו על גזע עץ תות, חיבקתי אותו ונשקתי לו... נהגתי בו במיומנות של מי שניצב שם ומורגל לקבץ נדבות. ואילו הוא, שנחרד מאימת הרע שאני עלול לגרום לו, החל לבכות בכי נואש. וגם אני, שנבהלתי בתורי, כרעתי ברך לפניו והפצרתי בו להירגע. הבטחתי לו שמאותו יום ואילך אוהַב אותו רק כאח.

31 במאי

בחיי לא נותר דבר שאינו הגיוני חוץ מהחוט המקשר בין הדברים. אני מאזין לבליל הקולות העולה מחצרה של משפחת רוֹזָה, שאצלה אני מתגורר כעת, שומע צעקות מקריות ואת שירת הציפורים, וכל אלה גם יחד יוצרים המהום מתמשך. אני מקשיב למחשבה הבאה — שהיא כולה אינטלקטואלית... לאחר מכן קולו של ניזיוטי קורא לי, אני רואה אותו מהגזוזטרה. הוא כחוש ומלנכולי, נושא את מחברותיו תחת זרועו. פיו דומה היום יתר על המידה לפיה של אימא שלו. כבר חלפה יותר משנה אחת... כעת הוא כמעט בן שש־עשרה. כיצד כל הדברים האלה יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת? אני מביט במחר באדישות, אך בקרבי מקנן חשד גדול ומדאיג. ניזיוטי מחכה לי ומשחק עם כמה בחורים בחצר הבוצית. ״אלוהים אדירים,״ אני זועק בתוך תוכי, וכבר איני יודע מה להוסיף למילים האלה: אני עסוק בצורה מוגזמת בהכנסת הספרים שלי לארון, בהתרוממות מהכיסא, בירידה במדרגות, בקריאה לעברו, במשפטים בלטינית שאני מטיל עליו לתרגם. ובשעה שהוא רכון מעל מחברתו, אני מוצא את עצמי עומד נוכח אהבתנו כאילו עמדתי מול מפלצת בלתי נראית.

היה ייחוד רב מדי במפגש בינינו, בקשר שלנו, שנמשך שנה תמימה. בפעם הראשונה שראיתיו הוא היה עלם שחום, כתפיו שחות במקצת, ועיניו תמות וחיוניות עד מאוד. אני זוכר את חולצתו האדומה. זה היה על גשרון שנטה מעל תעלת ההשקיה. הוא חלף שם בריצה עם חבריו והרהיב עוז לברך אותי לשלום במחווה שהעידה על היכרות קודמת בינינו: נדרש ממנו מאמץ עצום להתגבר על נטייתו הטבעית להתעמת עם זולתו.

לאחר זמן־מה החל ללמוד אצלי בחברת עוד כמה נערים. הוא היה המבוגר שבהם. שופע חיבה היה, עדין, יקר לליבי, ונוכח מבטי הצליח לאפוף את עצמו במעטה של תום בלתי חדיר, שלעולם לא הייתי מרהיב עוז להבקיע אותו.

באותם ימים ההפצצות והאזעקות לא נתנו לנו מנוח. באחד הלילות הטילו פצצה במרחק מטרים אחדים מהבית, בלב השדות, במקום שאימי ואני מצאנו בו מחסה. רעש הפיצוץ היה נורא. בבוקר ההוא, בדממה שצרבה כפצע, משפחתו של ג'אני העמיסה על עגלות המשא את מיטלטליה ויצאה לכפר מבודד יותר מזה שלנו. הוא אפילו לא נפרד ממני לשלום: היה נרגש כל כך מהחדשה הזאת וצחק בחברת האחיינים שלו שישבו על השקים שנערמו על העגלה. שוב נותרתי לבדי! וחשתי כה אומלל עד שראיתי בעצמי את מי שכבר מוכן ומזומן לוותר על הכול. גם לא ידעתי כיצד אנהג אחרי שפקד אותי אסון גדול כל כך. אני זוכר שהלכתי עד לקצה גן הירק כדי למרר שם בבכי. זה היה הרגע שבו חשבתי שאולי ניזיוטי הוא שיצליח לנחמני. כל מה שחשבתי עליו אז היה מעין קרבת לבבות ידידותית, שיכולה להעניק חיבה. אז עדיין החנקתי בקרבי תשוקות אחרות שנדמו בעיניי מפתות ונעלות יתר על המידה. אך כמה שבועות לפני כן חשתי שאני מטפח כלפיו משיכה מלטפת ואכזרית. אני זוכר את הרגע הזה כאחד הברורים ביותר בחיי... זה היה יום ראשון בבוקר. לא נשמעה אזעקה. מטוס תצפית התווה את מסלולו בתכלת השמיים הדוממת. אחדים מתלמידיי, מיד בשובם מהמיסה, באו אל חצר הבית שבו התגוררתי. אחד הצעירים ניגן במפוחית, וכמה נערות שוחחו עם דוד של אחת מהן שהגיע לביקור. אני ישבתי על ערמת עצים קטנה, המקטורן הירוק שלי נח על כתפיי והתבוננתי בנעשה. ניזיוטי ואחיינו ישבו על תיבת עץ גדולה, ורגליו לפיכך נותרו מתוחות. הוא מביט בי בסימפטיה ובחיבה כה עזים עד כי אני מחליף את האור הקורן מעיניו כביטוי לרגש אחר. הוא צעיר עד שלמות! אני מביט, נבוך כולי, בחיק המתוח של מכנסיו האפורים, חיקו של נער קט, בחולצת הטורקיז שלו ובעורו החיוור והזהוב. והעיניים האלה... מאז היום ההוא לא רק ג'אני היה מי שנשא את הכיסאות ואת השולחן הקטן מן המחסן אל החדר שבו לימדתי אותם את שיעורי בית הספר.

2 ביוני

היום יש יריד בכפר ואני שומע את פעמוני סן ג'ובאני. העובדה הזאת דרושה לי כדי להשוות ביני לבין מהות האחרים. אני חש היטב את רפיונם, את העובדה שהם מפקירים את עצמם בנחישות לכל הפיתויים התמים ביותר של החיים העתיקים הללו. הם לבושים בחגיגיות ומביטים בדאגה בעננים העצומים שהרעמים מייסרים אותם, העננים המכסים שלושה רבעים של השמיים. רצועה תכולה גדולת ממדים היא המזינה את תקוותיהם הילדותיות. הו, אני שב ומהרהר בכל אותם שיגיונות של ימי נעוריי, בתשוקה ההיא של ימי ראשון שאצליח להשתלב בשטף החיים השגרתיים! זו היתה אי־הבנה, אני יודע זאת עכשיו, אך אי־ההבנה הזאת החלישה בינתיים את כוחותיי, וכעת אני נושא את תוצאותיה: קהות החושים הזאת שפקעת תשוקות שלא גוועו מערערת אותה. אני יכול לדמות את הקיום שלי להר געש המתנשא מעל אי שומם.

(בל ייאמן, כעת, אחרי שפסק הגשם — נשמעות צווחות הרמוניות של ציפורים — אני מהרהר באפשרות להתלבש ולצאת: בחרתי את בחירתי: מכנסיים אפורים, מקטורן כחול, סוודר צהוב... אם אהיה לבוש כך עדיין אהיה הבוגד התמים בעצמי, הדמות החיה של מי שממהר באופניו בדרך הבוצית, שבה הזמן אינו מותיר עקבות אלא רק בהפסקות שאורכות עשרות שנים.)

יריד בסן פייטרו — המון פנים מוכרות. בקַסטיליוֹנֶה הריקה למחצה, עיי החורבות בולטים נוכח השמיים הסוערים — אני חש שעמום מוחלט אפילו בבגדיי החגיגיים, בגדי יום ראשון. אני חוזר הביתה — שמיים מטילי אימה בכיוון המישור של אזור פָּדַניָה — נשמע רעם שאין לו סוף. כעת אני בחדרי העגום ושומע את חריקתה של משאבה ששואבת מהקרקע קילוחי מים יגעים. זה הצליל היחיד: והוא מתאחד עם פעיית כבשים, ומרפת רחוקה מגיע צליל קרקוש שלשלאות.

הייתי בגרָדיסקָה. היינו שם לבדנו, אני, אבי ואימי, במסדרון. חשנו בחסרונו הנורא של גווידוֹ. בתרועת גיל שהיתה שייכת לזמנים אחרים (ימי נעוריי) התכוננתי לישון בחדרי מפעם, אך לפתע רציתי לצאת, לראות את המתחם העצום של עצי הערמונים שניצב על הגבעה, מול הבית. לא זכרתי היכן נמצאת הדלת. מצאתי אותה אחרי מאמץ מוכני של הזיכרון שלי. נפלתי על ברכיי: מבעד לדלת הפתוחה למחצה ראיתי את הפארק שזה יותר מחמש־עשרה שנה לא ראיתיו. איזה שינוי התחולל בו! ניחוח נפלא, בל יתואר, הסתנן לחזי וגרם לי לצעוק מרוב שמחה. וכאילו היתה זו צורה חזותית של אותו הניחוח, הנה גם העצים נראו לי נהדרים, ירוק נינוח ומושלם, ופרחים אדמדמים כיסו אותם ויצרו אשכולות ועיטורי צמחייה שהיו ראויים לחגיגה שמימית בגן העדן.

ידעתי שאני חולם. עדיין עולים במחשבתי הניחוח הקורן הזה, השלמות של כל אותם ענפים ושיחי ורדים שאין להביעה במילים. אם כן, הייתי בגרדיסקה. בבית שחייתי בו כשהייתי בן תשע. האם הזיכרון הוא שנסך עליו אושר כה רב?

יורד גשם כמו בסתיו. ייתכן שלא אוכל ללכת לנשף. בכל מקרה אני נוהג בקלילות ולבביות — אפילו בשעמום הלא אנושי הזה — ואני חש את נטייתי הראשונית להיות שלֵו וכמעט עולץ. מהחצר עולים הקולות הרגילים, ובשל הדממה השוררת סביב, צלילם שמימי, כמו מעולמות אחרים. והנה עכשיו, כשהאור ורחש הגשם מחברים אותי לשעות אין סופיות דומות לאלה שחוויתי בעבר, שבה ועולה במתיקות אין קץ דמותו של ניזיוטי. מה אני יכול להעלות בזיכרוני מהווייתו? הרבה, באמת חווינו יחד דברים רבים. אני לא יכול להסתכן ולנסות לדלות זיכרון כלשהו. היה בידידות שלנו דבר שהיה כה מוחלט וייחודי, שאם אשוב ואעלה אותה בזיכרוני, אני עלול להשחית פרט זה או אחר.

וברור ומובן כי יותר מכול, כמו מראה הרים מושלגים הנישאים מעל המישור, נחה תומתו. התום שעולה על פניו כשהוא מתבדח על חשבונו.

3 ביוני

לפני בערך שנה, בשיאו של הקיץ, ניזיוטי חלה. לי לא היה ספק, ולו לרגע, שהוא עומד למות. העמדתי פנים, כשדיברתי עם אנשים על אודות מחלתו, שאני מודאג מזה רק מעט, בשעה שלאמיתו של דבר נאלם קולי, ובמקום שאראה לנגדי את בן שיחי, הייתי רואה את הבית השקוע בדממה, שומע את התייפחויות הנשים, רואה את הכומר ושמשיו חשים לשם, את זרי הפרחים השעונים אל הקיר... העבירו אותו לחדר של הוריו, ואני ביקרתי אותו שם רק לעיתים נדירות, משום שחששתי שדאגָתי תיראה מוגזמת בעיניהם. המאבק הזה בין האיפוק לבין התשוקה שגרם לי להישאר שעות על גבי שעות ליד מיטתו, היה מתיש. אך בשעה שהייתי מביט בו ומדבר איתו, חשתי שאני נחצה לשניים — לשתי דמויות מגוחכות ודוחות שהיו מחוות את תנועותיהן בקרבת מיטתו הקטנה והתמה. דמות אחת ניחמה אותו, חייכה לעברו, העמדתי פנים כאילו כלום לא קרה, ואילו הדמות השנייה צעקה: ״בי האשם; האלוהים, בכך שהוא מביא למותו למעשה מציל את נשמתו, מחלץ אותו מידי החטא שאני מלמד אותו לבצע״. הייתי חוזר לביתי ולנגד עיניי ניצבו תמיד הפנים הללו הסמוקות מחום, הפה הפתוח למחצה. ״אני זה שדרדרתי אותו למצב הזה, אני זה שגרמתי למותו״. ואחר כך, בצורה רגועה יותר, כמעט כמי ששוגה בדמיונות אך גם בדייקנות השמורה למי ששוגה בהזיות: ״האלוהים פועל בדייקנות: מה שמתרחש הוא קוהרנטי לחלוטין. אבל אימו של ניזיוטי — מדוע נגזר עליה לסבול?״ נתליתי בפגם הזה, בסדק שמצאתי בפעולה האלוהית. אך היטב ראיתי כיצד ניתן לחלוק על התקווה הזאת שלי.

אהבתי העצומה לניזיוטי נולדה בחודשים הראשונים של שנת 1945, בשעה שכפי שכבר סיפרתי, כמעט יצאתי מדעתי בגלל ג'אני. זו היתה התקופה הנוראה ביותר של המלחמה. בווילוּטָה, יישוב קטנטן אבוד בין השדות, מצאתי את עצמי אט־אט נתון באמת במצב לא אנושי: הבדידות, הגאווה, אימת המוות — כל אלה היו דברים שחוללו בי שינויים ודרדרו אותי. לכן גרמתי לדינה סבל יותר ממה שהיה הכרחי. לכך עליי להוסיף את העובדה שאז גם איבדתי את בתוליי כנער מתבגר וזה סילק ממני את התום ואת השאיפה שלי לטוב. אני זוכר כמה ערבים מפחידים, שבהם כל חפץ נראה כאילו טבל באווירת נכאים ומוות. היה חורף. השלג שנמס למחצה היה לקרח במשך הלילה וכָלא תחת מעטה קלוש של כפור את כל הדברים. בתום האזעקה האחרונה של אותו היום, סעדנו את ארוחת הערב, ונותרנו אחוזי אימה שהנה, בעוד זמן קצר שוב יישמע שאון המטוסים שהפציצו בלילה. מיד אחרי ארוחת הערב ירדתי אל החדר היחיד, החדר שבו גרתי עם אימי, ופניתי למטבח, נמצאו שם כבר בעלי הבית ועוד אנשים שמצאו מקלט בו ועוד כמה שכנים. הנשים סרגו, אט־אט נוצרה במקום אווירה עכורה ומעיקה, שבה אימת המוות התערבבה בפטפוטים הבנאליים ביותר, במיני דיבורים מגונים באמת. החיים האלה, יום אחרי יום, בלי יכולת לנוע, המעבר הזה מאימה לאימה, דרדרו את כולנו, כמעט הפכנו סוטים, וכל השאיפות הטבעיות והקטנות שלנו היו עלובות ממש. דינה, שגרה במרחק מאה מטר מבית האיכרים שלנו, ביקרה אצלנו לעיתים קרובות, והביאה עימה את כינורה. באחד הערבים, אני, שנטיתי לה חיבה, חזיתי את בואה וירדתי למטבח טרם בואה. הסתופפתי שם בחברת כל השאר בקרבת האח. ישבתי בפינה, קצת באפלולית, ועל ברכיי ישב ג'אני. דיברתי והתלוצצתי איתו. באותו ערב הוא היה נרגן פחות מהרגיל. הוא נעתר להתלוצצויות שלי ונעץ בי את עיניו, שדמו לשני אגמי טורקיז. היא הגיעה ואני עקבתי אחריה צעד אחר צעד, מילה אחר מילה, בזמן שהיא שהתה בחברת אימי בחדר. חשתי את צינת בשרה, את הייאוש שלה, את החשכה שלתוכה עמדה ליפול, לטבוע בה. דמיינתי לעצמי בדייקנות את תנועותיה הנוקשות, את דיבורה המתוחכם יתר על המידה, את החיוך שנועד לעיניו של עֵד נעדר. למרות כל זאת הייתי קשור לג'אני יותר מדי, וכך אירע שלא הבחנתי בה. ג'אני היה נהדר, עם לחייו שאש האח העלתה בהן סומק, והעיניים האלה שלו שנעצו בי מבט מודע. בערב ההוא המצאתי משחק לשנינו, שעיקרו היה להישיר מבט זה בעיני זה בלי לחייך. לחלוטין הייתי נתון בשיכרון חושים... ואז בדיוק שמעתי אקורד או שניים מתוך השאקון של באך: הם היו חלק מהווריאציה הארבע־עשרה, ונשמעו כקינה, היה בהם משהו קורע לב, וצליל האקורדים הללו היה כקול אדם. דינה קראה לי. אני המשכתי להביט בעיני הנער וחיבקתי אותו בזרועותיי.

כמה ערבים לאחר מכן היא התוודתה בפניי שאכן קראה לי אליה באמצעות אותם אקורדים של השאקון. הצטדקתי בצורה מבולבלת, אך למעשה עשיתי שני דברים שהסבו לה סבל, עטיתי ארשת תמימה של נער, ובד בבד הסתרתי מפניה משהו בי. היא הבינה שהתירוצים שלי שקריים, ולא הצליחה להשלים עם כך. כל הכאב שלה מצא את דרכו לדיאלקטיקה חסרת תכלית, עיקשת. היא רצתה שאתן לה משהו ממני וניסתה להוליך אותי שולל בכל מיני בקשות רגשניות, בלבטים, בכחש — היא היתה מודעת להם, ולכן למעשה מעולם לא באמת השתמשה בהם, משום שהתחרטה עליהם מבעוד מועד — ורצתה שלכל הפחות אעניק לה את תשומת ליבי. הסכמתי לפתוח איתה בשיחה. היא הבינה שנוכחותה במקום לא היתה הדבר הרצוי ביותר מבחינתי, שקרבתה המוגזמת אליי תהיה לדידי הסיבה לנהוג בה ברחמים, ולכן ניסתה שלא להיראות יותר מדי בסביבתי, אך לשווא. אני יכול לציין אין־ספור תירוצים שהמציאה כדי לבוא לביתנו. היא היתה אינטליגנטית מאוד ומנוסה ואצרה בתוכה נשמה (או אולי גוף?) של נערה. והדברים הגיעו לידי כך, שכל מה שעשתה כדי להיות חלק מחיי איבד את המאפיינים של מעשה הגיוני או כזה שאינו הגיוני, של מעשה תמים או עכרורי. באחד הערבים מסרה לי מכתב שבו הצהירה על אהבתה אליי. זה לא היה מכתב אהבה רגיל. היא למדה ממני מעין איטלקית ספרותית, לאחר שקראנו יחד הרבה טקסטים פיוטיים, ולכן דיברה במכתב עליי, על גופי, כמו שאני הייתי מדבר על אודות עלם שהסעיר אותי. היא דיברה על המצח שלי... לא השבתי למכתב הזה: חשבתי שהיא ודאי יודעת כמה חסר תועלת היה המכתב, ולכן ראתה בו, כמוני, אמצעי שיעניק לה נחמה. הוא היה חסר תועלת בשני מובנים; הראשון היה שהאהבה שעליה הצהירה באוזניי כבר היתה ידועה לי, ואילו השני היה העובדה שלעולם לא אוכל להשיב לה אהבה. היא התייסרה מאוד לא רק משום שלא השבתי לה על המכתב, אלא משום שהתנהגתי כאילו מעולם לא קיבלתיו. בכל מקרה, והדבר הזה הוא ודָאִי, היא לא התחרטה על שכתבה אותו וגם לא שמחה על שנתנה בידי את הדפים ההם. היתה זאת עוד אחת מאותן מחוות שהחוותה כלפיי: מעשה שנחטף מיד בידיה של רוח עצומה והושלך לאחור, מעבר לכתפינו.

על הטעות הזאת, לא לענות על מכתבה ולא לדבר עימה על אודותיו, חזרתי כמה פעמים. מובן מאליו שלדידי היתה הטעות הזאת נטולת השלכות. אך ראיתי בזה מעשה שגוי משום שהוא גרם לה סבל. נקשרתי אליה מאוד, רק בחודשים האחרונים היא החלה להכביד עליי: כבר לא התקיים בינינו דו־שיח, אלא ריב מתמשך. בכל אופן ניסיתי להמיר בחיבה אמיתית את היעדר אהבתי (וכל זה היה עניין של רצון, אני יודע זאת, לא היה לזה כל קשר לחיי, הייתי אדיש לחלוטין. כשדינה לא היתה בחברתי בקושי הרהרתי בה. בכל אופן, אם למילים יש ערך, ולו חלקי, אזי נפשי נקשרה בנפשה. אבל מי מאיתנו היה באמת סובל במותו של מישהו שאליו נקשרה נפשו ותו לא? והדבר היה מנוגד לכך שאם בעקבות מחלתו של ניזיוטי היה נגזר עליו למות, איני יודע אם הייתי שורד אחריו.) הגזמתי בערכהּ: חשבתי שהיא אינה זקוקה למילים רבות, להרבה ניסוחים מדויקים, חשבתי שאני יכול לדבר איתה בצורה משוחררת לחלוטין; חשבתי שהיא אינה זקוקה לתמיכה רגשית. נהגתי בה כאילו היתה דמות ממחזה, שכבר יודעת מה צופן לה העתיד. והיא, לעומת זאת, גם בחודשים האחרונים, אחרי שכבר ידעה על אהבתי לניזיוטי, כלומר אחרי שאיבדה כל תקווה אפשרית, עדיין נזקקה להסברים ארוכים ומפורטים. עדיין נזקקה לכך שאדבר איתה בעדינות על הנושא הזה. עדיין נזקקה לכך שאצהיר באוזניה על כל הרגשות שלי. ואני, שהייתי ביישן מדי, לא נהגתי בה בעדינות וּודאי לא היו לי בדיות שאוכל לספר לה. ומשום שלא רציתי לעשות ולו מאמץ קטן להתגבר על המעצורים שלי, הזנחתי אין־ספור דברים אחרים שעליהם שילמתי לאחר מכן מחיר בשל הכאב שגרמתי לה. היא, בסיכומו של דבר, רצתה משהו ממני, ואפילו רק את הכרת הטובה שלי. יום אחד, כשכבר ידעה הכול, היא הציעה לי להיות אשת המסווה שלי כנגד פטפוטי הבריות: הקרָבָה גדולה מזאת קשה להעלות על הדעת. אילו הייתי קצת יותר צבוע בהתנהגותי כלפיה לא הייתי מצליח לעצור את הדמעות שצרבו את עיניי למשמע הצעתה זו. אבל גם במקרה הזה הנחתי לדמיונה לפעול.

המשך הפרק בספר המלא