ראשים מדברים

היינו חבורה, חבורה עם מאורה. מלבד זה, לא היה לנו דבר. כלומר היה, בוודאי, אבל נעדר חשיבות בעינינו. הם היו עסוקים בדאגות שלהם, לפרנס, להאכיל, ואילו אנחנו — כמו שסוגרים יד על חופן חול, חמקנו להם בין האצבעות. אהובים ויקרים, הם אמרו. אבל לא היינו חשובים באמת. בסך הכול היינו רעיון, הרגל. ננטשנו בצדי דרכים. בעיירות ספר, בכרך סואן. מושב, מצפה אולי. באיזשהו חור. אם היינו או לא — זה לא שינה הרבה. כמו תינוק בסלסילה ששמים בגניבה בפתח בית זר ובורחים. מהרצח בתל אביב לרצח בירושלים, דבר לא השתנה. רבים הזדעזעו — וחזרו לשגרה. שגרה של שנאה. יש אנשים שווים, ויש כאלה ששווים פחות. צעירים שאבדה דרכם, שנזרקו מביתם; חדשים שזה עתה הגיעו, ותיקים ששורשיהם נטועים עמוק. לא ננטשנו כמו שרגילים לנטוש, לא. זאת היתה נטישה מחוסר עניין, או מרוב שהיינו העניין. היינו בשבילם הכול, רק לא אנחנו. תמיד היה שם משהו נכון וחשוב יותר. או דעה קדומה. היינו תירוץ, הרי כך צריך, להביא ילדים לעולם. ילדים צעצוע, ילדים משחק. לא אנחנו, לא ממש.

ולרגע אחד מיוחד היינו האמת, קיבלנו פרס.

חלק 1

1

שמעתי את חריקת צעדיו. הוא דלק אחרי. "איפה אתה, יא הומו?" סינן בקול בס חרוך מעישון כבד. המשכתי לרוץ. פחדתי, עוד מעט הוא יתפוס אותי, וכבר חשתי בידו אוחזת בצווארי. השוק הלך והתרחק, השטח נפתח. הסתכלתי לצדדים, שום מסתור לא נגלה לעיני מלבד פח אשפה ירוק. הרמתי את המכסה וקפצתי פנימה.

סתמתי את הנחיריים. התאפקתי. לא לנשום, לא להשתעל. חשתי בכעס שלו חודר את דופן הפח, שמעתי את נשיפותיו החורקות, "אני יזיין אותך!" שקט השתרר, ועדיין חששתי להרים את המכסה. נותרתי בפנים, מחשב את צעדי. הפעם זה כבר היה יותר מדי. הוא עלה עלי ולא יוותר.

מגש העופות היה מונח לראווה בקצה הדוכן. לא יכולתי להתיק את המבט. רק להושיט את היד. מבטינו הצטלבו, וזה הספיק. הוא קלט אותי מיד. ראיתי את הווריד הבולט פועם ברקה, עוד רגע יתפקע.

הוא היה מהיר יותר ממה ששיערתי. הנקמה הריצה אותו, ההשפלה, איך גנבתי מהדוכן שלו. הוא תפס אותי על חם. רצתי לכיוון המאורה, אבל לא רציתי להיכנס אליה, חששתי שאסגיר את המקום שלנו.

ישבתי מכופף בתוך הפח. אולי הוא אורב לי. טעות אחת והלך עלי. לא האמנתי שקפצתי לתוך פח מסריח, אבל האיש הזה הפחיד אותי ברמות. הרשיתי לעצמי להירגע. הנחתי את הראש על דופן הפח — לעזאזל עם הסירחון — ועצמתי עיניים.

רטט הטלפון הנייד הקפיץ אותי. לרגע לא הייתי בטוח איפה אני נמצא. הריח הנורא, החושך, הכול חזר אלי.

"אני כאן," לחשתי ועימעמתי את תאורת המסך.

"איפה זה כאן? ולמה אתה לוחש?"

"אני בפח אשפה, מהירוקים האלה, ליד המאורה, תציל אותי."

"אתה מה?"

"בוא, אבל תבדוק קודם שהוא הלך."

חלפו כמה דקות, המכסה הורם. שיער ארוך, פנים קטנות, עיניים שחורות בורקות. הפרצוף של בר הציץ מעלי.

"איזה סירחון," הוא הספיק להגיד לפני שנהדף לאחור והמכסה נסגר. עיניו דמעו וצמרמורת הציפה אותו. הוא היה רגיש לריחות חזקים. שמעתי אותו עושה צעד אחורה ומנסה להסדיר את הנשימה, ככה הבחילה תחלוף.

"חכה, תן לי יד," העזתי להרים את קולי. אבל אף אחד לא ענה. רק זה חסר לי, שהוא ישאיר אותי כאן לבד.

ואז המכסה נפתח.

2

יד שלא הכרתי חיטטה בפח. שעירה ושרירית, טבעת גדולה עם אבן אדומה התנוססה על הזרת. הספקתי לראות את הקעקוע במעלה הזרוע, gorgeous. נצמדתי לפינה, אבל היד העקשנית שוטטה אנה ואנה, עד שנעצרה.

התבוננתי בה, מהופנט. פתאום רציתי להיטמן בה, שתאחז בי. יד חזקה אבל זיהיתי בה גם עדינות, או אולי דווקא נחישות לעולל רע, ואילו אני נמשכתי למגע. נשמתי נשימה ארוכה וקירבתי את ראשי. כף היד קלטה אותי מיד. לרגע נבהלתי. עתה, משמצאה את מבוקשה, היא תמהר לתפוס בי, להכות.

אבל כף היד נעה לאט, סוקרת את ראשי, עוברת על תווי הפנים, מפענחת אותם. התעכבה על עיני שנעצמו כמו מעצמן, העבירה אצבע מחוספסת על המצח, לא פיספסה אף פצעון, הרגישה את גבשושיות העור, מחתה טיפות זיעה שנקוו במורד הלחי. פנים כף היד היה רך וחמים. כמו כלב שמרצה את בעליו הנחתי את הלחי, מתמסר למגע.

דקה חלפה, נצח אולי, והגוף שלו נחת בדיוק עלי.

"סליחה, הכאבתי לך?" היה לו קול סמכותי אבל רך.

הנחתי לגופו להיכרך, מתנגד לאינסטינקט להדוף את הזר שנצמד אלי. מה הדבר שמושך אותי אליו? הריח שדבק בו? בושם התפשט בחלל הפח, מתחרה בסירחון. דמיינתי נרקיס בלב ביצה.

"אתה יכול לפקוח את העיניים," הוא אמר בשקט, "אין כאן אף אחד."

היססתי. זה אמיתי מה שקורה פה או שאני בסרט? לפני רגע רצתי כדי לא לחטוף, ועכשיו אני נותן לראשי לצנוח על חזה מתוח וחזק. בליל הריחות עירפל אותי. שפתי ריפרפו על צוואר ארוך. "אני לא יודע מה אתה שם, אבל זה ממכר," לחשתי בלי לפקוח את העיניים. המשכתי להיצמד לגוף הזר, הסנפתי אותו, הקשבתי לנשימותיו.

דפיקה עצבנית הרעידה את הפח.

"נו, אתה יוצא? השטח פנוי, הוא הלך."

"חכה רגע," הקול ענה, "אנחנו מתארגנים."

"הולי שיט," שמעתי את בר נחרד, "אתה לא לבד? עם מי אתה שם?"

אבל הזר לא זז. רציתי לומר משהו אבל לא ידעתי מה בדיוק.

דבר כזה לא קרה לי אף פעם. רק להרגיש. זה היה חדש.

הוא הניח יד אחת על הפנים שלי ואת השנייה על העורף. הצמדתי את פי לפיו, שפתי מתאוות לשפתיו העבות.

"כאן, בצוואר," שמעתי את עצמי נותן לו הוראות. "המניאק הזה הכאיב לי. הוא כמעט תפס אותי, אבל האחיזה שלו, ידי צבת." הוא נגע בי בעורף, נגיעות מצמררות. הרגשתי את הנשימות שלו עלי, נשיפות חמימות. כשהוא עבר לצוואר, פלטתי גניחה. "כואב?" הוא שאל, אבל אני הייתי מסוחרר.

לא הבנתי איך כל זה קרה. אבל ככל שהתמסרתי, משהו בי נרגע. הידיים שנגעו בי לא הרפו, כאילו ידעו בדיוק מה אני צריך ואיך אני רוצה את זה — לא מהר מדי, לא לאט, לא קשה מדי, לא רך. גברי במידה, הפוך ממה שנדמיתי לי אני בעיני. דווקא הידיים האלה הרגיעו אותי עכשיו, הרגיעו כל חשש. אני בפח עם מישהו זר.

"היי אתה," שמעתי את הקול החרוך מעבר לדופן. קפאתי מיד ועיני נפקחו בבהלה. "ראית מישהו רץ? ילד קקה מזדיין, חכה, אני יתפוס אותך," הוא צעק. אבל בר לא נלחץ. "כן, ראיתי אותו, הוא רץ לשם," שמעתי אותו אומר וידעתי שהוא מצביע לכיוון הנגדי. קול צעדים כבדים נשמע, האיש התרחק בריצה.

בר דפק על הפח בחוסר סבלנות. "לקרוא לו? שיצטרף אליכם לחגיגה? ומי זה שם איתך?"

"עוד יהיה לנו זמן," הבחור לחש לי והרפה, ולראשונה הבטתי בו, גוף גבעולי אך חסון, לבוש שחורים. "אנחנו יוצאים," קרא וכבר התכוון לקום ושלח יד להרים את המכסה. העגיל באוזנו זהר כמו כוכב. היה לי נדמה שהוא לא שייך לכאן. אמנם צעיר, בגילי בערך, אבל נראה מבוגר, אפל ותמים באותה מידה. חששתי שברגע שנצא מכאן הקסם יתפוגג, אני אתעורר לחיים שלי, והבחור הזה ייעלם.

ידיו החזקות אחזו בי ואני לא יכולתי להסיר ממנו את עיני. כאילו הוא מכיר אותי, יודע מי אני. "למה אתה פה איתי בפח?" שאלתי פתאום, מנסה לעכב את היציאה לחיים האמיתיים.

"אני אספר לך, אבל לא עכשיו. חייבים לצאת לפני שהבריון הזה יחזור."

המילים שלו נפלו לי ישר לתוך הלב ונחתו שם ברכות מפתיעה, מסלקות כל חשש; וכל מה שרציתי היה להישמע להן, להאמין לו. לא אכפת לי מי הוא בכלל, העיקר שלא ייעלם.

"קדימה," הוא אמר בעדינות ממיסה, "אני מחכה."

3

דני פתחה את הדלת וקיוותה שזה יעבור בשלום. להתמודד עם תמר זה הדבר האחרון שיש לה כוח אליו. להתמודד עם מה, היא ניסתה לדייק את התחושה. עם הקול שלה, לשם התחלה, עם הנימה. היא ידעה שתמר רוצה שיהיה לה טוב, אבל איכשהו זה תמיד יצא לה עקום. תמר תטיף לה על הלימודים (את כל כך חכמה, אז מה זה הציונים האלה?), על החברים (את מסתובבת רק עם וירדוז?), על הלק שהיא שמה (שחור? לא קודר מדי?), או על הבגדים (זה אוהל, שק). ובמיוחד על השם שאימצה (אבל דניאלה זה שם יפה כל כך).

ברגעים כאלה היא התגעגעה למושיק, או לפחות למה שאפשר לזכור מאבא שלך שנעלם כשהיית בת שלוש. ריח גוף, חיבוק חזק, זרועות שעטפו אותה עד שכמעט מחצו. מה הוא היה חושב עליה? הוא היה מקבל אותה? היא תחמוק לחדר שלה ותכתוב. הסיפור שלה חיכה להמשך, אבל היא היתה תקועה ורק בהתה במסך המרצד. היא ידעה שגם כשלא הולך, זה טוב. אולי יצוץ פתאום כיוון שלא חשבה עליו, או שדמות חדשה תופיע. היא חלצה את הנעליים בקצה המסדרון והלכה על קצות האצבעות. הבית היה חשוך. היא הספיקה להגיע עד תחילת המדרגות.

"היי, מותק," תמר אמרה בקול שקט. "מה שלומך? מזמן לא ראיתי אותך. בואי אלי, תביאי חיבוק."

דני נעצרה. היא העיפה מבט לסלון. תמר עמדה לפני כן ציור והטיחה בבד נתזי צבע שמדי פעם הערימה על מכחול גדול, עבה ושטוח. היא התבוננה בשערה הארוך, פסי כסף השתלטו על השחור. היא יכלה לראות איך תיראה בעוד כמה זמן. השיער יאפיר כולו, אולי ילבין. היא תלך ותזדקן עד שתיעלם, תעזוב אותה גם היא. מה פתאום היא מציירת בסלון ולא בסטודיו שלה? סביבה ערבוביה של שפופרות צבע, פלטות, צנצנות של נוזלים עכורים לניקוי ולערבוב. גם כמה בקבוקי אלכוהול היו זרוקים שם. אצבעותיה של תמר היו מוכתמות, על אפה זלגו משקפיים אדומים.

"אני מנסה לתפוס משהו ולא מצליחה," היא הטיחה את המכחול בבד בכעס, שוב ושוב. זה נראה כמו שדה קרב. "אני עוד צריכה לעבוד על זה," היא לא הפסיקה למלמל. אצבעותיה הפעילו לחץ אדיר על המכחול ודפקו ללא הרף, בזעם, על הבד. הכן רעד, עוד מעט יקרוס תחתיו.

הפעם היה בקול של תמר משהו שלא גרם לדני להתנגד. להפך, היא נראתה לה קטנה, כמעט ילדה. היא נאחזה בדחף חזק לחבק אותה. כבר הרבה זמן לא עשתה את זה. היא ניגשה אליה מאחור ואחזה בידה, שהמשיכה למרוח צבע. שתי הידיים, של אם ובתה — ואולי התהפכו התפקידים, ועכשיו דני היא קצת אמא שלה? — היו ליד אחת, זרוע מונחת על זרוע, היד של דני מובילה את היד של תמר לאט ובטוח, עד שהיא חדלה להתנגד. היא לקחה מבין אצבעותיה את המכחול, הניחה אותו והתבוננה בכחול העמוק של עיניה. היה לה נדמה שהיא רואה שם את עצמה.

"דניאלה שלי," תמר אמרה, ודני חיבקה אותה פתאום, מופתעת מהצורך שהתעורר בה.

"קרה משהו?" היא שאלה בדאגה. "את מתנהגת מוזר."

"מצב רוח כזה. חלמתי חלום נורא... רציתי לצייר אותו ואני לא מצליחה."

"בואי, ננקה קצת את הידיים."

תמר פשטה את ידיה והושיטה אותן לפניה כמו ילדה בגן שבודקים לה את הציפורניים. דני ניקתה אצבע־אצבע.

"אנחנו יכולות לעלות לחדר שלי, נשכב על המיטה. תספרי לי על מה חלמת?"

דני לא חיכתה לתשובה. אילו רק היתה יכולה להרים את אמה על הידיים, או לסחוב אותה על גבה, לעשות לה שק קמח... היא הוליכה את תמר וחשה בגופה הצנום. אני צריכה לוודא שהיא אוכלת, לדאוג לה יותר, סיכמה עם עצמה בפעם המי יודע כמה.

החדר שלה היה חשוך, ואוויר דחוס עמד בו. היא פתחה את החלון, ואוויר הלילה נכנס פנימה. ירח עגול עמד בשמים הכחולים הכהים. דני משכה את השמיכה והשתיים השתחלו פנימה. תמר הצטנפה בזרועותיה, מעליהן ניצנצה גרלנדה של כדורים ורודים וסגולים.

"נו, תספרי."

"חלמתי עליו."

דני הבינה מיד, מושיק בא לה בחלום.

"ראיתי אותו ברור, את החיוך שלו. שמעתי את הקול שלו. אבל יותר אני לא זוכרת, הוא בא והלך ואמר לי משהו. הוא רצה להגיד לי ש... אני משתגעת, מנסה למשוך את הרגע הזה איתו, וכל מה שאני זוכרת זה את הפנים המחייכות שלו."

"לפחות זה," דני אמרה בניסיון לרצות אותה.

"אני לא יודעת אם זה רע או טוב, אם לכעוס עליו או לרוץ אחריו, לתת לו יד, שייקח אותי איתו."

"ומה איתי?" דני שאלה. לרגע נחרדה שתישאר לבד, אבל עיניה של תמר כבר נעצמו.

דני הידקה את השמיכה ורכנה לנשק אותה. ריח כבד של אלכוהול נדף מפיה. תמר מילמלה, "מה קרה שאת ישנה בבית ולא רצה לאיזו חברה?"

"או לאיזו מאורה," נפלט לה.

"מה אמרת, מאורה?"

"סתם בדיחה, אני לא הולכת לשום מקום."

4

דלת חדרו נפתחה לקראת חצות. מבט בוחן סקר את מיטתו. הוא העמיד פני ישן. הדלת נסגרה, ושקט השתרר בבית. בר ידע שעכשיו זה הזמן.

הוא התלבש בזריזות. בגדים קלים, כובע צמר ונעלי עבודה, הכול שחור. לאחר ששלף את התיק שהסתיר מתחת למיטה, וידא שיש בו תרסיסים, מברשות ופחיות צבע. בתיק נוסף שם מדבקות, סטיקרים ושבלונות. הוא פתח את החלון, שלח יד ארוכה ושיחרר את האחיזה. התיקים צנחו לקומה שמתחתיו. נביחה, אור נדלק בחלון. הוא עצר לרגע את נשימתו וחיכה עד שישוב לשרור שקט. על המיטה ערם מעיל וכמה סוודרים ומשך מעליהם את השמיכה, כאילו זה הוא שנמצא תחתיה. שוב התבונן בחדר — הכול מוכן, ואז קפץ מבעד לחלון, למעקה, ומשם לקומה התחתונה, אסף את התיקים, אחז בצינור המרזב והחליק למטה.

פנס רחוב האיר את הסמטה החשוכה. המקום היה ריק מאדם. קרוב לשוק, אזור של מוסכים וחנויות לטקסטיל ולחומרי בניין. הוא ידע שהוא חייב למהר, הסיור המשטרתי עובר כאן מדי שעה. הוא עקב אחר הנעשה בפינה הזאת כבר כמה ימים ואסף את המידע הדרוש לו. הוא ניגש לקיר שבחר ושייף את הטיח עד שנהיה חלק. עכשיו יוכל לרסס את המשפט, ותחתיו יצייר את הדיוקן.

הוא צייר במהירות, בתנועות יד זריזות, הקו יציב ובטוח. הוא התאמן בבית ועכשיו ידע בדיוק מה לעשות. "אם תרצו גוף אחד גם זכר וגם נקבה", ריסס את פנים השבלונה, ומיד החל לצייר את פניו המוכרות של הרצל. אלא שהפעם נוספו לחוזה המדינה נצנצים בזקן, את שפתיו משח בצבע אדום, צבע את העפעפיים בגוון ירקרק, והוסיף לדיוקן ציפורניים מרוחות בלק כחול־לבן.

אורות הניידת היבהבו. בר צרר את הציוד והתחבא מעבר לפינה. הניידת החליקה לאטה, קולות הקשר פרצו אל הדממה. השוטרים היו עסוקים בפטפוט קולני ולא השגיחו בנעשה מתחת לאפם. בר יצא מהמסתור והתבונן בקיר. הוא תיקן צורה של אות, הסיר את נייר הדבק והוסיף לפנים החתומות סיגריה עם עשן מסתלסל. "יופי," אמר לעצמו בקול, "יצאת חוזה בן זונה."

מרוצה, הוא העמיס את התיקים וחזר לשכונה שלו. כשהגיע לבניין, הטמין את התיקים במחסן וטיפס על המרזב, פתח את החלון וקפץ פנימה בתחושה של ניצחון.

ואז נדלק האור.

אביו עמד מולו. "אפשר לדעת איפה את... אממ... אתה מסתובב באמצע הלילה?"

בר הסתכל באביו, פניו היו מלאות דאגה. הוא השתדל, אבל היה לו קשה לקבל את השינוי.

"מה קרה? למה אתה לבוש בשחור?" אמו הצטרפה אליהם. השניים עמדו בפתח החדר ונראו אובדי עצות. בר התכוון להטיף להם שהוא כבר בוגר וחי את חייו, שהוא כבר עצמאי, אבל נמלך בדעתו. הוא ינסה שוב לרכך אותם, להחזיר אותם אליו. רגשות האשם תמיד עושים את שלהם.

אמו ניגשה אליו וחיבקה אותו. "יש לך ריח של צבע, שוב ציירת על קירות בעיר?"

בר רצה לדייק אותה — גרפיטי זה לא ציור — אבל לא היה לו כוח להסברים. וגם לא מגיע לה שיתקטנן איתה על אמנות; לפחות היא מבינה אותו. מה הוא היה עושה בלעדיה? היא ליוותה אותו מההחלטה ועד לשלבי הביצוע בתהליך להתאמה מגדרית שהוא עובר. הלכה איתו לרופאים, למפגשים עם העובדת הסוציאלית, חתמה על כל מסמך גם כשאביו הביע הסתייגות. אבל הוא ידע — ייקח עוד זמן עד שתגיע אצל שניהם ההבנה המוחלטת. והקבלה.

"אני לא חושב שזה רעיון טוב, זה יכול להיות מסוכן," אמר לו אביו, ובר הזעיף פנים.

"אני כמעט בן שמונה־עשרה, אל תדבר אלי כמו אל ילד קטן."

"ועדיין, אתה צעיר מדי בשביל להסתובב לבד בלילה," פסק אביו.

"אם הייתי נולד עם זין, זאת היתה פחות בעיה," בר אמר ומיד התחרט.

"לך לישון, יש לך בית ספר עוד מעט," אמו ניסתה להציל את הוויכוח שעמד בפתח. "ואל תשכח לקחת את הכדורים כשאתה קם." לא היה שום סיכוי שהוא ישכח, שניהם ידעו את זה, אבל היא בכל זאת אמרה. היא יצאה מהחדר, אבל אביו נותר תקוע על הסף ובהה ברצפה.

הוא לא מסוגל להסתכל עלי, קשה לו אפילו לדבר איתי, חשב בר. אילו היה יכול, היה בורח מכאן. הוא רוצה לומר לי משהו, אולי לשאול שאלה, אבל נראה כאילו חטף כווייה בלשון.

"קשה לי להתרגל," אביו אמר לפתע. המלים השתחררו לו מחלל הפה רטובות, מטפטפות מבוכה.

בר רצה לכעוס עליו; זה כבר רפלקס, הוא על אוטומט. לשכוח מי הבן שלך, כמה מתאים לו. והניסיון הזה לדבר — טעות, כישלון ידוע מראש. הוא התעייף מוויכוחים חסרי סיכוי, מההסברים שהוא צריך לספק. מלהנכיח את זהותו בכל רגע בחייו. ובכל זאת, הוא זיהה משהו אחר באמירה של אביו. תבוסה. עם זה הוא היה יכול להזדהות.

הוא התקדם והניח יד על כתפו, אבל אביו הסתובב ויצא מהחדר, גורר את רגליו.