מארז על החבלים

פרולוג

טיל

״צא מהמכונית.״ לוע מתכת קריר של אקדח הוצמד לרקה שלי.

״אין לי כסף,״ הצהרתי מייד והרמתי את ידיי באוויר בחשש.

״תעיף. את. התחת. שלך. מהמכונית!״ צעק עליי גבר אחוז טירוף, גדול ממדים ולבוש בהידור, ופתח את דלת הטנדר שלי במשיכה חזקה.

״קח מה שאתה רוצה, גבר,״ אמרתי כשיצאתי מהרכב.

״הו, זה בדיוק מה שאני עומד לעשות. איפה לעזאזל הכסף שלי?״ הוא העיף את קת האקדח שלו לעבר הפרצוף שלי, אבל הוא היה איטי מדי. האקדח חלף לידי כשהתכופפתי והטיתי את גופי הצידה.

הוא עף קדימה מכורח התנופה ואני נכנסתי לפעולה לפני שהוא הספיק להחזיר לעצמו את שיווי המשקל. נתתי לו מכת אגרוף חזקה בפרצוף, אבל בדיוק כשעמדתי להכניס לו גם מכת וו, שמעתי קול ירייה.

״טיל!״ צעק אבא שלי ממקום כלשהו.

הוא חייב להסתלק מפה. שנינו חייבים להסתלק מפה.

״יש לו אקדח!״ הזהרתי כשרצתי אחרי האיש. לא היה לי מושג אם נוריתי, אבל היה לי ברור שזה יקרה אם לא אקח לו את האקדח.

הצלחתי להפיל אותו, אבל הייתי איטי מכדי לתפוס שליטה על הנשק.

״תזוז עוד מילימטר דפוק אחד ואני נשבע שזאת תהיה הפעם האחרונה שתזוז,״ הוא הבטיח וכיוון את האקדח ישירות לראש שלי ממרחק של כמה עשרות סנטימטרים בלבד.

לא הייתה לי ברירה אלא לעצור.

״פאק!״ הוא צעק וטפח על הפה שלו באגודליו. דם ניגר מאפו, אבל הוא מחה את הדם על השרוול ודחף את האקדח לעומת החזה שלי. ״לך,״ פקד עליי בנהמה גרונית והצביע לעבר מחסן הסחורות החשוך.

״לא,״ עניתי נחרצות. ״אני לא הולך איתך לשום מקום. קח את הרכב שלי, את הארנק שלי, קח מה שאתה רוצה.״

״אתה יודע מה אני רוצה, בן זונה? את. הכסף. הדפוק. שלי.״

״הכסף שלך לא אצלי!״

״בולשיט!״ הוא אחז בשיער שלי ודחף את האקדח אל מתחת לסנטרי. ״התיק ההוא שגנבת מקליי פייג' היה התיק שלי! פשוט תן לי את הכסף הדפוק ותוכל לצאת מזה בלי שאני אחורר את הראש המזדיין שלך.״

שתי מילים פשוטות הקפיאו את הדם בעורקיי.

קליי פייג'.

הוא הסיבה היחידה שהייתי שם מלכתחילה. הוא התקשר אליי כשעה קודם לכן וביקש טרמפ הביתה. הוא נשמע נואש והציע לי עשרים דולר. הנחתי שהוא שיכור, אבל עכשיו, כשהאיש הזר הצמיד לי אקדח לצוואר, נהיה לי ברור כשמש שלא סתם הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

טמנו לי מלכודת.

אבא שלי טמן לי מלכודת.

״לא גנבתי ממנו כלום.״

״אתה לא חייב לשקר, טיל. תן לפרנקי את הכסף וזהו,״ אמר אבא שלי שצלע מתוך המחסן. כל פניו היו חבולות ודם נטף ממה שנראה כמו פצע ירייה ברגלו.

הגוף שלי התאבן כשראיתי אותו, בדיוק כמו אגרופו של פרנקי בשערי.

״על מה לעזאזל אתה מדבר?״ נהמתי על אבא שלי. ״אתה יודע שאין לי את הכסף שלו!״

הוא המשיך לצעוד אלינו עד שהאקדח לפתע הוסר מהסנטר שלי והופנה אליו.

״אל תמשיך להתקרב, קליי. אני אחסל אותך במקום.״

הוא עצר באיטיות והרים את ידיו באוויר.

האיש דחף אותי בחוזקה והצטרפתי לאבי בצד הלא נכון של הנשק. באותו רגע זכיתי למבט הברור הראשון שלי באיש שהחזיק את האקדח.

קעקוע דרקון יוצא דופן הציץ מתחת לשרוול חולצת הכפתורים שלו והגיע עד לגב כף ידו. המפלצת הירוקה נשפה להבות במורד כל אחת מאצבעותיו הרועדות, והאקדח בידו רטט. עיניו היו פעורות ומזוגגות ועברו בינינו בחשש. זה היה ערב קריר, אבל הוא היה מכוסה זיעה. הוא לא סתם היה עצבני — הוא היה מסומם ולא צפוי.

״תראה, בנאדם. יש לי בערך מאתיים דולר בטנדר. קח אותם.״

הוא הטה את ראשו באיום. ״מאתיים דולר? מאתיים. דולר? היו יותר מארבעים אלף פאקינג דולר בתיק ההוא! ואתה רוצה לתת לי מאתיים?״ הוא רץ לעברי ולא עצר עד שידו נכרכה מסביב לגרוני והאקדח ננעץ במרכז המצח שלי. ״זה אפילו לא תשלום!״ רוק ניתז מפיו והוא איבד את מעט השליטה העצמית שעוד הייתה לו.

״תירגע!״ הפצרתי בו. ״אין לי את הכסף שלך! אף פעם לא היה לי אותו!״

הוא הפנה את האקדח שוב אל אבא שלי. ״זאת האמת? מי שמשקר לי יחטוף כדור.״

״לא. הכסף אצלו. אני נשבע!״ צעק אבא שלי את השקר הפחדני, ונשמע כה בטוח בעצמו עד שאפילו אני כמעט האמנתי לו.

תמיד ידעתי שקליי היה חתיכת חרא. שנאתי אותו מאז שהייתי די בוגר להבין שהוא נחש מניפולטיבי. אבל, בניגוד לשיקול דעתי ועם תמריץ בגובה עשרים דולר בלבד, התברר שהכנסתי את עצמי לבוץ מאחר שלא סמכתי על תחושת הבטן שלי.

זה לא יקרה שוב.

בדיוק באותו רגע תחושת הבטן שלי צעקה עליי להיות נאמן למי שהייתי מאז שהגחתי לעולם לפני שמונה־עשרה שנים. אם נגזר עליי למות באותו לילה, לא הייתה לי כל כוונה להיכנע בלי להילחם.

העפתי את ראשי קדימה והטחתי אותו ישירות באף של פרנקי. האקדח ירה מעל לכתפי, אבל באותו רגע בכלל לא הזיז לי במה פגע הקליע — גם אם הוא ננעץ לקליי פייג' בראש.

נדרשו לי רק שלוש מכות אגרוף בפרצוף שלו כדי להפיל אותו על הקרקע כשהוא גורר אותי איתו. שמעתי את האקדח מחליק לאורך המדרכה ולפני שנחַתּי עליו הצלחתי להכניס לו מכת אגרוף נוספת בפה. ראשו נחבט בחוזקה בבטון, אבל לא הנחתי לזה להרתיע אותי. בסופו של דבר הוא הפסיק להיאבק בי, והדבר היחיד שהחזיר אותי לקרקע המציאות היה רעש הסירנות במרחק.

נעמדתי, מכוסה בדם, וצעדתי בחזרה לטנדר שלי. העפתי מבט אחד מעבר לכתפי באיש שהביא אותי לפה באותו לילה. הוא החזיק את בטנו והתגלגל על האדמה. הוא כבר הבהיר לי שלא אכפת לו ממני. וכשהתרחקתי משם, שמחתי להחזיר לו באותו מטבע.

אחרי שטיפסתי בחזרה למושב הקדמי נהגתי בטנדר ברחובות מוכרים. הבגידה של אבי חלחלה אל תודעתי עם כל פנייה שעשיתי. לא היה לי מושג לאן אני נוסע. אחרי אותו לילה, לא הרגשתי שייך בשום מקום.

שנאתי את חיי ואת כל מה שהיה כרוך בהם — אבל בעיקר את מה שלא.

אלוהים כבר דן אותי לעתיד שאט־אט ילך ויתמלא בדממה. הוא השתמש בהווה כדי להתגרות בי, ללעוג לי, להראות לי את כל מה שאאבד לבסוף. עוד לפני שאבא שלי בכבודו ובעצמו היה מוכן לחתום על גזר דין המוות שלי רק כדי להציל את עורו, כבר טבעתי באוקיינוס של חיי. כל נשימה הייתה מאבק. ובדיוק כשהגעתי לפני המים ומילאתי את ריאותיי בתקווה ובנחישות לצלוח עוד יום, נדחפתי בחזרה אל מתחת למים — ובכל פעם הדחיפה הייתה חזקה יותר.

היה רק מקום אחד שלא שאב את החיים מתוכי. שלא משנה כמה זמן הייתי שם, שניות או שעות, הוא סיפק לי הפוגה וטען מחדש את כוח הרצון שלי.

רציתי ללכת הביתה.

אבל הבית לא היה המקום שבו שכבתי לישון בכל לילה. הוא לא היה מקום המגורים הרשמי שלי. זה היה המקום היחיד שבו הרגשתי חי. הייתי זקוק לחלום שהתקיים אך ורק בין ארבעת הקירות האלה.

הייתי זקוק לה.

שישה חודשים חלפו מאז הפעם האחרונה שהתגנבתי החוצה מהחלון ההוא. שישה חודשים מאז שחזיתי בדמותה העירומה לוקחת ממני יותר משאי פעם חשבתי שיהיה לי לתת.

שישה חודשים שחייתי בעולם האמיתי, שהרסו אותי.

הייתי זקוק לפנטזיה שרק היא יכולה לספק לי.

אבל לא משנה מה חלמתי, ידעתי שהיא לא תהיה שם.

על הזין שלי. החלטתי למחול על גאוותי. החלטתי ללכת אליה.

עשיתי פניית פרסה חדה מעל לקו ההפרדה וסוף־סוף נכנעתי לכוח המשיכה שאיים להשתלט עליי מדי יום ביומו. ידעתי איפה היא גרה. ידעתי איפה היא הלכה לישון בכל לילה. אבל בעיקר... ידעתי איפה הרגשתי שייך.

כשהייתי עם אלייזה.

1

אלייזה
חמש שנים קודם לכן

כשהייתי בת שלוש־עשרה, פגשתי את טיל פייג' בדירה שנידונה להריסה בבניין הסמוך לשלי. מייד זיהיתי אותו מבית הספר. היה קשה שלא לזהות אותו — הוא היה משגע אפילו כילד. זה קרה זמן רב לפני שהוא גילה את חדר הכושר ולפני שבגדיו הקרועים חזרו לאופנה. באותה תקופה, הוא היה רק ילד רזה עם שיער פרוע וחיוך שובב.

לא ידעתי אילו חיים טיל חי, אבל ידעתי שהם כנראה היו טובים יותר משלי. ההורים שלי היו אנשים הגונים. פשוט לא היה להם זמן בשבילי. או, ליתר דיוק, רצון כלשהו לפנות לי זמן. בעיניהם, תמיד הייתי נטל. ברוב הלילות התחבאתי בחדר שלי והקשבתי להם רבים על כסף — או על היעדרו. אהבתי להתגנב לאותה דירה נטושה. היא הייתה מבצר הבדידות הפרטי שלי — עד לאחר צהריים אחד, כשטיל הופיע שם.

נבהלתי עד עמקי נשמתי כשהוא הזדחל דרך החלון. עיניו היו אדומות וידעתי שהכתמים על לחייו הם כתמי דמעות.

״מי את לעזאזל?״ הוא שאל כשהעיף את האבק ממכנסיו המטונפים ממילא.

זינקתי על רגליי וגיליון הציור ומעט העפרונות הצבעוניים שהצלחתי להבריח מכיתת האומנות נפלו מחיקי והתפזרו על רצפת הלינולאום המתקלפת.

״אוף!״ צעקתי ומיהרתי להרים אותם. כשסיימתי לאסוף את החפצים יקרי הערך, הרמתי את מבטי וראיתי שהוא מייבש את עיניו בשרווליו.

״אם תגידי למישהו שבכיתי אני אספר לכולם שניסית לנשק אותי.״

״לא ניסיתי לנשק אותך!״ צעקתי, מזועזעת מעצם המחשבה — ואולי גם קצת מעוניינת.

״אז תהיי בשקט, אחרת כל בית הספר יחשוב שעשית את זה.״

כנראה הפה שלי נפער לנוכח ניסיון הסחיטה שלו, כי הוא מייד הוסיף, ״אולי כדאי שתסגרי את הפה לפני שהעכביש שעומד על הכתף שלך יחשוב שזאת הזמנה.״

ברגע שהוא אמר את המילה עכביש, התחלתי לצווח ולהתנער ברחבי החדר המלוכלך. הסרתי את החולצה שלי במשיכה, ובקושי שמתי לב ששאגת הצחוק שלו לפתע השתתקה.

״אה —״ הוא גמגם כשעצרתי לבסוף.

נדרשה לי רק שנייה להבין שעמדתי שם בחזייה.

״אלוהים!״ צווחתי, סובבתי אליו את הגב וכיסיתי את החזה שלי בזרועותיי.

״קחי.״ הוא זרק לי את החולצה שלי, והיא פגעה בגבי והכניסה אותי להתקף נוסף של היסטריית עכבישים.

״העכביש עוד עלול להיות עליה!״ צרחתי אל הקיר.

״הוא גם עלול להיות בשיער שלך.״

באותו רגע החלטתי שאין טעם לכסות את שדיי הקיימים בקושי והתחלתי לפרוע את שערי כדי להעיף מתוכו כל יצור לא רצוי שעלול להיות שם.

הוא יילל מצחוק.

״תפסיק לצחוק!״ סיננתי לעברו.

הוא הרים שוב את החולצה שלי, אבל הפעם הוא בחן אותה היטב לפני שזרק אותה בחזרה אליי. ״נקייה מעכבישים. באישורו של טיל פייג'.״

לכסנתי אליו מבט, אבל לבסוף אמרתי, ״תודה,״ ומשכתי אותה שוב מעל לראשי, למרות שהייתי מעדיפה להעלות אותה באש.

״אין בעיה. לפחות עכשיו אם תחליטי לפתוח את הפה, אני לא אצטרך לשקר כשאספר לכל בית הספר שהראית לי את החזייה שלך.״

״אתה לא תעשה את זה.״ נעצתי בו מבט מרושע שהעלה על פניו חיוך.

״תנסי אותי,״ הוא אמר בביטחון מוגזם שמעולם לא ראיתי בילד בגילי. לא שהיו לי תוכניות לספר למישהו, אבל מבט אחד ממנו והיה לי ברור שלא אספר לאף אחד.

״שיהיה.״ חזרתי לארונית הקטנה שאלתרתי בעצמי והתחלתי לרוקן אותה.

״מה את עושה?״ הוא שאל בסקרנות בזמן שערמתי את כל גיליונות הציור שלי והגדמים הקטנטנים שנשארו מהעפרונות שסיימתי.

״אני לוקחת את הדברים שלי כדי שלא תגנוב אותם.״

״אני לא אגנוב את השטויות שלך. אני לא גנב,״ הוא ענה, ומשהו בקולו גרם לי להרגיש אשמה על שרמזתי שהוא כן.

״אה. טוב. אני לא מוכנה לקחת את הסיכון. לא ידעתי שמישהו חוץ ממני בא לפה.״ העברתי את מבטי על החדר בחיפוש אחר משהו שיעזור לי לקחת איתי את הערמה הקטנה שצברתי, אבל כשהסתובבתי הכול התמוטט והתפזר על הרצפה. ״אויש,״ נאנחתי ומייד ניגשתי לאסוף הכול.

״את לא חייבת לקחת את הדברים שלך. אני לא אגע בהם.״ הוא התכופף והתחיל לעזור לי לסדר. ״וחוץ מזה, אין לי ממש מה לעשות עם עיפרון ורוד בגודל סנטימטר.״ הוא הרים את הבְּדָל מהרצפה והגיש לי אותו. עיניו היו חמות, לגמרי שונות מהעיניים שהקניטו אותי לפני דקות ספורות.

״תודה,״ עניתי ובחנתי אותו בחשדנות. אבל בלי מקום אחר לאחסן את הציורים שלי, לא הייתה לי ברירה אלא להאמין לו.

אימא שלי שנאה את כמות הזמן שביליתי שקועה באומנות שלי. היא זרקה את ציוד האומנות שלי בכל הזדמנות שהייתה לה. לדעתי היא לא עשתה את זה בגלל שציירתי, אלא בעיקר בגלל שאבא שלי היה אומן מובטל שסירב לעבוד במשהו אחר.

״אז, את באה לפה הרבה?״ שאל טיל כשהסיר את כובע הצמר שלו והעביר יד בשערו הכהה והפרוע.

״כן, עד עכשיו.״ גלגלתי את עיניי, אבל הוא צמצם את שלו והמשיך לנעוץ בי מבט בדממה ממרחק של כמה עשרות סנטימטרים. זאת הייתה הדממה המביכה ביותר שחוויתי בכל שנות ההתבגרות שלי, אבל הוא לא זז ממקומו, וגם אני לא.

לפתע, צעקה נשית, נזעמת ומחרישת אוזניים, הרעידה את החלונות והבהילה את שנינו.

״טיל, תחזיר את התחת שלך הביתה עכשיו!״

הוא מייד אחז בידי וגרר אותי עד ששנינו היינו צמודים לקיר, מחוץ לטווח ראייה.

הוא הניח אצבע על פיו, היסה אותי ב״ששש״ ואז הטה את גופו הרחק ממני רק לשנייה והציץ מפינת החלון. ״תתכופפי,״ פקד עליי, ואז משך אותי אל הרצפה לידו.

כעבור כמה שניות שמענו את הקול הולך ומתרחק והוא נאנח בהקלה.

״זאת הייתה אימא שלך? היא נשמעה כועסת. אתה בטח צריך ללכת.״

״היא תמיד נשמעת ככה, וזאת בדיוק הסיבה שאני לא הולך הביתה. היא רק רוצה שאני אשמור על האחים שלי כדי שהיא תוכל לעקוב אחרי אבא שלי ולוודא שהוא לא ממשיך להיפגש עם גברת קסידי.״

״גברת קסידי? היא לא נשואה?״

״כן,״ הוא ענה באדישות.

״כמו החברה שלך, לין קסידי? זאת אימא שלה?״

״כן,״ חזר טיל בלי להגיב לנימת הגועל שניכרה בקולי. ״היי, איך את יודעת שלין החברה שלי?״

״כי אנחנו הולכים לאותו בית ספר מאז הגן.״ נעצתי בו עוד מבט נגעל וגלגלתי את עיניי.

״ידעתי! חשבתי שגם את לומדת באיסט סייד!״

אני ידעתי הכול על אודות טיל פייג', אבל הוא רק חשב שלמדנו יחד באותו בית הספר. כמה מחמיא.

״איך קוראים לך?״ הוא שאל כשהתיישבתי ונשענתי על הקיר, והנחתי את הגיליון והעפרונות בחיקי.

״סינדי לוּ,״ עניתי בלי להרים את מבטי וייחלתי בכל ליבי שהוא ילך.

״לא נכון.״

״דפני?״

״גם לא.״

״אייווי?״ ניסיתי להתחכם פעם אחת אחרונה וציירתי ברקים כדי להיראות עסוקה.

״לא,״ הוא ענה, אבל לא המשיך לשאול. ״אז, אכפת לך אם אני אישאר פה קצת?״

״אתה יכול לעשות מה שבא לך, טיל. וזה לא בדיוק הבית שלי,״ אמרתי בשיעמום — אף על פי שבתוכי ממש לא הייתי משועממת.

״אוקיי.״ הוא התיישב ונשען על הקיר הנגדי.

במשך ארבעים דקות הוא רק ישב שם ונעץ בי מבטים. מבטו הפר את שלוותי, אבל ניסיתי להסתיר את זה מפניו. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להתעלם ממנו, אבל כשהעיפרון שלי נע על פני הנייר, העיניים שלו התחילו לצוץ מבין הקווים.

בסופו של דבר הוא קם וניגש שוב לחלון.

״נתראה מחר,״ קרא מעבר לכתף.

המשך הפרק בספר המלא