פרולוג
אש
״איפה לעזאזל היית?״ נהם קולו של גבר ברגע שנכנסתי לחדר הישיבות.
עיניי לכדו את מבטו לשנייה לפני שזיהיתי אותו. הדלת בקושי הספיקה להיסגר מאחוריי בנקישה וכבר רציתי רק לברוח משם. הלב שלי דהר והפה שלי התייבש.
אני חייבת לעוף מפה.
״אממ —״ השתהיתי, נותנת לעצמי זמן לחשוב על תוכנית פעולה.
״שבי. עכשיו,״ הוא פקד עליי ומשך לאחור את הכיסא שלידו, אבל לא היה שום סיכוי שאני מתקרבת אליו.
״אני מסתדרת,״ אמרתי ועשיתי צעד אחורה לכיוון הדלת.
״שלא תעזי לחשוב על זה בכלל,״ הוא התפרץ. ״אני נשבע באלוהים, אם תפתחי את הדלת הזאת —״ הקול שלו דעך אבל האיום היה ברור כשמש.
בלעתי רוק, צעדתי לאט אל הכיסא הכי רחוק ממנו והתיישבתי על הקצה, מחכה לרגע הנכון לברוח.
הוא הסתכל על תגית השם שהייתה תלויה לי מהצוואר והרים גבה.
״ויקטוריה?״
״אתה יכול לקרוא לי טורי אם זה קל יותר.״ ניסיתי לזייף חיוך, אבל זה רק הכעיס אותו.
הוא שאף כמה שאיפות איטיות שממש לא הרגיעו את האש שבערה במבטו הזועם. ״חיפשתי אותך, אש.״ הוא נהם את שמי.
״באמת? טוב, התעלומה נפתרה. הנה אני.״ קמתי שוב, אבל עצרתי כשהוא דפק על השולחן באגרוף. כל הגוף שלי נרתע מרוב הפתעה.
כשדממה השתררה בחדר, הרמתי את המבט באיטיות ומצאתי אותו נועץ בי עיניים רצחניות. הוא ישב, אבל בכל זאת יכולתי לראות שהוא ענק, וכשהוא הסתכל לי בעיניים, השרירים המתוחים בצוואר ובכתפיים שלו בלטו מתחת לחולצת הכותנה האפורה. הוא מצמץ אליי כמה שניות עד שמצא שוב את קולו.
״את גרה במקלט לחסרי בית,״ הוא אמר נחרצות, כאילו ההצהרה סיפרה את כל הסיפור.
אולי זה באמת היה נכון.
״אני עובדת במקלט לחסרי בית,״ מיהרתי לתקן אותו.
אבל הוא תיקן אותי באותה מהירות. ״בתמורה למקום מגורים קבוע... בתוך. מקלט. לחסרי. בית.״ הוא ביטא כל הברה והברה.
הסטתי את המבט, כי זאת הייתה האמת.
אמת ששנאתי.
אבל בכל זאת אמת לאמיתה.
דמעות עלו לי בעיניים ונאבקתי לעצור אותן.
החיים שלי היו קשים, אבל הנוכחות שלו בהם ללא ספק הפכה אותם לקשים יותר. אם רק הייתי יכולה לברוח מהחדר ההוא, הייתי נעלמת שוב. זאת לא הייתה האפשרות האידיאלית, אבל גם העובדה שהוא הגיע לפה לא הייתה אידיאלית.
״אני רוצה שתלך מפה,״ שיקרתי עם כל טיפה של אומץ מזויף שהייתה בי.
״אני לא יכול לעשות את זה. גנבת משהו ששייך לי.״
״תבין, הספר שלך כבר לא אצלי.״
פינת הפה שלו התרוממה בחיוך יודע סוד. ״שקרנית,״ לחש לי, ואז שלח את היד אל הכיסא לידו, חשף את הספר הבלוי וזרק אותו על השולחן כלאחר יד.
עיניי נפערו וזינקתי על הספר בלי לחשוב פעמיים.
הוא היה שלי. ולא הייתי מוכנה לתת אותו אפילו לו.
באותה מהירות שהספר הופיע, הוא חטף אותו בחזרה ותפס את פרק היד שלי.
ירדתי מהשולחן וניסיתי למשוך את הזרוע שלי מתוך אחיזתו. אבל הניסיון היה חסר טעם, כי אפילו אם הוא היה משחרר אותי פתאום, עיניו הכחולות לא אפשרו לי לזוז.
״שלוש פאקינג שנים,״ הוא סינן בזעם.
״הייתי חייבת,״ צייצתי ודמעות זרמו לי במורד הלחיים.
״שלוש. פאקינג. שנים, אש. לקחת משהו שהיה שייך לי.״ הוא הרפה לי מהיד וקם.
הפה שלי נפער כשהוא עשה שני צעדים בלתי אפשריים קדימה.
הוא ריתק אותי לקיר בגופו הקשה, הרים יד אל הגרון שלי והעלה אותה עד שהאגודל שלו ליטף את שפתי התחתונה. הוא תפס לי את הסנטר, הטה את ראשי לצד והעביר את אפו במעלה הצוואר שלי עד שהגיע לאוזן.
הוא שאף עמוקות, וכשנשף שחרר גם דרישה בקולו הצרוד. ״ואני רוצה אותה בחזרה.״
נשימתי נעתקה.
חיכיתי שלוש שנים לשמוע את המילים האלה.
כמה חבל שלא יכולתי להאמין להן.
״פלינט, בבקשה.״
1
פלינט
זכרתי הכול.
שמעתי את האקדח.
הרגשתי את הקליע.
ראיתי אותה נופלת.
בתוך פחות משנייה, החיים שהכרתי נגמרו.
אבל לא היה לי שום ספק שהייתי עושה הכול שוב.
בשבילה.
״פלינט!״ אלייזה צעקה מתחתיי.
אבל לא כמו שחלמתי שיקרה לפחות מיליון פעמים לאורך השנים. קולה לא נשבר באקסטזה. היא לא קראה בשמי בזמן שתבעתי עליה בעלות, ואחר כך לא החלפנו הצהרות שנאהב זה את זה לתמיד. במקום זה, האוזניים שלי צלצלו בחוזקה ונחשול של דמעות עלה בעיניה הכחולות־כהות.
הלב שלי כבר דפק חזק, אבל הכאב האדיר שראיתי על פניה הקפיץ את הקצב שלו עוד יותר. ידעתי שנוריתי, אבל זה לא מה שהפחיד אותי.
״את בסדר?״ שאלתי מייד.
״אני בסדר,״ היא אמרה בקול חנוק מבכי. עד כמה ששנאתי לראות אותה בוכה, שתי המילים הקטנות העלימו את כל המשקל שהכביד עליי.
״את בטוחה?״ בחנתי אותה אבל היא הייתה מרוכזת במשהו אחר לגמרי.
היא העיפה מבט מעבר לכתף שלי והרימה את היד שנגעה לי בגב. דם נטף מקצות אצבעותיה אל הרצפה.
״אלוהים!״ היא התפרצה ומייד התפתלה ויצאה מתחתיי.
״אני בסדר,״ ניסיתי להרגיע אותה, אבל כשניסיתי לקום מהרצפה, ידעתי שהמילים שאמרתי היו חסרות משמעות. ממש לא הייתי בסדר. ״אני —״ התחלתי להגיד, אבל המשך המחשבה נגנב ממני. כאב השתלט עליי וגרם לי להתמוטט עם הפנים על הרצפה, במקום שבו אלייזה שכבה לפני רגע.
ניסיתי נואשות להישאר בהכרה, אבל הפסדתי בקרב הזה במהירות.
״פלינט. תישאר איתי. רק תחזיק מעמד, בבקשה,״ היא אמרה בקול רגוע וכרעה על הברכיים לידי. אבל ברגע שהתיישבה, רגשותיה האמיתיים התגלו. ״תעזרו לו!״ היא צעקה. ״בבקשה, אלוהים, שמישהו יעזור לו!״
המוח שלי התערפל עד שכבר לא יכולתי להתרכז בשום דבר, אבל אפילו בתוך הכאוס של הקריאות של אלייזה לעזרה ואנשי האבטחה שהתפרצו לתוך החדר, איכשהו הצלחתי להתמקד בקולו של המנחה על מסך הטלוויזיה שהרעישה ברקע.
״באמת ציפיתי ליותר מטיל פייג' בזירה הערב,״ הוא אמר.
ובאותו רגע נזכרתי בכאב הרבה יותר גרוע מכל פצע ירייה.
טיל.
בעלה.
אביו לעתיד של הילד שהיא נושאת ברחמה.
האח שלי.
הוא היה ראוי לה, אבל לעזאזל, גם אני הייתי.
לא הורדתי ממנה את העיניים לשנייה בזמן שזעקותיה דהו והתחלפו בדממה.
התעוררתי מכאב שהבעיר לי את הגב ובהלה מייד הציפה אותי.
״אלייזה!״ צעקתי חזק ככל שיכולתי, אבל המילה נשמעה כמו חרחור חלש.
״אני פה.״ היא הופיעה לצידי. ״אלוהים, פלינט. אל תעשה את זה שוב. אתה חייב להישאר ער.״ היא התחילה ללטף לי את השיער.
״אלייזה,״ אמרתי שוב כשלא הצלחתי ליצור מחשבה ברורה אחרת. הייתי מבוהל — את זה, לפחות, ידעתי. אבל המוח שלי התקשה לעמוד בקצב ולהבין למה. ״את... נפצעת?״
״לא. אני בסדר,״ היא הרגיעה אותי, ואז התכופפה ונישקה לי את הרקה — מחווה שרציתי בכל ליבי להחזיר לה.
במקום זה, שלחתי את היד הצידה בלי לראות מה אני עושה וחיפשתי את היד שלה. ״תישארי איתי.״
היא תפסה את היד שלי חזק ונשבעה, ״אני לא אעזוב אותך, פלינט. אני נשבעת.״
אם היא רק הייתה מתכוונת למילים האלה כמו שהייתי רוצה. אבל באותו רגע, כששכבתי עם הפנים כלפי מטה עם קליע תקוע בגב ודיממתי על השטיח במלון יוקרתי בלס וגאס, קיבלתי את זה.
זה לא היה מספיק.
אבל זה יצטרך להספיק.
היא לא שלי.
היא אף פעם לא הייתה שלי.
בזמן שהיא לחשה לי מילים מרגיעות, הרשיתי לעצמי לשקוע בחשכה.
שבתי להכרה באיטיות. לא ידעתי איפה הייתי או למה הגרון שלי כאב כאילו בלעתי משאית של גחלים בוערות. אפילו מתוך ערפול השינה שלי, יכולתי להרגיש את הכאב בגבי. רק כשדיברתי, הבנתי בדיוק כמה נדפקתי.
״אוליז.״ מה לעזאזל?! ״אליז.״
״אוי, תודה לאל!״ קראה אלייזה ומייד הופיעה לידי.
נאנחתי בהקלה וניסיתי לפקוח עיניים, רק כדי להסתכל לשנייה בעיניה הכחולות־כהות. לא היו להן כוחות על, אבל בכל זאת האמנתי שהן יכולות לרפא אותי במבט אחד. לעזאזל, עצם העובדה שידעתי שהיא שם איתי כבר עשתה ניסים.
ניסיתי בכל הכוח, אבל פשוט לא הצלחתי לשכנע את העפעפיים שלי שהאור הוא לא המקור של כל הרשע בעולם.
״ששש. זה בסדר. תירגע,״ היא לחשה כשהבחינה שאני נאבק. ״כואב לך? אתה צריך עוד משהו נגד הכאב?״
״לום. רק'תך,״ דיברתי כמו שיכור.
״מה הבעיה איתו? למה הוא לא יכול לדבר?״ ייבב קוורי ממקום כלשהו לידינו.
בחיים לא אשכח איך הוא נשמע באותו רגע. הקול שלו רעד כמו קולו של הילד המבוהל שהוא אף פעם לא זכה להיות. אומנם הוא היה רק בן שלוש־עשרה אבל הוא כבר מזמן לא היה ילד קטן. בדיוק כמו טיל וכמוני, הוא נאלץ להתבגר מוקדם מדי. כששמעתי את נימת הפחד בקולו, הערפל שמילא את הראש שלי התפזר.
״'ני טוב, קיו,״ גמגמתי תוך כדי צחוק, למרות שלא היה במצב הזה שום דבר מצחיק.
שכבתי עם הפנים כלפי מטה במיטת בית חולים כשאני מסומם על כל הפאקינג ראש ומשתוקק להיות עם אשתו ההרה של אחי. אותה אחת שהייתה הדבר הכי קרוב לאימא שאי פעם היה לי. זה היה דפוק ברמות שפשוט אי אפשר לתאר.
במחשבה שנייה, אולי צחוק בכל זאת היה התגובה הנכונה.
אחי טיל כנראה היה האיש הכי טוב שאי פעם הכרתי. הוא היה מבוגר ממני בשש שנים בסך הכול, אבל הוא תמיד היה כמו אבא בשבילי. אלוהים יודע שהאיש שהוריש לי את הדי־אן־איי שלו לא מילא את התפקיד. אימא שלי הייתה חתיכת טיפוס, אבל אבא שלי גרוע ממנה בכמה וכמה דרגות. קליי פייג' היה הסיבה ששכבתי במיטה ההיא אחרי שקליע פגע לי בגב, הסיבה שטיל כמעט איבד את אשתו והבת שעמדה להיוולד להם, הסיבה שקוורי כמעט נחטף.
הדבר היחיד שנשאר לי בחיים היו האחים שלי, ואיתם הייתה לי גם אלייזה.
אם הייתי יכול להיות מחצית מהגבר שטיל היה, הייתי יותר טוב מתשעים ותשעה אחוזים מהגברים שהסתובבו בעולם. אלוהים, רציתי להיות חסר אנוכיות כמוהו. אבל אפילו לא הייתי קרוב. במקום זה, לאורך השנים, התחלתי לקנא יותר ויותר בחיים שלו ובעובדה שאלייזה אהבה אותו. בטח, היו להם בעיות משלהם, אבל הם תמיד שרדו את הקשיים ביחד והמסירות שלהם זה לזה אף פעם לא דעכה. רק שנה אחת לפני כן, אחי הגדול איבד את השמיעה שלו בפתאומיות — משהו שהיה גורם לאישה חלשה יותר לברוח ממנו. אבל לא אלייזה. היא העניקה לו אהבה חסרת תנאים וזה כל כך פאקינג כאב לי לראות אותה נותנת את האהבה שלה לו.
ככל שהתבגרתי, כך רגשות האשמה והכעס התעצמו ואכלו אותי מבפנים. אשמה כי שני אלה היו ראויים זה לזה יותר מכל זוג אחר. וכעס כי למרות שידעתי את זה, רציתי לדחוף את אחי ולהוציא אותו מהתמונה לגמרי. רציתי שאלייזה ריינולדס פייג' תהיה שלי בכל מובן אפשרי, אבל במיוחד באופן שהיא אף פעם לא תעזוב אותי ותאהב אותי לעד.
רציתי את הנחמה והביטחון שרק היא יכלה לתת לי.
״אלייזה?״ המשכתי להילחם בעפעפיים שלי וסוף־סוף ניצחתי, והמראה שקידם את פניי היה של טיל מחבק אותה חזק, זרועותיו כרוכות מסביב לבטן התפוחה שלה.
״היי, ילדון,״ הוא אמר בעדינות והקלה מילאה את תווי פניו.
אבל בכלל לא ראיתי אותו. אלייזה עמדה בזרועותיו ודמעות זלגו לה בקצב במורד הלחיים.
שפתיי התעקלו בחיוך לא צפוי.
היא תמיד בוכה.
״את 'סדר?״ מלמלתי.
״כן. בזכותך.״ היא צעדה קדימה ושילבה את הידיים שלנו.
צחקתי וליטפתי את הבטן שלה בפרקי האצבעות שלנו. ״מ'שלום התינוקת שלי?״
״מה הוא אמר?״ טיל שאל.
אלייזה הורידה את הידיים שלה משלי כדי לתרגם בשבילו לשפת הסימנים.
ניסיתי להתהפך כדי שאוכל להשתמש בידיים ולתקשר איתו, אבל נעצרתי כשכולם התחילו פתאום לצעוק עליי.
״לא!״ הם צעקו כשניסיתי להתיישב על המיטה.
״אתה לא יכול לזוז... אני, אממ, אסור לך לזוז.״ אלייזה התכופפה מולי.
הרמתי יד למחות לה את הדמעות. עיניה היו אדומות ונפוחות אבל כשהיא הסיטה את השיער מהמצח שלי היא נראתה יפה יותר מאי פעם. קצות אצבעותיה טיילו עליי, וההרגשה חלחלה פנימה והרגיעה את הכאבים.
״בוא נוסיף לך עוד משככי כאבים.״ היא אחזה בכפתור האדום שבפינת המיטה שלי ולחצה עליו שוב ושוב.
לא כל כך כאב לי, אבל בתוך כמה שניות כל הגוף שלי נרגע עוד יותר.
היא המשיכה לכרוע מולי והדמעות שלה התחילו להתייבש בזמן שלחשה מילים מרגיעות שלא ממש הצלחתי להבין בין צפצופי המכשירים. אבל לא היה לי אכפת מה היא אומרת.
היא הייתה שם.
איתי.
בשבילי.
הראייה שלי נהייתה מטושטשת, אבל הזמן עמד מלכת כשהסתכלתי לה בעיניים ומלמלתי את המילים שלא הייתה לי שום זכות להגיד.
קברתי אותן עמוק בתוכי במשך שנים. אבל לא משנה כמה ניסיתי, הן עדיין היו אסורות, לא משנה כמה זמן עבר.
״אני אוהב אותך, אלייזה. כללללל כךךךך.״
למרות שהייתי מסומם על כל הראש, ידעתי שהווידוי שלי יעשה יותר נזק מתועלת, אבל זה לא עצר את המילים — או את הכאב.
אולי, אם רק אומר לה איך אני מרגיש, אצליח להשאיר את ההרגשה מאחור. לפתוח דף חדש שבו דברים שהיו מחוץ להישג ידי לא יטרידו אותי.
היא ענתה, ״גם אני אוהבת אותך,״ אבל ידעתי שהיא לא הבינה.
באותה שנייה, הייתי צריך שהיא תבין. זאת לא הייתה בחירה.
בשבילה.
בשבילי.
״לא. אני אוווווהב אותך.״ הגזמתי את ההגייה של המילה, אבל לא את האמת.
״ששש,״ היא לחשה והניחה את היד על הלחי שלי. ״גם אני אוהבת אותך, פלינט. כולנו אוהבים אותך. לך לישון.״
כולנו אוהבים אותך.
זה כבר לא יהיה נכון כשאני אסיים לדבר. הייתי פיכח מספיק כדי להבין את זה.
״לא. תקשיבי לי. אני... אוהב אותך. כמו שטיל אוהב אותך. כמו... אני־רוצה־לעשות־איתך־סקס אוהב אותך. סקס. ממש. טוב.״ צחקתי.
״אוי, פאק,״ נאנח קוורי.
״ולהתחתן איתך, ו —״ עצרתי ללקק את שפתיי היבשות לפני שפלטתי את הסטירה האולטימטיבית לאוזניו החירשות של אחי. ״זה צריך היה להיות התינוק שלי, לא שלו.״
״אוי, פאק,״ קוורי אמר שוב.
״אהה... אממ —״ אלייזה גמגמה והרימה מבט אל טיל שעמד לא רחוק משם.
״מה? מה הוא אמר?״ שאל טיל וצעד קדימה.
״אמרתי שאני מאוהב באשתך!״ צעקתי מסיבה לא ברורה כלשהי.
טוב, אולי לא ברורה רק להם. אני הבנתי את התסכול שלי לחלוטין.
רציתי לתת לטיל הזדמנות לשנוא אותי. הוא נתן לי הכול בחיים ודאג לי אפילו כשהיה צריך להקריב את עצמו. הייתי חייב לו את האמת על איך שהרגשתי כלפי אשתו, למרות שזאת הייתה הוכחה שאני חלאה.
הרמתי את היד הפנויה היחידה שלי והתחלתי לסמן אותיות, אבל קוורי נעמד בין אלייזה וביני והצמיד לי את היד למיטה.
״כן. זה מספיק. לך לישון, מניאק.״
״הוא צריך 'דעת. תגיד לו ביש'ילי.״
קוורי הרים ידיים וסימן לטיל בלי לדבר. הוא אמר שהוא אוהב את כולנו, ואז הוא התחיל לבכות וקרא לאלייזה אימא'לה. אני רק מנסה לעצור אותו שלא יביך את עצמו. זה הכול.
״זה בולשיט,״ עניתי כשהוא סיים.
״גם אנחנו אוהבים אותך, פלינט. תנוח קצת,״ אמר טיל ושילב זרועות. היה לי ברור שהוא לא קנה את ההסבר של קוורי.
״לא! אמרתי שאני אוהב אותה. את אלייזה.״ התחלתי להצביע עליה אבל קוורי העיף לי את היד בחזרה למטה.
הוא הפנה את הגב אל טיל והתכופף עד שהפרצוף שלו היה קרוב לשלי. ״תסתום את הפה הדפוק שלך. אני מנסה לעזור לך פה.״
״אני אוהב אותה,״ אמרתי בפעם המי יודע כמה.
אלייזה נדחקה והופיעה שוב לידי. ״לא, אתה לא. אתה פשוט מטושטש מהתרופות כרגע, פלינט.״
״בולשיט,״ הכרזתי בתקיפות.
התרופות לא גרמו לי להרגיש ככה, והן לא יכלו לרפא את הרגשות שלי. הייתי נרקומן מזמן אם היה משהו שהיה יכול להשקיט את האש שבערה לי בחזה בכל פעם שראיתי אותה עם טיל.
״זה לא חדש, אלייזה. אני חושב עלייך כש —״ בדיוק התחלתי לגלות את כל הסודות המביכים שלי כשקוורי כיסה את הפה שלי ביד.
״אמרתי לך פאקינג לסתום,״ הוא רתח.
״תפסיק לקלל,״ מלמלתי מאחורי היד שלו.
הוא הסתכל על אלייזה. ״את יכולה ללחוץ על הכפתור עוד פעם? אולי הוא יאבד את ההכרה שוב.״
״מה לעזאזל קורה פה?״ התפרץ טיל מאחורינו כשהעובדה שהשארנו אותו באפלה סוף־סוף גרמה לו לאבד את העשתונות.
כלום. הוא מתנהג כמו כלבה. אני רק עושה את התפקיד שלי בתור האח הקטן ומגן על הגבריות שלו... או משהו כזה, סימן קוורי ואז שלח לטיל חיוך מתוח.
״לא, אני —״ התחלתי, והיד שלו שוב נחתה לי על הפה.
קוורי נעץ מבט חסר סבלנות באלייזה.
״יש לו עוד כמה דקות עד שהמכונה תאפשר להוסיף לו עוד מנה של משככי כאבים,״ היא ענתה, נסערת מהווידוי שלי.
ואותה תגובה קטנה להודאה שלי כאבה יותר ממה שזה לא יהיה שקרה לגב שלי.
״טוב, אז אני פשוט אשאיר את היד שלי פה עד שיגיע הזמן,״ לחש לה קוורי.
״אממ, אני אצא להביא קצת מים,״ היא הכריזה במבוכה.
״אלייזה, חכי,״ ניסיתי לצעוק, אבל קוורי לא שיקר כשאמר שהוא לא יזיז את היד. ״רד ממני.״ ניסיתי להעיף אותה חלושות.
קוורי הסתכל על טיל והרים אצבע באוויר כדי לסמן לו 'רגע'. ואז הוא הסתובב בחזרה אליי. ״תסתום. תסתום. תסתום. את. הפה. אתה מאוהב בה, טוב. ועכשיו תסתום.״
״לא עד שהוא ידע,״ עניתי.
״לך לישון, פלינט. אם בכל זאת תרצה לעשות את הטעות הזאת כשתתעורר, אני אסמן לו את המילים בעצמי.״ הוא נעץ בי מבט תקיף.
באמת הייתי עייף. שינה לא בדיוק נשמעה כמו עינוי. שמרתי את הרגשות שלי לאלייזה מאז שהייתי בן שתים־עשרה. מה ישנה עוד לילה אחד?
״אני אקח אותה ממנו,״ הכרזתי כשהעפעפיים שלי התחילו להיסגר.
קוורי פרץ בצחוק. ״אז כשתתעורר אני אסמן לו את האזהרה שלך. אוי, תראה! נגמר הזמן.״ הוא מייד אחז בכפתור האדום ולחץ עליו.
נאנחתי כשתחושת הצריבה המופלאה של התרופה מילאה לי את העורק.
״תודה לאל,״ הוא נאנח בזמן שנסחפתי לשינה.
כעבור כמה שעות, כשהתעוררתי, הנחישות שלי לספר לטיל נעלמה, למזלי.
לרוע מזלי, גם הרצון שלי שאלייזה תדע נעלם.
אבל האמת יצאה לאור.
כשהמבוכה שלי הכתה שורש, ניסיתי לשכנע את עצמי שיכול להיות שהעובדה שהיא יודעת איך הרגשתי כלפיה היא חיובית.
אבל היא לא הייתה.
היא רק החמירה את המצב פי אלף.
פרולוג
אש
״איפה לעזאזל היית?״ נהם קולו של גבר ברגע שנכנסתי לחדר הישיבות.
עיניי לכדו את מבטו לשנייה לפני שזיהיתי אותו. הדלת בקושי הספיקה להיסגר מאחוריי בנקישה וכבר רציתי רק לברוח משם. הלב שלי דהר והפה שלי התייבש.
אני חייבת לעוף מפה.
״אממ —״ השתהיתי, נותנת לעצמי זמן לחשוב על תוכנית פעולה.
״שבי. עכשיו,״ הוא פקד עליי ומשך לאחור את הכיסא שלידו, אבל לא היה שום סיכוי שאני מתקרבת אליו.
״אני מסתדרת,״ אמרתי ועשיתי צעד אחורה לכיוון הדלת.
״שלא תעזי לחשוב על זה בכלל,״ הוא התפרץ. ״אני נשבע באלוהים, אם תפתחי את הדלת הזאת —״ הקול שלו דעך אבל האיום היה ברור כשמש.
בלעתי רוק, צעדתי לאט אל הכיסא הכי רחוק ממנו והתיישבתי על הקצה, מחכה לרגע הנכון לברוח.
הוא הסתכל על תגית השם שהייתה תלויה לי מהצוואר והרים גבה.
״ויקטוריה?״
״אתה יכול לקרוא לי טורי אם זה קל יותר.״ ניסיתי לזייף חיוך, אבל זה רק הכעיס אותו.
הוא שאף כמה שאיפות איטיות שממש לא הרגיעו את האש שבערה במבטו הזועם. ״חיפשתי אותך, אש.״ הוא נהם את שמי.
״באמת? טוב, התעלומה נפתרה. הנה אני.״ קמתי שוב, אבל עצרתי כשהוא דפק על השולחן באגרוף. כל הגוף שלי נרתע מרוב הפתעה.
כשדממה השתררה בחדר, הרמתי את המבט באיטיות ומצאתי אותו נועץ בי עיניים רצחניות. הוא ישב, אבל בכל זאת יכולתי לראות שהוא ענק, וכשהוא הסתכל לי בעיניים, השרירים המתוחים בצוואר ובכתפיים שלו בלטו מתחת לחולצת הכותנה האפורה. הוא מצמץ אליי כמה שניות עד שמצא שוב את קולו.
״את גרה במקלט לחסרי בית,״ הוא אמר נחרצות, כאילו ההצהרה סיפרה את כל הסיפור.
אולי זה באמת היה נכון.
״אני עובדת במקלט לחסרי בית,״ מיהרתי לתקן אותו.
אבל הוא תיקן אותי באותה מהירות. ״בתמורה למקום מגורים קבוע... בתוך. מקלט. לחסרי. בית.״ הוא ביטא כל הברה והברה.
הסטתי את המבט, כי זאת הייתה האמת.
אמת ששנאתי.
אבל בכל זאת אמת לאמיתה.
דמעות עלו לי בעיניים ונאבקתי לעצור אותן.
החיים שלי היו קשים, אבל הנוכחות שלו בהם ללא ספק הפכה אותם לקשים יותר. אם רק הייתי יכולה לברוח מהחדר ההוא, הייתי נעלמת שוב. זאת לא הייתה האפשרות האידיאלית, אבל גם העובדה שהוא הגיע לפה לא הייתה אידיאלית.
״אני רוצה שתלך מפה,״ שיקרתי עם כל טיפה של אומץ מזויף שהייתה בי.
״אני לא יכול לעשות את זה. גנבת משהו ששייך לי.״
״תבין, הספר שלך כבר לא אצלי.״
פינת הפה שלו התרוממה בחיוך יודע סוד. ״שקרנית,״ לחש לי, ואז שלח את היד אל הכיסא לידו, חשף את הספר הבלוי וזרק אותו על השולחן כלאחר יד.
עיניי נפערו וזינקתי על הספר בלי לחשוב פעמיים.
הוא היה שלי. ולא הייתי מוכנה לתת אותו אפילו לו.
באותה מהירות שהספר הופיע, הוא חטף אותו בחזרה ותפס את פרק היד שלי.
ירדתי מהשולחן וניסיתי למשוך את הזרוע שלי מתוך אחיזתו. אבל הניסיון היה חסר טעם, כי אפילו אם הוא היה משחרר אותי פתאום, עיניו הכחולות לא אפשרו לי לזוז.
״שלוש פאקינג שנים,״ הוא סינן בזעם.
״הייתי חייבת,״ צייצתי ודמעות זרמו לי במורד הלחיים.
״שלוש. פאקינג. שנים, אש. לקחת משהו שהיה שייך לי.״ הוא הרפה לי מהיד וקם.
הפה שלי נפער כשהוא עשה שני צעדים בלתי אפשריים קדימה.
הוא ריתק אותי לקיר בגופו הקשה, הרים יד אל הגרון שלי והעלה אותה עד שהאגודל שלו ליטף את שפתי התחתונה. הוא תפס לי את הסנטר, הטה את ראשי לצד והעביר את אפו במעלה הצוואר שלי עד שהגיע לאוזן.
הוא שאף עמוקות, וכשנשף שחרר גם דרישה בקולו הצרוד. ״ואני רוצה אותה בחזרה.״
נשימתי נעתקה.
חיכיתי שלוש שנים לשמוע את המילים האלה.
כמה חבל שלא יכולתי להאמין להן.
״פלינט, בבקשה.״
1
פלינט
זכרתי הכול.
שמעתי את האקדח.
הרגשתי את הקליע.
ראיתי אותה נופלת.
בתוך פחות משנייה, החיים שהכרתי נגמרו.
אבל לא היה לי שום ספק שהייתי עושה הכול שוב.
בשבילה.
״פלינט!״ אלייזה צעקה מתחתיי.
אבל לא כמו שחלמתי שיקרה לפחות מיליון פעמים לאורך השנים. קולה לא נשבר באקסטזה. היא לא קראה בשמי בזמן שתבעתי עליה בעלות, ואחר כך לא החלפנו הצהרות שנאהב זה את זה לתמיד. במקום זה, האוזניים שלי צלצלו בחוזקה ונחשול של דמעות עלה בעיניה הכחולות־כהות.
הלב שלי כבר דפק חזק, אבל הכאב האדיר שראיתי על פניה הקפיץ את הקצב שלו עוד יותר. ידעתי שנוריתי, אבל זה לא מה שהפחיד אותי.
״את בסדר?״ שאלתי מייד.
״אני בסדר,״ היא אמרה בקול חנוק מבכי. עד כמה ששנאתי לראות אותה בוכה, שתי המילים הקטנות העלימו את כל המשקל שהכביד עליי.
״את בטוחה?״ בחנתי אותה אבל היא הייתה מרוכזת במשהו אחר לגמרי.
היא העיפה מבט מעבר לכתף שלי והרימה את היד שנגעה לי בגב. דם נטף מקצות אצבעותיה אל הרצפה.
״אלוהים!״ היא התפרצה ומייד התפתלה ויצאה מתחתיי.
״אני בסדר,״ ניסיתי להרגיע אותה, אבל כשניסיתי לקום מהרצפה, ידעתי שהמילים שאמרתי היו חסרות משמעות. ממש לא הייתי בסדר. ״אני —״ התחלתי להגיד, אבל המשך המחשבה נגנב ממני. כאב השתלט עליי וגרם לי להתמוטט עם הפנים על הרצפה, במקום שבו אלייזה שכבה לפני רגע.
ניסיתי נואשות להישאר בהכרה, אבל הפסדתי בקרב הזה במהירות.
״פלינט. תישאר איתי. רק תחזיק מעמד, בבקשה,״ היא אמרה בקול רגוע וכרעה על הברכיים לידי. אבל ברגע שהתיישבה, רגשותיה האמיתיים התגלו. ״תעזרו לו!״ היא צעקה. ״בבקשה, אלוהים, שמישהו יעזור לו!״
המוח שלי התערפל עד שכבר לא יכולתי להתרכז בשום דבר, אבל אפילו בתוך הכאוס של הקריאות של אלייזה לעזרה ואנשי האבטחה שהתפרצו לתוך החדר, איכשהו הצלחתי להתמקד בקולו של המנחה על מסך הטלוויזיה שהרעישה ברקע.
״באמת ציפיתי ליותר מטיל פייג' בזירה הערב,״ הוא אמר.
ובאותו רגע נזכרתי בכאב הרבה יותר גרוע מכל פצע ירייה.
טיל.
בעלה.
אביו לעתיד של הילד שהיא נושאת ברחמה.
האח שלי.
הוא היה ראוי לה, אבל לעזאזל, גם אני הייתי.
לא הורדתי ממנה את העיניים לשנייה בזמן שזעקותיה דהו והתחלפו בדממה.
התעוררתי מכאב שהבעיר לי את הגב ובהלה מייד הציפה אותי.
״אלייזה!״ צעקתי חזק ככל שיכולתי, אבל המילה נשמעה כמו חרחור חלש.
״אני פה.״ היא הופיעה לצידי. ״אלוהים, פלינט. אל תעשה את זה שוב. אתה חייב להישאר ער.״ היא התחילה ללטף לי את השיער.
״אלייזה,״ אמרתי שוב כשלא הצלחתי ליצור מחשבה ברורה אחרת. הייתי מבוהל — את זה, לפחות, ידעתי. אבל המוח שלי התקשה לעמוד בקצב ולהבין למה. ״את... נפצעת?״
״לא. אני בסדר,״ היא הרגיעה אותי, ואז התכופפה ונישקה לי את הרקה — מחווה שרציתי בכל ליבי להחזיר לה.
במקום זה, שלחתי את היד הצידה בלי לראות מה אני עושה וחיפשתי את היד שלה. ״תישארי איתי.״
היא תפסה את היד שלי חזק ונשבעה, ״אני לא אעזוב אותך, פלינט. אני נשבעת.״
אם היא רק הייתה מתכוונת למילים האלה כמו שהייתי רוצה. אבל באותו רגע, כששכבתי עם הפנים כלפי מטה עם קליע תקוע בגב ודיממתי על השטיח במלון יוקרתי בלס וגאס, קיבלתי את זה.
זה לא היה מספיק.
אבל זה יצטרך להספיק.
היא לא שלי.
היא אף פעם לא הייתה שלי.
בזמן שהיא לחשה לי מילים מרגיעות, הרשיתי לעצמי לשקוע בחשכה.
שבתי להכרה באיטיות. לא ידעתי איפה הייתי או למה הגרון שלי כאב כאילו בלעתי משאית של גחלים בוערות. אפילו מתוך ערפול השינה שלי, יכולתי להרגיש את הכאב בגבי. רק כשדיברתי, הבנתי בדיוק כמה נדפקתי.
״אוליז.״ מה לעזאזל?! ״אליז.״
״אוי, תודה לאל!״ קראה אלייזה ומייד הופיעה לידי.
נאנחתי בהקלה וניסיתי לפקוח עיניים, רק כדי להסתכל לשנייה בעיניה הכחולות־כהות. לא היו להן כוחות על, אבל בכל זאת האמנתי שהן יכולות לרפא אותי במבט אחד. לעזאזל, עצם העובדה שידעתי שהיא שם איתי כבר עשתה ניסים.
ניסיתי בכל הכוח, אבל פשוט לא הצלחתי לשכנע את העפעפיים שלי שהאור הוא לא המקור של כל הרשע בעולם.
״ששש. זה בסדר. תירגע,״ היא לחשה כשהבחינה שאני נאבק. ״כואב לך? אתה צריך עוד משהו נגד הכאב?״
״לום. רק'תך,״ דיברתי כמו שיכור.
״מה הבעיה איתו? למה הוא לא יכול לדבר?״ ייבב קוורי ממקום כלשהו לידינו.
בחיים לא אשכח איך הוא נשמע באותו רגע. הקול שלו רעד כמו קולו של הילד המבוהל שהוא אף פעם לא זכה להיות. אומנם הוא היה רק בן שלוש־עשרה אבל הוא כבר מזמן לא היה ילד קטן. בדיוק כמו טיל וכמוני, הוא נאלץ להתבגר מוקדם מדי. כששמעתי את נימת הפחד בקולו, הערפל שמילא את הראש שלי התפזר.
״'ני טוב, קיו,״ גמגמתי תוך כדי צחוק, למרות שלא היה במצב הזה שום דבר מצחיק.
שכבתי עם הפנים כלפי מטה במיטת בית חולים כשאני מסומם על כל הפאקינג ראש ומשתוקק להיות עם אשתו ההרה של אחי. אותה אחת שהייתה הדבר הכי קרוב לאימא שאי פעם היה לי. זה היה דפוק ברמות שפשוט אי אפשר לתאר.
במחשבה שנייה, אולי צחוק בכל זאת היה התגובה הנכונה.
אחי טיל כנראה היה האיש הכי טוב שאי פעם הכרתי. הוא היה מבוגר ממני בשש שנים בסך הכול, אבל הוא תמיד היה כמו אבא בשבילי. אלוהים יודע שהאיש שהוריש לי את הדי־אן־איי שלו לא מילא את התפקיד. אימא שלי הייתה חתיכת טיפוס, אבל אבא שלי גרוע ממנה בכמה וכמה דרגות. קליי פייג' היה הסיבה ששכבתי במיטה ההיא אחרי שקליע פגע לי בגב, הסיבה שטיל כמעט איבד את אשתו והבת שעמדה להיוולד להם, הסיבה שקוורי כמעט נחטף.
הדבר היחיד שנשאר לי בחיים היו האחים שלי, ואיתם הייתה לי גם אלייזה.
אם הייתי יכול להיות מחצית מהגבר שטיל היה, הייתי יותר טוב מתשעים ותשעה אחוזים מהגברים שהסתובבו בעולם. אלוהים, רציתי להיות חסר אנוכיות כמוהו. אבל אפילו לא הייתי קרוב. במקום זה, לאורך השנים, התחלתי לקנא יותר ויותר בחיים שלו ובעובדה שאלייזה אהבה אותו. בטח, היו להם בעיות משלהם, אבל הם תמיד שרדו את הקשיים ביחד והמסירות שלהם זה לזה אף פעם לא דעכה. רק שנה אחת לפני כן, אחי הגדול איבד את השמיעה שלו בפתאומיות — משהו שהיה גורם לאישה חלשה יותר לברוח ממנו. אבל לא אלייזה. היא העניקה לו אהבה חסרת תנאים וזה כל כך פאקינג כאב לי לראות אותה נותנת את האהבה שלה לו.
ככל שהתבגרתי, כך רגשות האשמה והכעס התעצמו ואכלו אותי מבפנים. אשמה כי שני אלה היו ראויים זה לזה יותר מכל זוג אחר. וכעס כי למרות שידעתי את זה, רציתי לדחוף את אחי ולהוציא אותו מהתמונה לגמרי. רציתי שאלייזה ריינולדס פייג' תהיה שלי בכל מובן אפשרי, אבל במיוחד באופן שהיא אף פעם לא תעזוב אותי ותאהב אותי לעד.
רציתי את הנחמה והביטחון שרק היא יכלה לתת לי.
״אלייזה?״ המשכתי להילחם בעפעפיים שלי וסוף־סוף ניצחתי, והמראה שקידם את פניי היה של טיל מחבק אותה חזק, זרועותיו כרוכות מסביב לבטן התפוחה שלה.
״היי, ילדון,״ הוא אמר בעדינות והקלה מילאה את תווי פניו.
אבל בכלל לא ראיתי אותו. אלייזה עמדה בזרועותיו ודמעות זלגו לה בקצב במורד הלחיים.
שפתיי התעקלו בחיוך לא צפוי.
היא תמיד בוכה.
״את 'סדר?״ מלמלתי.
״כן. בזכותך.״ היא צעדה קדימה ושילבה את הידיים שלנו.
צחקתי וליטפתי את הבטן שלה בפרקי האצבעות שלנו. ״מ'שלום התינוקת שלי?״
״מה הוא אמר?״ טיל שאל.
אלייזה הורידה את הידיים שלה משלי כדי לתרגם בשבילו לשפת הסימנים.
ניסיתי להתהפך כדי שאוכל להשתמש בידיים ולתקשר איתו, אבל נעצרתי כשכולם התחילו פתאום לצעוק עליי.
״לא!״ הם צעקו כשניסיתי להתיישב על המיטה.
״אתה לא יכול לזוז... אני, אממ, אסור לך לזוז.״ אלייזה התכופפה מולי.
הרמתי יד למחות לה את הדמעות. עיניה היו אדומות ונפוחות אבל כשהיא הסיטה את השיער מהמצח שלי היא נראתה יפה יותר מאי פעם. קצות אצבעותיה טיילו עליי, וההרגשה חלחלה פנימה והרגיעה את הכאבים.
״בוא נוסיף לך עוד משככי כאבים.״ היא אחזה בכפתור האדום שבפינת המיטה שלי ולחצה עליו שוב ושוב.
לא כל כך כאב לי, אבל בתוך כמה שניות כל הגוף שלי נרגע עוד יותר.
היא המשיכה לכרוע מולי והדמעות שלה התחילו להתייבש בזמן שלחשה מילים מרגיעות שלא ממש הצלחתי להבין בין צפצופי המכשירים. אבל לא היה לי אכפת מה היא אומרת.
היא הייתה שם.
איתי.
בשבילי.
הראייה שלי נהייתה מטושטשת, אבל הזמן עמד מלכת כשהסתכלתי לה בעיניים ומלמלתי את המילים שלא הייתה לי שום זכות להגיד.
קברתי אותן עמוק בתוכי במשך שנים. אבל לא משנה כמה ניסיתי, הן עדיין היו אסורות, לא משנה כמה זמן עבר.
״אני אוהב אותך, אלייזה. כללללל כךךךך.״
למרות שהייתי מסומם על כל הראש, ידעתי שהווידוי שלי יעשה יותר נזק מתועלת, אבל זה לא עצר את המילים — או את הכאב.
אולי, אם רק אומר לה איך אני מרגיש, אצליח להשאיר את ההרגשה מאחור. לפתוח דף חדש שבו דברים שהיו מחוץ להישג ידי לא יטרידו אותי.
היא ענתה, ״גם אני אוהבת אותך,״ אבל ידעתי שהיא לא הבינה.
באותה שנייה, הייתי צריך שהיא תבין. זאת לא הייתה בחירה.
בשבילה.
בשבילי.
״לא. אני אוווווהב אותך.״ הגזמתי את ההגייה של המילה, אבל לא את האמת.
״ששש,״ היא לחשה והניחה את היד על הלחי שלי. ״גם אני אוהבת אותך, פלינט. כולנו אוהבים אותך. לך לישון.״
כולנו אוהבים אותך.
זה כבר לא יהיה נכון כשאני אסיים לדבר. הייתי פיכח מספיק כדי להבין את זה.
״לא. תקשיבי לי. אני... אוהב אותך. כמו שטיל אוהב אותך. כמו... אני־רוצה־לעשות־איתך־סקס אוהב אותך. סקס. ממש. טוב.״ צחקתי.
״אוי, פאק,״ נאנח קוורי.
״ולהתחתן איתך, ו —״ עצרתי ללקק את שפתיי היבשות לפני שפלטתי את הסטירה האולטימטיבית לאוזניו החירשות של אחי. ״זה צריך היה להיות התינוק שלי, לא שלו.״
״אוי, פאק,״ קוורי אמר שוב.
״אהה... אממ —״ אלייזה גמגמה והרימה מבט אל טיל שעמד לא רחוק משם.
״מה? מה הוא אמר?״ שאל טיל וצעד קדימה.
״אמרתי שאני מאוהב באשתך!״ צעקתי מסיבה לא ברורה כלשהי.
טוב, אולי לא ברורה רק להם. אני הבנתי את התסכול שלי לחלוטין.
רציתי לתת לטיל הזדמנות לשנוא אותי. הוא נתן לי הכול בחיים ודאג לי אפילו כשהיה צריך להקריב את עצמו. הייתי חייב לו את האמת על איך שהרגשתי כלפי אשתו, למרות שזאת הייתה הוכחה שאני חלאה.
הרמתי את היד הפנויה היחידה שלי והתחלתי לסמן אותיות, אבל קוורי נעמד בין אלייזה וביני והצמיד לי את היד למיטה.
״כן. זה מספיק. לך לישון, מניאק.״
״הוא צריך 'דעת. תגיד לו ביש'ילי.״
קוורי הרים ידיים וסימן לטיל בלי לדבר. הוא אמר שהוא אוהב את כולנו, ואז הוא התחיל לבכות וקרא לאלייזה אימא'לה. אני רק מנסה לעצור אותו שלא יביך את עצמו. זה הכול.
״זה בולשיט,״ עניתי כשהוא סיים.
״גם אנחנו אוהבים אותך, פלינט. תנוח קצת,״ אמר טיל ושילב זרועות. היה לי ברור שהוא לא קנה את ההסבר של קוורי.
״לא! אמרתי שאני אוהב אותה. את אלייזה.״ התחלתי להצביע עליה אבל קוורי העיף לי את היד בחזרה למטה.
הוא הפנה את הגב אל טיל והתכופף עד שהפרצוף שלו היה קרוב לשלי. ״תסתום את הפה הדפוק שלך. אני מנסה לעזור לך פה.״
״אני אוהב אותה,״ אמרתי בפעם המי יודע כמה.
אלייזה נדחקה והופיעה שוב לידי. ״לא, אתה לא. אתה פשוט מטושטש מהתרופות כרגע, פלינט.״
״בולשיט,״ הכרזתי בתקיפות.
התרופות לא גרמו לי להרגיש ככה, והן לא יכלו לרפא את הרגשות שלי. הייתי נרקומן מזמן אם היה משהו שהיה יכול להשקיט את האש שבערה לי בחזה בכל פעם שראיתי אותה עם טיל.
״זה לא חדש, אלייזה. אני חושב עלייך כש —״ בדיוק התחלתי לגלות את כל הסודות המביכים שלי כשקוורי כיסה את הפה שלי ביד.
״אמרתי לך פאקינג לסתום,״ הוא רתח.
״תפסיק לקלל,״ מלמלתי מאחורי היד שלו.
הוא הסתכל על אלייזה. ״את יכולה ללחוץ על הכפתור עוד פעם? אולי הוא יאבד את ההכרה שוב.״
״מה לעזאזל קורה פה?״ התפרץ טיל מאחורינו כשהעובדה שהשארנו אותו באפלה סוף־סוף גרמה לו לאבד את העשתונות.
כלום. הוא מתנהג כמו כלבה. אני רק עושה את התפקיד שלי בתור האח הקטן ומגן על הגבריות שלו... או משהו כזה, סימן קוורי ואז שלח לטיל חיוך מתוח.
״לא, אני —״ התחלתי, והיד שלו שוב נחתה לי על הפה.
קוורי נעץ מבט חסר סבלנות באלייזה.
״יש לו עוד כמה דקות עד שהמכונה תאפשר להוסיף לו עוד מנה של משככי כאבים,״ היא ענתה, נסערת מהווידוי שלי.
ואותה תגובה קטנה להודאה שלי כאבה יותר ממה שזה לא יהיה שקרה לגב שלי.
״טוב, אז אני פשוט אשאיר את היד שלי פה עד שיגיע הזמן,״ לחש לה קוורי.
״אממ, אני אצא להביא קצת מים,״ היא הכריזה במבוכה.
״אלייזה, חכי,״ ניסיתי לצעוק, אבל קוורי לא שיקר כשאמר שהוא לא יזיז את היד. ״רד ממני.״ ניסיתי להעיף אותה חלושות.
קוורי הסתכל על טיל והרים אצבע באוויר כדי לסמן לו 'רגע'. ואז הוא הסתובב בחזרה אליי. ״תסתום. תסתום. תסתום. את. הפה. אתה מאוהב בה, טוב. ועכשיו תסתום.״
״לא עד שהוא ידע,״ עניתי.
״לך לישון, פלינט. אם בכל זאת תרצה לעשות את הטעות הזאת כשתתעורר, אני אסמן לו את המילים בעצמי.״ הוא נעץ בי מבט תקיף.
באמת הייתי עייף. שינה לא בדיוק נשמעה כמו עינוי. שמרתי את הרגשות שלי לאלייזה מאז שהייתי בן שתים־עשרה. מה ישנה עוד לילה אחד?
״אני אקח אותה ממנו,״ הכרזתי כשהעפעפיים שלי התחילו להיסגר.
קוורי פרץ בצחוק. ״אז כשתתעורר אני אסמן לו את האזהרה שלך. אוי, תראה! נגמר הזמן.״ הוא מייד אחז בכפתור האדום ולחץ עליו.
נאנחתי כשתחושת הצריבה המופלאה של התרופה מילאה לי את העורק.
״תודה לאל,״ הוא נאנח בזמן שנסחפתי לשינה.
כעבור כמה שעות, כשהתעוררתי, הנחישות שלי לספר לטיל נעלמה, למזלי.
לרוע מזלי, גם הרצון שלי שאלייזה תדע נעלם.
אבל האמת יצאה לאור.
כשהמבוכה שלי הכתה שורש, ניסיתי לשכנע את עצמי שיכול להיות שהעובדה שהיא יודעת איך הרגשתי כלפיה היא חיובית.
אבל היא לא הייתה.
היא רק החמירה את המצב פי אלף.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
