חברתי זהובת הפרווה

גדלתי בבית מוקף שדות בר, ובלילות היו באים תנים ליילל מתחת לחלונות ביתי. גם במשך היום לא היה ביטחון במקום בו גדלתי, כי היישוב היה עדיין קטן והיינו חשופים לסכנות. למרות זאת אני זוכרת את הימים ההם לטובה ואף מתגעגעת אליהם. איך זה ייתכן? מיד אגלה לכם את הסוד שקשור לספר הזה.

ביום שרב לפנות ערב, בטרם החשיך, יצאתי לטייל בשדה. פתאום שמעתי יבבות כמו של תינוק. חיפשתי לראות מי משמיע את הקולות ולא שמתי לב שהתרחקתי מהבית שלי. הלכתי לפי הקולות ומצאתי גור חתולים עזוב, מלא קוצים. הוצאתי אותם ולבי הלם חזק, כי היתי רחוקה מהבית ובינתיים החשיך. אבל עכשיו לא פחדתי, כי חשבתי על הגור ולא על עצמי. הורי, שבאו לחפש אותי, הסכימו שאגדל אותו ואני טיפלתי בו כמו בתינוק ווהרגשתי גדולה וחזקה.

כעבור שנים נעשיתי אימא וגידלנו אוגרת. ראיתי איך הטיפול בחיה הקטנה עוזר לבנותיי להיות חזקות ולהתגבר על קשיים. אני חושבת שכאשר תקראו את הספר 'חברתי זהובת הפרווה' תרגישו גם אתם את ההרגשה המיוחדת שיש בגידול בעלי חיים. אם אין באפשרותכם לגדל בעל חיים בבתיכם, תוכלו ליצור אותו בדמונכם וזה יעזר לכם לשכוח מצבים שלא עושים לכם טוב.

דורית אורגד

מִיקִי וַאֲנִי שָׁרוֹן, בַּת הֶחָמֵשׁ, מְשַׂחֲקוֹת יַחַד

בְּכָל עֶרֶב, לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, אֲנִי מְשַׂחֶקֶת עִם הָאוֹגֶרֶת שֶׁלִּי. אֲנִי מוֹצִיאָה אוֹתָהּ מִכְּלוּב הַזְּכוּכִית שֶׁלָּהּ, מַחֲזִיקָה אוֹתָהּ בְּיָד אַחַת וּמְלַטֶּפֶת אֶת פַּרְוָתָהּ הַזְּהֻבָּה. הַפַּרְוָה שֶׁלָּהּ רַכָּה מַמָּשׁ כִּקְטִיפָה, וְכָל־כָּךְ נָעִים לְלַטֵּף אוֹתָהּ.

מִיקִי הָאוֹגֶרֶת דּוֹמָה לִסְנָאִית, אֲבָל קְטַנָּה מִמֶּנָּה. כָּל גָּדְלָהּ אֵינוֹ עוֹלֶה עַל גָּדְלוֹ שֶׁל תַּפּוּז וְאֵין לָהּ כִּמְעַט זָנָב. אָזְנֶיהָ הַקְּטַנּוֹת זְקוּפוֹת וּמְחֻדָּדוֹת. עֵינֶיהָ שְׁחֹרוֹת, גְּדוֹלוֹת וְנוֹצְצוֹת. הָאַף שֶׁלָּהּ וָרֹד, וּמֵעָלָיו צוֹמֵחַ לָהּ שָׂפָם קָצָר, שֶׁבּוֹ הִיא מְדַגְדֶּגֶת אוֹתִי, עַד שֶׁאֲנִי צוֹחֶקֶת אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֲנִי עֲצוּבָה. וְיֵשׁ לָהּ לְמִיקִי כִּיסִים בַּלְּחָיַיִם שֶׁבָּהֶם הִיא אוֹגֶרֶת מָזוֹן. לָכֵן קוֹרְאִים לָהּ אוֹגֶרֶת. בַּהַתְחָלָה, כְּשֶׁרַק קִבַּלְתִּי אוֹתָהּ, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ כִּיסִים כָּאֵלֶּה. נָתַתִּי לָהּ בָּטְנִים וְהִיא לָקְחָה אוֹתָם בְּרַגְלֶיהָ הַקִּדְמִיּוֹת, הַמְשַׁמְּשׁוֹת לָהּ בִּמְקוֹם יָדַיִם וְהִכְנִיסָה לְפִיהָ. רָאִיתִי שֶׁהַלְּחָיַיִם שֶׁלָּהּ מִתְנַפְּחוֹת וְכֵן גַּם צַוָּארָהּ. אָמַרְתִּי לְאִמָּא, שֶׁלְּמִיקִי יֵשׁ חַזֶּרֶת וְאָז אִמָּא סִפְּרָה לִי עַל הַכִּיסִים. פִּתְאֹם רָצָה מִיקִי לַפִּנָּה, הוֹצִיאָה אֶת כָּל הַבָּטְנִים מֵהַכִּיסִים בַּיָּדַיִם שֶׁלָּהּ וְהֶחְבִּיאָה אוֹתָם בַּנְּסֹרֶת.

כְּשֶׁחָזְרָה אֵלַי, כְּבָר לֹא הָיְתָה נְפוּחָה בִּכְלָל, עָמְדָה עַל רַגְלֶיהָ הָאֲחוֹרִיּוֹת וּבִקְשָׁה עוֹד בָּטְנִים, כְּשֶׁבִּטְנָהּ הַלְּבָנָה־אֲפֹרָה גְּלוּיָה לְעֵינַי.

— קִבַּלְתְּ מַסְפִּיק הַיּוֹם! — אָמַרְתִּי לָהּ, וְלִטַּפְתִּי אוֹתָהּ מִן הָרֹאשׁ הַמְשֻׁלָּשׁ וְהַזָּהֹב שֶׁלָּהּ לְאֹרֶךְ גַּבָּהּ הַזָּהֹב וְהָרַךְ אַף הוּא.

מִיקִי נֶהֱנֵית כְּשֶׁמְּלַטְּפִים אוֹתָהּ. אִם אֲנִי מַפְסִיקָה לְרֶגַע לְלַטֵּף אוֹתָהּ, הִיא מִתְרוֹמֶמֶת עַל רַגְלֶיהָ הָאֲחוֹרִיּוֹת וּמוֹשִׁיטָה לִי אֶת רַגְלֶיהָ הַקִּדְמִיּוֹת. כָּכָה הִיא מְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנִּי שֶׁאַמְשִׁיךְ.

אַחַר־כָּךְ אֲנַחְנוּ מְשַׂחֲקוֹת בְּתוֹפֶסֶת. זֶה מִשְׂחָק שֶׁמִּיקִי אוֹהֶבֶת מְאֹד.

אֲנִי מַנִּיחָה אוֹתָהּ עַל הַשָּׁטִיחַ, סוֹפֶרֶת עַד עֶשֶׂר וְרָצָה לִתְפֹּס אוֹתָהּ. בַּהַתְחָלָה רָצָה מִיקִי לְאַט. אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי מִתְקָרֶבֶת אֵלֶיהָ, הִיא מַתְחִילָה לְמַהֵר, רָצָה לַמִּזְנוֹן וּמִתְחַבֵּאת תַּחְתָּיו. עַכְשָׁו מַתְחִיל מִשְׂחַק הַמַּחֲבוֹאִים. מִיקִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהִיא תַּצְלִיחַ לְסַדֵּר אוֹתִי, וְאֵינֶנָּה יוֹצֵאת מֵהַמַּחֲבוֹא שֶׁלָּהּ. אֲנִי מְסוֹבֶבֶת אֶת הָרֹאשׁ, כְּדֵי שֶׁמִּיקִי תַּחְשֹׁב שֶׁאֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר.

מִפַּעַם לְפַעַם אֲנִי מַגְנִיבָה מַבָּט לַכִּוּוּן שֶׁלָּהּ וְרוֹאָה שֶׁהִיא מְצִיצָה אֵלַי. כְּשֶׁנִּדְמֶה לָהּ שֶׁאֵינֶנִּי רוֹאֶה, הִיא יוֹצֵאת לְאַט־לְאַט וּמִתְקָרֶבֶת אֵלַי. אֲנִי עוֹמֶדֶת בְּשֶׁקֶט וּמַנִּיחָה לְמִיקִי לְהִתְקָרֵב, וּפִתְאֹם — אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת, תּוֹפֶסֶת אוֹתָהּ וּשְׁתֵּינוּ צוֹחֲקוֹת.

יְלָדִים שָׁאֲלוּ אוֹתִי אֵיךְ אֲנִי יוֹדַעַת מָתַי מִיקִי צוֹחֶקֶת. אָמַרְתִּי לָהֶם, שֶׁרוֹאִים זֹאת בָּעֵינַיִם שֶׁלָּהּ. כְּשֶׁהִיא צוֹחֶקֶת, הָעֵינַיִם שֶׁלָּהּ כְּאִלּוּ גְּדֵלוֹת וּמַבְרִיקוֹת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר תָּמִיד. אִמָּא שֶׁלִּי אוֹמֶרֶת שֶׁגַּם הָעֵינַיִם שֶׁלִּי נוֹצְצוֹת כְּשֶׁאֲנִי צוֹחֶקֶת.

עֶרֶב אֶחָד, בִּשְׁעַת הַמִּשְׂחָק, קָפְצָה מִיקִי מִיָּדִי וְרָצָה לְפִנַּת הַחֶדֶר. הִסְתַּכַּלְתִּי בָּהּ וּפָרַצְתִּי בִּצְחוֹק: אֶת קְלִפּוֹת הַמְּלָפְפוֹנִים שֶׁנָּתַתִּי לָהּ בַּאֲרוּחַת הָעֶרֶב, הֶחְבִּיאָה מִיקִי מִתַּחַת לַמִּזְנוֹן. עַכְשָׁו נִזְכְּרָה בָּהֶם, רָצָה לְשָׁם וְהִכְנִיסָה אוֹתָם לַכִּיסִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ בְּצַוָּארָהּ, וְהַכִּיסִים הִתְנַפְּחוּ כְּמוֹ בָּלוֹן.

אַחַר־כָּךְ, כְּשֶׁהֶחֱזַרְתִּי אוֹתָהּ לַכְּלוּב וְנִדְמֶה הָיָה לָהּ שֶׁאֵינֶנִּי רוֹאָה מַה הִיא עוֹשָׂה — הוֹצִיאָה מִיקִי אֶת הָאֹכֶל מֵהַכִּיסִים וְהֶחְבִּיאָה אוֹתוֹ מִתַּחַת לִנְסֹרֶת־הָעֵץ שֶׁפִּזַּרְנוּ עַל רִצְפַּת הַכְּלוּב שֶׁלָּהּ.

מַה הִיא חוֹשֶׁבֶת? הַאִם הִיא פּוֹחֶדֶת שֶׁנִּגְנֹב אֶת קְלִפּוֹת הַמְּלָפְפוֹנִים שֶׁקִּבְּלָה לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב? — מַצְחִיקָה שֶׁכָּזֹאת! אַף אֶחָד אֶצְלֵנוּ בַּמִּשְׁפָּחָה, חוּץ מִמֶּנָּה, לֹא אוֹהֵב לֶאֱכֹל קְלִפּוֹת יְרָקוֹת!

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁתָּמִיד, אַחֲרֵי שֶׁאֲנַחְנוּ מְשַׂחֲקוֹת קְצָת, עָלַי לְהַחֲזִיר אֶת מִיקִי לַכְּלוּב שֶׁלָּהּ, אֲבָל אֵינֶנִּי עוֹשָׂה זֹאת בְּרָצוֹן: מִיקִי הֲרֵי רוֹצָה לְהַמְשִׁיךְ בַּמִּשְׂחָק, כִּי בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם הִיא יְשֵׁנָה וּבָעֶרֶב הִיא לֹא עֲיֵפָה כְּלָל. בְּעֶצֶם, גַּם אֲנִי אוֹהֶבֶת לְשַׂחֵק בָּעֶרֶב עוֹד קְצָת וְעוֹד קְצָת, אֲבָל הוֹרַי לֹא מַרְשִׁים לִי. וּלְמִיקִי אֵין הוֹרִים שֶׁיַּגִּידוּ לָהּ מָתַי לָלֶכֶת לִישֹׁן!

כְּשֶׁמִּיקִי הָיְתָה כְּבָר בַּכְּלוּב וְאָמַרְתִּי לָהּ: לַיְלָה טוֹב, הִיא נֶעֶמְדָה עַל רַגְלֶיהָ הָאֲחוֹרִיּוֹת וְהִסְתַּכְּלָה אֵלַי בְּעֵינַיִם גְּדוֹלוֹת.

— אֵין דָּבָר, מִיקִי, מָחָר בָּעֶרֶב נְשַׂחֵק שׁוּב — אָמַרְתִּי.

מִיקִי הֵרִימָה אֶת רַגְלֶיהָ הַקִּדְמִיּוֹת, שֶׁהֵן מַמָּשׁ כְּמוֹ יָדַיִם, וְהֶחֱזִיקָה בְּרֹאשָׁהּ. בְּוַדַּאי חָשְׁבָה עַל הַמִּשְׂחָקִים שֶׁהִבְטַחְתִּי לָהּ. שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה וְהִמְשַׁכְתִּי לִרְאוֹת אֶת מִיקִי לִפְנֵי עֵינַי הָעֲצוּמוֹת, כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת וְחוֹשֶׁבֶת עַל הַמִּשְׂחָקִים שֶׁלָּנוּ, וְכָךְ נִרְדַּמְתִּי.