מתנות שלא שוכחים

 

אני גר בשכונת הוותיקים, בבית קטן, ואילו רון, החבר הכי טוב שלי, גר בבית חדש וגדול.

 

סביב לבית שלי יש גינה שצומחים בה ירקות. בגינה הגדולה של רון צומחים דשא ופרחים.

 

 

רון ואני לומדים באותו בית ספר ובאותה כיתה, ושנינו בני זקונים. כך קוראים לילדים שנולדו אחרונים במשפחה. אני נולדתי ארבע שנים אחרי אחותי לימור. רון נולד אחרי האחים הגדולים שלו, גיל וששון, שלומדים שניהם בבית ספר תיכון.

 

 

בבית שלי, במטבח, תלויה טבלת תורנויות.

 

התורנות שלי היא לערוך את שולחן האוכל, ואחרי הארוחות להביא את הכלים המלוכלכים למטבח. התפקיד של לימור הוא לשטוף אותם.

 

הייתי שמח להתחלף איתה בתפקידים. נעים יותר לשכשך את הידיים במים וסבון מאשר להוריד מן השולחן כלים מלוכלכים.

 

לימור הייתה מוכנה להתחלף אתי, אבל ההורים שלנו לא מסכימים. ״דן מבזבז מים,״ הם אומרים, ״חבל על כל טיפה.״

 

 

לרון ולאחים שלו אין שום תורנות. בכל יום באה אליהם עוזרת שמסדרת את הבית, מנקה ומבשלת לכל המשפחה. אצלנו בבית יש סדר יום קבוע. אימא מעירה את לימור ואותי ברבע לשבע. בשבע ורבע לימור ואני אוכלים את ארוחת הבוקר והולכים לבית הספר.

 

כשאני חוזר הביתה אחרי הלימודים, אני חייב מיד לשבת להכין שיעורים.

 

בשעה שתיים אנחנו אוכלים את ארוחת הצהריים, ואם גמרתי להכין את שיעורי הבית, מותר לי לשחק שעה במחשב.

 

בארבע מרשים לי לצאת מן הבית, ואני הולך לשחק עם חברים במגרש המשחקים. אני נפגש שם עם רון ואחרי זה אנחנו הולכים לבית שלו. כיף לבוא אליו, כי יש לו המון משחקים, ואפשר לעשות בבית שלו כל מה שרוצים.

 

אנחנו משחקים עד רבע לשבע, ואז אני ממהר הביתה, כי בשבע אוכלים אצלנו את ארוחת הערב.

 

בשמונה אני כבר אחרי מקלחת, קורא ספר ולרוב נרדם באמצע.

 

 

 

בבית של רון לא קיים סדר יום קבוע. ההורים שלו רוב הזמן אינם בבית, ואין מי שיגיד לו בערב לשכב לישון. הוא משחק במחשב עד שהוא עייף, כך הוא סיפר לי. לפעמים הוא נרדם בישיבה ליד המחשב, ומתעורר רק כשבאים ההורים ואומרים לו ללכת לישון במיטה.

 

אבא של רון עוסק במחשבים, ונוסע לארצות רחוקות כמו יפן וסין. אימא שלו שחקנית ומופיעה בהצגות וסרטים.

 

על השולחן הגדול במטבח שלהם מונחות צנצנות של דגני בוקר מסוגים שונים, ומותר לקחת מהם כמה שרוצים. מותר גם להוציא מן המקרר חלב, שוקו, משקאות קלים.

 

כשאני בא אל רון אנחנו ממלאים קעריות בחטיפים ומביאים איתנו לחדר האורחים.

 

כאן, מול הטלוויזיה הענקית, אנחנו נשכבים על השטיח הרך, שמכסה את כל הרצפה מקיר אל קיר, ורואים סרטים. אם נופלים חטיפים לשטיח, אין צורך לאסוף אותם. ״תעזוב את זה,״ אומר לי רון, ״העוזרת תשאב הכול בשואב אבק.״

 

 

פעם ראיתי בחלון כוכב נופל ואמרתי בלב, ״בבקשה כוכב, תעשה שאתחלף עם רון, שהוא יהיה אני, ואני אהיה הוא.״

 

אחר כך חלמתי שבאמת, כמו בסיפור ״בן המלך והעני״, הפכתי לרון. גרתי בבית המפואר, ויכולתי לעשות כל מה שאני רוצה. אכלתי כאשר רציתי. ראיתי תכניות בטלוויזיה עד מאוחר ולא אמרו לי לשכב לישון. היה לי כיף בחלום, והצטערתי שהתעוררתי לפני שהוא נגמר.

 

 

יום ההולדת שלי הוא בחופש הגדול, בחודש תמוז, והתכוונתי להזמין לחגיגה את הבנים שלומדים איתי בכיתה, כמו שהיה בשנה שעברה. אבל זה לא קרה. אמנם הזמנתי אותם, אבל רוב הבנים אמרו שלא יוכלו לבוא. אחדים הודיעו שהם נוסעים לקרובי משפחה, ואחרים אמרו שהם רשומים לקייטנות. תיארתי לעצמי שגם רון לא יוכל לבוא, כי ייסע לחוץ לארץ עם המשפחה שלו, כמו שהיה בשנה שעברה, והייתי עצוב.

 

 

ביום האחרון ללימודים השתחררנו מבית הספר מוקדם. באתי הביתה והוא היה סגור. קטפתי עגבניות קטנות ומתוקות שצומחות בגינה שלנו, והתיישבתי על ארגז לאכול אותן.

 

אחר כך הוצאתי את התעודה מן הילקוט, וקראתי שוב את מה שכתבה עליי מחנכת הכיתה.

 

״התקדמת יפה בלימודים, דן, וההתנהגות שלך ראויה לשבח.״

 

'ההורים שלי יהיו מרוצים,' אמרתי לעצמי ורציתי לקטוף עוד עגבניות בשלות. ראיתי שנשארו רק מעט והחלטתי להשאיר אותן, שלא ייגמרו.

 

חיכיתי שיבואו ההורים שלי, להראות להם את התעודה. אבל מי שבא היה רון.

 

״תשמע, דן, יש לי בקשה,״ אמר חברי בהתרגשות, ״ההורים שלי נוסעים לאמריקה ורצו שאסע איתם. אבל הייתי כבר שם והיה לי משעמם. אמרתי להורים שלי שאני לא מוכן הפעם לבוא איתם. גם האחים שלי לא רוצים לנסוע לאמריקה, ולהם מרשים להישאר. ששון וגיל מזמינים אלינו חברים, ואני יודע שיהיה שמח אצלנו. הצעתי להורים שלי שגם אני אזמין חבר, ואימא אמרה, 'בסדר, אבל בתנאי שהחבר הזה יהיה דן,' רק עליך סומכים ההורים שלי. תגיד שאתה מסכים. בבקשה דן, אתה תראה שלא תצטער.״

 

״בטח שאני מסכים,״ התפרצתי לדבריו בשמחה. אך כעבור רגע הוספתי בדאגה, ״אני לא יודע אם ההורים שלי ירשו לי.״

 

 

הבטחתי לרון לתת לו תשובה מהירה, וחיכיתי שההורים שלי יחזרו הביתה. לפני שהם באו, חזרה לימור מבית הספר, וסיפרתי לה שאני מוזמן להתארח עשרה ימים בביתו של רון.

 

״יהיה לך נהדר,״ התלהבה אחותי הגדולה, ״רון הוא חבר טוב שלך, ואין עוד בית יפה ביישוב שלנו כמו זה של המשפחה שלו.״

 

״את חושבת שההורים ירשו לי לבוא אל רון לעשרה ימים?״ שאלתי את אחותי הגדולה. היא חשבה קצת ואמרה, ״נראה לי שלא.״

 

 

מצב רוחי השתנה לרעה. הייתי מתוח וחיכיתי בקוצר רוח שיגיעו הורי הביתה.

 

אימא באה ראשונה, ומיד סיפרתי לה על ההזמנה של רון.

 

״נשאל את אבא,״ ענתה אימא בקיצור, ושלחה אותי לערוך את שולחן האוכל.

 

'נראה לי שהיא לא מרשה,' אמרתי לעצמי ומצב הרוח שלי נעשה עוד יותר רע.

 

 

כשאבא הגיע, דיברה איתו אימא על עניינים אחרים. התאפקתי לא להתפרץ לדבריהם, וחיכיתי שיגמרו לדבר.

 

נזכרתי בתעודה והראיתי אותה להם.

 

״יופי,״ קראו שניהם יחד ונשקו לי על הלחיים, ואימא אמרה, ״אנחנו גאים בך, דן, אתה ילד טוב!״

 

'עכשיו הרגע לבקש מהם להרשות לי להתארח עשרה ימים אצל רון,' כך אמרתי לעצמי. 'עכשיו הם בוודאי ירשו לי!'

 

 

טעיתי. ההורים שלי החליפו ביניהם מבטים ועיקמו את הפנים.

 

״אילו היו ההורים של רון בבית, היינו מרשים לך לבוא אליו,״ אמר אבא. ואימא הוסיפה, ״לא נראה לנו נכון להרשות לך להתארח עשרה לילות ועשרה ימים בבית שאין בו השגחה של מבוגרים.״

 

״האחים של רון גדולים,״ אמרתי והתאפקתי לא לבכות, ״ששון וגיל לומדים בתיכון. הם ישגיחו עלינו. יהיה בסדר. אל תדאגו!״

 

אבא הביט באימא והיא נענעה בראשה. גם הוא נענע בראשו.

 

״תבוא לרון יום יום,״ הציעה אימא, ״אבל בערב תחזור הביתה לישון.״

 

״זה לא שווה,״ עניתי, וחשתי שעיניי מתמלאות דמעות, ״אם לא תרשו לי לישון אצלו הוא יזמין אליו חבר אחר!״

 

חשבתי על זה ששום דבר לא מסתדר לי. החברים שלי נוסעים ולא תהיה לי חגיגת יום הולדת, ועכשיו יש לי הזדמנות ליהנות, ולא מרשים לי. המחשבות האלו העציבו אותי והדמעות זלגו מעיניי.

 

״למה אתה בוכה?״ שאלה אימא.

 

אמרתי לה והיא החליפה מבטים עם אבא.

 

״נחגוג לך את יום ההולדת בסוף חופשת הקיץ, כשהחברים שלך יחזרו הביתה,״ אמרה אימא, ואבא הנהן בהסכמה. סובבתי את ראשי מצד לצד בתנועה של לא ולא, וקראתי:

 

״אם תרשו לי להיות עשרה ימים ועשרה לילות אצל רון, זאת תהיה חגיגת יום הולדת שלי.״

 

 

שוב החליפו הוריי ביניהם מבטים, ואבא אמר, ״דן ילד נבון ובוגר, אני סומך עליו שהוא יסתדר בבית של רון.״

 

לימור התערבה בשיחה של ההורים ואמרה, ״אם תהיה לדן בעיה, הוא יחזור הביתה ודי.״

 

״נכון,״ הסכימו איתה ההורים שלנו, וכעבור יומיים, לאחר שהוריו של רון טסו לאמריקה, נתנה לי אימא תרמיל לארוז בו כלי רחצה, פיג'מה, בגדים להחלפה, ספר שקיבלתי מתנה לכבוד החופשה, וגם טבלת שוקולד.

 

נפרדתי מבני המשפחה כאילו הייתי נוסע לעיר רחוקה וטיפסתי לראש הגבעה, לביתו של רון.

 

כשהגעתי לשם, עמדו בפתח החברים של גיל ושל ששון.

 

״את מי אתה מחפש, חמודי?״ שאל אותי אחד החברים של ששון וגיל.

 

״זה החבר של רון,״ אמר לו ששון, והזמין אותי להיכנס.

 

״מה, גם הוא בא לישון כאן?״ שאל בן אחר, כאילו היה זה הבית שלו.

 

רון, שהחדר שלו בקומה השנייה, קרא לי מלמעלה, ״יופי שהגעת, דן, בוא תעלה.״

 

״איפה לשים את התרמיל?״ שאלתי אותו.

 

הוא פתח את דלת הארון ונפלו מתוכו קופסאות קרטון מלאות בבגדים.

 

״אין כאן מקום,״ אמר רון, ״תשים את התרמיל על הרצפה. שם, מתחת לחלון.״

 

הנחתי אותו במקום שהראה לי רון, וניגשתי לחלון להביט החוצה. ראיתי את הבית שלי ושמחתי שאני כאן, עם רון, ונבלה כמו בגן העדן עשרה ימים ועשרה לילות שלמים.

 

 

החברים של ששון וגיל השתלטו על המטבח, ורון שאל מה אני רוצה לעשות.

 

״מה שאתה רוצה,״ עניתי.

 

״נלך למגרש המשחקים?״ הציע רון.

 

ועניתי לו את אותה התשובה, ״איך שאתה רוצה.״

 

״בסדר, נלך,״ הלך רון לנעול סנדלים.

 

הגענו למגרש המשחקים ונגענו בנדנדות. הן להטו מחום.

 

״כדאי לחזור,״ קרא רון והתחיל לרוץ. השגתי אותו ורצנו כל הדרך עד לבית שלו.

 

 

״תראו איזה פרצופים אדומים יש לקטנים,״ צחק החבר של ששון.

 

הייתי צמא ורציתי לקחת לי מים מן המקרר במטבח, אבל החברים של גיל וששון עמדו בפתח וחסמו את הכניסה. רון הלך להתקלח ולי לא היה מה לעשות. נשכבתי על השטיח בחדר שלו וחיכיתי שיגמור להתקלח.

 

נעשיתי רעב והוצאתי את השוקולד מן התרמיל. הוא נמס ונראה כמו משחה שחורה. אכלתי ממנו קצת והחזרתי לתרמיל. כשגמר רון להתקלח ובא לחדר, הוצאתי את השוקולד, ושאלתי: ״רוצה?״

 

״בטח,״ קרא, ״אני נורא רעב!״

 

חששתי שיגמור את כל החפיסה, אבל לא אמרתי לו כלום.

 

הוא קילף את הנייר והעווה את פניו, ״אי אפשר לאכול את זה,״ אמר, ״השוקולד לגמרי נמס.״

 

בלי לשאול אם אני מסכים ירד רון למטבח עם השוקולד שלי והניח אותו במקרר.

 

״תביא לי מים קרים,״ ביקשתי ממנו. הרגשתי שאם לא אשתה עוד מעט אתעלף.

 

רון הביא לחדר בקבוק מים קרים ומילאתי בהם את הבטן המקרקרת שלי.

 

״ששון וגיל הזמינו פיצה לארוחת הצהריים,״ הודיע לי רון, ״נאכל ואחרי זה נלך קצת לישון.״

 

״לישון עכשיו?״ זה נראה לי משונה.

 

״אנחנו ערים בלילה,״ הסביר לי רון, ״אם לא נישן ביום, נהיה עייפים.״

 

רק גמרנו לאכול את הפיצה ותכף נשכב רון בחדרו על השטיח ועצם את עיניו.

 

נשכבתי על ידו וניסיתי לשווא להירדם. רציתי לקום ונתקלתי בכיסא. הוא נפל ורון פקח את עיניו ושאל בעצבנות ״מה הרעש הזה?״

 

לפני שהספקתי לענות הוא שוב נרדם.

 

 

הוצאתי את הספר שלי מן התרמיל והתחלתי לקרוא. היה לי קשה להתרכז וניגשתי לחלון. ראיתי מרחוק את השכונה שלי, ונדמה היה לי שעבר הרבה זמן מאז הבוקר שבאתי משם.

 

רון ישן ולא התעורר הרבה זמן. גם האחים שלו והחברים שלהם נרדמו. חזרתי לשכב על השטיח ליד רון והשתעממתי.

 

בערב התעוררו כולם ונעשיתי שוב רעב. נזכרתי בשוקולד שלי וחיפשתי אותו במקרר. הוא לא היה שם. אחר כך מצאתי את העטיפה שלו בכיור.

 

 

ששון הוציא פיתות מן המקרר וחימם אותן במיקרוגל. הן נעשו קשות. בכל זאת, אכלתי אחת כדי להשקיט את הרעב.

 

בערב יצאנו כולנו לגינה. גיל הפעיל מערכת רמקולים בעוצמה, והמוסיקה החרישה את אוזניי.

 

הייתי צריך להתאמץ כדי לשמוע על מה הבנים מדברים, אבל הדיבורים שלהם לא עניינו אותי? ״בוא, רון,״ הרמתי את קולי, ״נלך לחדר שלך.״

 

״מה נעשה שם?״ ענה לי רון בצעקה.

 

 

למזלי באו שכנים וביקשו להנמיך את המוסיקה. לפחות יכולתי להירדם. ישנתי על הדשא ויתושים עקצו אותי.

 

לקראת הבוקר העיר אותי רון, ״בוא, הולכים לישון.״ כך אמר, כאילו לא ישנתי עד עכשיו.

 

רון נשכב על מיטתו ונרדם. שכבתי על השטיח ושאלתי את עצמי כמה זמן אחזיק מעמד בבית הזה שבו הכול מותר?

 

למחרת בצהריים הכינו האחים של רון סלט, שהיה די טעים, והחברים שלהם שיתפו את רון ואותי במשחקי כדור ששיחקו על הדשא. מצב רוחי התחיל להשתפר, ובכל זאת רציתי שהזמן יעבור מהר.

 

 

בלילה הבא הפכו שוב הנערים את לוח הזמנים, ישנו ביום וקמו לפנות ערב. כל הלילה הם דיברו בקול רם ושרו שירים. התפללתי בליבי שיבואו השכנים להשתיק אותם. אך הפעם לצערי זה לא קרה.

 

הייתי עייף והתחלתי להרגיש לא טוב. בבוקר אמרתי לרון, ״אני לא אכעס עליך אם תזמין לכאן במקומי חבר אחר.״

 

״אי אפשר,״ השיב רון, ״הבטחתי להורים שלי שאהיה איתך עד שהם יחזרו.״

 

״אני לא מרגיש טוב...״ התחלתי לומר ורון התפרץ לדבריי ואמר,

 

״אם אתה לא נשאר אצלי, אבוא להיות איתך בבית שלך.״

 

״איפה תישן?״ שאלתי, ״אתה יודע שהבית שלנו קטן!״

 

״על השטיח בחדר שלך,״ ענה רון, ״כמו שאתה ישנת אצלי.״

 

״השטיח בחדר שלי קשה ולא רך כמו שלך.״

 

״זה לא משנה,״ השיב רון וארז מזוודה.

 

עוד באותו יום חזרתי הביתה עם רון. אימא פתחה את הדלת ושאלה בחיוך, ״זהו, נגמרה לכם החופשה?״

 

סיפרנו לה על מה שקורה בבית של רון, שהכול בו מותר, ושאלתי אותה אם היא מרשה לרון להישאר אצלנו עד שישובו הוריו מאמריקה.

 

״בשמחה,״ ענתה אימא, ואמרה לרון, ״אתה מוזמן להתארח אצלנו. אבל תדע שנהוג אצלנו סדר יום. ברבע לשבע קמים. בשבע ורבע אוכלים ארוחת בוקר. בשבע וחצי נוסעים לים. בשתיים אוכלים ארוחת צהריים ועוזרים לפנות את הכלים, עד ארבע נחים...״

 

היא רצתה להמשיך ולהסביר, אבל רון קרא, ״זה בסדר, אימא של דן, אני מסכים.״

 

רון נשאר אצלנו שישה ימים, והיה לנו כיף להיות ביחד בבית שלי. קמנו מוקדם וערכנו יחד את השולחן לארוחת הבוקר, ואחרי הארוחה פינינו את הכלים המלוכלכים לכיור. אחר כך נסענו עם הוריי לים ושיחקנו בכל מיני משחקים. בשעה שתיים אכלנו יחד את ארוחת הצהריים, ורון עזר לי עם הכלים. היה לי כיף והרגשתי כאילו נעשינו אחים.

 

כשחזרו ההורים של רון מאמריקה, הוא ביקש מהם רשות להישאר אצלי עוד שלושה ימים.

 

תאריך יום ההולדת שלי עבר, ואף על פי כן חגגו לי אותו. זה היה בחג הסוכות, וכל החברים באו לסוכה המקושטת בקישוטים שרון ואני הכנו עם אחותי לימור.

 

 

 

סיכום תכנים

 

הסיפור מנגיד שני ״אקלימים״ ביתיים. באחד מושם הדגש בסדר, שמירת כללים וחלוקת תפקידים. השני נראה כמו החלום של כל ילד - מציג מצב של Laissez Faire - הל מותר ולמעשה אין כללים.

 

 

הערך המוסף של הסיפור

 

עלילת הסיפור מזמינה דיון על היתרונות והחסרונות של חלוקת תפקידים ברורה במשפחה. היא מעלה למודעות ערכים המסייעים במילוי מטלות היומיום, מעמידה את הקורא על חשיבותם של כללים וגבולות, ודנה בהנחת יסוד כאילו אין טוב מחופש מוחלט.