עולם חצוף וחשמלי

פתח דבר

ימים אחדים אחרי שמלאו חמישים שנה למותו של יעקב גלאטשטיין, בסוף נובמבר 2021, נשאתי הרצאה עליו ועל יצירתו. דיברתי על המהפכה המודרניסטית שחולל בשירת יידיש, על שירו מ-1938 שחזה את הגטו ואת הטלאי הצהוב, וקראתי שירים מהדהדים אחרים שכתב. בסוף ההרצאה שאל אדם מבוגר בקהל: "איך ייתכן שמעולם לא שמעתי על המשורר הזה?" עניתי לו בצער שהאשמה אינה נעוצה בַּמשורר כמובן, אלא בהדחקה ובהשכחה של תרבות יידיש ששררו בישראל זמן רב מדי. "משורר יידיש" נתפס במשך עשרות שנים כבלתי רלבנטי לתרבות הישראלית. שירת יידיש נחשבה בתרבות הישראלית גלותית ומיושנת, סנטימנטלית, מדכדכת ופולקלורית — ובעיקר עומדת בניגוד לשירה המודרנית בכלל ולשירה הישראלית החדשה בפרט.

אך אילו הכרנו כאן את תרבות יידיש, אולי היינו זוכים להתוודע למשורר אוונגרדיסט חכם, יעקב גלאטשטיין הצעיר, ששנים אחדות אחרי שהיגר מלובלין שבפולין לארצות הברית, עזב את לימודי המשפטים והקים קבוצה ספרותית חדשנית. גלאטשטיין היה ב-1919 בן 23, ויחד עם חבריו המשוררים אהרן ליילס ונחום מינקוב יסד בניו יורק את כתב העת "אינזיך" (בתוך עצמו), שבגיליונו הראשון מ-1920 הכריז על מהפכה רדיקלית בשירה — צורנית ותוכנית, כזאת שהקדימה בדור או שניים את השירה העברית.

בניגוד לשירת יידיש שהיתה מחויבת עד אז לכלל, לנושאים חברתיים או לאומיים, וכתובה במשקל ובחרוז קבועים, האינזיכיסטים העמידו במרכז את האינדיווידואל, ולכן דרשו גם ריתמוס אינדיווידואלי, מקצב חופשי: "איננו יכולים להבין איך ייתכן ששיר של משורר אמיתי שנכתב על סאבוויי, על שפת הים בקיץ ועל אהבה לנערה יהיה כתוב באותו המשקל ובאותו המקצב". מטעמים דומים העדיפו האינזיכיסיטים שירה בחרוז חופשי: "המלודיות של שיר — דבר חשוב ללא ספק — אינה תלויה בחרוז... היא צריכה להיות אינדיווידואלית־טהורה". מבחינה תוכנית קבעו האינזיכיסטים: "אנחנו משוררים יהודים בכך שאנחנו יהודים וכותבים בשפה יהודית [יידיש]. כל מה שמשורר יידיש יכתוב הוא מאליו יהודי. אין צורך ב'נושאים יהודיים'. יהודי יכתוב כיהודי על מקדש פריון הודי ועל שינטו יפני". לכאורה זהו מרד מוחלט של משוררים צעירים בכל המטען היהודי המסורתי; אבל חבורת המורדים הזאת היתה בעצם מחויבת לשפה יהודית, יידיש, ולמעשה קראה לייהד כל נושא שבעולם.

במין מודרניזם שכזה מציג גלאטשטיין את עצמו בספר שיריו הראשון, מ-1921, שנשא את השם "יעקב גלאטשטיין". השיר "תפילה", למשל (עמ' 23), פונה אל המזרח הרחוק ביותר, אל האל ההינדי ברהמה, ובאים בו לידי ביטוי מוטיבים אינזיכיסטיים. גם השיר "דורנו" (עמ' 22) מבטא את ניתוקו של היחיד משרשרת הדורות המסורתית, אבל שיר מפתח אחר, "1919" — למרות שפתו המודרניסטית המובהקת — דווקא עוסק ב"נושאים יהודיים", ובעצם במצבו של משורר יידיש מודרניסט, המתוודע לקוראים בשמו המסורתי, "יענקל ברבי יצחק", ומתגלגל חסר מנוחה ב"אדום, אדום, אדום" — הדם השפוך בפוגרומים ביהודי אוקראינה והמהפכה המתחוללת בעולם הישן, שנותר כביכול מאחור.

כך גם בשני ספרי שיריו הבאים של גלאטשטיין, משנות העשרים, הנושאים את השמות המשמעותיים "רײַע ערזן" (חרוזים חופשיים) ו"קרעדאָס" (שירי קרֶדוֹ). מצד אחד אפשר למצוא בהם את השיר הספקני "נצחי", ובו בין השאר הביטוי "נצחי כמו פטרוזיליה", וכן את השיר "אוטוביוגרפיה", הסרקסטי והכמו־דאדאיסטי. יש בהם גם שיר על התיאטרון הסיני (שגלאטשטיין מספר על חשיבותו ביצירתו בריאיון עם אברהם טבצ'ניק המופיע להלן, עמ' 123) ודמות "אוניברסלית" כמו המלך האנגלוסקסי קאנוט. אבל קאנוט הבלונדיני מוצג כאן כמלך עצוב, קהלתי, "הסולטן הבלתי־משוח של הרחוב היהודי" — כלומר גם הוא מגלם את ההכלאה מעוררת ההשראה בין האוניברסלי המודרני ליהודי.

אילו הכרנו את האפשרות המורכבת הזאת ודאי לא היינו משתוממים למצוא בספר שיריו הבא של גלאטשטיין את השיר המודרניסטי והיהודי כל כך "שיר לדינו" (עמ' 49), שמעמיד את היידיש ברצף היסטורי, מסורתי ובלשני של שפות יהודיות אחרות. כך היינו מבינים גם את המהלך הדרמטי, מבחינה צורנית ותוכנית כאחד, של כתיבת שני הרומנים "כשיאש נסע" וכ"כשיאש הגיע".

לכתיבת פרוזה חזר גלאטשטיין בעקבות נסיעתו לפולין ב-1934, עם קבלת הידיעה שאמו שוכבת על ערש דווי בלובלין עיר הולדתו. תוצאת המסע הם שני הרומנים הנפלאים הללו, שראו אור בעברית בתרגומו של דן מירון. בראשון שבהם מספר גלאטשטיין, באמצעות סיפור מסגרת של רומן מסע, על הדרך הממשית והמנטלית בחזרה אל פולין, ובשני הוא מתאר — בדרך אקספרסיוניסטית מאוד — את המציאות הקודרת של יהדות פולין שהוא פוגש מחדש, וחוזר בתוך כך לפרקי זיכרונות מילדותו. אחד מהם מתעורר בעקבות הפגישה עם מר גולדבלט, שלימד אותו עברית שלושים שנה קודם לכן. בהכירו בכשרונותיו של התלמיד לימד "גולדבלט" את יעקב הנער ספרי השכלה (כמו "התועה בדרכי החיים" מאת פרץ סמולנסקין) וגם ספרות גרמנית. בחינוכו היהודי־הכללי אפשר למצוא את היסודות לגשר הזה שגלאטשטיין היווה בין יהדות לאוניברסליות, בין מסורת לחדשנות.

בעקבות הנסיעה לפולין החל גלאטשטיין "לראות את האסון צועד", כפי שאמר לימים בריאיון (עמ' 147), והחזון הזה מגיע לשיא בשירו הנודע ביותר "לילה טוב, עולם", שהמשורר טרח לציין את מועד כתיבתו בכותרת משנה: אפריל 1938. עוד לפני ליל הבדולח, גלאטשטיין חוזר בשירו אל הגטו היהודי ועונד מרצונו את הטלאי הצהוב, פונה "מִשִּׁיר הָאֱלִילִים שֶׁל וַגְנֶר אֶל נִגּוּן וּנְהָמָה".1 כחלק מהחזרה לניגון ולנהמה, למה שמזוהה עם השיר "היהודי", חוזר גלאטשטיין גם לחרוז — פה ושם, ולפעמים תוך כדי חריזה פנימית — שקודם מרד בו.

באותה עת כתב שירי קינה מפעימים: "געדענקלידער" (שירי זיכרון), שראה אור ב-1943 וספריו הבאים "שטראַלנדיקע ייִדן" (יהודים זוהרים) ו"דעם טאַטנס שאָטן" (צל האב). גלאטשטיין מתנצח בשיריו עם אלוהים כאילו הוא רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: "אני מתפלל לפניך בסידור אילם / אלוהי העצוב" (עמ' 110). על הנרצחים בשואה הוא כותב בגוף ראשון, כאילו היה אחד מהם, ובשפתו המודרניסטית מבטא "ממעמעקימדיקע קרעכצן" (אנחות־ממעמקים). לימים הסביר זאת: "המשורר בדורנו כבר אינו יכול להיות האדם השותק שהיה, נגיד, עד לפני עשר שנים, ואפילו חמש שנים. אנחנו עומדים על סף אירועים מזעזעים כל כך, עד שהמשורר כבר אינו יכול להיות הפרה הקדושה שאירועי היומיום אינם מזיזים לה" (עמ' 127).

גלאטשטיין רואה בהקמתה של מדינת ישראל נס, ועם זאת הוא מדגיש את חובותיה של מדינת היהודים לשמור על תרבותה, והיידיש בתוך כך (למשל בשיר "דבּרי אלי ביידיש", עמ' 107), וחשוב עוד יותר: הוא שב ומזכיר את חובתה של ישראל לשמור על צלמה המוסרי. מכאן נובעת הזעקה שבשירו "קיביה", שנכתב לאחר פעולת התגמול של צה"ל ב-1953, ובה נהרגו כשישים מתושבי הכפר, והמשאלה ש"בנינו יהיו יהודים נושאי אור — / לא רוצחים שתוקפים — / הם יהיו מגינים, מנצחים, נעלים" (עמ' 112).

שירתו המאוחרת של גלאטשטיין אינה חוששת לעסוק במישרין בנושאים יהודיים, כמו השאלה מה יישאר מהיהדות בעולם החדש ואחרי השואה. כך בשיר "אב לבנו" (עמ' 87), שנכתב על הבן "הנמשך לניכר", או "כמו מלכודת" (עמ' 103), שבו בית כנסת קונסרבטיבי עומד ריק למחצה, ואפילו אלוהים אינו פוקד אותו — כאן ובמקומות אחרים בשירתו של גלאטשטיין זהו בעיקר מושג האלוהים היהודי. אם בספרו הראשון כתב שיר תפילה לברהמה, הרי בשנות החמישים הוא נושא תפילה לאלוהיו הבודד.

*

שירתו של גלאטשטיין תורגמה לעברית בעבר: החל באוסף "מכל עמלי" בתרגום שלמה שנהוד (1964), וכלה ב"משורר בניו יורק" (תרגם בנימין הרשב, 1990). כך גם הפרוזה שלו, ובעיקר ספרי יאש. מבחר משיריו מובא כאן בתרגומים חדשים, המשתדלים להשמיע את המוזיקה הייחודית של גלאטשטיין באוצר המילים הרחב שעומד לרשות העברית במאה ה-21. מבחר השירים מופיע לצד מאמרים אחדים המתייחסים בדרכם לשירת גלאטשטיין, לשירה ולספרות בכלל, ולספרות יידיש — בפרט. עולם חצוף וחשמלי מציג פנים נוספות, חדשות ומרתקות ביצירתו הרבגונית והעשירה.

מבחר זה הזדמן בזכות יובל החמישים למותו של גלאטשטיין, שמת בן 75 ב-19 בנובמבר 1971. מתרגמים רבים נענו ליוזמה ותרגמו מיצירתו — בשירה ובהגות — והרי היא מכונסת כאן לפניכם, ולבסוף מובאים דברים מאת שני אחייניו: פרופ' דבורה גילולה ויצחק ליבנד. כך אנחנו זוכים לקרוא בתרגום עברי את יצירתו של אחד הכותבים היהודים החכמים והמקוריים של המאה העשרים, משורר שהיה מודרניסט ויהודי בעת ובעונה אחת ובאופן מעורר השראה גם בקוראים בני המאה ה-21.

בני מר