מחר מתחיל יום חדש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

יצחק אוורבוך אורפז

יצחק אוורבוך-אורפז (15 באוקטובר 1921 – 14 באוגוסט 2015) היה סופר ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2005.

ספרו הראשון, "עשב פרא", ראה אור בשנת 1959. בשנת 1960 החל ללמוד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ובמהלך לימודיו עבד כעורך לילה בעיתון "על המשמר" וכתב בו טור אישי שבועי על תופעות בתחומי התרבות והחברה. 

בשנות ה-60 פרסם את המסה הפילוסופית הנקראת "הצליין החילוני". הוא היה אקזיסטנציאליסט בהשקפתו ולא האמין בשום כוח עליון.

פרסים
1976 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים
1986 – פרס ביאליק
1999 – פרס נשיא המדינה לספרות עבור מפעל חיים
2004 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים
2005 – פרס ישראל לספרות

מספריו:
עור בעד עור (זוכה פרס ברש) (1962)
מות ליסאנדה (1964)
ציד הצביה (1966)
נמלים (זוכה פרס טלפיר) (1968)
מסע דניאל (1969)
עיר שאין בה מסתור (1973)
בית לאדם אחד (זוכה פרס פיכמן)(1975)
רחוב הטומוז'נה (1979, והוצאה מחודשת עם סיפורים נוספים ב-1989)
הצליין החילוני (זוכה פרס אפרת) (1982)
העלם (1984)
הכלה הנצחית (1988)
אהבות קטנות, טירופים קטנים (1992)
לילה בסנטה פאולינה (1997)
לפני הרעש (1999)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/muu62a3r

תקציר

בכרך זה, העשירי במהדורה המחודשת של כתבי יצחק אוורבוך אורפז, כונסו כל הסיפורים שראו אור לראשונה בארבעת קבציו המאוחרים: עיר שאין בה מסתור (1973), רחוב הטומוז'נה (1979), אהבות קטנות טירופים קטנים (1992), לילה בסנטה פאולינה (1997).

כמה וכמה מן הסיפורים ממוקדים בטיפוס אנושי החוזר ביצירתו של אורפז מראשיתה: גבר בודד המתלבט בהרהורים קיומיים ואף אובדניים, משוטט במרחב התל-אביבי ומתקשה ליצור מערכות יחסים בעלות משמעות. אחרים משרטטים דמויות שהמספר עוקב אחריהן בסקרנות ומנסה לפענח את פנימיותן. מעבר לכך מדובר בסיפורים מגוונים בנושאיהם, בדמויותיהם, בזירות ההתרחשות שלהם ובדרכי הייצוג של המציאות. מצויים בהם אמנים מתבודדים, נשים מלאכיות מסתוריות בעלות איכות חלומית בצד נשים ארציות ואימהיות, כיתות סגורות של אנשים מחפשי רוחניות, דמויות של יומיום המתלבטות בתוך חיי נישואים שהשתחקו, ומשיכה אל העולם הנוצרי על אתריו וטקסיו רבי היופי. כל אלה מוגשים בסגנונו המיוחד של אורפז המצרף חולין ופיוט, עדינות וחספוס, ממשות וחלום, הבזקים של אקטואליה ישראלית בצד כיסופים אל עולמות שלא מעכשיו ולא מכאן.
מקום מיוחד שמור כאן לסיפורי רחוב הטומוז'נה: צלילתו של אורפז אל נופי ילדותו ואל חוויות ילדותו בעיירה היהודית בבסרביה ערב כיליונה, וזאת בנוסח של ריאליזם פנטסטי המצרף מציאות ודמיון, אלימות ויופי. הספר, שזכה לקבלת פנים מלאת הערכה בביקורת, מכיל גרעינים סיפוריים שהיו עתידים להתרחב ולהתממש כעבור שנים אחדות ברומן הכלה הנצחית.

יצחק אוורבוך אורפז נולד ב-1921 בברית המועצות, ועלה ארצה ב-1938. שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, וכקצין תותחנים במלחמת העצמאות. ספרו הראשון, עשב פרא, ראה אור ב-1959. יצירתו כוללת כעשרים ספרים, רובם פרוזה (סיפורים קצרים, נובלות ורומנים) ומקצתם שירה והגות. בשנת 2005 הוענק לו פרס ישראל לספרות. באוגוסט 2015 הלך לעולמו.

פרק ראשון

עיר שאין בה מסתור

נפתלי סתר הביט לקומה הרביעית, מנה מדרגות, חלונות, שכנים - ולא יכול לעלות.

"אדון סתר, יש לך חבילה ליד הדלת".

"איזה דלת..."

השכנה מקומה שניה נרעשה. תמיד היא על המדרגות, שומרת המבוא, הפתחים, תיבות המכתבים, אורבת.

"מר סתר! איזה דלת!" - עצרה ברקיעה, תובעת בהירות.

עצי המדרכה צוננים, גזומי ראש, רכונים מעט. בדיהם כאילו צופו בנייר כסף. ילדי בית־הספר שבסמוך שוטפים אותם, נחצים, נשפכים. אוטובוס שוצף עובר. שום רסיסים, כמו בנהר יבש. ואדם על חופו, מביט.

"שום דבר, גברת קרני. אני אחר־כך. החבילה כמובן. תודה".

"איזה דלת!" - לא הירפתה.

"כמובן. דלת מספר, מספר שלוש..."

"מספר שלוש זה הדירה של הבֶּרמַנים, מר סתר".

"כן כן. קשה לראות מפה. מלמטה".

עופר וטובה צחקו כלבדיחה.

"שמעת? נפתול (כך קראו לו) שוב איבד את המפתח. חה חה, בזמן האחרון, חה חה, נפתול חה חה".

מותר להם. בביתם הוא מרשה לעצמו, מטיל את עצמו על השטיח, משחק עם עירית המלכה הקטנה בת החמש, סוגר את הרוכסנים לאמא שלה. סופו להיות ידיד הבית, השלישי, האוהב הנכזב שהשלים, שנכרך, שנשאר לבד, שממשיך איכשהו, שכבר אינו מורגש. שכבר אינו מורגש.

"עברתי ונכנסתי -" עמדה איזו קהות באויר, ולא נמצאה לו מלה מבדחת, לפתיחה. חשב ללכת, ישב.

"אתה יודע איך התחלנו טובה ואני? ראיתי אצלה ספר ישן, פתחתי, הירחתי בעיניים עצומות, מוריה ברלין תרפ"ד".

"תרפ"ג", התערבה טובה. "שכחת. תרפ"ד זה ספר אחר. הירחת את אנדרסן הגדות וסיפורים".

"לא זה ולא זה. הירחתי את השערות שלך. זה היה שמפו תַיַא לתינוקות". הוא נשם עמוק ועצם עיניו.

"תפסיק -"

כבר היה מקיף את צוארה, מלמעלה, דוחק שפמו ושפתיו לפַנים כמין זרבובית, מריח, מפלבל בעיניו, ומסיים את חיזורו הכלבי עייף, ראשו בין דדיה, קפוא, בלי רוח חיים. בלי רוח.

"כן!" הוא נוהם לבסוף, מלווה את עצמו בשחוק פגום, ומשים את עצמו כקורא מתוך ספר: "הברירה הישנה. בדידות או בחילה".

יצאו אל המרפסת. הירקון, שפיפון מוכסף, בין עצים כצללים, עופר נא כקמיע.

"לא איבדתי את המפתח", אמר נפתלי סתמית.

עופר כבר עמד מעליו - כמחצית הראש מעל לראשו של נפתלי.

"אתה יודע שעושים כאן פַארק?". דיבר בנחת, כבעל־בית הסוקר את נכסיו בריחוק נכון, גאה כלשהו, מלגלג כלשהו. "מנקים. יהיו ערוגות פרחים. אתה יודע שזה יָם מה שאתה רואה? הנחל זורם בצינור הארצי. הים בא במקומו. עשה את האדמה למליחה. מתו העצים, השיחים, הסוּף. הביאו אדמה חדשה. אתה יודע שזו אדמה חדשה?"

עירית ניגשה ושאלה ברצינות גדולה:

"הבאת לנו משהו?"

עירית בת החמש אינה מחסירה מלים, מדברת במשפטים שלמים, כגון: "אבא סבור שצריך להשכיב אותי לישון לפני שיוצאים לקולנוע. אני סבורה שאבא טועה". לעירית עיני נחל בהירות וצוננות. היא תהיה מלכה, תקבל כתבי האמנה.

"לא לא", אמר נפתלי, מדגיש לפניו בידיו כאחד ההמוניים. "לא הבאתי, שכחתי. איחרתי. זאת אומרת"

"שכחת או איחרת?" דיקדקה הקטנה.

"לא לא. כן. שכחתי, איחרתי. לא הגעתי. זהו".

"אתה מבולבל, נַפתוּל", פסקה המלכה, וַתיסוג אל חדריה.

שלושה, ארבעה, לא חמשה חדרים, פתחים רחבים, נברשות, בקבוקים נפוחים והפוכים זה אל זה מאותתים, מסויגים במין תכלת קפואה, חלון ענק מקיר אל קיר, נוסע, תריסים משחקים כנולי אור. בלחיצה, עולמות נדלקים, טלויזיה מַנֶלי מערכת סטריאו־טייפ לאורך קיר, ספריית טייפים למילוי החללים, שטיחי קיר ורצפה, מדרגות אל חדרי השינה עולות ויורדות, לעירית תמיד עולות, וילון ענק כהינומה. - ובארגז הכלים במרפסת המטבח, נעל ישנה, חרטום נעל מזדקר מאובק, ופתאום חודר ומתפשט, גוש עפר על אריחים ממורקים.

"תשתה נס או תורכי? אולי קפה בוץ?"

"תאמר נס", מבאר עופר באותה רצינות בה דיבר על אדמה חדשה. "לא חשוב מה תאמר, תשתה נס. אין לנו קפה אחר". מצדד מבט לקצור את הרושם (הנה האיש המכיר דרכי העורמה הקטנות של אשתו ומגיב בדיוק במידה הנכונה), דוחק לפניו בת־שחוק בתוקפנות סלחנית.

"ועוד מוסיפים קומפוסט. הרבה. מרגיש את הריח? בפסח היה כאן נורא. יסמין וריח קומפוסט, מעורב. איך היה כאן בפסח, טובה?"

"לא!" גערה טובה בקול נורא על המלכה הקטנה וסגרה את החלון ואחריו את התריס. "את לא רואה שזה מלכלך", העבירה אצבע על אדן החלון והביטה בה במין פליאה. "נקודות פיח. הרבה. מן הארובה הגדולה".

הילדה שבה ופתחה את החלון ואחריו את התריס. עיני המלכה צוננות ושונאות.

"לא!!" צעקה טובה והיכתה על יד הילדה. "בשביל מה יש מיזוג־אויר. עוד לא אכלת".

המלכה הקטנה פרצה בבכי, אך לא כיסתה פניה. עמדה גאה, סרבנית, והדמעות נקיות כבתמונות.

נפתלי ירד לפניה על ברכיו, השתחווה לפני המלכה בחלל הממורק והציג לפניה מערכת מדוֹרים. בנה אותם בשילוב כפות ואצבעות, שלושה מדורים ומגדל. בסטנרו הצביע על המדורים המעגליים.

"כאן הכניסה לגהינום, כאן לגן־העדן. כאן - חלל תועה. כאן - ראש המגדל. איפה את רוצה להיות?"

"כאן לא", הצביעה המלכה הבוכיה, עתה צוחקת. עם הירוק הצלול של עיניה אפשר להגיע לכל מקום, חשב נפתלי. גם לראש המגדל.

"איפה אַת כן?"

בזמני היו הכל רוצים לגן־העדן אך לוטשים עינים לפתח הגהינום, חשב נפתלי. מחלל הנשמות התועות היו נרתעים באימה, הופכים לאחור את הראשים הקטנים. ואני מעולם לא עניתי, חשב נפתלי.

עד היום הזה לא עניתי, חשב נפתלי.

"אז גהינום זה ככה", אומרת עירית, "זה אש מעורבב עם מים ועם אדמה. נשרף באש הולך למים. טובע במים, הולך לאדמה, נופל לבור ומתכסה. אבל בחלל יותר גרוע".

"למה?"

"בחלל אין שום מקום ליפול. פחד. ורק". הפה הקטן, המלכותי, נפער בחן, כמקיים קשר ישיר עם החלל. אצבעותיו התבלבלו, נפלו. הגהינום לתוך גן־העדן ושניהם לתוך החלל. ידיו שממו.

"אז זה ככה", המשיך עופר, "שוטפים את שורשי העצים מן המליחה עם מים מתוקים. כדי שיצמחו. ומאיפה המים המתוקים? מן המוביל הארצי כמובן. אותם המים שהיו צריכים לזרום בנחל, ואינם זורמים".

"סיפרת לו על האונס?" שאלה טובה, משייטת בין מתקני החשמל והגאז במטבחה החדש. קולה הגיע חזק מדי, והם כבר חזרו למטבח, כמדברת מאיזה מרחק. לבסוף, אצבעותיה מן המתגים, שערה השחור מן הלובן הקר, האַלים, הגיעה היא עצמה, עם צחוק מתנצל, ובשתי ידיה שני ספלי חרס רגילים עם קפה נס.

"אין כבר מקום בטוח. תאר לך, ממש בתוך הקמפוס. אז ליד, מה משנה. הם בכל מקום, לא משנה. פתאום מביטים מאיזה פינה, בין פיגומים, מתוך הבטון, מסתתרים, פתאום מבָטים. איך אפשר לדעת?"

"את מבלבלת", דיבר אליה עופר כאל ילדה קטנה. "תפשו אותו. בכלל תייר".

"אבל איך אפשר לדעת", המשיכה טובה בקולה המשתומם. "הולכים לך כמו כל אחד. בבקשה גברת, תודה גברת, דוקא לא חסר להם נימוסים. לפעמים סתם מביטים ושותקים. לא משנה. מחזיקים ביד פטיש, דופקים, פתאום מביטים, ושותקים, לא משנה. ופתאום. מי יכול לדעת. פתאום זה יקרה -"

לוגמים במבוכה.

"עכשיו היא רוצה, האשה הקטנה, שאני אגיד איך מצאו אותה. שסועה. קרועה. מלמטה כלפי מעלה. בשר מותז כקשקשים. פקעות שיער. אכולה, אך לא לגמרי. מעניין, תחתוניה נמצאו שלמים, פקוקים לתוך לועה. תמימים וורודים כאלה - -", עיניו לטושות, המלים מדויקות, דיקציה מושלמת. לא להחסיר חלקי דיבור, לא לקפח הברות. אנו מאמינים, שמלים הנשמעות היטב שייכות למהות ההויה. הווי אומר, גרעינה. הנה עירית. אפילו עירית שלנו אומרת "בלתי אם". כל הצרות מקורן במלים פגומות. מלים שלמות הן מבצרים, כן כן אדוני, מגדלים ירוקים, קרחוני עד, כל הזיעה והכיעור נשברים אל גבם, כן כן אדוני. צַיֵר את המפלצת במלים שלמות - והיא איננה.

עופר גמר את תיאורו את הנערה האנוסה ושפתיו התרחבו במעין ליגלוג יבש.

לא כן טובה. ידיה צנחו, פניה, כאהיל ניצתו, העור העביר ריגושים. זמן־מה עמדה כנרעשת. ולבסוף, כתמיד, התפרקה בצחוק נערתי.

עופר לא נפנה, לא הגיב, לא הסיר את עיניו מנפתלי ובעיניו מעין התראה עיקשת (אל נא תדון את אשתי בכסילות, סצנריו משפחתי, מבין אתה. בתולי נצח. לא מבין אתה, אז תמשיך לשתוק. עור הזרוע הדק, אצבע על עור הזרוע הדק, אור הזרוע, כן. לא מבין כלום אתה, אל תגיב, אל תדבר, אל תירק את המרה, לא.

לא כאן אדוני!

לא כאן!

לא כאן!)

"אז מה תעשה עכשיו בלי מפתח?", שאלה טובה, אצבעותיה רצות על כפתורי הגאז ומשם אל המקצף החשמלי. "אולי תאכל אצלנו".

"אמרתי שזה לא המפתח", אמר נפתלי. "אז זה לא המפתח", אמרה טובה נכזבת.

"פתאום עמדתי למטה. הסתכלתי למעלה. ושום דבר. לא הבנתי. לא יכולתי להתקדם. כאילו יד משכה אותי מאחור -"

"ודאי ידה של השכנה הקטנה שלך, אנג'לה", נכנס עופר לתוך דבריו (אל תחריד! - אמרה המסיכה האדישה בשפם גזום). "בטח", ציחקקה טובה, טועמת רוטב אדום, "נפתול לא מכיר את השכנים שלו, מאמין? בכלל לא איכפת לו מהם -"

"לא אכפת לו. נקודה. בלי מהם". מתקן האדון.

"לא איכפת לו. נקודה". חוזרת טובה לאט, משננת.

"את אנג'לה הוא רואה. אנג'לה בבגד נזירות וריח אורנים". מהפך עיניו כמוקיון, כבר מריח צווארה בנשימה רהוטה, כלבית, גפיו על כרסה הקטנה, ואנג'לה בת הטוחן. כיס של חלב וקינמון. חזה לבן כקמח. כרס חלל ירוק. שָדַים אבנים. עצום עינים ושמע.

"ויהי בימי קדם ובן מלך היה בארץ, ויהיו לבן המלך הזה ספרים רבים ויפים מאד אשר לא היה כמוהם לאיש. כל אשר נעשה מן העולם ועד העולם למיום ברא אלוהים את השמים ואת הארץ מצא כתוב בספרים ההם, וכל אלה מצוירים בתוך הספרים גם בציורים נחמדים ותאוָה לעינים. על כל גוי ועל כל ארץ. וניגש אל ספריו ויקרא בהם וימצא את אשר ביקש וידע, ורק על אודות גן־העדן לא מצא בהם - -

הוצאת מוריה ברלין תרפ"ג. איזה מלים, איזה ריח. איזה ריח".

ספר לא היה בידו. לא זקוק לו. קורא מן הזכרון, ראשו נע, עיניו כמנומנמות, רואה אותך ממרחק. רואה הכל ממרחק, מתרחק כדי לראות הכל ממרחק, פניו נעות לאט כבעירסול איטי ימינה שמאלה, מריח מן הזכרון, שואף לאט, עמוק, פולט, המשחק נגמר.

נפתלי הרים את ידו. ביקש להטיח בה על השולחן, לצעוק משהו מאוס, לשבור. לא הטיח נפתלי, איש מחונך, עתה בודק צפרני היד, אם אכל אותן כולן או מקצתן, יחד עם אותה הרגשה רודפת של עור המתקלף ואינו חדל.

"מצאו אותו תקוע בכרסה כמו מסמר. אתה מאמין?" פטפטה טובה, מרגישה בזרועה איך היא מסמיקה פרחים קטנים, רכים, תחת מבטו.

"אתה בכלל לא שומע", אספה זרועותיה אל הכלים בכיור. "על מה אתה חושב?"

"פתאום הסתכלתי על העיר מעל הארובה. מתוך העשן היא נראית לבנה כל־כך - קומפַּקטית. והים מסביב -"

"אבל הים לא מסביב", מיחתה טובה.

"מסביב", המשיך נפתלי. "והעיר באמצע, כמו מין צואר, לא בדיוק צואר, אבל לבנה. כמו צרעת -", המלה מצאה חן בעיניו ובתוך לבו משך אותה בהנאה משונה.

"רוצה לריב? נלך ראש!" הם הלכו ראש בראש, נגחו מעט במצח, כתיָשים. טובה המשיכה:

"וקודם חשבו שזה בעלה. בגלל שבגדה בו עם כל מיני. והוא בכלל לא שאל עליה במשך עשרים וארבע שעות. והיא אשתו, אשת חיקו תאר לך. אז כשאמרו לו, שיחק שאינו מאמין. אז זה כמובן עורר חשד. בגלל שבגדה בו עם כל מיני".

עופר סבל, אוזניו כאבו, אולי צפה אי־נעימות גדולה יותר, נכנע, הרכיב את משקפי הפנסנה על חוטמו וכבר הוא מדפדף בספר דמיוני, שפתיו נעות קורא בלי קול.

"עד שמצאו שהוא ניגב בשערות שלה", המשיכה טובה, "היה לה שיער בהיר כמו ליפה והוא שיפשף ושיפשף. זה לא עשה אותו יותר בהיר. בדקו ומצאו על גופו שערות בלונד בהיר. התפלאו". הניפה גביניה בתמהון כילדה שהפתיעה את עצמה במשחקה. "חשבו שהשערות הבהירות צומחות מהצבע השחור שלו והתפלאו. זה נראָה כאילו השערות שלה צומחות מתוך הגוף השחור שלו. מאמין?"

עופר אסף את עיניו. ישב רכון ראש כמקבל את הדין. ידיו גלו למטה כבדות, רשולות, אבודות, משכו אחריהן את כתפיו. פניו דחו אור, נראה כמי שגדל מאחורי וילונות כבדים. יום אחד אתה מסיט את הוילון ורואה: ה ם  ה ח ל י פ ו  א ת  ה א ד מ ה!

"- - - אז עובר אברשקה עם הרובשקה בידו קלחת עם תפוחי־זהב וקורא: "ילד! יש תפוחי־זהב מלוא הקלחת. אמור לאמא שמא היא רוצה אחדים. חושה נא ילד איתיחַי'. שמי עופר אני אומר לו. 'שמך איתיחי. אני אומר לך'. אומר אברשה, מוריד את הקלחת על החול, שולף נעל, מנער את החול, מביט פנימה, צוחק לתוך הנעל, הנעל צוחק, שניהם צוחקים".

ומוסיף עופר חמור־פנים מעל למשקפי הפנסנה:

"אז היה שער בית־הספר סגור. עכשיו הוא חלוד". את שתי ידיו פשט לצדדים. כאומר להקיף בהן את השולחן, את הבית, את הזכרונות, החלומות.

"איך הוא יכול. איך הוא יכול". לא הבינה טובה.

"מי יכול מה?" שיחק עופר.

"ראיתי סרט כזה", לא הבינה טובה, הסירה ספלי הקפה וגיבבה אותם לתוך הכיור, משם למכונת השטיפה החשמלית ומשם למתקן היבּוש. עמדה כחולה כמין נערת כפור.

"ראיתי סרט כזה. כולם שם מתים. לבסוף". אצבעותיה טפטפו לתוך הכיור.

"פשוט לא יכולתי", חזר נפתלי אל תמיהתו שלו. אצבעותיו טופפו על השולחן. "הסתכלתי למעלה. וכלום".

טרטור מחריש אוזנים עלה מן הרצפה, שם התנועעה עירית בתוך ממלכה שלמה של בובות קפיציות. כושי שעיר התרוצץ במעגל והיכה במצלתים. המצלתים שבקו ברעדה.

"שקט! נפתול רוצה לספר משהו!" רקעה טובה ברגלה.

"נפחדתי", המשיך נפתלי. "כאילו מישהו מושך אותי מאחור. לא יכולתי לעלות".

עיניו של עופר הזדגגו כמתבצר לקראת הילוך בלתי־נעים. ביד לבנה מאד, שכוחה, שאצבעותיה ארוכות, הרים ספר מן המדף ונשא אותו לפניו כמין מנחה.

"פתאום אתה חושב: פגר. תמצא פגר בבית".

טובה, כחולה וקטנה, אצבעותיה מטפטפות בין הכיור ומתקן היבוש, הכושי השעיר המכה במצלתים מתחת למבטה המלכותי של עירית, עופר הטומן ראשו בתוך כריכת בד מחוּק דפים מצהיבים ריח הוצאת "מוריה" ו"יודישר פרלג" ברלין תרפ"ג.

יצחק אוורבוך-אורפז (15 באוקטובר 1921 – 14 באוגוסט 2015) היה סופר ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2005.

ספרו הראשון, "עשב פרא", ראה אור בשנת 1959. בשנת 1960 החל ללמוד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ובמהלך לימודיו עבד כעורך לילה בעיתון "על המשמר" וכתב בו טור אישי שבועי על תופעות בתחומי התרבות והחברה. 

בשנות ה-60 פרסם את המסה הפילוסופית הנקראת "הצליין החילוני". הוא היה אקזיסטנציאליסט בהשקפתו ולא האמין בשום כוח עליון.

פרסים
1976 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים
1986 – פרס ביאליק
1999 – פרס נשיא המדינה לספרות עבור מפעל חיים
2004 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים
2005 – פרס ישראל לספרות

מספריו:
עור בעד עור (זוכה פרס ברש) (1962)
מות ליסאנדה (1964)
ציד הצביה (1966)
נמלים (זוכה פרס טלפיר) (1968)
מסע דניאל (1969)
עיר שאין בה מסתור (1973)
בית לאדם אחד (זוכה פרס פיכמן)(1975)
רחוב הטומוז'נה (1979, והוצאה מחודשת עם סיפורים נוספים ב-1989)
הצליין החילוני (זוכה פרס אפרת) (1982)
העלם (1984)
הכלה הנצחית (1988)
אהבות קטנות, טירופים קטנים (1992)
לילה בסנטה פאולינה (1997)
לפני הרעש (1999)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/muu62a3r

עוד על הספר

מחר מתחיל יום חדש יצחק אוורבוך אורפז

עיר שאין בה מסתור

נפתלי סתר הביט לקומה הרביעית, מנה מדרגות, חלונות, שכנים - ולא יכול לעלות.

"אדון סתר, יש לך חבילה ליד הדלת".

"איזה דלת..."

השכנה מקומה שניה נרעשה. תמיד היא על המדרגות, שומרת המבוא, הפתחים, תיבות המכתבים, אורבת.

"מר סתר! איזה דלת!" - עצרה ברקיעה, תובעת בהירות.

עצי המדרכה צוננים, גזומי ראש, רכונים מעט. בדיהם כאילו צופו בנייר כסף. ילדי בית־הספר שבסמוך שוטפים אותם, נחצים, נשפכים. אוטובוס שוצף עובר. שום רסיסים, כמו בנהר יבש. ואדם על חופו, מביט.

"שום דבר, גברת קרני. אני אחר־כך. החבילה כמובן. תודה".

"איזה דלת!" - לא הירפתה.

"כמובן. דלת מספר, מספר שלוש..."

"מספר שלוש זה הדירה של הבֶּרמַנים, מר סתר".

"כן כן. קשה לראות מפה. מלמטה".

עופר וטובה צחקו כלבדיחה.

"שמעת? נפתול (כך קראו לו) שוב איבד את המפתח. חה חה, בזמן האחרון, חה חה, נפתול חה חה".

מותר להם. בביתם הוא מרשה לעצמו, מטיל את עצמו על השטיח, משחק עם עירית המלכה הקטנה בת החמש, סוגר את הרוכסנים לאמא שלה. סופו להיות ידיד הבית, השלישי, האוהב הנכזב שהשלים, שנכרך, שנשאר לבד, שממשיך איכשהו, שכבר אינו מורגש. שכבר אינו מורגש.

"עברתי ונכנסתי -" עמדה איזו קהות באויר, ולא נמצאה לו מלה מבדחת, לפתיחה. חשב ללכת, ישב.

"אתה יודע איך התחלנו טובה ואני? ראיתי אצלה ספר ישן, פתחתי, הירחתי בעיניים עצומות, מוריה ברלין תרפ"ד".

"תרפ"ג", התערבה טובה. "שכחת. תרפ"ד זה ספר אחר. הירחת את אנדרסן הגדות וסיפורים".

"לא זה ולא זה. הירחתי את השערות שלך. זה היה שמפו תַיַא לתינוקות". הוא נשם עמוק ועצם עיניו.

"תפסיק -"

כבר היה מקיף את צוארה, מלמעלה, דוחק שפמו ושפתיו לפַנים כמין זרבובית, מריח, מפלבל בעיניו, ומסיים את חיזורו הכלבי עייף, ראשו בין דדיה, קפוא, בלי רוח חיים. בלי רוח.

"כן!" הוא נוהם לבסוף, מלווה את עצמו בשחוק פגום, ומשים את עצמו כקורא מתוך ספר: "הברירה הישנה. בדידות או בחילה".

יצאו אל המרפסת. הירקון, שפיפון מוכסף, בין עצים כצללים, עופר נא כקמיע.

"לא איבדתי את המפתח", אמר נפתלי סתמית.

עופר כבר עמד מעליו - כמחצית הראש מעל לראשו של נפתלי.

"אתה יודע שעושים כאן פַארק?". דיבר בנחת, כבעל־בית הסוקר את נכסיו בריחוק נכון, גאה כלשהו, מלגלג כלשהו. "מנקים. יהיו ערוגות פרחים. אתה יודע שזה יָם מה שאתה רואה? הנחל זורם בצינור הארצי. הים בא במקומו. עשה את האדמה למליחה. מתו העצים, השיחים, הסוּף. הביאו אדמה חדשה. אתה יודע שזו אדמה חדשה?"

עירית ניגשה ושאלה ברצינות גדולה:

"הבאת לנו משהו?"

עירית בת החמש אינה מחסירה מלים, מדברת במשפטים שלמים, כגון: "אבא סבור שצריך להשכיב אותי לישון לפני שיוצאים לקולנוע. אני סבורה שאבא טועה". לעירית עיני נחל בהירות וצוננות. היא תהיה מלכה, תקבל כתבי האמנה.

"לא לא", אמר נפתלי, מדגיש לפניו בידיו כאחד ההמוניים. "לא הבאתי, שכחתי. איחרתי. זאת אומרת"

"שכחת או איחרת?" דיקדקה הקטנה.

"לא לא. כן. שכחתי, איחרתי. לא הגעתי. זהו".

"אתה מבולבל, נַפתוּל", פסקה המלכה, וַתיסוג אל חדריה.

שלושה, ארבעה, לא חמשה חדרים, פתחים רחבים, נברשות, בקבוקים נפוחים והפוכים זה אל זה מאותתים, מסויגים במין תכלת קפואה, חלון ענק מקיר אל קיר, נוסע, תריסים משחקים כנולי אור. בלחיצה, עולמות נדלקים, טלויזיה מַנֶלי מערכת סטריאו־טייפ לאורך קיר, ספריית טייפים למילוי החללים, שטיחי קיר ורצפה, מדרגות אל חדרי השינה עולות ויורדות, לעירית תמיד עולות, וילון ענק כהינומה. - ובארגז הכלים במרפסת המטבח, נעל ישנה, חרטום נעל מזדקר מאובק, ופתאום חודר ומתפשט, גוש עפר על אריחים ממורקים.

"תשתה נס או תורכי? אולי קפה בוץ?"

"תאמר נס", מבאר עופר באותה רצינות בה דיבר על אדמה חדשה. "לא חשוב מה תאמר, תשתה נס. אין לנו קפה אחר". מצדד מבט לקצור את הרושם (הנה האיש המכיר דרכי העורמה הקטנות של אשתו ומגיב בדיוק במידה הנכונה), דוחק לפניו בת־שחוק בתוקפנות סלחנית.

"ועוד מוסיפים קומפוסט. הרבה. מרגיש את הריח? בפסח היה כאן נורא. יסמין וריח קומפוסט, מעורב. איך היה כאן בפסח, טובה?"

"לא!" גערה טובה בקול נורא על המלכה הקטנה וסגרה את החלון ואחריו את התריס. "את לא רואה שזה מלכלך", העבירה אצבע על אדן החלון והביטה בה במין פליאה. "נקודות פיח. הרבה. מן הארובה הגדולה".

הילדה שבה ופתחה את החלון ואחריו את התריס. עיני המלכה צוננות ושונאות.

"לא!!" צעקה טובה והיכתה על יד הילדה. "בשביל מה יש מיזוג־אויר. עוד לא אכלת".

המלכה הקטנה פרצה בבכי, אך לא כיסתה פניה. עמדה גאה, סרבנית, והדמעות נקיות כבתמונות.

נפתלי ירד לפניה על ברכיו, השתחווה לפני המלכה בחלל הממורק והציג לפניה מערכת מדוֹרים. בנה אותם בשילוב כפות ואצבעות, שלושה מדורים ומגדל. בסטנרו הצביע על המדורים המעגליים.

"כאן הכניסה לגהינום, כאן לגן־העדן. כאן - חלל תועה. כאן - ראש המגדל. איפה את רוצה להיות?"

"כאן לא", הצביעה המלכה הבוכיה, עתה צוחקת. עם הירוק הצלול של עיניה אפשר להגיע לכל מקום, חשב נפתלי. גם לראש המגדל.

"איפה אַת כן?"

בזמני היו הכל רוצים לגן־העדן אך לוטשים עינים לפתח הגהינום, חשב נפתלי. מחלל הנשמות התועות היו נרתעים באימה, הופכים לאחור את הראשים הקטנים. ואני מעולם לא עניתי, חשב נפתלי.

עד היום הזה לא עניתי, חשב נפתלי.

"אז גהינום זה ככה", אומרת עירית, "זה אש מעורבב עם מים ועם אדמה. נשרף באש הולך למים. טובע במים, הולך לאדמה, נופל לבור ומתכסה. אבל בחלל יותר גרוע".

"למה?"

"בחלל אין שום מקום ליפול. פחד. ורק". הפה הקטן, המלכותי, נפער בחן, כמקיים קשר ישיר עם החלל. אצבעותיו התבלבלו, נפלו. הגהינום לתוך גן־העדן ושניהם לתוך החלל. ידיו שממו.

"אז זה ככה", המשיך עופר, "שוטפים את שורשי העצים מן המליחה עם מים מתוקים. כדי שיצמחו. ומאיפה המים המתוקים? מן המוביל הארצי כמובן. אותם המים שהיו צריכים לזרום בנחל, ואינם זורמים".

"סיפרת לו על האונס?" שאלה טובה, משייטת בין מתקני החשמל והגאז במטבחה החדש. קולה הגיע חזק מדי, והם כבר חזרו למטבח, כמדברת מאיזה מרחק. לבסוף, אצבעותיה מן המתגים, שערה השחור מן הלובן הקר, האַלים, הגיעה היא עצמה, עם צחוק מתנצל, ובשתי ידיה שני ספלי חרס רגילים עם קפה נס.

"אין כבר מקום בטוח. תאר לך, ממש בתוך הקמפוס. אז ליד, מה משנה. הם בכל מקום, לא משנה. פתאום מביטים מאיזה פינה, בין פיגומים, מתוך הבטון, מסתתרים, פתאום מבָטים. איך אפשר לדעת?"

"את מבלבלת", דיבר אליה עופר כאל ילדה קטנה. "תפשו אותו. בכלל תייר".

"אבל איך אפשר לדעת", המשיכה טובה בקולה המשתומם. "הולכים לך כמו כל אחד. בבקשה גברת, תודה גברת, דוקא לא חסר להם נימוסים. לפעמים סתם מביטים ושותקים. לא משנה. מחזיקים ביד פטיש, דופקים, פתאום מביטים, ושותקים, לא משנה. ופתאום. מי יכול לדעת. פתאום זה יקרה -"

לוגמים במבוכה.

"עכשיו היא רוצה, האשה הקטנה, שאני אגיד איך מצאו אותה. שסועה. קרועה. מלמטה כלפי מעלה. בשר מותז כקשקשים. פקעות שיער. אכולה, אך לא לגמרי. מעניין, תחתוניה נמצאו שלמים, פקוקים לתוך לועה. תמימים וורודים כאלה - -", עיניו לטושות, המלים מדויקות, דיקציה מושלמת. לא להחסיר חלקי דיבור, לא לקפח הברות. אנו מאמינים, שמלים הנשמעות היטב שייכות למהות ההויה. הווי אומר, גרעינה. הנה עירית. אפילו עירית שלנו אומרת "בלתי אם". כל הצרות מקורן במלים פגומות. מלים שלמות הן מבצרים, כן כן אדוני, מגדלים ירוקים, קרחוני עד, כל הזיעה והכיעור נשברים אל גבם, כן כן אדוני. צַיֵר את המפלצת במלים שלמות - והיא איננה.

עופר גמר את תיאורו את הנערה האנוסה ושפתיו התרחבו במעין ליגלוג יבש.

לא כן טובה. ידיה צנחו, פניה, כאהיל ניצתו, העור העביר ריגושים. זמן־מה עמדה כנרעשת. ולבסוף, כתמיד, התפרקה בצחוק נערתי.

עופר לא נפנה, לא הגיב, לא הסיר את עיניו מנפתלי ובעיניו מעין התראה עיקשת (אל נא תדון את אשתי בכסילות, סצנריו משפחתי, מבין אתה. בתולי נצח. לא מבין אתה, אז תמשיך לשתוק. עור הזרוע הדק, אצבע על עור הזרוע הדק, אור הזרוע, כן. לא מבין כלום אתה, אל תגיב, אל תדבר, אל תירק את המרה, לא.

לא כאן אדוני!

לא כאן!

לא כאן!)

"אז מה תעשה עכשיו בלי מפתח?", שאלה טובה, אצבעותיה רצות על כפתורי הגאז ומשם אל המקצף החשמלי. "אולי תאכל אצלנו".

"אמרתי שזה לא המפתח", אמר נפתלי. "אז זה לא המפתח", אמרה טובה נכזבת.

"פתאום עמדתי למטה. הסתכלתי למעלה. ושום דבר. לא הבנתי. לא יכולתי להתקדם. כאילו יד משכה אותי מאחור -"

"ודאי ידה של השכנה הקטנה שלך, אנג'לה", נכנס עופר לתוך דבריו (אל תחריד! - אמרה המסיכה האדישה בשפם גזום). "בטח", ציחקקה טובה, טועמת רוטב אדום, "נפתול לא מכיר את השכנים שלו, מאמין? בכלל לא איכפת לו מהם -"

"לא אכפת לו. נקודה. בלי מהם". מתקן האדון.

"לא איכפת לו. נקודה". חוזרת טובה לאט, משננת.

"את אנג'לה הוא רואה. אנג'לה בבגד נזירות וריח אורנים". מהפך עיניו כמוקיון, כבר מריח צווארה בנשימה רהוטה, כלבית, גפיו על כרסה הקטנה, ואנג'לה בת הטוחן. כיס של חלב וקינמון. חזה לבן כקמח. כרס חלל ירוק. שָדַים אבנים. עצום עינים ושמע.

"ויהי בימי קדם ובן מלך היה בארץ, ויהיו לבן המלך הזה ספרים רבים ויפים מאד אשר לא היה כמוהם לאיש. כל אשר נעשה מן העולם ועד העולם למיום ברא אלוהים את השמים ואת הארץ מצא כתוב בספרים ההם, וכל אלה מצוירים בתוך הספרים גם בציורים נחמדים ותאוָה לעינים. על כל גוי ועל כל ארץ. וניגש אל ספריו ויקרא בהם וימצא את אשר ביקש וידע, ורק על אודות גן־העדן לא מצא בהם - -

הוצאת מוריה ברלין תרפ"ג. איזה מלים, איזה ריח. איזה ריח".

ספר לא היה בידו. לא זקוק לו. קורא מן הזכרון, ראשו נע, עיניו כמנומנמות, רואה אותך ממרחק. רואה הכל ממרחק, מתרחק כדי לראות הכל ממרחק, פניו נעות לאט כבעירסול איטי ימינה שמאלה, מריח מן הזכרון, שואף לאט, עמוק, פולט, המשחק נגמר.

נפתלי הרים את ידו. ביקש להטיח בה על השולחן, לצעוק משהו מאוס, לשבור. לא הטיח נפתלי, איש מחונך, עתה בודק צפרני היד, אם אכל אותן כולן או מקצתן, יחד עם אותה הרגשה רודפת של עור המתקלף ואינו חדל.

"מצאו אותו תקוע בכרסה כמו מסמר. אתה מאמין?" פטפטה טובה, מרגישה בזרועה איך היא מסמיקה פרחים קטנים, רכים, תחת מבטו.

"אתה בכלל לא שומע", אספה זרועותיה אל הכלים בכיור. "על מה אתה חושב?"

"פתאום הסתכלתי על העיר מעל הארובה. מתוך העשן היא נראית לבנה כל־כך - קומפַּקטית. והים מסביב -"

"אבל הים לא מסביב", מיחתה טובה.

"מסביב", המשיך נפתלי. "והעיר באמצע, כמו מין צואר, לא בדיוק צואר, אבל לבנה. כמו צרעת -", המלה מצאה חן בעיניו ובתוך לבו משך אותה בהנאה משונה.

"רוצה לריב? נלך ראש!" הם הלכו ראש בראש, נגחו מעט במצח, כתיָשים. טובה המשיכה:

"וקודם חשבו שזה בעלה. בגלל שבגדה בו עם כל מיני. והוא בכלל לא שאל עליה במשך עשרים וארבע שעות. והיא אשתו, אשת חיקו תאר לך. אז כשאמרו לו, שיחק שאינו מאמין. אז זה כמובן עורר חשד. בגלל שבגדה בו עם כל מיני".

עופר סבל, אוזניו כאבו, אולי צפה אי־נעימות גדולה יותר, נכנע, הרכיב את משקפי הפנסנה על חוטמו וכבר הוא מדפדף בספר דמיוני, שפתיו נעות קורא בלי קול.

"עד שמצאו שהוא ניגב בשערות שלה", המשיכה טובה, "היה לה שיער בהיר כמו ליפה והוא שיפשף ושיפשף. זה לא עשה אותו יותר בהיר. בדקו ומצאו על גופו שערות בלונד בהיר. התפלאו". הניפה גביניה בתמהון כילדה שהפתיעה את עצמה במשחקה. "חשבו שהשערות הבהירות צומחות מהצבע השחור שלו והתפלאו. זה נראָה כאילו השערות שלה צומחות מתוך הגוף השחור שלו. מאמין?"

עופר אסף את עיניו. ישב רכון ראש כמקבל את הדין. ידיו גלו למטה כבדות, רשולות, אבודות, משכו אחריהן את כתפיו. פניו דחו אור, נראה כמי שגדל מאחורי וילונות כבדים. יום אחד אתה מסיט את הוילון ורואה: ה ם  ה ח ל י פ ו  א ת  ה א ד מ ה!

"- - - אז עובר אברשקה עם הרובשקה בידו קלחת עם תפוחי־זהב וקורא: "ילד! יש תפוחי־זהב מלוא הקלחת. אמור לאמא שמא היא רוצה אחדים. חושה נא ילד איתיחַי'. שמי עופר אני אומר לו. 'שמך איתיחי. אני אומר לך'. אומר אברשה, מוריד את הקלחת על החול, שולף נעל, מנער את החול, מביט פנימה, צוחק לתוך הנעל, הנעל צוחק, שניהם צוחקים".

ומוסיף עופר חמור־פנים מעל למשקפי הפנסנה:

"אז היה שער בית־הספר סגור. עכשיו הוא חלוד". את שתי ידיו פשט לצדדים. כאומר להקיף בהן את השולחן, את הבית, את הזכרונות, החלומות.

"איך הוא יכול. איך הוא יכול". לא הבינה טובה.

"מי יכול מה?" שיחק עופר.

"ראיתי סרט כזה", לא הבינה טובה, הסירה ספלי הקפה וגיבבה אותם לתוך הכיור, משם למכונת השטיפה החשמלית ומשם למתקן היבּוש. עמדה כחולה כמין נערת כפור.

"ראיתי סרט כזה. כולם שם מתים. לבסוף". אצבעותיה טפטפו לתוך הכיור.

"פשוט לא יכולתי", חזר נפתלי אל תמיהתו שלו. אצבעותיו טופפו על השולחן. "הסתכלתי למעלה. וכלום".

טרטור מחריש אוזנים עלה מן הרצפה, שם התנועעה עירית בתוך ממלכה שלמה של בובות קפיציות. כושי שעיר התרוצץ במעגל והיכה במצלתים. המצלתים שבקו ברעדה.

"שקט! נפתול רוצה לספר משהו!" רקעה טובה ברגלה.

"נפחדתי", המשיך נפתלי. "כאילו מישהו מושך אותי מאחור. לא יכולתי לעלות".

עיניו של עופר הזדגגו כמתבצר לקראת הילוך בלתי־נעים. ביד לבנה מאד, שכוחה, שאצבעותיה ארוכות, הרים ספר מן המדף ונשא אותו לפניו כמין מנחה.

"פתאום אתה חושב: פגר. תמצא פגר בבית".

טובה, כחולה וקטנה, אצבעותיה מטפטפות בין הכיור ומתקן היבוש, הכושי השעיר המכה במצלתים מתחת למבטה המלכותי של עירית, עופר הטומן ראשו בתוך כריכת בד מחוּק דפים מצהיבים ריח הוצאת "מוריה" ו"יודישר פרלג" ברלין תרפ"ג.