מארז בני קרטר

פרולוג

נואה
3 חודשים קודם לכן

״אתה לא רוצה לשמח את אימא, נואה?״ שואלת אימא שלי ואני מהנהן בהתלהבות.

אני בן שבע ורוצה לעשות הכול כדי שהיא תפסיק לבכות. כדי שהיא תפסיק להכתים את גופה בצלבים האיומים האלה. אני יודע שכשאגדל לעולם לא אתפלל. אני לא רוצה להתפלל שוב אף פעם. אני מבטיח לעצמי שלא אתפלל, אבל לא אומר את זה לאימא. זה יעציב אותה. אני שומר על כך בסוד. אני יודע לשמור סודות.

״אז תיכנס איתי,״ היא משדלת אותי ומחזיקה את דלת הארון פתוחה. עיניה החומות פראיות וכהות ואני חושש להיכנס לארון הזה. אני יודע מה יקרה אם איכנס. זה רעיון גרוע.

״את בטוחה כאן, אימא,״ אני אומר לה, ומקווה שהיא תאמין לי הפעם ולא תכעס.

״אתה רוצה למות, נואה?״ היא צורחת, פניה מתעוותות והיא הופכת לאימא המכוערת. לא אימא היפה. אימא המכוערת כועסת ומפחידה ופוצעת לעצמה את העור עם הציפורניים.

״לא,״ אני לוחש למרות שלפעמים אני חושב שזה לא יכול להיות גרוע יותר.

״אתה הולך למות,״ היא מסננת ושורטת את זרועותיה. ״שנינו הולכים למות... כמוהו. בדיוק כמוהו.״

״לא, אנחנו לא,״ אני אומר לה ברוגע ככל האפשר. הלוואי ואבא יגיע הביתה בקרוב. הוא יודע איך לשפר את מצב הרוח של אימא. הוא נותן לה את התרופה המיוחדת שעטופה בנייר כסף והיא נרדמת. אולי הוא יצא להביא תרופה לאימא?

״השטן נמצא אצלך בפנים,״ היא נוהמת.

אימא המכוערת לא אוהבת אותי. היא קוראת לי בכל מיני כינויים וזה מעציב אותי. אימא היפה נחמדה הרבה יותר. אני מקווה שאבא יגיע עוד מעט.

אימא מושיטה יד, תופסת את הסוודר שלי וגוררת אותי אל תוך הארון. ״תתפלל,״ היא מתיזה כשציפורניה הארוכות ננעצות בכוח בבשר זרועי. ״תתפלל על נשמתך, ילד מרושע.״

התעוררתי בבהלה, תפסתי את המצעים שלי ושכבתי ללא ניע. נשמתי לאיטי בעודי מנסה להשתלט על עצמי.

שנאתי חלומות כאלה — חלומות שהזכירו לי בדיוק למה אני צריך להמשיך לעשות את הדבר הכי שנוא עליי.

השמש זרחה דרך התריסים המוגפים חלקית והודיעה לי שישנתי לאורך רובו של עוד יום קיץ. קיוויתי לקום מוקדם כדי לצאת לטייל עם לוגן, אבל מתברר שישנתי עד מאוחר — שוב. נדמה שאני לא מצליח להישאר ער בימים אלה.

״נואה, כבר קמת?״

דלת החדר שלי נפתחה ואלי דניס, אחותי החורגת, עמדה בפתח לבושה בחזייה וחוטיני בלבד.

טוב, הנחתי שהיא לובשת חוטיני. היא עמדה מולי, כך שלא באמת יכולתי לראות את התחת שלה. אבל זה היה ניחוש מבוסס, בהתחשב בעובדה שהיא אהבה להסתובב בבית כמעט בלי בגדים.

שערה השחור, החלק והארוך של אלי היה אסוף לאחור בקוקו, כך שגופה שופע הקימורים היה חשוף לעין כול. ״איך אתה מרגיש?״ גרגרה בקול הקוגרי והערמומי ששנאתי. היא דיברה בקול הזה כשרצתה משהו — בדרך כלל את הזין שלי.

נאנחתי בכבדות והתכווצתי כשכאב חד התפשט בצד גופי. ״אני חי, לא?״

״התגעגעתי אליך, נואה,״ אמרה אלי. ״נעדרת יותר זמן מהרגיל.״

״מה את אומרת, אלי.״ בדרך כלל עבדתי קרוב יותר לבית וחזרתי כל ערב, אבל העבודה האחרונה שלי הייתה במדינה אחרת וארכה שבוע. הגעתי הביתה סוף־סוף אתמול בלילה והרגשתי שהמאמץ של הימים האחרונים מתחיל להשפיע עליי.

אלי נכנסה לתוך החדר שלי וניגשה אל המיטה שלי. ״דרך אגב, הבית השכן תפוס — משפחה חדשה עברה לגור שם בשבוע שעבר.״

אני משפשף את פניי בידיי ונאנח. ״ואת מספרת לי את זה כי?״

״אתה יודע למה אני מספרת לך את זה,״ היא עונה בכעס ועיניה הירוקות רושפות כמו העצבים שלה. ״אבא אומר שאנחנו אמורים —״

״בבקשה תפסיקי לדבר איתי על אבא שלך.״ לא הייתי צריך את החרא הזה. לא היום. לא אחרי אתמול בלילה.

״אתה צריך עיסוי?״ שאלה ושינתה נושא בחוכמה. היא ישבה על שולי המיטה שלי, רכנה לעברי ושדיה מתחו את התחרה האדומה הזעירה שכיסתה אותם.

״לא, באמת שלא,״ השבתי, כי לא היה לי שום עניין במה שהיא הציעה.

אלי לא הוטרדה מהדחייה, והכניסה את ידה מתחת לשמיכות כדי לחפון את הזין שלי. היא גרגרה ושפשפה בידה את האיבר הזקור חלקית לכל אורכו. ״אני יכולה לעזור קצת עם המתח שלך.״

עיניי רפרפו קלות — תגובה לא רצונית לשפשוף הזין שלי. ידעתי שאני אמור להגיד לאלי לעוף מהחדר שלי, אבל באמת שלא היה לי כוח לריב איתה. ידעתי שזה נשמע דפוק וחולני, אבל זו הייתה האמת.

במקום זאת, העפתי הצידה את ידה של אלי, יצאתי מהמיטה, הלכתי בנוקשות אל חדר האמבטיה הסמוך וטרקתי לה את הדלת בפנים.

״וואו. אתה לא חושב שזו גסות רוח, נואה?״ שמעתי אותה צועקת.

למרבה המזל, כשפתחתי את הברז במקלחת, קול המים החריש את הקול המעצבן שלה.

כל שריר בגופי כאב כשעמדתי מתחת למים החמים הלוהטים, עד שהייתי צריך להיאחז בקיר כדי לשמור על שיווי משקל. יום האתמול דרש מהגוף שלי הרבה מאוד. הייתי בטוח ששברתי עוד צלע, כי כל שאיפה צרבה בטירוף.

עצמתי את עיניי, הטיתי את ראשי לאחור, אפשרתי למים לזלוג על פניי ונהניתי מהתחושה המזככת. עם קצת מזל, המים ישטפו מעליי את הזיכרונות, ועדיף שגם את המצפון.

כל סנטימטר בגופי כאב כשיצאתי מהמקלחת והתלבשתי.

הכאב זרם בכל שריר שהיה מחובר לעמוד השדרה שלי, ובאמת שלא ידעתי איך נשארתי זקוף. הרגשתי כמו ג'לי. נראיתי על הפנים. הייתי בטוח למדי שלא אצליח לעבוד הערב — לעזאזל, הייתי בטוח שאני זקוק לטיפול רפואי.

הדחקתי את הכאב שלי לירכתי מוחי וירדתי במדרגות אל המטבח כדי לתדלק את הגוף.

הכנסתי משולש מהפיצה של אמש לפה, לקחתי משולש נוסף ויצאתי לחצר. ברגע שיצאתי החוצה, שמעתי צלילי פריטת גיטרה ואחריהם קול נשי שר מילים של שיר שמעולם לא שמעתי קודם לכן.

״שיניתי את חיי כדי שתאהב אותי, אבל בסוף זה לא נחשב.

כל הדמעות שראית אותי בוכה ועכשיו נעלמת בלי קול —״

עמדתי קפוא עם משולש פיצה פפרוני מידלדל מפי והתאמצתי להאזין לה.

״אין עוד קולות אושר וצחוק — רק שירים מאתמול.

אף אחד לא אומר לי בייב, אני אוהב אותך, כי אתה כבר לא פה —״

התקרבתי לגדר הגינה, מונע על ידי דחף מטורף להצמיד פנים לקול הזה.

״ועכשיו אני תוהה כמה זמן יעבור

״עד שאגיד אני אוהבת אותך —״

בלונדינית צנומה ישבה בשיכול רגליים בגינה הסמוכה לגינה שלי, עם גיטרה גדולה לא פחות ממנה מונחת על ירכיה החשופות. בלעתי את משולש הפיצה האחרון, נשענתי על החומה המפרידה בין הבתים שלנו וצפיתי בה מנגנת.

״לגבר אחר, לפנים אחרות, ללב אחר, לזיוף אחר —״

היא הניפה את ראשה ושערה הבלונדיני הארוך התפזר כשניגנה בעיניים עצומות, שרה בקולי קולות ואצבעותיה נעו בתנועה מהירה ומטושטשת. הייתי מרותק אליה לחלוטין.

״פעם הייתי נאבקת עליך. פעם הייתי מתעלמת מהמילים האכזריות ששמעתי אותך אומר, שהלוואי ולא היית פוגש אותי.

לא עוד. לא היום. אני רוצה עוד. מגיע לי יותר —״

היא סיימה את השיר, הניחה את הגיטרה על הדשא לידה, נשכבה בעיניים עצומות ונאנחה בכבדות.

שערה הבלונדיני הגלי נראה כאילו לא סורק כבר כמה ימים. הג'ינס הקצר שלבשה היה שחוק ומהוה וחולצת הטריקו הלבנה הייתה גדולה עליה בחמש מידות, וקשורה למעין חולצת בטן מאולתרת בעזרת סיכה לשיער. עורה נראה משיי ולבן כשנהב, פצע התנוסס על ברכה השמאלית וחבורה על המרפק הימני, ואני מעולם לא ראיתי משהו יפה יותר.

היא לא הייתה סקסית בכוונה. היא הייתה פשוט סקסית.

צפיתי בה בעיון כשמתחה את זרועותיה ורגליה והתחממה באור השמש הקיצית.

מסיבה משונה, מילות השיר של להקת הקאנטרי לונסטאר Unusually Unusual עלו בראשי, וזה היה מוזר בטירוף כי אני לא אוהב מוזיקת קאנטרי.

היא סובבה את פניה לצד אחד, פקחה את עיניה והביטה היישר לתוך פניי.

היא לא הסיטה את מבטה.

גם אני לא.

פשוט עמדתי שם ובקושי נשמתי בגלל כאב דפוק ומתהדק בחזי, בשעה שעיניה בצבע האגוז התבוננו עמוק לתוך עיניי ופרטו על משהו בתוכי שלא ידעתי על קיומו.

״מה אתה עושה?״ שאל קול מאחוריי, הבהיל אותי וקטע את הקטע המוזר שקרה ביני ובין הבחורה שמעבר לגדר.

הבלונדינית עצמה את עיניה, סובבה את פניה לשמיים, והרגע נעלם — כמו גם התחושה המשונה בחזי.

אלי נכנסה למרחב האישי שלי. ״נואה, שאלתי אותך שאלה,״ קולה דעך כשעיניה עקבו אחרי שדה הראייה שלי. צחוק כבד בקע ממנה. ״אתה יודע שאסור לך, נכון?״ היא גיחכה והביטה בזעם מעבר לחומה, אל הבחורה. ״אתה יודע מה מונח על הכף במקרה שלנו. לא משתינים על הדלת של עצמך.״

״אני יודע,״ אמרתי לה.

אבל זה לא מנע ממני להסתכל עליה.

אני חושב שהיא צרבה אותי באותה פגישה ראשונה, כי ללא ספק כבר לא הייתי אני אחריה.

1

טיגן
הווה

השכנה מהבית ליד הייתה אדם מרושע עם קבלות — לא היה לי שום ספק.

כשהגעתי לכאן לראשונה בתחילת הקיץ, היא התנשאה והתעלמה מכל אחת מברכות השלום והבוקר טוב שלי, והסתכלה עליי כאילו אני בלתי נראית. לא היה אכפת לי אם זה היה נשאר ככה, אבל זה לא מה שקרה.

משהו השתנה ולא היה לי מושג מה, אבל תוך שבוע ההתנהגות שלה כלפיי עברה מאדישות וחוסר עניין לרשעות ועוינות גלויה.

בהתחלה, הכרחתי את עצמי להאמין שאני מדמיינת את העוינות — זאת אומרת, היא לא הכירה אותי ולא עשיתי לה כלום. אבל בוקר אחד, היא פתחה את חלון המכונית שלה כשיצאה ברוורס משביל הגישה ותקפה אותי מילולית. מהר מאוד הבנתי שיש לה בעיה איתי.

כעבור שלושה חודשים — ולאחר צרור שלם של קטטות מילוליות — היה ברור שאלי דניס ואני לעולם לא נהיה חברות. מלבד העובדה שהיא אמרה לי, יותר מפעם אחת, מה דעתה עליי, נראה שהבחורה יוצאת מגדרה כדי לעשות לי צרות.

כשלא חנתה מחוץ לשביל הגישה שלי, חמושה בחברותיה הסתומות, החבר האידיוט שלה ותבניות ביצים, היא הפעילה את מערכת הסטריאו בקולי קולות באמצע הלילה, או הפיצה שמועות דוחות — ומאוד לא מקוריות — עליי. אלי וחבורת המעריצים הקטנה שלה החליטו לאמלל את חיי מסיבות שלא היו ידועות לי.

שוב תודה על המעבר המדהים, דוד מקס.

בגלל האפוטרופוס שלי כביכול — והשתמשתי במושג הזה בצורה חופשית — היינו המשפחה האחרונה שהשתכנה ברחוב שלוש־עשרה, יוניברסיטי היל, בולדר, קולורדו, ואני הייתי היעד היחיד של הכלבה מעבר לגדר.

ובגלל דודי המוזר להפליא, עמדתי להתחיל למחרת בבוקר את כיתה י״ב בבית ספר חדש, בלי שום מושג מה תוכנית הלימודים ועם בעיה רצינית בנהיגה בצד ימין של הכביש. זה היה ממש דפוק, כי היה לי קשה להשתלב כבר באירלנד, אז איזו תקווה הייתה לי באמריקה — עם דובים, רעידות אדמה, גלי חום, עכבישים, נחשים וסופות טורנדו?

הדבר הכי גרוע שראיתי באירלנד היה עכביש רעדני וקצת גשם. לא הבנתי פרנהייט, אני טיפוס של צלסיוס, וכל טמפרטורה מעל שש־עשרה מעלות הייתה מעל ומעבר מבחינתי.

בהתחשב בהתעללות שסבלתי מאז שהגעתי לאדמת קולורדו, הייתי ממורמרת מאוד כלפי מקס והעובדה שהוא לא התחשב בדעתי כשקיבל החלטה שהייתה לה — מה אני אגיד לכם — השפעה די רצינית על חיי, ולא רק על חייו.

תמיד התנהגנו יותר כמו שותפים לדירה מאשר כמו דוד ואחיינית, ועד לפני שלושה חודשים וחצי, הסדר המגורים בינינו התנהל נפלא. עד שמקס הושיב אותי לדון בתפקיד שקיבל בתור מנהל חדר המיון בבית החולים סנט לוק, בעיר שבו נולדו הוא ואימא.

זה לא היה ממש דיון אלא יותר קביעה. זה קורה, אנחנו עוברים לאמריקה וזהו זה.

השיחה והקשר בינינו הידרדרו מהרגע שבו נאמרו המילים ״את מוכרחה לבוא איתי, טיגן. אני חייב לקבל את המשרה. אין לך ברירה.״

לאחר ויכוח ארוך, מייגע וסוער, מקס ניצל את קלף היציאה מהכלא שלו, ״עקרתי את כל החיים שלי בשבילך כשהיית צריכה אותי, ומן ההגינות שתחזירי לי טובה״, והציף אותי ברגשות אשמה כדי לוודא שאיכנע כמעט לכל דרישה.

נכנעתי, אבל הצבתי שני תנאים מוקדמים: מקום שקט לגור בו כדי שאוכל להתרכז בשנת הלימודים האחרונה, והבטחה ברורה שאוכל לשוב לאירלנד ללמוד באוניברסיטה שנה לאחר מכן.

דוד מקס עמד בהבטחתו ושכר לנו בית דו־קומתי מהמם בפרברים, מוקף בגינה מטופחת ונוף להרי הרוקי שהיה, לעניות דעתי, מרהיב.

בהתחלה השכונה נראתה שקטה לעומת מה שדמיינתי, וחשבתי — למרבה התמימות — שאסתדר עם שאר השכנים, או לפחות איטמע בסביבה.

אבל היום היה היום ה-99 במבצע ההשתלבות שלי עם המקומיים, והצרות הגיעו לשיא.

השעה הייתה רק חמש בערב, וכבר חטפתי לא פחות משלוש מתקפות מילוליות מאלי, מבט מרושע שובר שיאים באורך דקה מאביה השמן, וכמובן הפינוק היומי שבו הזבל שלנו מפוזר לכל אורך שביל הגישה.

מובן שהתעלולים המלוכלכים והמתקפות מצד השכנה לא הטרידו את דוד מקס, כי הוא היה בבית החולים כל הזמן, ואני זאת שניקיתי הכול. הייתי בודדה, וזה היה ממש נורא להתמודד עם החרא הזה לבד כל יום, בעיקר עכשיו, כשהרוחות התלהטו.

העובדה שהצלחתי לעצבן את אלי רק כי נשמתי נראתה חסרת חשיבות. האחים קרטר שגרו ממול והיו קולניים כל כך בלילה שיכולתי לשמוע אותם מחדר השינה שלי — בצד השני של הרחוב — היו חבורת חתלתולים קטנים ופרוותיים לעומת הבעיה החדשה שלי.

נואה מסינה, אחיה החורג של אלי, החליט להצטרף למשימת יסרו־את־הנערה־החדשה־עד־שתישבר.

היה יתרון וחיסרון להתפתחות החדשה.

היתרון היה שלפחות עשיתי משהו שיהיה ראוי לעורר בו את זעמו של נואה.

בסוף השבוע שעבר פרצה קטטה בשביל הגישה שלהם — בין נואה ועוד איזה דושבג מקועקע — שהגיעה לחצר שלנו והביאה לריסוק השמשה של המכונית שלי, כשנואה העיף לתוכה את היריב שלו.

במבט לאחור, הייתי מוכרחה להודות שקצת הגזמתי בתגובה כשיצאתי מהבית לבושה בחולצה של קולדפליי וחוטיני שחור והשלכתי פחית שלמה של צבע לבן מבריק על מכסה המנוע של הלקסוס השחורה של נואה כפעולת נקמה. הרגשתי נהדר כשהשבתי מלחמה במקום לאפשר להם לדרוך עליי.

החיסרון הוא שנואה לא עשה לי צרות לפני אותו ערב ובקושי הסב את ראשו היפהפה לכיווני — למעט אותו ערב כשעברתי לכאן ונואה ואני נעצנו זה בזה מבטים לרגע מוזר — אבל הריסת המכונית שלו עם צבע הייתה כמו נפנוף בדגל אדום מול שור.

הוא איבד את זה.

שם בשביל הגישה שלי, כשחולצת הטריקו שלו קרועה מגופו והדם נוטף מגבותיו, נואה מסינה פרץ בהתקף הזעם הכי גדול שראיתי בחיים לפני שהכריז עליי מלחמה.

וכמובן, כיאה לטיגן, דרבנתי אותו לעשות זאת בכל מאודי.

בשביל הגישה שלי, לבושה בתחתונים בלבד, מול כל השכנים, הלכתי ראש בראש עם השרירן המקועקע מהבית השכן, וזה היה אחד הרגעים המלהיבים והמפחידים בחיי.

הוא קרא לי כלבה מטומטמת, ואני הגבתי בסטירה לפנים שלו וקראתי לו תחת של סוס. אז נואה דחק אותי לדלת המכונית שלי, ואף הצמיד את מצחו למצחי. גופו החסון כלא אותי, ואני לא עשיתי שום דבר כדי לנטרל את המצב.

נצמדתי אליו, החזה של שנינו עלה וירד, ואני התגריתי בו להמשיך. התרסתי נגדו למרות שידעתי שהוא יכול לפרק אותי בשנייה אם ירצה. הוא רתח מזעם והביט בי בתסכול ניכר, עיניו הכהות רושפות חום מסוכן.

נואה כעס, אבל לא האמנתי שהוא יפגע בי פיזית. לא יצא לי לגלות, כי מר קרטר, האבא החתיך ברמות מהבית ממול, רץ אלינו כדי להפריד בינינו.

איזה אידיוט ממעגל הבנים שצפו בקטטה קודם פירש לא נכון את ההתערבות של מר קרטר בתור מתקפה על נואה, והכול הידרדר אחר כך ויצר קטטת רחוב בממדים אדירים.

אחרי שמר קרטר נגח בראשו של הדושבג שניסה לתקוף אותו, הוא תפס את נואה בעורף, גרר אותו הרחק ממני וחזר להרים אותי ולשאת אותי הביתה. כן, השתמשתי במילה ״לשאת״.

זה לא היה נורא כל כך, אבל העובדה שהייתי חשופה חלקית די ביאסה אותי כשהוא הוריד אותי על ספת עור ענקית ומולי עמדו שלושה כפילים של מר קרטר, כולם יפים באותה מידה, עם שדה ראייה מלא למפשעה שלי.

בקיצור, קראו למשטרה ונואה ואני נשאלנו אם אנחנו רוצים להגיש תלונות זה על זה. נואה אמר שלא ושנסגור את זה בינינו, ואני, שפחדתי עד מוות משוטרים במדים, הסכמתי איתו ברצון.

ואז כל אחד מאיתנו קיבל אזהרה ועצה להתרחק מהשני. כל שלושת בני קרטר, אבא שלהם והדוד הקירח ליוו אותי הביתה — אל הצד השני של הרחוב — בעודי מנסה להניא את אחד הבנים, נראה לי שקראו לו קמרון, מלהקים מחנה בסלון שלי.

הדבר החיובי היחיד שיצא מכל הסיוט הזה היה העובדה שהוכחתי לאלי ולנואה שאני לא מתכוונת לשכב ולאפשר להם לדרוך עליי. זין עליהם. אף אחד מהם לא היה צריך לחבב אותי. הם אפילו לא היו צריכים לדבר איתי. הם היו פשוט צריכים לעוף לי מהעיניים ולהניח לי לנפשי.

רק עוד עשרה חודשים במקום הזה. כבר הצלחתי לשרוד שלושה חודשים של בריונות מצד אלי. יכולתי לעשות את זה. כן. יכולתי להתמודד עם עשרה חודשים בבית ספר חדש, במדינה אחרת, ביבשת אחרת.

מרטין הייתה הנחמה היחידה שלי, וכיוון שהיום היה יפה, החלטתי לצאת החוצה ולשחק איתה. לקחתי בקבוק מים מהמקרר, יצאתי החוצה והתיישבתי בשיכול רגליים בצל. כשמרטין שעונה על ירכי, התחלתי לנגן.

כנראה כדאי שאציין לפרוטוקול שמרטין עשויה מעץ ומלווה בשישה מיתרים. קראתי לגיטרה שלי, שהייתה בבעלותה של אימי וניתנה לי חודש לפני מותה, בשם מרטין, על שם היוצרים שלה, מרטין ושות'. היא הייתה מקור גאוותי ואושרי. לא הייתי הגיטריסטית הטובה בעולם, אבל פרטתי לא רע, וחשבון הבנק שלי התמלא בכל פעם שניגנתי במקום ציבורי.

עצמתי את עיניי והרשיתי לאצבעותיי לגלוש על המיתרים ולנגן סדרת תווים מורכבים, הגרסה שלי לשיר Songbird של אווה קסידי.

כשכמעט סיימתי לנגן את הפזמון, פרץ מים קפואים נשפך בכל הכוח על חזי ועל הגיטרה שלי בשווי 1,400 אירו. הדם רתח בעורקיי.

ישבתי המומה על הדשא לרגע לפני שקמתי על רגליי והבטתי בזעם בעבריינית מעבר לחומה, שכיוונה צינור גינה אל חזי.

גבי התאבן למראה השטן בביקיני, והעצבים שלי רתחו.

אי אפשר היה להתכחש לעובדה שאלי דניס הייתה מהממת —הקימורים שלה היו מסוכנים ממש — עם תלתלים ארוכים ושחורים כעורב ועיניים ירוקות אקזוטיות, אבל גם אי אפשר היה להתכחש לעובדה שהיא הייתה מטורללת עם קבלות.

לא הייתי טיפוס וכחני באופן כללי, אבל גם לא טרף קל. אם אלי רצתה לריב איתי, לא התכוונתי לסגת.

״מה לעזאזל הבעיה שלך?״ שאלתי והעצבים בעבעו בצורה מסוכנת בתוכי. ״את מתנהגת כמו הורמון מהלך מאז שעברתי לכאן.״

״את,״ היא אמרה בקול משועמם, יד על מותנה החשוף ובשנייה אייפד מרשים. ״את לא מוצאת חן בעיניי.״

״את בכלל לא מכירה אותי,״ הגבתי ברוגז. ״לא נראה לך שאת טיפ־טיפה שיפוטית?״

״אני לא צריכה להכיר אותך כדי להבין בדיוק מי את,״ היא גיחכה וצמצמה אליי את עיניה הירוקות מהצד שלה של החומה. ״את כבר לא גרה בשלולית באירלנד, יש לך שכנים עכשיו, אז תפסיקי עם הרעש המחורבן.״

״איזו שלולית?״ גלגלתי את עיניי אליה. ״קוראים לזה ביצה.״ חייכתי בנועם והוספתי, ״ואם מדברים על שכנים, הכנסת האורחים שלך מדהימה אותי.״ הטיתי מעט את ראשי. ״מתי אני יכולה לצפות לסלסילת העוגיות?״

״אל תעצבני אותי,״ הזהירה וכיוונה את הצינור אל מרטין. ״את לא באמת רוצה אותי בתור אויבת שלך.״

ואני חשבתי שאנחנו כבר אויבות. ״למה שלא תכווני את הצינור שלך למשהו אחר?״

״אחרת מה?״ השיבה בנימה מתריסה.

״את חושבת שאת האדם היחיד שיש לו גישה למים זורמים?״ צחקתי בהפתעה כשגבותיה התכווצו. חה. ״באמת?״ זה לא אמיתי. גרתי בשכנות לברבי.

הושטתי יד, תפסתי את בקבוק המים שלי ופתחתי את הפקק. ״את רוצה מלחמה, דניס, תקבלי מלחמה.״ לאחר מילים אלה, רכנתי מעל החומה שהגיעה לי עד לחזה והשלכתי את התכולה על ראשה. צחקתי ברשעות כשהיא צרחה וניסתה להגן על שערה בעזרת האייפד שלה.

״את מחוסלת,״ התיזה וסירקה את שערה הרחק מפניה. אם מבטים היו יכולים להרוג, אכן הייתי מתה. ״זהו, אירית,״ התיזה. ״את גמורה פה.״

״אוי לא,״ קראתי בציניות. ״תאהבי אותי. בבקשה תאהבי אותי. הדעה שלך נורא חשובה לי.״

״הדעה שלי צריכה להיות חשובה לך!״ היא צרחה. ״את יודעת מי אני?״ שפתה התעקלה באכזריות. ״את מחוסלת בבית הספר מחר.״ היא חייכה בזדון. ״אני אהרוס אותך.״

״אני חושבת שאת צריכה לשאול אם אכפת לי מי את.״ חייכתי. ״אני חושבת שאת יודעת את התשובה, אבל למקרה שהשתזפת יותר מדי ואת לא מצליחה לחשוב בהיגיון, אני אענה לך. לא. לא מזיז לי מי את. קלטתי אותך וברור לי שאת כלבה.״ כנראה הבחורה הפופולרית. מלכת הכלבות. תסתמי, טיגן. ששש. אל תמשיכי עם זה. ״ומטומטמת.״ היא צודקת. אני מחוסלת. ״ומכוערת.״ הנה. עשיתי זאת. הרסתי את המעמד החברתי שלי מכאן ואילך.

״אני שונאת אותך, טיגן ג'ונס,״ היא נהמה. ״את שרופה.״

גיחכתי והבטתי אל הברונטית שמעבר לגדר. ״אני שרופה? יש עליי קרם שיזוף, חמודה, לא חמאה, את זאת שנאפית פה.״ בטח הייתי אדומה כמו עגבנייה, אבל סירבתי לסגת מפני הבריונית הזאת. ״וקוראים לי קונולי,״ הוספתי, כי הרגיז אותי שהיא קראה לי בשם המשפחה של דוד שלי. ״לא ג'ונס —״

״איפה האייפד שלי, אלי?״ נשמע קול עמוק וצרוד.

סובבתי את הצוואר, סוככתי על עיניי מהשמש ונעצתי מבט בבעל הקול. כמעט התחשק לי לבכות.

אדון גבוה־שחרחר־ושונא־אותי־ברמות ניגש אל אלי. הוא נראה מדהים בבגד ים בצבע כחול, והעור שלי התלהט מייד. על אף שנואה מסינה היה מנוול, הוא עדיין סימן וי על כל משבצת ברשימת ההעדפות שלי בגברים שלא ידעתי על קיומה.

שיער שחור ופרוע מזדקר לכל הכיוונים הנכונים? יש. ריסים עבים ושחורים תוחמים עיניים כהות כמו פחם? נוכחים. גוף חטוב ושזוף שיכול לגרום לך לגמור בלי משחק מקדים? אכן.

בדרך כלל קעקועים דחו אותי, אבל נואה? הוא עטה אותם כמו אלוף. שתי זרועותיו היו מכוסות שרוולי קעקועים עשויים פיתולים ולולאות מורכבים, והיה לו קעקוע סקסי של זאב על השוק השמאלי.

״כן, הוא פה, נואה.״ עיניה של אלי אורו כשדיברה וקולה הצטרד. היא התמקדה כולה בנואה.

רגע, הם לא אח ואחות — לפחות מבחינה משפטית?

אלי לא הסתכלה עליו כמו אחות. היא הסתכלה עליו כמו טורף על טרף.

לעזאזל, אפילו אני הסתכלתי עליו כמו טורף על טרף.

אלוהים, כמה חבל שיש ביניהם קשר משפחתי. ממש דיכאון. רעל התפשט במשפחות, אבל אלוהים, כמה שהוא נראה מעולה. כמה חבל ששנאנו זה את זה בטירוף. פירוש הדבר שהוא מחוץ לתחום עבורי — אפילו בדמיון.

הוא מחוץ לתחום עבורך בין אם את שונאת אותו או לא, מטומטמת. את בהתאוששות מקשר. זוכרת את ליאם?

המחשבות על האקס שלי התפשטו בי והעלו כל מיני רגשות ותחושות מבלבלות.

נענעתי את הראש ודחקתי את הרגשות האלה לקרבי.

אני מניחה שיכולתי לשבת ולבכות על בחור שנפרד ממני בגלל כל העניין של עזיבת המדינה, ואני מניחה שיכולתי להצטנף כמו חיה פצועה וליילל בגלל המחשבה שהכנסתי את הזין שלו לפה שלי בערך חצי שעה לפני שהוא העיף אותי לכל הרוחות, אבל מה הטעם?

האדם היחיד שייפגע יהיה אני. ליאם עדיין יהיה באירלנד, חי את החיים הטובים עם כל החברים שלנו, הבתולים האוראליים שלי ברשימה הארוכה של בחורות שהוא היה איתן, ואני עדיין אהיה כאן בקולורדו, מדוכאת ומתקוטטת עם השכנים.

זין על זה.

את צעירה רק פעם אחת. אני איישב את העניינים עם המצפון שלי אחר כך. בינתיים היו לי עיניים ואהבתי להסתכל על דברים יפים. נואה היה מניאק, אבל הוא היה מניאק יפהפה, ולכן הסתכלתי עליו.

״למרות שהוא כנראה מקולקל,״ היא הוסיפה ושלחה לכיווני מבט זועם ורב משמעות שהחזיר אותי אל הכאן ועכשיו. ״אתה יכול לשלוח את החשבון לטיגן ג'ונס.״ היא הגתה את שמי ברוב כוונה — ובצורה שגויה — כאילו נקבה בשמה של מחלה מידבקת איומה. ״היא זו ששפכה עליו מים.״

עיניי הצטמצמו בזעם. איזו חוצפה. ״את יכולה לדחוף את החשבון ל —״

״את קלקלת אותו, כלבה,״ ענתה אלי ונופפה במכשיר כאילו היה מדובר בדגל.

״לא, את קלקלת אותו,״ השבתי. ״כשהזלת ריר על אחיך — ״

״מספיק.״ הנימה המזהירה בקולו של נואה פילחה את מחשבותיי וקטעה את דבריי. לא הצלחתי למנוע מעיניי לשוטט על פני כל גופו, לגמוע אותו — כל סנטימטר בגופו.

הלסת שלו הייתה מחוספסת, עם זיפים בני יום־יומיים, וגופו היה שזוף משמש.

הוא לא מרח שום קרם שיזוף, המוח שלי אמר, ופתאום נעשיתי מודעת מאוד לחיוורון של עורי.

הרגשתי מעט מבוכה לראשונה מאז שנחתה הטיסה שלי, וערכתי רשימת מלאי של מצב ההופעה שלי — אתם יודעים, לצרכים הורמונליים של מתבגרת.

החולצה השחורה של רורי גלאגר נצמדה לגופי כמו עור שני בגלל הסתומה מהבית השכן והצינור שלה. אה, והפקעת המרושלת שאליה אספתי את השיער הבלונדיני הארוך שלי הבוקר? ובכן, בואו נגיד שהמונח ״פקעת מרושלת״ הייתה לשון נקייה לתיאור סבך פרוע של קשרים.

מכנסוני הספורט הלבנים שלבשתי היו רטובים לחלוטין וחשפו את תחתוני הסבתא הוורודים והמזוויעים לעיני העולם — ולעיני הבחור החתיך ברמות מהבית השכן. ולסיום המכלול שופע הסטייל שלבשתי, מגפי הפרווה שליאם קנה לי בחופשה המשפחתית שלו בטורקיה בקיץ שעבר היו רטובים עד היסוד — הבהונות שלי חפרו עכשיו בורות לחים בתוכם.

״שוב את עושה צרות?״ שאל נואה בקול לגלגני. מבטו שוטט על גופי בעצלתיים לפני ששב אל פניי, ופתאום הבנתי: כריסטינה אגילרה צדקה. עיניים חומות גדולות מסוגלות להפנט. ״מכנסיים יפים.״

״אני בצד שלי בגדר.״ הזזתי את הגיטרה אל קדמת גופי כדי להגן על מה שנשאר מכבודי והרמתי אליו גבה. ״ומשפחה יפה,״ הוספתי בציניות.

״אז את מנגנת בגיטרה?״ נואה שאל אותי בגיחוך.

״לא.״ שלחתי אליו מבט אטום. ״לא, אני סתם אוהבת להחזיק אותה ולהיראות יפה.״

גבותיו של נואה התרוממו בהפתעה. ״וזה עובד לך?״

״עובד נפלא,״ אמרתי בחירוק שיניים. התרגזתי על שלעג לי בעיניו. ידעתי שאני נשמעת מטומטמת אבל זו הייתה האמת. הוא צחק עליי בעיניו. ״כמו שאתה רואה, העסק משגשג.״

״אתה יודע, יצאתי החוצה כי חשבתי ששמעתי חיה פצועה מתייסרת בכאבים,״ אמרה לו אלי והביטה בגיטרה שלי. ״אבל זו הייתה היא. היא כאב הראש ששמענו כל הקיץ.״ איך לעזאזל היא... רק רגע, היא קראה לי עכשיו כאב ראש? חתיכת כלבה.

עיניי ננעצו בפניה הזחוחות של אלי ואצבעותיי רעדו מתוך דחף לעקור את עיניה המטומטמות. היא הביטה אליי ברשעות והשערות הקטנות על זרועותיי סמרו.

״את מגזימה,״ הזהרתי אותה. ״אם תמשיכי ככה, תהיה לנו בעיה רצינית.״

״לנו —״ אלי הצביעה בינה ובין נואה וגיחכה לעומתי. ״כבר יש בעיה. את.״ היא שילבה את זרועותיה על חזה. ״אז למה שלא תעשי לכולנו טובה ותחזרי למקום שממנו באת.״

לא הבנתי את זה.

באמת שלא הבנתי.

לא עשיתי שום דבר שמצדיק את השנאה של הבחורה הזאת כלפיי. זה היה כאילו אלי העיפה בי מבט אחד והחליטה שהיא שונאת אותי. חלק ממני רצה לדעת למה, אבל לא התכוונתי לנסח את מחשבותיי במילים ולהצטייר חלשה ויבבנית. במקום זאת, הישרתי מבט אליה בלי לוותר לשנייה. ״וואו,״ אמרתי. ״את ידידותית.״

עיניה של אלי הצטמצמו. ״ואת —״

״אימא שלך לא שלחה אותך לשיעורי גיטרה כשהיית ילדה?״ שאל נואה בנימה עוקצנית וקטע את תגובתה של אחותו החורגת. הוא גיחך. ״היא הייתה יכולה לחסוך לי את ההשקעה באטמי אוזניים.״

״אימא שלך לא נתנה לך חוברת צביעה כשהיית ילד?״ יריתי בתגובה בנימה לעגנית לא פחות. ״היית יכול לחסוך לעצמך הרבה כסף.״ משכתי בכתפיים בנונשלנטיות והוספתי, ״אתה יודע, במקום לשלם לגברים שריריים מיוזעים שיציירו על הגוף שלך עם מחטים.״

״טיגן,״ הוא נענע את ראשו בהתנשאות. ״לא הייתי מאמין שאת סקסיסטית.״

המילים שלו טלטלו אותי — טלטלו וגרמו לבהונותיי להתקפל. ״אני לא,״ עניתי באיטיות. ידעתי שאני מכניסה את עצמי למלכודת מילולית, אבל לא הצלחתי להבין איך.

״אני משלם לג'ינג'ית מוכשרת מאוד, סקסית מאוד ולא שרירית במיוחד לצייר על הגוף שלי עם מחטים.״ הסמקתי וחיוכו של נואה התרחב וחשף שיניים לבנות ישרות ומעוררות קנאה. ״ותסמכי עליי, קוץ, הטיפים שלי מועילים לשני הצדדים.״

קוץ? ״אתה יודע שאתה ממש צריך לשטוף את הפה, נואה?״ הרגשתי בערה בלחיי. כמה חבל שהוא היה חייב להיות מניאק. למה כל החתיכים מתנהגים תמיד כמו מניאקים? הלוואי ורק היה סותם את הפה.

נואה גיחך. ״אני צריך?״

״כן.״ חייכתי בנועם. ״אתה מדבר שטויות.״

נואה הניח את זרועותיו על הגדר, הטה את ראשו לצד אחד ושלח אליי מבט סקרני. ״את יודעת שהעלבונות שלך משפיעים עליי בצורה הפוכה, נכון?״ אמר בקול שקט. ״ההתנהגות העצבנית שלך ממש מדליקה אותי, קוץ.״

״טיגן,״ אמרתי ברוגע למרות שרעדתי מבפנים. ״ומה זה בכלל אמור להביע?״ הוא התלוצץ. הוא ודאי התלוצץ. אין מצב שהדלקתי בחור כמו נואה מסינה. הוא בטח מתחרמן מאופנועניות עירומות עם פירסינג בפטמות ופלחי ישבן מקועקעים.

עיניו של נואה האפילו. ״זאת אומרת שאת צריכה להתרחק כל עוד את יכולה.״

״זה ניסיון עלוב שלך להפחיד אותי?״ למה לעזאזל אני מדרבנת אותו? הייתי צריכה לסתום את הפה ולהתרחק מהשיחה הזאת, שלא הובילה לשום מקום. הוא היה בלתי צפוי וקטלני — מעשיו בשבוע שעבר הוכיחו את זה. ״כי תצטרך להשתדל יותר.״ מספיק כבר, טיגן. תסתמי כבר. ״או שהשמש טיגנה לך את המוח ואתה לא מסוגל לחשוב על משהו יותר טוב?״ לא היה לי מושג למה אני מתנהגת ככה. רק ידעתי שהמילים שלי מרגיזות את נואה, והידיעה הזאת עשתה לי טוב.

״צללת עמוק מדי, קוץ.״ פניו של נואה עטו חיוך אדיר. ״בואי נקווה שתצליחי לשחות.״

תהיתי איך זה אפשרי שהמוח שלי מתעב את האיש שלפניי, והגוף משתוקק אליו. התגובה של גופי לנוכחותו הביכה אותי. ״אם מזה אתה נהנה, בבקשה, חבר.״ נענעתי את ראשי, הסתובבתי והלכתי לעבר הבית, כדי שלא אזנק מעל החומה ואתלוש לשניהם את העיניים מהמקום.

״את יודעת שאת כבר חייבת לי על שני דברים,״ שמעתי אותו קורא ומגחך. ״אני מקבל מזומן, או שאולי את רוצה להסדיר תוכנית תשלומים פרטית —״

״אתה חולם אם נדמה לך שאני אשלם על האייפד או על המכונית שלך,״ נהמתי. ״הדבר היחיד שאני מוכנה להשקיע בו את הכסף שלי הוא מחסום פה לאחותך.״ ולך.

״את תשלמי,״ קרא נואה מאחוריי, ״כך או אחרת,״ והמילים שלו הקפיאו אותי עד העצם.

נואה

״את תשלמי,״ קראתי כשטיגן התרחקה. לא הייתי רציני לגבי הכסף. לא הייתי לוקח ממנה סנט. ארוויח את הכסף כדי לשלם על המכונית שלי, אבל חשבתי שלא יזיק להתנהג כמו מניאק כלפיה, כי היא ללא ספק תייגה אותי ככזה. ״כך או אחרת.״

״אני שונאת אותה,״ רתחה אלי. ״אני רצינית, נואה. אני לא סובלת את הכלבה הזאת — אתה בכלל מקשיב לי?״

לא, לא הקשבתי לה.

הייתי שקוע מדי בצפייה בטיגן קונולי שנענעה את התחת הקטן והסקסי שלה ונכנסה לבית. אלוהים, שלושה חודשים שהיא גרה בבית השכן ועדיין התחשק לי להטיח את הראש בחומת הגינה. ועכשיו עוד יותר מאי פעם, כי היא שוב התגרתה בי.

לא הצלחתי להחליט אם השכנה הזאת פזיזה מאוד או מטומטמת במיוחד. נטיתי לאפשרות הראשונה, כי היה ברור שלטיגן יש ראש על הכתפיים — ולשון חדה בפה. בשלושת החודשים שבהם גרה כאן לא ראיתי אותה באף אחד ממקומות הבילוי שלי, מה שהראה שהיא חריפה יותר מרוב הבנות בגילנו.

היא לא יצאה הרבה מהבית, לא ערכה מסיבות, אבל לעיתים קרובות ראיתי אותה קוראת מתחת לעץ האלון הזקן בחצר האחורית שלה. כל דבר בבחורה הזאת זעק עכברית, אבל היה לה מזג עצבני שאיכשהו הצלחתי לגרות בכל פעם שהתקרבתי אליה. הרבה מהכעס של טיגן נבע מההתנהגות המחורבנת של אלי כלפיה, וחלק קטן ממני לא האשים אותה על שהייתה כלבה קטנה ועוקצנית. אבל חלק אחר שנא את העובדה שהיא כזאת שיפוטית.

כמו בסוף השבוע שעבר למשל. בטעות שברתי את השמשה הקדמית שלה, וטיגן אוטומטית נכנסה למצב מגננה — למרות שמעולם לא פגעתי בה בכוונה.

קפץ עליי איזה זין מהזירה שלא ידע להפסיד בכבוד. הוא עקב אחריי הביתה עם קהל של חברים שלו, והאפשרויות שלי היו להילחם או להידפק. הגנתי על עצמי, ובלהט הרגע לא שמתי לב שהעברנו את הקטטה לחצר של השכנים.

כשידי הייתה סוף־סוף על העליונה וגרמתי לבחור לאבד הכרה, טיגן היממה אותי כשיצאה מהבית שלה בחולצת טריקו וחוטיני, עם קופסת צבע בידיה.

ההתרסה בעיניה, כשהביטה בי לפני שרכנה על מכסה המנוע של הבייבי שלי ורוקנה את קופסת הצבע, טלטלה אותי עמוקות. בחיים לא כעסתי או נדלקתי ככה.

זעם צרוף הציף את עורקיי וזרם מהר עוד יותר כשטיגן התגרתה בי עם הפה המלוכלך שלה. אז כן, איבדתי את הראש איתה. הבעיה הייתה שהמזג שלי היה חם פי מאה משלה, ובשישי בערב טיגן קונולי הציתה אותו כפי שלא קרה מעולם.

כשסטרה לי והצמידה את גופה הקטן והמתוח לגופי, מתגרה בי בלשונה החדה — מעולם לא הייתי קרוב להרים יד על אישה כמו באותו רגע. אבל במקום לפגוע בה, רציתי להשליך את התחת הקטן והסקסי שלה על מכסה המנוע של המכונית שלי ולזיין אותה במקום, ולא משנה מי רואה אותנו. הדחף להיות בתוכה לא הזכיר שום דבר שהרגשתי אי פעם, אבל לפני שהייתה לי הזדמנות להצמיד את פי לפיה, אבא של חבר שלי תפס אותי בעורף וגרר אותי ממנה.

טיגן דפקה אותי בענק, והפריע לי שאני לא כועס עליה. זאת אומרת, בגלל התקף הזעם הקטן שלה עם הצבע הייתי חייב שלושת אלפים וחמש מאות דולר למוסכניק של הבוס שלי, שהחזיק במכונית שלי עד שיקבל תשלום מלא. הדבר הגרוע ביותר היה התלות באחרים שייקחו אותי למקומות שבהם הייתי צריך להיות. שנאתי להיות בחוב כלפי מישהו. היו לי מספיק חובות של אחרים.

לעזאזל, ההשלכות שידעתי שאסבול בגלל התקף הזעם היו אמורות להספיק כדי שאשנא אותה בטירוף. רציתי, אבל היה משהו בטיגן קונולי שהפך את השנאה שלי כלפיה לבלתי אפשרית.

אולי זו הייתה המשמעות בשיר ההוא. השיר ששמעתי אותה מנגנת בפעם הראשונה שראיתי אותה. או אולי מפני שהתגרתה בי.

״אתה הולך למחצבה אחר כך?״

קולה של אלי חלחל לראשי והשבתי בחוסר רצון את תשומת ליבי אליה. ״מה?״ שאלתי ביובש.

עיניה הירוקות של אלי הצטמצמו. היא הניחה את ידיה על מותניה והביטה בי בזעם. ״שאלתי אם אתה הולך למחצבה אחר כך.״

נענעתי את הראש ופניתי חזרה אל הבית. ״כאילו שיש לי ברירה,״ מלמלתי לפני שהלכתי משם.