בני קרטר 6 - תמיד איתו

1 
 
לאקי 
13 במאי

כשפתחתי את הדלת לרחוב שלוש־עשרה הערב, פתחתי בלי כוונה את הדלת לעבר שלי. הכעס שרף אותי כשראיתי את המנוול המזדיין עם הג'ינס סביב הקרסוליים ורגליה של הופ מפושקות בכוח. בחיים לא הרגשתי דבר כזה.
בהתחלה, חשבתי שאני באמצע אותו סיוט מתמשך שרדף אותי במשך שלוש־עשרה שנים.
הסיוט שבו הגעתי אל החברה שלי באיחור של שתי שניות.
הסיוט שבו ראיתי אותה מדממת למוות על הרצפה.
הסיוט שבו הרגתי אדם לראשונה ואז ערסלתי את היילי בזרועותיי בזמן שחיכיתי לשוטרים שיבואו וייקחו אותי משם.
הסיוט שבו הגעתי באיחור.
תמיד באיחור.
אבל זה לא היה סיוט.
זו הייתה המציאות.
והאישה ששכבה על הרצפה לא הייתה היילי.
זו הייתה הופ.
כל מה שקרה אחר כך, אחרי שהמוח שלי עשה את הקישור והפריד בין העבר להווה, נבע מתוך אינסטינקט חייתי ופראי.
אובך אדום אפף את ליבי והכניס אותי לסערה מוטרפת של זעם.
ליבי צמא הדם דרש לנקום באיש שנדחק בין רגליה של האישה שלי.
לא הצלחתי לנסח מחשבה ברורה והרשיתי לגופי להשתלט עליי כשתלשתי אותו ממנה. הלב השחור שלי דרש צדק, דרש שהבן זונה יסבול כי נגע בה.
אגרופיי נעו מעצמם כשהלמתי בו עד שכל מה שנשאר מפניו היה גוש בשר מדמם.
יפחותיה החנוקות רק הזינו את החיה שבתוכי.
הדם על גופה העירום קירב אותי אל סף אי־השפיות.
קול העצמות המתפצחות והנשברות תחת ידיי לא העניק לי פורקן.
זה לא הספיק לי.
ממש לא הספיק.
אז ראיתי את הסכין שהייתה מונחת על הרצפה למרגלותיה, מלוכלכת בדם.
קמתי על רגליי בלי מילים, לקחתי את הסכין וסובבתי אותו בידי, מוכן להרוג.
כרעתי ברך לידו וחיכיתי לסימן חיים.
הוא היה צריך לראות אותי.
הייתי צריך שהבן זונה ידע שזה אני.
כשעפעפיו נפקחו והיה ברור לי שהוא עדיין בהכרה, התחלתי לשסף אותו, מהרקה ועד ללסת.
לאט־לאט.
התענגתי על הצרחות ובקשות הרחמים, המשכתי לבתר אותו בלי להסס, כדי שירגיש כל דקירה, כדי שיסבול.
עדיין לא הייתי מרוצה ולכן תפסתי את הזין שלו והורדתי אליו את הסכין, עיניי נעוצות בפחדן כל הזמן.
חיכיתי עד שגרגר את המילה בבקשה ואז כרתּי לו את האיבר באבחה מהירה והשלכתי את הגדם הרופס על פניו.
נראה אותך אונס אותה עכשיו, בן זונה.
דם ניתז לכל עבר, הרטיב את פניי וידיי, הבהיר לי שניתקתי את מקור החיים שלו.
יופי.
קיוויתי שזה כואב לו נורא.
קול צרחותיה של הופ היה הדבר היחיד שהשיב אותי אל ההווה.
התכווצתי כשראיתי אותה מצטנפת בפינה, במרחק כמה מטרים ממני, עירומה ורועדת. הצורך לגשת אליה גבר על כל הרגשות בתוכי, וחיסלתי אותו בשיסוף אחרון של הצוואר.
רעדתי כשקמתי והשלכתי את הסכין מעליי, אבל הרעד לא נבע מחרטה או מפחד או מכל רגש אנושי אחר.
רעדתי כי לא שבעתי.
כי זה לא הספיק לי.
המוות היה גורל טוב מדי בשבילו.
צפיתי בהופ קמה על רגליה, ובן רגע הלב שהייתי בטוח שקפא בחזי התעורר לחיים והלם בכוח על צלעותיי.
כל המחשבות על אלימות ונקמה התפוגגו כשראיתי את פניה המבועתות מביטות בי בפחד.
היא חששה.
ממני.
כאב פילח אותי וקרע לי את הלב. נשארתי חשוף מול האדם היחיד בעולם שהיה מסוגל לשבור אותי.
כי אהבתי אותה.
הייתי מאוהב באישה הזאת כל כך עד שנחנקתי תחת המשקל הבלתי נסבל של רגשותיי.
הדם זרם בחופשיות במורד לחייה השמאלית ובהלה הציפה את גופי.
בלי מילים פסעתי מעל הגופה נטולת החיים שלרגליי, לקחתי את המגבת שהייתה תלויה על מתקן הייבוש וניגשתי אל הופ בזהירות.
בעדינות רבה ככל האפשר הצמדתי את המגבת לפניה המרוטשות והתכווצתי כשנרתעה מהמגע.
לא רציתי להפחיד אותה, אבל הייתי צריך לעצור את הדימום.
הייתי צריך לרפא אותה.
לא יכולתי לדבר, אבל הרגשתי צורך לעשות משהו — לא משנה מה. תלשתי מעליי את הקפוצ'ון והתחלתי להלביש אותה. לא יכולתי לשאת את מראה הרעידות שלה, ואם היה עליי לצפות בגופה העירום והחבול עוד שנייה, הייתי מאבד את מעט הרסן שעוד נשאר בי.
"אלוהים," הזדעקה והפרה את הדממה המחרידה שהשתררה עלינו. "אלוהים!" היא הרימה את עיניה אליי ואז הביטה אל הגופה ויפחה טלטלה את גופה. "אלוהים, האנטר," היא חזרה בצרידות, טמנה את ידיה בחולצה שלי וקירבה אותי אליה בלחישה, "מה עשינו?"
ואז זה קרה. אז הגיע הרגע שבו חיי השתנו לבלי הכר.
האישה שמולה ביצעתי את הפשעים הזוועתיים ביותר לא הדפה אותי.
היא לא נמלטה מפניי.
הופ קרטר ראתה ממקור ראשון כמה אני אפל ובכל זאת קירבה אותי אליה.
לא משנה מה יקרה מכאן ואילך, אני תמיד אהיה שלה.
פאקינג תמיד.
"הכול בסדר," הבטחתי וכרכתי סביבה את זרועותיי. מתּי עוד קצת מבפנים בכל פעם שיפחה בקעה ממנה. "ששש." חיבקתי אותה חזק מהראוי והמשכתי ללחוש הבטחות באוזנה, אמרתי לה את כל מה שהייתה צריכה לשמוע. "הכול יהיה בסדר."
והתכוונתי לכל מילה.
הכול יהיה בסדר.
מבחינתה.
אני אוודא את זה.
"הרגת אותו," חזרה הופ שוב ושוב ונצמדה לגופי כאילו היה גלגל ההצלה שלה. "הרגת אותו בשבילי."
"אני אוהב אותך," היו המילים היחידות שהצלחתי לומר באותו רגע. "אין דבר שאני לא אעשה בשבילך."
חיבקתי אותה עד שהשתתקה, אבל קולות מחאותיה הרפות ותחינותיה הנואשות לרחמים עדיין התרוצצו במוחי.
כמו זיכרון מייסר בהילוך חוזר איטי, קול תחנוניה לרחמים מול הבן זונה הדהד באוזניי וקירב אותי אל הגבול שבין השפיות לבין המפלצת שבתוכי.
היססתי לגבי הצעד הבא ושאפתי אוויר כדי להירגע.
רק משום שנגעתי בה נשארתי שפוי.
ליטפתי את כל גופה בידיי כדי לוודא שהיא בריאה ושלמה ועדיין נושמת.
היא התנודדה עליי בגוף חבול ושבור, אבל עדיין הייתה שלמה.
פאק!
למה זה קרה?
למה היא?
מה אם לא הייתי מגיע לכאן?
היינו צריכים תוכנית.
פאקינג תוכנית.
לא הצלחתי לחשוב.
הייתי צריך להביא אותה לבית החולים.
הייתי צריך לחשוב.
לא הצלחתי לחשוב בהיגיון.
ידעתי להתנהל תחת לחץ.
זה מה שעשיתי. ניקיתי בלגנים.
אז למה לא הצלחתי לחשוב עכשיו?
לעזאזל.
הדופק שלי פעם במרץ, ליבי הלם בחזה והאדרנלין שעט בעורקיי.
מה נסגר איתי?
היא.
היא.
פאקינג היא.
הראייה שלי הייתה מטושטשת.
רגשותיי כלפיה העיבו על כישורי ההישרדות שלי.
עשיתי טעויות.
השארתי עקבות.
לעזאזל!
ריח הדם היה סמיך ואפף את שנינו.
מה עשיתי הרגע?
היא הייתה מוכרחה לצאת מכאן.
המחשבה היחידה שלי הייתה איך להגן עליה.
היא הייתה זקוקה לרופא.
היא הייתה זקוקה... למשהו שלא יכולתי לתת לה.
ובדיוק בגלל זה הייתי חייב להסגיר את עצמי.
"רגע, אל תעזוב אותי!" קראה כשיצאתי מהחיבוק שלה.
לא הייתי מסוגל להסתכל לה בעיניים ולכן תחבתי את ידי לכיס הג'ינס והוצאתי את הטלפון שלי.
ההתנתקות ממנה תהיה הדבר הכי קשה שאעשה אי פעם, אבל אני לא הייתי המוקד. הופ הייתה המוקד.
לא היה לי מושג איך להתנהל עם זה.
היא הייתה אישה.
מה קרה לה?
היא הייתה צריכה להישמע.
לא הייתי אנוכי מספיק כדי להגן על עצמי על ידי כך שאכריח אותה לשתוק.
ממש לא.
"בבקשה!" היא קראה וקולה היה חדור ייאוש. "בבקשה אל תלך."
"אני לא הולך לשום מקום," הכרחתי את עצמי לומר בקול מרגיע ככל האפשר, למרות ששיקרתי במצח נחושה. "אני פשוט צריך את הטלפון."
"למי אתה מתקשר?"
"למשטרה, הופ," הודיתי. "ולאמבולנס."
"למשטרה?" היא נענעה את הראש. "הם יעצרו אותך."
"אני יודע."
"תנתק עכשיו," פקדה, קולה רעד אך עיניה היו מלאות... נחישות. "האנטר, תנתק את הטלפון המזדיין!" היא ניגשה אליי והוציאה את הטלפון מידי.
"הופ, אני חייב להתקשר אליהם, מתוקה שלי."
"לא. לא!" היא סיננה ונענעה את הראש. "אל תעזוב אותי," לחשה בקול קטן וחלש. היא כרכה את ידה סביב זרועי ולפתה אותי בכוח. "בבקשה. תישאר כאן איתי."
"מה את מצפה שאני אעשה, הופ?" נאנחתי והעברתי את ידיי בשיער. "מתוקה שלי, יש סימנים מזהים שלי על כל הגופה הזאת ואת צריכה לראות רופא. הפנים שלך —" קולי נסדק והייתי צריך דקה כדי לנסח את המילים ואת הסיוט הכי גרוע שלי. "לעזאזל, הופ, החתיכת זבל הזה אנס —"
"לא, הוא לא אנס!" היא פלטה והצילה אותי מהשלמת המשפט. "האנטר, עצרת אותו. הצלת אותי!"
לא הצלחתי לדבר.
לא סמכתי על עצמי עכשיו.
ההקלה הציפה את גופי והקשתה עליי להסדיר נשימה.
עצרתי אותו.
אבל מה אם היא משקרת לי?
מה אם הוא כן אנס אותה?
פאק, היא הייתה צריכה להיות בבית חולים, לא כאן, במרכז זירת פשע.
הופ זזה.
היא נאחזה באצבעותיה בחולצתי, הרימה את עיניה והביטה אליי. "האיש הזה נשלח לכאן כדי להרוג אותי! והוא היה מצליח אם לא היית פה איתי." היא תפסה את ידי ומעכה אותה. "אני לא מוכנה שיכניסו אותך לכלא בגלל שהצלת את החיים שלי."
"מה את בעצם אומרת?"
היא הביטה לתוך עיניי והרגשתי את זה, עד לשיא האופל שבתוכי, את המשיכה בינינו.
היא ראתה אותי, את החלקים הכי גרועים בי, והיא לא עזבה.
כפות רגליה היו יציבות על הרצפה.
ידה עטפה בכוח את ידי, עיניה היו נעוצות בי.
היא הייתה כאן.
היא נשארה.
ואז היא ניפצה את עולמי לרסיסים בארבע מילים, "אנחנו צריכים להיפטר מהגופה."
"הופ," מתקשה לומר את המילים שיבטאו כמה עמוק היא השפיעה עליי בהצעה הזאת, לחשתי, "לא, מותק." לא יכולתי לעשות לה דבר כזה. לא התכוונתי להפיל את זה עליה וממש לא התכוונתי להעיב על האור שלה באופל שלי. "לא."
"לא?" היא פערה אליי פה כאילו התחלתי לדבר פתאום בשפה זרה. "מה זאת אומרת לא?"
"אני לא מפיל אותך איתי," אמרתי ברוגע. לעזאזל, היא לא הבינה שאני מנסה להגן עליה פה? ניסיתי להגן עליה מהעולם הזה שהיא לא הייתה חלק ממנו. והנה היא כאן, מתעקשת להתלכלך. "אין מצב בעולם."
"אתה לא הולך לכלא," סיננה ודמעות זלגו על פניה. "אני לא ארשה לך לעשות את זה... לא ארשה לך לעזוב אותי."
"הופ —"
"לא, האנטר," היא צרחה ונעשתה שוב היסטרית. עיניה הבזיקו בפחד ונחישות. "לא!"
הרגשתי אותה מרפה מידי רגעים לפני שנחלצה מהחיבוק שלי וצללה אל הסכין על הרצפה.
"שלא תעזי לגעת בזה, מותק," אמרתי בקול חנוק וצפיתי בייאוש כיצד היא חודרת עמוק יותר ויותר אל תוך עולמי. "לעזאזל, הופ!"
"עכשיו אין לך ברירה," הזהירה בקול רועד כשערבבה את טביעות אצבעותיה באלו שלי — כשהשחיתה את הראיות. "אנחנו בסיפור הזה ביחד."
היא שמטה את הסכין ושעטה אל זרועותיי. "ביחד," התייפחה והצמידה את פניה המוכתמות בדם אל החזה שלי. "תבטיח לי שנישאר ביחד!"
"אני מבטיח," אמרתי בצרידות, נותן לליבי לגבור על השכל הישר. עטפתי אותה בזרועותיי ונשפתי ברטט. היא הייתה כאן. חיה. נושמת. בזרועותיי. "ששש, מותק," שידלתי אותה בניסיון להרגיע. "את איתי."