בני קרטר 5 - להסתבך איתו + לזכור אותו

חלק א' 
העבר 

הופ 

גיל 13

"אם אני אגלה לך סוד, את תשמרי אותו?"
ישבנו על שפת המזח, עם הרגליים במים, וג'ורדן הרכיב את משקפי הקריאה שלו. חשדתי שהוא הרכיב אותם כי בכה, אבל לא רציתי להביך אותו ולומר את זה.
"אני תמיד שומרת את הסודות שלך, ג'ורדן," אמרתי לו בכנות. "אתה יודע את זה."
שמרתי את סודותיו מאז שיכולתי לדבר, והוא קיים את הבטחותיו מאז ומתמיד.
"קשה לי שם, מחזיק מפתחות," לחש. ידעתי בדיוק איפה זה "שם" והכעס בתוכי בעבע אל פני השטח. לפני שלוש שנים אימא של ג'ורדן, קארן, התחתנה עם בחור בעל מראה מפוקפק מעיר הולדתה באיידהו ועברה לשם עם ג'ורדן.
מעולם לא הרגשתי כאב דומה למה שהרגשתי ביום שקארן הביאה אותו אלינו הביתה כדי שניפרד. ידעתי שהוא עוזב אבל הייתי משוכנעת לחלוטין — כמו ג'ורדן — שאבא של ג'ורדן, דרק, יתערב וימנע ממנה לעזוב. דרק לא עצר בעדה ואני איבדתי את החבר הכי טוב שלי באותו יום.
שנאתי את דרק בגלל זה, אבל השנאה שלי החווירה לעומת מה שהרגיש ג'ורדן.
אבל ג'ורדן הבטיח לי. הבטיח שיחזור — שתמיד יחזור אליי. והוא לא הפר את ההבטחה הזאת אפילו פעם אחת מאז אותו יום. פעמיים בשנה הוא בא בשבילי — לא בשביל דוד דרק — ובילה את רוב החופשה שלו אצלי בבית. אהבתי אותו בגלל זה.
לא היה לג'ורדן קל. שום דבר בחיים שלו לא בא בקלות. כל הזמן דאגתי לו, בעיקר עכשיו, בגלל המבט בעיניים והכאב בקולו. הוא הגיע הביתה לחופשת הקיץ לפני שלושה ימים וכבר ראיתי שהוא השתנה.
לא הייתי טיפשה, הבנתי שמשהו... לא תקין... אצל האבא החורג שלו, פול, וכל המצב, אבל פשוט לא ידעתי במה מדובר.
היו לי חשדות אבל שום הוכחה ולא אהבתי להרגיש חסרת תועלת. אם הייתי מספרת להורים שלי, אבא היה מסתער כמו אריה מגונן ופועל מתוך רגש, לא בהיגיון, אבל אימא הייתה חכמה הרבה יותר. היא תרד לשורש הבעיה של ג'ורדן.
"עשרים וחמישה ימים." ג'ורדן הביט אליי בעיניים ירוקות לחות. "ואז אני צריך לחזור." הוא נאנח בכבדות, ידו רעדה סמוך לידי ולא ידעתי איך לעזור לו. "אני לא רוצה לחזור לשם."
"אתה יכול לבוא לגור איתי." זזתי על ברכיי והסתובבתי להביט בו. בד הג'ינס השחוק של האוברול שלי התלהט על עורי. היה נורא חם היום. "אני יכולה לדבר עם אימא שלי," אמרתי לו. "היא מתקנת הכול. היא תדבר עם אבא והוא לא ייתן להם להכריח אותך לחזור. הוא ידבר עם אבא שלך ויגיד לו שאתה עצוב."
"אני לא יכול להשאיר אותה שם," ג'ורדן נשנק. "אני לא רוצה לחזור לשם, אבל אני לא יכול לעזוב את אימא שלי."
לא ידעתי מה לעשות או איך לעזור. אימא של ג'ורדן לא עניינה אותי. הוא עניין אותי. רציתי שהוא יהיה מאושר, ורציתי אותו כאן איתי.
"אל תחזור," דחקתי בו. משהו קרה לו באיידהו ואם לא היה מתעקש כל כך שאשמור את סודותיו, הייתי מספרת לאימא שלי על החבורות שראיתי על גופו כשהלכנו לשחות או על ההתכווצות שלו בכל פעם שנגעו בו. ג'ורדן לא אהב הפתעות והוא בכה מתוך שינה.
אימא שלי הייתה מבינה.
היא הייתה יודעת מה לעשות.
"אם אני אבקש ממך לעשות משהו בשבילי, את תסכימי?" שאל ג'ורדן בצרידות והביט קדימה בלי לפגוש בעיניי. רק קצות אצבעותינו נגעו אלה באלה.
הוא נראה נהדר והדיף ריח נעים ועקצוץ מוזר התעורר אצלי בכל פעם שנגעתי בעורו או ישבתי לידו. כשהייתי עם ג'ורדן, הרגשתי שאני מתפקעת מרוב אושר ומתלקחת מרוב התלהבות. בהתחלה חששתי כי חשבתי שאולי משהו ממש לא בסדר איתי, אבל אז החלטתי שאני אוהבת את הרגשות שהביא אל פני השטח. חיבבתי אותו. הוא היה החבר הכי טוב שלי. הייתי דלוקה על ג'ורדן פורטר.
"מה שתרצה," נשבעתי וכיסיתי את ידו בידי.
הרגשתי את ידו נדרכת תחת ידי, אבל לא הזזתי אותה.
"אם הייתי מבקש ממך לנשק אותי," לחש ג'ורדן. "היית מסכימה?" ג'ורדן הוריד את המשקפיים, נענע את הראש וצבט את גשר אפו בידו הפנויה. "זאת אומרת, היית עושה את זה כי את רוצה או כדי לשמח אותי?"
נענעתי את ראשי בבלבול והבטן שלי עשתה סלטה. "מה?"
"אני צריך לדעת שתגידי לא, הופ," אמר ג'ורדן בקול חנוק והישיר אליי מבט לראשונה מזה זמן רב. "אני צריך את הביטחון הזה." הוא לחץ על ידי. "אני צריך לדעת שאת יכולה לומר לא."
"אני אף פעם לא אוכל להגיד לך לא, ג'ורדי," השבתי בכנות. "אף פעם לא."
"בבקשה אל תגידי את זה," התחנן ושמט את ראשו כדי להביט בידינו. "בבקשה."
"סליחה," אמרתי לו. משכתי את רגליי תחתיי, כרעתי על ברכיי והבטתי בצד בפניו. חיכיתי שיסתובב.
הוא נראה מוטרד מאוד וליבי נשבר כשראיתי אותו ככה. הוא לא אמור להרגיש את הדאגות שנשא על ליבו. הוא היה בסך הכול בן שש־עשרה.
"למה אתה עצוב כל כך, ג'ורדי?"
"הופ —"
הוא השתהה ועצר את נשימתו לרגע לפני שנאנח וקם במהירות על רגליו. "בואי — מספיק עם השיחה העצובה הזאת! בואי נלך לשחות."
הוא צלל למים לפני שהספקתי לגעור בו על שהתחמק מהשאלה שלי.
קמתי לאיטי, הנחתי את ידיי על מותניי וצפיתי בו שוחה אל פני המים. תלתליו השחורים היו קצוצים ורטובים.
"את באה, מחזיק מפתחות?" ג'ורדן קרא כשנע בתוך המים וחייך אליי. הוא התקרב אליי בשחייה והתיז עליי מים.
"כדאי שתשחה מהר," צעקתי בתגובה מבעד לפרצי צחוק וחלצתי את נעלי הטניס הישנות והבלויות שלי עם הגרביים. "אני אתפוס אותך, ג'ורדן פורטר."
"ואני אתן לך לתפוס אותי, הופ קרטר," הוא אמר בחיוך.