מארז אבי חימנז

*מוזיקה לסוף טוב*

פרק 1
סלואן
♪ IN THE MOURNING | PARAMORE

"את רוצה שאני אפגוש אותך בבית הקברות, סלואן?"

קריסטן דאגה לי.

הנדתי בראשי לעבר תיבת ההילוכים במכונית שלי, שם היה מונח הטלפון. "אני בסדר. אני הולכת לשוק האיכרים אחר כך," אמרתי בתקווה שזה ירגיע אותה.

המכונית שלי עמדה ברמזור אדום ליד מדרכה שלאורכה מקומות בילוי ועצי אלון מיובשים שלמרות עמידותם לבצורת נראו כאילו המחסור בגשם שבר סופית את רוחם. נצליתי בשמש הקופחת. הגג הנפתח שלי נשבר במהלך סוף השבוע של חג הפסחא לפני כמה שבועות, ולא תיקנתי אותו כחלק מהמסורת הוותיקה שלי לא לתקן דברים במכונית המחורבנת שלי.

"שוק האיכרים? את מתכוונת לבשל?" קולה של קריסטן נשמע מלא תקווה.

"לא. להכין סלט אולי," אמרתי כשהאור התחלף לירוק. הפסקתי לבשל. כולם ידעו את זה.

הפסקתי לעשות הרבה דברים.

"אה. טוב, את רוצה שאבוא יותר מאוחר?" היא שאלה. "אני אביא בצק עוגיות ואלכוהול."

"לא. אני אהיה... אלוהים אדירים!" יצור פרוותי בצבע נחושת זינק במהירות אל הכביש, ולחצתי בחוזקה על הבלמים. הטלפון שלי נורה כמו קליע לתוך לוח השעונים, והתיק שלי עף ממושב הנוסע, ונשפכו ממנו טמפונים ושקיות קטנות של טעמים לקפה.

"סלואן! מה קרה?"

אחזתי בהגה, הלב שלי הלם בפראות. "קריסטן, אני חייבת לנתק. אני... אני חושבת שהרגע הרגתי כלב." לחצתי על כפתור סיום השיחה ושחררתי את חגורת הבטיחות, דוממתי את המנוע והנחתי יד רועדת על ידית הדלת, המתנתי שהתנועה תירגע כדי שאוכל לצאת.

בבקשה, תעשה שזה יהיה מהיר ובלי כאבים. בבקשה.

הייתי עלולה להתמוטט. זה בדיוק מה שהיה חסר לי, הגוף הרפוי של חיית המחמד המסכנה של מישהו מתחת לצמיגי המכונית המחורבנת שלי ביום המקולל הזה, ומעט האושר שעוד נשאר בי פשוט יתנדף.

אני שונאת את החיים שלי.

הגרון שלי התכווץ. הבטחתי לעצמי שלא אבכה היום. הבטחתי...

נביחות.

ראש של כלב עם אוזניים שמוטות צץ מעל הפגוש שלי והתחיל לרחרח את האוויר. בקושי הספקתי לעכל את העובדה שהחיה הזאת עדיין בחיים לפני שהוא זינק על מכסה המנוע. הוא נבח לעברי דרך הזכוכית ואז תפס את מגב השמשה שלי והתחיל למשוך אותו.

"מה לעז..." הטיתי את ראשי וצחקתי קצת. השרירים שהפעלתי היו חלשים מחוסר שימוש, ולרגע קצרצר, רק לשבריר של שנייה, שכחתי מה היום הזה סימל.

שכחתי שאני בדרך לבית הקברות.

הטלפון הנייד שלי זמזם ברצף מהיר של הודעות טקסט. כנראה קריסטן יוצאת מדעתה.

זו הייתה הסיבה שמעולם לא התעוררתי מוקדם כל כך. לא קורה שום דבר מלבד מהומה.

האם זה מה שהתרחש בקנוגה פארק בשעה תשע בבוקר ביום שישי? כלבים רצים סתם ככה ברחובות?

קול צופר נשמע ואצבע אמצעית התרוממה מתוך גג נפתח של מכונית חולפת. המכונית שלי עמדה באמצע הכביש כשכלב על מכסה המנוע שלה.

התכוננתי לפעולת חילוץ באמצע הרחוב. לא רציתי שהוא יברח וייפגע בכביש. חיכיתי שוב שהתנועה תירגע בזמן שהכלב כרע על רגליו האחוריות ונבח עליי דרך הזכוכית. הנדתי בראשי לעברו כשהוא זז לאחור, הטה את ראשו בשובבות, טיפס על השמשה שלי וצלל דרך הגג הפתוח.

הוא נחת עליי בעוצמה של פרווה ורגליים מתעופפות. האוויר נעצר בריאותיי כשרגלו החליקה במורד הגופייה שלי לתוך המחשוף, ננעצה בי ושרטה אותי מעצם הבריח ועד הטבור. ואז הוא היה עליי, כפותיו על הכתפיים שלי, הוא ליקק את פניי וייבב כאילו גדלנו יחד ובדיוק חזרתי הביתה מהקולג'.

צרחתי כאילו אוכלים אותי בעודי בחיים.

העפתי אותו למושב הנוסע, כולי מתנשפת ופרועה, פניי מלאות בריר של כלב, וכשהטלפון שלי צלצל תפסתי אותו בהיסח הדעת.

"סלואן, את בסדר?" שאלה קריסטן עוד לפני שהצמדתי את הטלפון לאוזני.

"כלב קפץ דרך הגג הנפתח שלי!"

"מה?"

"כן." ניגבתי את הלחי עם החלק התחתון של הגופייה. "הוא... הוא במושב הקדמי שלי."

הכלב חייך אליי. הוא ממש חייך כשזנבו זז קדימה ואחורה. אחר כך הוא השפיל את ראשו והשמיע קול חד. התבוננתי בו באימה כשהוא ירק כדור דשא מגעיל ישירות לתוך כוס הלאטה שלא הספקתי לשתות.

פנסי ניידת משטרה האירו מאחוריי.

"אתה בטח צוחק עליי," לחשתי והעברתי את מבטי בין הכלב ובין האורות במראה שלי.

התחלתי לצחוק. זו הייתה התגובה שלי ללחץ. זה ועפעף מקפץ. שתי התגובות גרמו לי להיראות מטורפת.

השוטר הזה עמד לצפות בהופעה.

"קריסטן, אני אצטרך לחזור אלייך. עוצרים אותי," צחקתי.

"רגע, מה?"

"כן. אני יודעת. אני חונה באמצע הכביש ועכשיו השוטרים כאן."

ניתקתי את השיחה, וניידת המשטרה השמיעה קול סירנה חסר סבלנות מאחוריי. נסעתי לאט ובזהירות עד שיכולתי להחנות את המכונית בקניון הקטן. הסתכלתי למטה, סידרתי את הגופייה שלי והנדתי בראשי, לרגע רטנתי בשקט על בעלי כלבים חסרי אחריות, ורגע אחר כך צחקתי כמו מטורפת.

שקלתי אם אני נראית חמודה מספיק כדי לחמוק מדוח.

כל הראיות הצביעו על 'לא'.

הייתה תקופה, ביקום אחר, שהפנים האלה זכו בתחרויות יופי. עכשיו נראיתי כאילו נאבקתי עם דביבון על הקשה של הפיצה – והפסדתי.

זרועותיי היו שרוטות מהציפורניים של הכלב, והייתי מכוסה פרווה כתומה בכמות שהייתה מספיקה ליצור ממנה גור. השיער הבלונדיני שלי היה אסוף בפקעת מרושלת שהתרופפה עוד יותר בעקבות הקטטה, והטייץ והגופייה המוכתמת בצבע לא עשו איתי חסד. הפנים חסרות האיפור שלי נראו חיוורות ועייפות.

נראיתי עייפה כבר שנתיים.

"נצטרך להסתדר עם האישיות בלבד," מלמלתי לכלב. הוא חייך בלשון משורבבת, ואני נעצתי בו מבט נוזף. "ההורים שלך יצטרכו לתת הרבה הסברים."

פתחתי את החלון ומסרתי את הרישיון ואת מסמכי הביטוח שלי לשוטר לפני שהוא ביקש ממני.

"זו הייתה חתיכת סצנה שם, גברת..." השוטר הציץ בפרטים שלי, "סלואן מונרו. זה לא חוקי לחסום את התנועה," הוא אמר, הטון שלו נשמע משועמם.

"אדוני השוטר, זו לא הייתה אשמתי. הכלב הזה נכנס לרחוב ואז הוא פשוט קפץ דרך הגג שלי."

יכולתי לראות את ההשתקפות שלי במשקפי הטייסים שלו. העפעף שלי התחיל לקפץ, עצמתי עין אחת ומצמצתי לעברו בשנייה. אלוהים, נראיתי משוגעת.

"לא נולדתי אתמול, גברת צעירה. תמצאי משהו שלא דורש ממך לחסום את התנועה לסרטון היוטיוב הבא שלך, ופשוט תשמחי שאת מקבלת דוח רק על חסימת תנועה ולא על זה שנתת לחיה לא קשורה להתרוצץ."

"רגע. אתה חושב שהוא שלי?" הוצאתי שערה ארוכה של פרווה מהפה שלי. "אני מבינה שאם כלב צולל דרך הגג של המכונית שלך זו הוכחה מובהקת שאת הבעלים שלו, אבל בחיים שלי לא פגשתי את הבחור הזה." ואז הסתכלתי למטה והתחלתי לצחקק. הכלב הניח את ראשו על ברכיי כשהוא מגלם את תפקיד הכלב שלי בהופעה שראויה לאוסקר. הוא הרים את עיניו אליי במבט של 'היי, אימא'.

התחלתי לצחוק שוב כמו מטורפת תוך כדי שאני מניחה אצבע על העפעף המקפץ שלי.

דווקא היום מכל הימים זה קורה.

השוטר בהה בי במשך חצי דקה שלמה ובחן את הטירוף שלי. אני בטוחה שהקיא של הכלב במחזיק הכוסות לא עזר. לא שזה שינה הרבה את המצב המקורי של המכונית הרעועה שלי. לא שטפתי אותה כבר שנתיים. ובכל זאת, הוא בטח ראה בפניי משהו שנראה לו אמין, כי לרגע הוא התחיל להשתעשע מהסיפור שלי.

"בסדר. טוב, אני פשוט אתקשר לפיקוח על בעלי חיים." הוא הטה את ראשו לעבר מכשיר הקשר שעל כתפו. "תורידי את המשוטט המסוכן הזה מהידיים שלך."

התפכחתי בתוך שנייה והזזתי את האצבע מהעין. "לא! אתה לא יכול לשלוח אותו למקלט!"

ידו קפאה על מכשיר הקשר, והוא הרים גבה. "כי זה הכלב שלך?"

"לא, כי הוא יהיה מבוהל. לא ראית את הפרסומות האלה של צער בעלי חיים עם הכלבים העצובים בכלובים? והשיר של שרה מקלכלן?"

השוטר צחק כשעשה את הדרך בחזרה לניידת שלו כדי לרשום לי דוח.

כשהכלב ואני חזרנו הביתה, הצמדתי את הדוח שלי למקרר עם מגנט הכפכף שברנדון ואני קנינו במאוואי. גם הדוח וגם המגנט גרמו לגוש לעלות בגרוני, אבל הכלב דחף את ראשו מתחת לידי ואיכשהו הצלחתי לרסן את הדחף להתייפח. השעה הייתה עשר בבוקר, ועד עכשיו עמדתי בנדר שלי לא למרר בבכי.

כל הכבוד לי.

התקשרתי לקריסטן, שכנראה יצאה מדעתה וארגנה משלחת חיפוש כי לא עניתי לחמש השיחות האחרונות שלה. היא ענתה בצלצול הראשון. "מה לעזאזל קרה? את בסדר?"

"כן, אני בסדר. לקחתי איתי את הכלב. הוא בבית שלי. קיבלתי דוח על עצירה באמצע הכביש."

"את רצינית?"

"למרבה הצער, כן," אמרתי בעייפות.

היא צקצקה בלשונה. "לא הבלטת את הציצים, נכון? בפעם הבאה תשתמשי בציצים שלך."

משכתי את הגופייה שלי וגלגלתי עיניים למראה השריטות שבין שדיי. "נראה לי שאני מעדיפה להישאר עם הדוח ועם מה שנשאר מהכבוד שלי, תודה רבה."

הוצאתי קערת פלסטיק כחולה מהארון ומילאתי אותה במים מהברז. הסתכלתי איך הכלב שותה כאילו לא שתה מים כבר ימים. הוא דחף את הקערה על פני האריחים של המטבח המיושן שלי והתיז מים, ואני צבטתי את רקותיי.

אוף, היום הזה היה נורא.

זו הייתה יותר מדי התרגשות בשבילי. רוב הימים אפילו לא יצאתי מהבית. זו הסיבה שלא יצאתי מהבית. יותר מדי אנשים ודברים. רציתי לכבות את השמש ולחזור לישון.

"אני אתקשר למספר שעל הקולר שלו. אני אחזור אלייך אחר כך."

ניתקתי את השיחה והסתכלתי על התג שלו. אזור חיוג מוזר. טאקר, ילד טוב.

"ילד טוב, אה? זה נתון לוויכוח. אוקיי, טאקר, בוא נראה איזה תירוץ יש לבעלים שלך שהם נותנים לך להתרוצץ בכביש," מלמלתי והקשתי את המספר בטלפון הנייד שלי.

השיחה עברה ישירות לתא הקולי, וקול גברי עמוק אמר, "ג'ייסון. השאירו הודעה."

השארתי את מספר הטלפון שלי, ניתקתי את השיחה והנדתי בראשי לעבר הכלב שהתיז את המים על כל רצפת המטבח שלי. "אני מניחה שאתה גם רעב. טוב, אין לי אוכל לכלבים, אז אנחנו צריכים ללכת 'לחוכמת החיות'."

נשאר לי סנדוויץ' של סטארבקס חצי אכול במכונית, אבל הנחתי שהוא בטח היה כבר מיובש.

לא הייתה לי רצועה, אז הכנתי אחת מהחגורה של החלוק השחור שלי של ויקטוריה סיקרט, זה שברנדון נתן לי בחג המולד לפני התאונה שלו. טאקר התחיל מייד לכרסם אותה.

פשוט מושלם.

כשהגענו לחנות החיות לקחתי אותו לווטרינרית שעובדת שם כדי לראות אם יש לו שבב. היה לו, אבל המספר היה זהה לזה שעל התג שלו. בלי כתובת.

זה היה ממש מתסכל. כל הזמן בדקתי את הטלפון הנייד שלי כדי לוודא שהוא לא על מצב שקט.

לא היו שיחות או הודעות.

בדיוק כששקלתי את האפשרויות המצומצמות שלי, כמו הדובדבן שבקצפת, טאקר השתין על רצפת המשרד של הווטרינרית.

היא לא נראתה מוטרדת, אלא שלפה מגבות נייר ממכשיר בלי להרים את מבטה מהגיליון שלה, והושיטה לי אותן. טאקר התחבא מתחת לכיסא והביט בי בחרטה בעיניים של כלב.

"הוא גם אכל דשא." התכופפתי והנחתי את מגבות הנייר על הפיפי. "אני חושבת שיש לו כאבי בטן."

"יכול להיות שיש לו דלקת בשלפוחית השתן. אנחנו צריכים לבדוק את השתן שלו."

הסתובבתי אליה משלולית הפיפי. "סליחה? את רוצה שאני אשלם על הבדיקה הזאת? ברצינות? הוא אפילו לא הכלב שלי."

היא משכה בכתפיה מעל הגיליון שלה. "טוב, רק חשוב שתדעי שאם יש לו זיהום הוא לא יוכל להתאפק. מחר סוף שבוע, אז זה יעלה יותר להביא אותו אם לא יגיעו לאסוף אותו ממך. חוץ מזה סביר להניח שהוא סובל מכאבים. אם את לא יכולה להרשות את זה לעצמך, תמיד תוכלי לקחת אותו לצער בעלי חיים. אולי יטפלו בו שם."

המקלט היה עמוס. ועניין הכאב הטריד אותי. ידעתי שעם המזל שלי אני בטוח אהיה תקועה עם הכלב הזה גם למחרת ואחזור לכאן, אשלם כפול ואתחנן בפניהם שיפסיקו את הפיפי. הנחתי אצבע על העפעף המקפץ שלי. "בסדר גמור. תבדקי אותו. אולי הבעלים יחזיר לי?"

אלוהים, כבר הייתי עייפה מחר, רק מהיום.

הטלפון שלי צפצף, והבטתי בו בעייפות.

קריסטן: האם לשוטר היה שפם של שחקן פורנו מזדקן כמו שתמיד יש להם?

קריסטן: היית צריכה לבכות. יבבות מוגזמות תמיד עוזרות לי לחמוק מדוחות. רק אומרת.

גיחכתי. היא ניסתה לגרום לי לחייך. היא ובעלה ג'וש היו בכוננות סלואן היום. סיכון גבוה, קוד אדום. צריך לפקוח עליי עין למקרה שאאבד שליטה ואתמוטט.

זה כנראה היה רעיון טוב.

מאתיים דולר ודלקת יקרה אחת בשלפוחית השתן מאוחר יותר, יצאנו עם אנטיביוטיקה לכלב. נוסף על התשלום לווטרינרית של טאקר, קניתי רצועה ושקית קטנה של אוכל לכלבים. הייתי צריכה אספקה לפחות עד מחר למקרה שזה יסתיים אחרי לילה. קניתי גם עצם לעיסה וכדור כדי להעסיק אותו. רק היה חסר לי שהשד הטזמני הזה יהרוס את הבית שלי.

לא ידעתי מאיזה גזע הוא. שכחתי לשאול את הווטרינרית. הוא נראה כמו גולדן רטריבר קטן. לא יפתיע אותי אם יתברר שהוא חצי גירית דבש. הוא היה קצת פרוע. איזה כלב קופץ דרך גג נפתח?

לא משנה מה הוא היה, הוא לא היה מה שהייתי אמורה לעשות היום.

היום הייתי אמורה להיות עם ברנדון.

להניח בקבוק של ויסקי על המצבה שלו. לשבת על שמיכה בדשא ליד המקום שבו קברנו אותו, להגיד לו כמה אני מתגעגעת אליו, כמה העולם נורא כשהוא לא נמצא בו, כמה חלולה הייתי ושהזמן לא עוזר כמו שאמרו לי.

שמונה באפריל היה יום השנה לתאונה שלו שהתרחשה לפני שנתיים. לא תאריך המוות שלו – הוא המשיך לחיות עוד חודש לפני שהוא נכנע לפציעותיו – אלא תאריך ההתרסקות. זה היה באמת היום שבו חייו נגמרו. היום שבו החיים שלי נגמרו. הוא אף פעם לא התעורר. לכן היום לעולם לא יוכל להיות סתם עוד יום.

היו לי הרבה ימים כאלה בשנה. היום בדצמבר שבו הוא הציע לי נישואים. יום ההולדת שלו. יום ההולדת שלי. חגים, תאריך החתונה שמעולם לא התקיימה. למעשה, רוב לוח השנה היה שדה מוקשים של ימים קשים. אחד היה מגיע לשיאו, ואיכשהו שרדתי אותו, ואז אחד אחר היה מתגלגל לעברי בגאות ובשפל הבלתי פוסקים שהייתה השנה.

עוד שנה בלעדיו.

תכננתי להסיח את דעתי היום. לבקר בבית הקברות ואז להיות פרודוקטיבית. לסיים כמה ציורים. לאכול משהו בריא. הבטחתי לעצמי לא לישון כל היום כמו בשנה שעברה. הבטחתי לעצמי שאתעלם מכך שלחודש אפריל היה עכשיו ריח של בית חולים, ושהחודש הזה הזכיר לי אישונים מורחבים ומכונות מצפצפות בקצב שמעולם לא השתנה.

הצצתי שוב בטלפון שלי.

שום דבר.