מארז אבי חימנז המלא

*רק ידידים*

פרק 1
ג'וש

כשהאור התחלף לאדום, הצצתי למטה על הודעת הטקסט.

סלסט: אני לא נותנת לך סנט, ג'וש. לך תזדיין.

"לעזאזל," מלמלתי והשלכתי את הטלפון על מושב הנוסע. ידעתי שהיא הולכת לעשות את זה. להפיל את הכול עליי. פאק.

השארתי לה את התכולה של כל הבית, וכל מה שביקשתי היה שתשלם חצי מהעלות של מכשירי חשמל בשווי שלושת אלפים דולר שנתתי לה בנדיבותי במקום למכור אותם, אף על פי שהתשלומים יורדים מכרטיס האשראי שלי. וכמובן, איכשהו אני הייתי האידיוט בכל הסיפור הזה כי עזבתי את המדינה בשביל עבודה חדשה שלושה חודשים אחרי שנפרדנו.

שמעתי ממקור אמין ביותר שהיא מזדיינת עכשיו עם איזה בחור בשם בראד.

קיוויתי שבראד נהנה מהתנור הכפול שלי מתוצרת סמסונג שעשוי מפלדת אל־חלד.

חום בניחוח אספלט נסחף פנימה דרך החלונות הפתוחים שלי כשישבתי בתנועת הבוקר האיטית של ברבנק. אפילו ביום ראשון הייתה תנועה. הייתי צריך לתקן את המזגן שלי אם אני רוצה לשרוד בקליפורניה – הוצאה נוספת שלא יכולתי לעמוד בה. הייתי צריך ללכת ברגל למכולת. סביר להניח שהייתי מגיע לשם מהר יותר בקצב הזה ולא מבזבז דלק, עוד דבר שעולה פי שניים ממה שהוא עולה בדקוטה הדרומית.

אולי המעבר הזה היה רעיון גרוע.

המקום הזה ירושש אותי. הייתי צריך לארגן את מסיבת הרווקים של החבר הכי טוב שלי, היו הוצאות על המעבר, יוקר המחיה... ועכשיו השטויות האלה.

האור התחלף לירוק והמשכתי לנסוע. ואז הטנדר שלפניי בלם בחוזקה, ואני פגעתי בפגוש שלו.

שיט. מישהו בטח צוחק עליי.

היום שלי נהרס רשמית פעמיים בפחות משלושים שניות. השעה עדיין לא הייתה שמונה בבוקר.

הנהג השני פנה למגרש החניה של 'וונס', ונופף לעברי דרך החלון שאסע אחריו. אישה – לפי הצמיד על מפרק כף ידה. תנועה היד שלה איכשהו הצליחה להיות סרקסטית. אבל טנדר נחמד. פורד F-150. עדיין הייתה לו לוחית רישוי חדשה. קצת חבל שפגעתי בו.

היא חנתה, ואני נעצרתי מאחוריה, כיביתי את המנוע וחיטטתי בתיבת הכפפות כדי למצוא את פרטי הביטוח שלי כשהאישה קפצה מהרכב שלה ומיהרה להסתכל על הפגוש.

"היי," אמרתי ויצאתי. "סליחה על זה."

היא סיימה לבדוק והסתובבה לנעוץ בי מבט זועם. "כן, אתה יודע שיש לך משימה אחת, נכון? לא לפגוע במכונית שלפניך?" היא הטתה את ראשה.

היא הייתה קטנה. אולי מטר ושישים. זעירה. כתם רטוב כהה התפשט בחזית חולצתה. עיניה חומות ושיער חום באורך הכתפיים. חמודה. הבעת פניה הזועפת הייתה מרשימה.

גירדתי את הלחי. נשים עצבניות היו המומחיות שלי. שש אחיות – אני מאומן היטב.

"בואי נסתכל," אמרתי באדישות, הקפדתי להשתמש בקול הרגוע ששמור לרגעי משבר. "נראה עם מה יש לנו עסק."

התכופפתי בין החלק האחורי של הטנדר שלה לחלק הקדמי שלי ואמדתי את הנזק כשהיא עמדה מעליי בזרועות שלובות. הרמתי את מבטי אליה. "דפקתי את וו הגרירה שלך. הטנדר שלך בסדר." ברכב שלי היה שקע קטן, אבל לא משהו רציני. "אני לא חושב שאנחנו צריכים לערב את חברות הביטוח שלנו."

לא יכולתי להרשות לעצמי תאונה בהיסטוריית התביעות שלי. זה לא היה טוב לעבודה שלי. התרוממתי והסתובבתי אליה.

היא התכופפה ומשכה את הוו. הוא לא זז. "בסדר," היא אמרה, ללא ספק מרוצה מההערכה שלי. "אז סיימנו כאן?"

"אני חושב שכן."

היא הסתובבה וזינקה לצד הנוסע של הטנדר שלה כשהתחלתי לצעוד לעבר המכולת. היא זחלה אל מושב הנהג, רגליה השתלשלו מהמושב כשהיא שכבה על בטנה. הכפכף שלה נפל למגרש החניה ברעש.

היה לה תחת יפה.

"הי," היא אמרה ופנתה להביט בי כשחלפתי על פניה, "מה דעתך שבמקום לבהות בתחת שלי, תהיה מועיל ותביא לי כמה מפיות."

נתפסתי על חם.

הצבעתי באגודל שלי מעבר לכתפי. "אה, אין לי מפיות בטנדר."

"תחשוב מחוץ לקופסה," היא אמרה בחוסר סבלנות.

הרגשתי קצת אשמה על כך שהתפעלתי בגלוי מהנכסים שלה – או נכון יותר על כך שנתפסתי עושה את זה – והחלטתי לעזור לה. חזרתי לטנדר שלי, פתחתי את תיק חדר הכושר והוצאתי ממנו טי־שירט. כשהושטתי לה את החולצה, היא חטפה אותה ונכנסה בחזרה למושב הנהג.

עמדתי שם, בעיקר כי החולצה האהובה עליי הייתה אצלה, אבל גם כי לא היו לי תלונות על הנוף. "הכול בסדר?" ניסיתי להציץ על המושב הקדמי, אבל היא חסמה את קו הראייה שלי.

כלב קטן נהם לעברי מחלון המושב האחורי. אחד מהכלבים הקטנטנים האלה. גיחכתי. הוא לבש בגדים אמיתיים.

"שפכתי קפה בטנדר החדש של הידיד שלי," היא אמרה מתוך הרכב. גם הכפכף השני שלה נפל למגרש החניה הלוהט, ועכשיו היא הייתה יחפה, בהונותיה הצבועות באדום היו על מִדרך הטנדר. "יש קפה בכל מקום. אז לא, הכול לא בסדר."

"הידיד שלך הוא זין או משהו? זאת הייתה תאונה."

היא הסתובבה כדי לנעוץ בי מבט כאילו בעטתי בכלב שלה. "לא, הוא לא זין. אתה זין. כנראה שלחת הודעת טקסט."

היא הייתה חמת מזג. אבל חמודה מכדי להפחיד אותי. הייתי צריך להתאמץ כדי שהשפתיים שלי לא יתעקלו לחיוך. כחכחתי בגרוני. "לא שלחתי הודעה. ולמען הסדר הטוב, את לחצת על הבלמים בלי סיבה."

"הסיבה הייתה שהייתי צריכה לעצור." היא חזרה אל הבלגן.

חשדתי שהסיבה הייתה שהיא שפכה על עצמה קפה ולחצה על הבלמים מתוך אינסטינקט. אבל לא התכוונתי להעיר את הדוב משנתו. מאומן היטב.

הכנסתי את ידיי לכיסים והתנדנדתי לאחור על עקביי תוך כדי שהגנבתי מבט למעלה לעבר השלט של 'וונס' במגרש החניה משמאלי. "אוקיי. טוב, היה נעים לדבר איתך. תשאירי את החולצה שלי על השמשה הקדמית כשתסיימי."

היא טיפסה לצד הנוסע של הטנדר וטרקה את הדלת.

הנדתי בראשי וצחקתי כל הדרך אל המכולת. כשיצאתי, היא לא הייתה שם, והחולצה שלי לא נראתה בשום מקום.