להתלבש למשחק החיים

בעיצומו של בוקר חורפי שׁטוף שמש הוצאתי את ערמת הסריגים שלו מהמדף הלבן של ארון הבגדים. הסריגים סודרו בערמה דחוסה לעייפה עד לְרוֹם המדף. השׁלכתי אותם על המיטה מתוך החלטה למיין אותם. סיקרן אותי לדעת מה הביא בן זוגי מביתו הקודם.

הארון היה די גדול, אך בהתחשב בעובדה, שהיה זה הארון היחידי שאמור היה לענות להגדרת המילה "אִחסון", לא היה לי ספק שמיון מוקפד וחיסכון בשטח נדרשים כאן בדחיפות. מובן שביקשתי את אישורו לכך ערב קודם. כשחזר מהעבודה והתיישב באופן אוטומטי מול מסך הטלוויזיה בהבעה עייפה ואדישה – בידו מארז גלידה בטעם וניל איטלקי וכפית – שאלתי וחייכתי לעברו.

-"בטח שאת יכולה למיין," אמר, בלי שהסיט את מבטו ולו לשנייה.

וכך, בעודי נוברת בסריגי החורף של חברי הטוב, לו נישאתי רק לפני חצי שנה, הוצאתי סריג בצבע חלודה, שמשני צדדיו נסרגו צמות ורוכסן כסוף ועבה סוגר אותו באמצעו. תחילה ניערתי אותו, אחר כך שׁיטחתי אותו על גבי המיטה הכפולה. לא האמנתי למראה עיניי. התבוננתי בצווארון הגדול, מיששתי את הסריג שפעם קראנו לו בשם הבנאלי כל כך "סוודר".

"מי יודע, הרהרתי לי. "אולי הוא של סבו מתקופת "אנו-באנו", מתקופת המנדט הבריטי או מימי ייבוש הביצות בחולה?..." תהיתי, מחויכת, שכן סוודר שכזה בגוון חום חלודה היה ללא ספק שייך לתקופה אחרת. "מוזר," חשבתי עוד לעצמי "אולי זה פריט נוסטלגי שנשמר למזכרת?" מיד הדפתי את המחשבה הטיפשית, שכן רק הוא, בן זוגי היחיד והמיוחד לובש בגדים במידה המפוארת. 3XL ועל כן, נדרשו לי בדיוק שתי שניות כדי להשליך אותו לתוך שקית הפלסטיק הגדולה שהיתה מונחת לידי, ומשם – עם חפצים ונוספים ועם בגדים ללא שימוש – היישר אל המדרכה סמוך לפח הקרוב.

ובערב התחילה הדרמה או נכון יותר ניתן הסְפִּיץ' על אודות אנשים שלובשים בגדים שנקנו לפני שני עשורים כמעט.

-"נכון, אמרתי לו, "זה סוודר מהצופים שאיתו הלכת בתקופת החורף לכל הקומזיצים, אז מה? אתה חושב שאפשר ללכת עם סוודר סרוג במכונת סריגה, בצבע חלודה, לראיון עבודה בקרן הון סיכון?" שאלתי רטורית.

-"מה יש, למה לא?" ענה חברי, אהובי, בלי למצמץ. התאפסתי על עצמי ופתחתי בנאום נחרץ בְּנושא: "הבגד שעושׂה את האדם".

בן זוגי הביט בי נדהם ואמר: -"טוב, נו, מעולם לא חשבתי כך, אבל אולי את צודקת." עניתי לו שהמשפט הנ"ל היה ממש חמוד, וכי אין לי ספק שמעכשיו חייו יהיו מוצלחים וקלים יותר, שכן אני מתכוונת להקפיד מאוד על הופעתו, וכי הוא יכול להיות רגוע, שיש מישהי שתדאג לו. הוא הביט בי במבט משועשע ואדיש למדי. מבחינתי זהו המבט שהכרתי, מבט שנתן לי את "האור הירוק" להמשיך הלאה ולקבל עליי את "התפקיד".

ברור שצדקתי.

וכך החלה הקריירה החדשה שלי. התחלתי במיון ארונות בדירות של חברותיי, תחילה בזהירות רבה, ואחר כך "התנפלתי" על כל הצעה שקיבלתי והגדרתי את עצמי כ"מומחית עם ידע וניסיון" – איך להעיף בגדים שסתם תופסים מקום יקר בארון, סותמים אותו ולא נחוצים בעליל. זוהי עצה שגרמה להרבה מאוד שאלות מצד כל אחת ששמעה או שראתה את כרטיס הביקור שלי. מצדו השני של הכרטיס, הוספתי מתחת לשמי גם את המשפט: "ייעוץ וסטיילינג אישי".

נובמבר 2010

תחילת החורף,

בוקר פנוי, יום חופשי

כבר מילדות נמשכתי לצבעים. הם ריתקו אותי.

קופסת פח גדולה, מלאה צבעים, חלקם שבורים לחצי, חלקם שׁבורים לרבעים ורובם שלמים, מציצים אליי ממעמקי הקופסה. הנייר הלבן מתחת למרפקיי הקטנים. אני רכונה על הברכיים, על כיסא פורמייקה בגוון תכלת, ומנסה להגיע אל הקופסה, לשלוף ממנה את הצבעים, להתבונן, לקחת את הבולטים ביותר – אלו השלמים, השׁמנמנים – ולמרוח אותם על הדף בכל הכוח. ואז להתבונן בנייר ולראות את השילוב שנוצר.

אני נוטלת דף נוסף ומתחילה לצייר עיגולים – קטנים, גדולים בכול צבעי הקשת. אחר כך הטקס הקבוע: להוציא את כל הצבעים מהקופסה, להתבונן, לסדר אותם על השולחן צמודים זה לזה בשורה. להסתכל, לחשוב איך עושים זאת אחרת ולשנות את הסדר – קודם האדום, הוורוד והכתום, ואז הצהוב אותו אהבתי להניח באמצע, ואחריו את הירוקים, הכחולים, האפורים והשחורים. את האחרונים אהבתי פחות.

הסתנוורתי מהמראה. מה עושים עם הצבעים? ושוב נייר חדש. הפעם פרחים בכל הגדלים מפוזרים על הדף.

-"למה את מציירת רק פרחים?" שאלה אימא, אולי תציירי משהוא אחר?"

-"לא, אימא, זה מה שאני אוהבת," עניתי בנחישות. הייתי אז בת ארבע.

והיתה גם תופרת פרטית מיוחדת שהתמחתה בתפירת עילית לילדות מפונקות בנות טובים שגרו בשכונה, הלוא היא "שושנה התופרת", שהתגוררה במעונות עובדים,¹ לא רחוק מהמכולת השכונתית.

בכל פעם שצעדתי ליד המדרגות היורדות לביתה נתקפתי אימה ופחד. אותה שושנה – אישה מתולתלת עם ארשת פנים זעופה – התעקשה על כל גזרה שהמציאה, ואסרה להמרות את פיה ולהביע דעה אחרת. מצב רוחה היה תמיד סַר וְזָעֵף, ואף אחת לא העזה להמרות את פיה, בנוגע לאיזה שמלה או חצאית שעיצבה.

היא נהגה להעמיד כל ילדה בתחתונים וגופיה על כיסא עץ ישן ומתנדנד לקחת מידות. התוצאה היתה נפלאה, ולכן כל קליינטית שהביאה את בנותיה לשושנה, התאפקה שלא למתוח ביקורת, כדי שלא להרגיז את שושנה כי כאמור התוצאה היתה נ ה ד ר ת.

בגיל תשע התמרדתי. לא הסכמתי לעמוד יותר על הכיסא המתנדנד בתחתונים וגופיה, כשאישה זועפת ונרגנת מודדת אותי לאורכי ולרוחבי. כבר אז שושנה גמרה אצלי את הקריירה.

***

בגיל ארבע עשרה אספתי את שערי, הרמתי אותו לקודקוד וגלגלתי אותו לפקעת של בלרינה. ניגשה אליי מכרה מהשכונה ושאלה "את לא חושבת שהתסרוקת הזאת שאימצת לעצמך מבוגרת מדי לנערה צעירה כל כך? לא חבל שאת מוסיפה שנים לגילך כשהחיים עוד לפנייך? "חייכתי בנימוס ועניתי לה:" לא !"

בבית הספר התיכון, התלבושת האחידה השתלבה יפה מאוד באג'נדה העיצובית של אמי, שהיתה בנויה מגווני הכחול בלבד. היא כללה חצאית עם קפלים בכחול כהה וחולצה מכופתרת בתכלת חיוור. הסתיימו הדיונים בבוקר, בשעת היקיצה. התלבושת האחידה נלבשה ארבע שנים. השינוי היחיד היה בחורף, כשסריג גולף בכחול כהה נלבש מתחת לחולצת בית הספר בתכלת חיוור. מאז סיום התיכון, סירבתי ללבוש את הגוונים התכולים, והשתדלתי להתעלם מקיומם.

בשנות העשרים שלי קיבלתי מתנה מאהוב – זוג עגיליי זהב. הם היו זעירים כל כך, עד שבקושי נראו על תנוכיי אוזניי. הצעתי לו בזהירות, שפינוקים שכאלה שאהובים עליי כדאי מאוד ועדיף לארגן בצוותא. ולכן נלך להתפנק יחד ונבחר יחד. כך לא יהיה רק צד אחד שמח, אלא שני צדדים שמחים ומרוצים. ההצעה התקבלה פה אחד.

***

כשבגרתי וחיפשתי את האביר הפרטי שלי, קבעתי את הדייטים לא אחת ליד חנות הבגדים המיתולוגית "רוזנבלום" ששכנה ב"כיכר פריז". מספרים כי בשנת 1961 הוקמה בה המזרקה המפורסמת, וראש עירית פריז דאז הוזמן לחנוך אותה. האם הבחורים הבינו את הרמז עם מי הם קבעו פגישה? האם הם שייכו את מיקום הפגישה לנערה אותה פגשו?

לאל פתרונים...

כך או כך, בתחילת שנות השבעים "רוזנבלום" היתה חנות "הוט קוטור" שסימנה לכל המתלבשות המקפידות על האופנה האחרונה את הדרך להכרת המלתחה העכשווית. כידוע, אז תצוגות אופנה היו נדירות, וטלוויזיה וגוגל עוד לא צצו, אפילו במחשבה.

החנות, שהיתה משופעת בחלונות ראווה מכל כיוון, הציגה פריט יחיד בלבד בכל חלון. הוא נפרש על ריצפת החלון בצורת מניפה פתוחה, ולידו ניצב פריט נלווה כגון כובע לבד תואם, שרשרת או זוג כפפות.

המחשבה על כך מצחיקה אותי כי לכי ותשווי איך אנחנו נכנסות היום לחנות, רצות ישר לקולבים ומרפרפות בהם במין בולמוס חסר מעצורים. מי מסתכלת היום בחלונות ראווה? ובכלל, ברשתות גדולות, באירופה, וגם בארץ, מחלקים לנו – שומו שמיים – סלסלות של מינימרקט כדי שרק נעמיס כמה שיותר. מכעיס אותי שפריטי לבוש שווים לבקבוק שמן או לחבילת פסטה.

1 “מעונות עובדים" הם שיכונים ובהם בלוקים של דירות מגורים הבנויות בקומות בסגנון הבין-לאומי, שהוקמו במסגרת מפעל השיכון ההסתדרותי.