תיכון ריקסון 2 - שקרים טרגיים

פרולוג

החשכה משתלטת עליי. קרה ובלתי סלחנית.

היא זורמת בעורקיי, סערה מתמשכת שמעמעמת כל ניצוץ אור.

"פייטון, תישארי איתי, את חייבת להישאר איתי," אמר קול ממקום מרוחק כלשהו.

אבל היה קר.

כל כך קר.

שיניי נוקשות ואני מחליקה עמוק יותר אל התהום השחורה שעוטפת אותי.

רציתי רק לעצום את העיניים.

להיסחף הלאה... הלאה... הלאה.

זה יהיה קל יותר... הכאב ייפסק.

הכול יהיה —

"פייטון. האמבולנס יהיה כאן עוד — תודה לאל. הוא פה." ידיים חמימות אוחזות בי בניסיון להחזיר אותי אל האור. "אנחנו פה... למטה."

אבל משיכתה של האפלה חזקה מדי. היא עוטפת אותי, חונקת את כל תחושותיי, חוץ מהקור. הוא לא נחלש, הוא חודר לעצמותיי. מים קפואים שזורמים בעורקיי. גופי רועד כשאני מפרפרת על הגבול הדק בין הכרה לאיבוד ההכרה.

"פה למטה," אומר הקול ומגע קל כנוצה חולף על פניי.

"מה קרה?" שואל קול נוסף.

"פייטון... היא — היא נפלה לנהר. משכתי אותה החוצה, אבל היא הייתה בתוך המים לפחות חצי דקה."

"אוקיי, זוז הצידה ותן לנו לעשות את העבודה שלנו. פייטון, את שומעת אותי?" ניסיתי לענות אבל הצלחתי רק למלמל.

"אנחנו נחמם אותך ונכניס אותך לאמבולנס, אוקיי?"

משהו מרשרש סביבי ועוטף אותי, ואז משכיבים אותי על אלונקה כשהרוח נושבת סביבי.

"ז — זאנדר?" נשטפתי פאניקה בעודי נלחמת באחיזתה של החשכה ועיניי מסרבות להיפקח. אני ממצמצת בחוזקה וכל מה שבשולי טווח הראייה שלי מטושטש, אבל ראיתי את פניו. את קמטי הדאגה העמוקים, ואת העיקול הקודר של שפתיו.

"אני פה," הוא רכן מעליי. "אני איתך."

"א — אל תעזוב אותי."

הייתי מבוהלת עד עמקי נשמתי.

היא מתה... אימא שלי מתה, והייתי לגמרי לבד בעולם. הייתי אמורה לרצות בזה. הייתי אמורה לחוש הקלה עמוקה.

אבל כל מה שהרגשתי היה ייאוש קודר.

הייתי לבד.

וכשהחושך כיסה אותי והפסדתי בקרב נגד הקור החודר, הפנים האחרונות שראיתי היו שלו.

פרק 1

פייטון

אימא שלי מתה.

שבעה ימים, שמונה שעות, ועשרים וחמש דקות, פחות או יותר.

לא רציתי לספור את הזמן. נראה פתטי להתאבל על אובדן של אישה שלא רצתה אותי. אישה שאהבה את המנה הבאה שלה יותר מאשר אהבה אותי אי פעם. אישה שבסופו של דבר, נתנה לי מתנת פרידה שלעולם לא אוכל לשכוח.

מתנה שלא הייתה מתנה כלל, אלא משהו שדומה יותר לקללה.

אז נכון, להתאבל על קייט מאיירס היה בלתי מוצדק באותה מידה שהיה פתטי.

ובכל זאת לא יכולתי להפסיק.

שבעה ימים, שמונה שעות, ועשרים ושש —

"פייטון?" החברה הכי טובה שלי, לילי, נגעה בזרועי והבהילה אותי.

"כן?" מצמצתי לעברה.

"שאלתי אם את רוצה עוד פיצה."

"לא, אני בסדר."

"בקושי טעמת מהמשולש שלך." היא אמרה בדאגה.

"אני לא רעבה." לא הסתכלתי לעברה, לא הייתי מסוגלת.

לילי הייתה החברה הכי טובה שלי בעולם. זו שהכירה אותי טוב מכולם. היא הכירה את הפגמים וחוסר הביטחון שלי, את התקוות והחלומות שלי. אבל היא לא ידעה.

איך היא הייתה יכולה לדעת?

ללילי הייתה משפחה שתמכה בה. היו לה שני הורים מדהימים שהיו שם עבורה תמיד. זאת אומרת, הם לקחו אותי אליהם יותר מפעם אחת, כשאימי לא הייתה מסוגלת להביא אוכל הביתה, או למנוע מחבריה המפוקפקים להגיע.

"לכי, פרחחית קטנה. תישארי בחדר שלך ואל תצאי עד שאגיד לך."

"אבל אימא," התייפחתי, בטני מתעוותת מרעב. אכלתי רק בננה בשלה מדי לארוחת בוקר, ואם היא תכריח אותי ללכת לחדר שלי עכשיו, מי יודע כמה זמן אצטרך להישאר שם. לפעמים היא שכחה ממני במשך שעות. "אני לא אוהבת כשאת —"

"אמרתי לך ללכת," היא התפרצה. "ואל תצאי עד שאגיד לך." היא גירשה אותי באצבעותיה הכחושות והמוכתמות, והתעלמה מהדמעות שהתגלגלו על לחיי. לפעמים, כשהיא התנהגה ככה, שנאתי אותה. אלוהים, כל כך שנאתי אותה.

גירשתי את המחשבות ההן. כבר לא הייתי הילדה הקטנה וחסרת האונים, ובכל זאת, לעולם לא אשכח את הרגעים האלו.

גרתי אצל משפחת פורד במשך הקיץ ובתחילת כיתה י"ב, עד שאימא יצאה מגמילה, שוב. ואז חזרתי הביתה.

איזו טעות ארורה זו הייתה.

צמרמורת חלפה בתוכי כשהבטתי מבעד לחלון חדר השינה של לילי. היה לה מושב חלון שצפה אל חצר ענקית. היה משהו מרגיע בישיבה שם, להביט בעצים שנעו קלות ברוח המקפיאה של פנסילבניה.

"אני דואגת לך," היא אמרה.

"את לא צריכה. אני בסדר גמור."

התכווצתי בתוכי למשמע הדברים.

"את יודעת, אף אחד לא מצפה ממך לחזור לבית הספר מחר. זה עדיין —"

"לילי," התפרצתי, וסוף־סוף הסתכלתי לעברה. "אמרתי שאני בסדר."

"סליחה." היא התיישבה על קצה המיטה שלה. "אני עושה את זה שוב, נכון?"

"את לא עושה שום דבר. אני רק... אני בסדר. בית הספר יעשה לי טוב." הרגשתי שאני צריכה להיות עסוקה, לעשות משהו. כל דבר, העיקר לא לשבת ולא לעשות כלום כל היום. כשהפסקתי והמוח שלי נעצר, התמונות עטפו אותי. דם. כל כך הרבה דם. עיניה חסרות החיים והעכורות של אימי שבהו בי, מפרקי כפות ידיה החתוכים.

"אני מצטערת שהרסתי את סוף השבוע של חג ההודיה."

"פייטון, לא הרסת שום דבר. רצינו להיות פה עבורך."

ללילי ולמשפחתה היו תוכניות גדולות לפני שאימי חתכה את הוורידים, ואני... ובכן, השתכרתי, הלכתי אל הנהר ומצאתי את עצמי בבית החולים. לא שעתי היפה ביותר.

אבל עכשיו הייתי בסדר. זו הייתה טעות בשיקול הדעת. שבריר שנייה שבה רציתי שהכול ייפסק.

הסבל וכאב הלב.

הייאוש התמידי.

שנים של התעללות והזנחה, ותחושה שאני לא ראויה.

כל מה שרציתי אי פעם הייתה משפחה שתאהב אותי... אימא שתאהב אותי.

ועכשיו היא מתה.

רגשות השתוללו בחזי, אבל דיכאתי אותם. במשך כל חיי הדחקתי את רגשותיי, ולא התכוונתי לסטות ממנהגי עכשיו.

"קיידן לחוץ לקראת רבע הגמר?" שיניתי את הנושא ובחרתי בנושא היחיד שלילי לא תהיה מסוגלת לעמוד בפניו.

החבר שלה. קיידן תאצ'ר.

"הוא אומר שלא, אבל הוא חייב להיות. זאת אומרת, זה עניין גדול, נכון?"

"כן, כולם מצפים ממנו להביא את האליפות."

"אלוהים, אני כל כך מתוחה. אני יודעת מה משמעות הדבר בעיניו."

"הוא יהיה בסדר, בייבי. אם יש מישהו שיוכל לעשות את זה, זה קיידן."

הוא היה דמות חשובה על מגרש הפוטבול, ולמרות ההתחלה הקשה בשנת הלימודים האחרונה בתיכון ריקסון, הוא הוביל את הקבוצה להישגים מרשימים.

"הוא ואבא בילו את יום האתמול בבניית האסטרטגיה. אני נשבעת שהם עברו מלהיות אויבים בדם לחברי נפש תוך סופשבוע אחד."

חייכתי, אבל החיוך לא הגיע עד עיניי. שמחתי עבור לילי, הגיעו לה דברים טובים, אבל להרגיש שמחה עבור מישהו ולהיות שמחה היו שני דברים שונים, ומד האושר שלי היה ריק.

"אם סיימת לאכול, אני אסדר פה." לילי ירדה מהמיטה.

"אני אעזור לך."

"באמת?" היא קימטה את מצחה.

"כן, שינוי אווירה עשוי להיות טוב לי." לא יצאתי מבית משפחת פורד מאז שהשתחררתי מבית החולים לפני חמישה ימים, פרט להלוויה של אימי. בקושי הצלחתי לזכור את הטקס. למרבה המזל, הוריה של לילי ארגנו כמעט הכול, וכל מה שהייתי צריכה לעשות היה להופיע שם.

קמתי, העברתי את ידי בשערי הבלונדיני הארוך ושאפתי ברטט. גופי כאב, תשוש מצער, אבל השינה סירבה להגיע בקלות מאז אותו ערב.

שבעה ימים, שמונה שעות ושלושים — בדקתי את הטלפון שלי — שלושים וחמש דקות, פחות או יותר.

הרמתי את הכוסות וירדתי בעקבות לילי לקומה התחתונה. קול הצחוק המוכר של מר פורד נשמע, ואני היססתי.

"תירגעי," היא שמה לב. "הם ישמחו לראות אותך."

"את גורמת לזה להישמע כאילו נשארתי בחדר במשך ימים ארוכים."

לילי שלחה לעברי מבט חם, שיצר בתוכי נתיב דביק ומתפתל של חרטה.

"לא הייתי גרועה עד כדי כך," מלמלתי כשעשינו את דרכנו לתוך המטבח.

"את צריכה מרחב," היא אמרה. "אנחנו רק רוצים שתדעי שכולנו כאן בשבילך."

"אני יודעת." ניסיתי לבלוע את הגוש בגרוני. "אני בת מזל שיש לי אתכם."

בלי לילי והמשפחה שלה, באמת לא היה לי איש. גל נוסף של רגש עלה בי. לא הייתי רגילה להיות מושפעת מרגשות. בדרך כלל הצלחתי לשלוט בהם. הובלתי אותם כמו שקאובוי מוביל עדרי בקר. אבל זה היה שונה. כששקעתי בנהר סוסקהאנה והמים הקפואים הציפו את ריאותיי, משהו בתוכי נשבר.

משהו שנדמה היה שהוא בלתי ניתן לתיקון.

לנצח.

"היי, בנות," אימה של לילי צצה בפתח. "נחמד לראות אותך מסתובבת, פייטון." היא שלחה אליי חיוך חמים.

גברת פורד הייתה נהדרת. חביבה ומבינה, מלאת חמלה ומצחיקה. היא הקרינה אהבה, אהבה עזה ויציבה. מסוג האהבה שאמורה להיות לאם כלפי הבנות שלה, בעלה ומשפחתה. היא ייצגה כל מה שמעולם לא היה לי, ועל אף שהיא לא הייתה אימא שלי, גברת פורד קיבלה אותי אל ביתה בזרועות פתוחות, עם כל מגרעותיי והכול.

אבל הקבלה שלה לעולם לא תוכל לתקן את הנזק שנגרם על ידי האישה שקראתי לה אימא.

"איך הייתה הפיצה?"

"היא הייתה טובה, תודה, גברת —"

"פליסיטי. את יכולה לקרוא לי פליסיטי, פייטון. את בת משפחה, מתוקה."

המילים פיתלו את קרביי. "א — אני יוצאת לנשום קצת אוויר." מיהרתי אל הדלת האחורית, אל אוויר החורף הקריר. נשימותיי יצרו אדים דמויי עשן כשהתכרבלתי בסוודר המגושם שלי והתיישבתי על הנדנדה בגן. כששאפתי עמוקות, יכולתי לחוש בהם עדיין בריאותיי, בצריבתם הקפואה של מי נהר סוסקהאנה. הכרחתי את עצמי לשאוף אוויר והרחקתי את הזיכרונות.

התבוננתי בחצר הענקית של בית משפחת פורד. בריכת השחייה המכוסה לקראת החורף ואזור הישיבה שסביב הגריל המרשים. היא לא הייתה מפוארת כמו זו של כמה מהחברים שלנו, אבל עדיין הייתה במרחק שנות אור ממה שהיה לי.

לא הופתעתי כשגברת פורד הצטרפה אליי על הנדנדה. "אני מקווה שזה בסדר," היא אמרה ועטפה באצבעותיה את ספל השוקו החם שלה. "מזג האוויר משתנה."

משכתי בכתפיי, וזזתי כדי לפנות לה מקום.

"תראי, פייטון. אני לא אעמיד פנים שאני יודעת מה את מרגישה או חושבת. עבר עלייך משהו שאף ילד לא צריך לעבור, אבל אני רוצה שתדעי שאת תמיד יכולה לבוא אליי, עם כל דבר. את לא לבד בדבר הזה, מתוקה." היא לחצה קלות על ברכי. "ואני יודעת שג'ייס מקשקש כמו אידיוט כרגע, אבל זה רק מכיוון שהוא לא יודע מה להגיד. הוא גבר. הם אוהבים לתקן דברים, אבל זה משהו שהוא לא יכול לתקן וקשה לו לקבל את זה."

חייכתי קלות. "זה בסדר, גברת — פליסיטי. אני מבינה שזה מוזר לכולם, ואני מצטערת —"

"הו, אל תעזי. אל תתנצלי על שום דבר שקרה. התנצלות אומרת שאת אשמה, ואת לא, מתוקה, אוקיי?"

לא הייתי מסוגלת להביט בעיניה.

"פייטון, תסתכלי עליי."

הרמתי אליה את עיניי באיטיות, בניסיון לבלוע את הגוש הענק בגרוני. "מה שאימא שלך עשתה, זו לא הייתה אשמתך. אני צריכה שתביני את זה."

הצלחתי רק להניד קלות בראשי. כוונותיה היו טובות, אבל זה לא היה משהו שיעבור אם נניח עליו פלסטר ויגידו לי כמה מילות עידוד.

"איך את מרגישה לגבי מחר? את יודעת, אני יכולה לדבר עם המנהל —"

"לא," הנדתי בראשי. "אני רוצה לחזור ללימודים. החגים מתקרבים. אני זקוקה להסחת הדעת."

"טוב, אוקיי, אם את בטוחה. אבל אם זה יהיה יותר מדי, רק תגידי ואני אדבר עם ההנהלה. שוחחתי גם עם מאיה. היא רוצה לראות אותך."

"אני מעריכה את כל מה שאתם עושים בשבילי, באמת. אבל אני לא צריכה לפגוש את היועצת החינוכית."

"אני חושבת שבית הספר יעמוד על כך. זה הנוהל אחרי שתלמיד..." היא השתתקה, ולחיי בערו.

"לא ניסיתי... כמו שסיפרתי לך ולג'ייסון קודם. זו הייתה תאונה."

"בכל זאת, זה היה אירוע טראומטי." חיוך מרגיע עלה על שפתיה. "מאיה — גברת בנט — נמצאת שם כדי לעזור לך. היא תוכל להפנות אותך לעזרה בהתמודדות עם אבל, אם תרצי."

"אני בסדר, באמת."

"פייטון, את יכולה להמשיך להגיד את המילים האלה שוב ושוב, אבל זה לא ישנה את העובדה שעברת אירוע משנה חיים."

לילי הציצה מפתח הדלת בביישנות. "דודה היילי פה, והם... אה... זאנדר בא איתם."

כל גופי קפא לאזכור שמו.

"הוא פה?" פלטתי את המילים בנשיפה.

"כן. את רוצה לעלות למעלה ו —"

"לילי." אימה הנידה בראשה.

"סליחה. לא רציתי שתופתעי." היא הביטה בי ולעסה את שפתה התחתונה.

"זה בסדר."

אז זאנדר נמצא פה.

זה לא שהוא הציל את חיי או משהו.

כשנכנסתי אל הנהר באותו לילה, לא ציפיתי שאזדקק להצלה, אז כשהדוד של לילי גרר אותי החוצה ונשאר איתי עד ששירותי ההצלה הגיעו, חשבתי שאני חולמת.

זאנדר צ'ייס היה חידה. הוא היה מתבודד ועגום, ואמר מילים ספורות בלבד. הוא התחיל לאחרונה לעזור לאבא של לילי באימון קבוצת הפוטבול בתיכון שלנו, אבל הוא היה שונה מהמאמנים האחרים. בעיניו הייתה אפלה, צל שהיה תלוי מעליו כמו ענני סערה ביום סופה.

ידעתי כי הבטתי בו פעמים רבות מהיציעים, בחברת לילי, שבלעה בעיניה את קיידן.

"כדאי שאיכנס לפגוש את האורחים. אם אתן זקוקות למשהו, בנות, רק תצעקו."

"תודה," מלמלתי והמשכתי לבהות בחצר.

לילי תפסה את מקומה של אימה, שילבה את זרועה בזרועי והניחה את ראשה על כתפי. "חשבתי על זה ואני חושבת שאת צודקת. החזרה לבית הספר תעשה לך טוב."

"אני גם חושבת." יש לקוות שזה יסיח את דעתי מהכול.

"ואחרי החגים אני אוכל להסיע אותנו."

עיניי זינקו אל עיניה. "את מתכוננת להתחיל שיעורי נהיגה סוף־סוף?"

"כן." חיוך ענק נפרש על פניה. "אני חושבת שהגיע הזמן."

"וואו, לילי. זה ענק." חיבקתי אותה. "אני כל כך גאה בך."

"לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדייך. את תמיד האמנת בי, פייטון, גם כשאני לא האמנתי. את אחת מהחברות הכי טובות שלי."

"בחייך, ליל. אל תתחילי להיות כל כך רגשנית, את תגרמי לי לבכות." ואלוהים יודע שבכיתי מספיק בשבוע האחרון. למעשה, הייתי די בטוחה שלא נשארו לי עוד דמעות.

"קיידן ייתן לי כמה שיעורים במגרש החניה של בית הספר כשיהיה ריק."

"את תצליחי בגדול," אמרתי. ליבי היה מלא רגש למענה, ובכל זאת היה ריק לגמרי, בו־זמנית.

"את יודעת, אם תחסכי את המשכורת שלך מסינדי'ס תוכלי לקנות מכונית. ההורים שלי לא רוצים את ה —"

"אני יודעת שהכוונות שלך טובות, ליל, אבל אני צריכה לעשות את זה. אני חייבת לתרום." ההורים שלה לא היו אחראים עליי ולא רציתי להיות נטל. לסייע בקניית מצרכים ובתשלום החשבונות היו המעט שיכולתי לעשות.

קולות שיחה נשמעו מבעד לחלון המטבח ואני הבטתי מעבר לכתפי אל דודתה של לילי, היילי, ועל דודה קמרון, שצחקו עם הוריה. בשנייה שזאנדר הופיע, גופי קפא וליבי דהר בתוך חזי.

בכל יום מאז שהשתחררתי מבית החולים קיוויתי לראות אותו, אבל הוא לא בא, ועכשיו הוא עמד שם, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, מה אומרים לאיש שהציל את חיי?

שום דבר.

לא הצלחתי לחשוב על מילה אחת שתוכל לבטא את תודתי.

"פייטון?" שאלה לילי ואני הסבתי את מבטי סוף־סוף מהדלת האחורית.

"אני בסדר," השקר המריא מעל שפתיי. לא הייתי בסדר. חלקי נשמתי עדיין לא היו מחוברים לגמרי, והידיעה שזאנדר נמצא כאן רק הרעה את המצב פי עשרה.

רציתי לדבר איתו על הלילה ההוא. על מה שהוא ראה... מה שחשב שהוא רואה.

הייתי צריכה להסביר.

אבל לא יכולתי פשוט לגשת אליו מול משפחתו וחבריו.

אלוהים, זה היה מביך. והתחיל להיות קר יותר. צמרמורת חלפה בתוכי ושיניי נקשו.

לילי קימטה את מצחה. "קר לך? אולי כדאי שניכנס."

"עוד מעט," אמרתי ודחיתי את הצעתה. לא יכולתי להיכנס, עוד לא. לא עד שאחליט מה לעזאזל אומר לו.

זאנדר היה שם באותו לילה. הוא ראה אותי נכנסת אל הנהר, חצי עירומה ושיכורה לגמרי.

הוא ראה הכול.

יכולתי רק לדמיין מה הוא חשב עליי, אבל הוא לא נשאר בבית החולים די זמן כדי לשמוע את הסיפור מהצד שלי. כשהעירו אותי, לא היה לו כל זכר. זה הכאיב לי יותר ממה שזה היה אמור.

זאנדר צ'ייס לא היה קרוב משפחה שלי. הוא לא היה קשור אליי, בעצם, אבל אני מניחה שתמיד ראיתי את עצמי כחלק ממשפחתו, כי הייתי חברה קרובה של אשלי, אחייניתו.

משב נוסף של רוח קפואה חג סביבנו ולילי קמה על רגליה. "אני מצטערת, אני חייבת להיכנס."

"אוקיי." חייכתי אליה חיוך קלוש. "אני איכנס עוד מעט."

"את בטוחה —"

"לכי, אני בסדר."

אלוהים, שנאתי את המילה הזו.

לילי היססה אבל אני הוספתי. "לכי. אני איכנס עוד מעט, אני מבטיחה." נזקקתי להזדמנות להסדיר את נשימתי.

לילי הנהנה ונכנסה הביתה, ואני התחפרתי עמוק יותר בתוך הסוודר.

נהניתי להיות בחוץ, תחת הכוכבים. הייתה שם שלווה, מקום לאבד בו את עצמי בתוך השקט.

הדלת נפתחה שוב ואני פניתי אליה בחצי חיוך, מוכנה להגיד ללילי שוב שאני בסדר. אבל זו לא הייתה לילי.

זאנדר עמד קרוב ושלף חפיסת סיגריות מכיס הג'ינס שלו והניח אחת בין שפתיו. הבטתי בו כמהופנטת מצית סיגריה ושואף. רק אז שמתי לב שהוא לא מביט בי. גם הוא בהה באוויר.

"אז, ישבתי כאן וחשבתי על כל הדברים שאני רוצה להגיד לך," פלטתי. "אבל עכשיו שאתה כאן, אני לא מצליחה לחשוב אפילו על מילה אחת." צחוק עצבני נפלט מבין שפתיי כמו כלי נגינה שמזייף. "אני מניחה שאני רק רוצה —"

"תעצרי."

"ס — סליחה?" הפה שלי התייבש ואני שיחקתי בשולי הסוודר. זאנדר עדיין לא הביט בי. הוא שאף שוב מהסיגריה, עצר לשנייה ואז נשף סילון עשן.

"את לא צריכה להודות לי." הוא השליך אותה לאדמה ודרס אותה במגפו.

"אבל רק רציתי להסביר —"

"אני לא הפסיכולוג שלך, ילדה." עיניו, כהות ומיוסרות, סוף־סוף פגשו בשלי.

אם לא הייתי הולכת לאיבוד במבטו הקשה, הייתי עלולה להירתע מהשימוש במילה ילדה, אבל הייתי לכודה. כלואה בעיניו האפורות.

לפני שהספקתי להגיד מילה נוספת, זאנדר חזר לתוך הבית, כאילו לא גרם לי כרגע לאבד את היכולת לדבר.

ומחק ממוחי כל תדמית שהייתה לו כגיבור שלי.