רבל אינק 3 - לאתגר אותך

פרק 1

קאסי

האור הבוהק מחמם את עורי ומעלה דמעות בעיניי כשאני מתקרבת למרכז הבמה, מוכנה לריקוד הראשון שלי הערב. אני לא רואה כמה אנשים – גברים, נועצים בי מבטים כרגע. וטוב שכך.

אני מביטה למטה, תלבושת בית הספר הזנותית והקטנטנה שלי תופסת את עיניי ובטני מתהפכת.

אני פאקינג שונאת את זה.

אני אמורה ללמוד עכשיו באוניברסיטה, ליהנות מהחיים עם אנשים אחרים בגילי, או לפחות לבלות ולשתות בשישי בערב.

אבל לא, הנה אני כאן, מוכרת את גופי כדי לשלם חובות שהם בכלל לא שלי.

אני נושפת באריכות כשהמוזיקה מתגברת, האורות נדלקים ואין לי ברירה אלא להתחיל.

אני מתנתקת מהמציאות שלי, כמויות הוודקה ששתיתי לפני שיצאתי מחדר ההלבשה בהחלט מסייעות לכך, ומעמידה פנים שאני נמצאת בבית, רוקדת להנאתי.

אני דוחקת הצידה את העובדה שגברים מבוגרים פי שניים ממני בוודאי יושבים כאן עכשיו, נועצים בי מבטים ומדמיינים את עצמם עושים דברים דוחים לגוף שלי.

בטני מתהפכת בגועל.

זה רק אמצעי להשגת מטרה. רק כמה חודשים, ואוכל להתקדם הלאה בחיי.

הריקוד רק מתחיל כשצל של אדם בקצה הימני של הבמה לוכד את מבטי. ליבי מזנק לגרון כשאני מדמיינת לעצמי שיכור משוגע שמנסה את מזלו.

רק כשאור הזרקורים חולף מעליו אני מצליחה לראות אותו היטב.

אני מזהה אותו מייד, עובדה שלא מרגיעה אותי בכלל.

אני נסוגה לאחור בניסיון להתרחק, מתפללת שמישהו מהאבטחה יגיע בכל רגע, אבל הרגליים הקצרות שלי בנעלי העקב האיומות לא מסוגלות להתחרות בו.

תוך שניות הוא כבר עומד לפניי, אוחז במרפק שלי ומפנה אותי לעבר המדרגות.

"בואי נלך." קולו עמוק ומחוספס. אין לי מושג אם זה נגרם מהאלכוהול או מהזעם הצרוף.

אני נאבקת כמיטב יכולתי, אבל עם הגובה שלי שבקושי מגיע למטר שישים כנגד גובהו שמגיע למטר תשעים, אין לי סיכוי. אני מרגישה כמו בובת סמרטוטים מחורבנת, גוררת את הרגליים מהר עד כמה שאני יכולה כדי לעמוד בקצב שלו.

כשאנחנו חומקים מהאורות הבוהקים, אני מגלה שבדיוק כמו שחשדתי, מבטיהם של כל הנוכחים מופנים אלינו בסקרנות.

איפה המאבטחים, לעזאזל? אני תוהה. הם אמורים להיות כאן כדי להגן על הרקדניות, לא לאפשר להן להיגרר על ידי גברים פסיכופתים.

הוא ממשיך לגרור אותי עד שהוא פותח את דלת העובדים בכוח כה עז, שהיא מתרסקת בקיר שמאחור.

"לכי ותלבשי משהו. יש לך חמש דקות."

"מה...?"

"אל תתווכחי," הוא נוהם. הטון הזועם שלו מעביר צמרמורת בגבי, אבל זו לא אותה צמרמורת רוויית פחד שאני רגילה להרגיש.

"מי לעזאזל אתה חושב שאתה?" אני מתפרצת, מסתובבת לעברו ומניחה את ידיי על מותניי.

אני שונאת את זה שאני נאלצת להרים את מבטי לעברו, אבל בגלל גובהי הנמוך, זו מציאות שנאלצתי להתמודד איתה תמיד.

עיניו הקרות והאפלות אוחזות בשלי לרגע ואז מחליקות על גופי. אני מצטמררת, ומשלבת את זרועותיי בניסיון להסתיר את התגובה שלי, אבל אני חוששת שהוא גם ככה רואה יותר מדי.

"יש לך חמש דקות," הוא חוזר שוב, מרים את עיניו לשלי. "אחכה לך כאן."

"מי אתה חושב שאתה? אחי המחורבן?" אני מתחרטת על המילים ברגע שהן יוצאות מבין שפתיי, משום שאומנם זה לא כך, אבל הוא יכול להוציא את הטלפון ותוך שניות ספורות לדבר עם אח שלי.

אני שונאת את מה שאני עושה, אבל זה צורך חיוני. אני מרוויחה כסף מהיר בדרך היחידה שאני מכירה, אבל אני ממש לא זקוקה לדרמה שתתרחש אם זאק יגלה.

"לא, פיצית, אני בוודאות לא אח שלך."

אני פותחת את הפה כדי לענות, אבל לא זוכה להזדמנות, כי אישה נוספת מגיעה בריצה כדי לגעור בספייק.

"אם זה היה מישהו אחר שעושה את התרגיל הזה, הוא היה יושב עכשיו במושב האחורי של ניידת משטרה," זועמת הבוסית שלי, דקוטה, שנעמדת בין שנינו וקוטעת את הרגע שהיה בינינו.

"חמש דקות, פיצית. אל תגרמי לי לחכות."

שיניי חורקות מהכינוי שהוא נתן לי בפגישה הראשונה שלנו. אני פאקינג שונאת אותו.

"תפסיק לקרוא לי ככה."

"תפסיקי להתווכח איתי."

"אתה פאקינג קוץ בתחת," אני ממלמלת ומסתובבת על עקביי כדי להחליף בגדים. אני רוצה להמשיך להילחם בו, אבל זה נראה די חסר טעם. אין שום סיכוי שדקוטה תיתן לי לחזור עכשיו לבמה. לעזאזל, יהיה לי מזל אם תהיה לי בכלל עבודה מחורבנת אחרי זה.

הזעם מרתיח את דמי ואני מסתערת לתוך חדר ההלבשה, מתעלמת מהמבטים הסקרנים של הרקדניות האחרות. אני פותחת את הלוקר שלי וקורעת בחוסר סבלנות את התלבושת הזעומה מגופי.

אני זורקת על עצמי זוג מכנסי טייטס וגופייה רפויה מעל לראשי, ודוחפת את כל שאר החפצים לתיק הגב שלי. אני אתמודד עם זה אחר כך, אני רק צריכה להסתלק מכאן לעזאזל, עכשיו שהלילה התחרבן לי לגמרי.

עם התיק תלוי על כתפי, אני יוצאת בזמן קצר יותר ממה שהוקצב לי. אני כמעט חוזרת לאחור כדי לגרום לו לחכות באופן עקרוני, אבל תשומת הלב של שאר הבנות עדיין עליי, ככה שאני מעדיפה להוריד מעצמי את עיניהן הסקרניות והשיפוטיות.

"את צריכה למצוא לך בחורה חדשה. קאסי לא תעשה אפילו משמרת אחת נוספת כאן."

לסתי נשמטת לשמע דבריו. איך הוא מעז, לעזאזל?

"מספיק עם זה. אולי תפסיק כבר לנסות להשתלט על החיים המחורבנים שלי?" ידי מתרוממת ואני דוחפת אצבע מאשימה בחזהו בכל הכוח שאני מסוגלת לו. למרבה הצער, זה לא מזיז לשריריו הנוקשים, הוא עוטף באצבעותיו את מפרק כף ידי ועוצר אותי.

"זה לא פתוח לדיון. את לא מתפשטת כאן יותר. לעזאזל, אפילו לא תניחי רגל במקום הזה יותר."

"זו לא ההחלטה שלך," אני צועקת, קורעת את ידי מאחיזתו. "דקוטה, אני כל כך מצטערת." אני מציצה בבוסית שלי שנראית על סף צחוק כשעיניה מרפרפות בינינו.

"תתקשרי אליי כשתפתרי את העניין הזה, מה שזה לא יהיה." היא קורצת, מסתובבת על עקביה והולכת משם. היא היחידה שיודעת עד כמה אני נואשת לעבודה הזאת. היא יודעת טוב מאוד שאני לא יכולה פשוט לוותר עליה, רק משום שהמניאק הזה חושב שהוא יכול לשלוט בחיי.

"היא לא תתקשר. היא גמרה עם זה."

אני לא יכולה שלא לחייך, כשתגובתה היחידה של דקוטה היא הנפת אצבע שלישית לעבר ספייק מעבר לכתפה.

"בואי נלך." הוא כורך את אצבעותיו סביב אמת ידי וממש גורר אותי אל מחוץ למבנה.

"תוריד את הידיים שלך ממני," אני נוהמת, נאבקת להשתחרר ממנו.

הוא קופא במקומו ומתבונן למטה לעברי. הלסת שלו מתעוותת בעצבנות.

"מה עכשיו?"

"פשוט תעשי את מה שאומרים לך."

"מה שאתה אומר לי?! היית מת." אני מגלגלת את עיניי וחולפת על פניו בסערה לעבר היציאה.

הגיחוך שלו נשמע מאחוריי, ואני מנסה שלא להניח לו להשפיע עליי כשאני חולפת בדלתות ומחייכת לעבר אנשי הביטחון שעומדים על המשמר, למרות שאני לא יכולה שלא להרגיש עצבנית על כך שהם לא ניסו כלל להציל אותי מאיש המערות שמתלווה אליי ועוקב אחריי אל מחוץ לבניין.

"ספייק," אומר אחד מהם בעליצות ורק מגביר את העצבנות שלי. "ערב מוצלח?"

"משהו כזה," הוא ממלמל.

שיירה של מוניות מחכות בחוץ כדי להסיע את הבליינים השיכורים. הדחף לזנק לאחת מהן בזמן שדעתו מוסחת חזק מאוד, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לבזבז כסף אפילו על משהו פשוט כמו נסיעה במונית.

במקום זאת, אני מתחילה לפסוע ברחוב בתקווה שאצליח להסתתר בסמטה כלשהי לפני שהוא יבחין שנעלמתי.

אני לא מספיקה לעבור יותר מחמישה צעדים כשכפות רגליי ניתקות מהקרקע, אני נגררת לצידו האחורי של המועדון, מאבדת אחיזה בתיק שלי שנופל לרצפה בקול חבטה עמום.

ליבי מזנק לעבר הגרון שלי.

זה לא ספייק.

אני לא זקוקה לריח הסיגריות או לסירחון של גופו כדי להבין זאת. הכול שונה, מגעו, תנועותיו.

צרחה מקפיאת דם עומדת לבקוע משפתיי כשאצבעות שמנות ומיוזעות מכסות את פי.

אני נאבקת לשאוף את האוויר הנחוץ לי דרך האף, בעודי מוטחת בעוצמה כנגד קיר המועדון.

"איפה הכסף המחורבן שלי?!" נוהם ג'ט, אפו במרחק סנטימטרים ספורים משלי, ועיניו האפלות והאכזריות קודחות לתוך העיניים הכחולות בהירות שלי.

אני מנערת את ראשי עד כמה שמתאפשר לי.

אין לי את הכסף המחורבן שלו. למה הוא חושב, לעזאזל שאני עובדת כאן?

"נתת לי זמן עד החודש..." אני אומרת במהירות כשהוא עוזב לבסוף את פי.

"כן, טוב. שיניתי את דעתי. אני צריך את הכסף עכשיו."

איפה ספייק, לעזאזל? רק לפני זמן קצר הוא לא הוריד ממני את העיניים, ועכשיו הוא התחפף לאנשהו בדיוק כשאני זקוקה לו.

ג'ט פוסע צעד אחד לאחור ועיניו נופלות על גופי.

"ההצעה שלי עדיין בתוקף. אנחנו יכולים להגיע להסכם אחר." הוא מושיט את ידו וחופן אחד משדיי, לוחץ חזק מדי וגורם לי לעוות את פניי. "זה היה יכול להיות ממש לא רע, לנצל את הגוף הזה למטרה טובה."

הבטן שלי מתהפכת ואני מרגישה שאני עומדת להקיא בכל רגע.

"מה את אומרת, זונה? רוצה להראות לי כמה כסף את יכולה להרוויח בשבילי? תיתני לי לבדוק את הסחורה?"

"לך תזדיין," אני יורקת אליו. המוח שלי צורח לעברי להילחם, לברוח, אבל הגוף שלי קפוא תחת מבטו.

"לא," הוא נוהם, מושיט את ידו ומושך את הבד הדק המכסה את גופי בתנועה חדה אחת. הבד נקרע וחושף בפניו את שדיי העירומים. "את תזדייני, עכשיו."

השניות הבאות מתרחשות כל כך מהר, שאני אפילו לא בטוחה שלא דמיינתי חלק מזה.

שאגה נשמעת משמאלי באותו הרגע שבו ג'ט מושיט לעברי שוב את ידיו.

שנייה אחת הוא שם, נוגע בי בניגוד לרצוני, ובשנייה הבאה הוא כבר עף ממני כששני בחורים מופיעים.

אני צופה באימה כשאגרופים מתעופפים, צלעות מתפצחות, גניחות ואנקות כאב נשמעות בסמטה השקטה.

אני נאבקת להסדיר את נשימתי כשאני מתבוננת בסצנה המתחוללת לנגד עיניי, תוך כדי כך מנסה לאסוף את הגופייה ההרוסה סביב גופי כדי להתכסות.

"אני על זה. תדאג לה," אומר קול מוכר, לפני שאחד מהבחורים פונה לעברי.

באינסטינקט אני פוסעת לאחור, מתרחקת ממי שזה לא יהיה, אבל אני כבר צמודה לקיר, ולבנה קשה פוצעת עוד יותר את גבי.

אני נרגעת מעט כשספייק נגלה מהחשכה, צונחת ברפיון במורד הקיר, אבל למרבה המזל הוא מספיק זריז כדי לתפוס אותי לפני שאקרוס ארצה.

"לעזאזל, פיצית."

זרועותיו החזקות מרימות אותי כאילו אני שוקלת לא יותר מנוצה, ולפני שאני מספיקה למצמץ, אני כבר מעורסלת כנגד חזהו.

"זה בסדר. אני שומר עלייך."

אני מניחה את ראשי על כתפו ולא יכולה שלא לשאוף אותו לקרבי. יש לו ריח רענן, גברי, סקסי. ההפך המוחלט מג'ט, שריחו עורר בי בחילה.

הלב שלי ממשיך להשתולל בחזי כשהוא מתרחק מהכאוס, וגניחות הכאב עדיין נשמעות מהחשכה.

"זה בסדר, אני יכולה ללכת," אני נאבקת להשתחרר מזרועותיו, אבל הוא רק מחזיק בי יותר חזק.

"מי זה היה לעזאזל?"

כשאני מציצה לאחור, אני רואה את טיץ' הולך לעברנו, נשימותיו כבדות כשהוא מביט לעבר מפרקי אצבעותיו הפצועים.

"דני פאקינג תרצח אותי," הוא ממלמל לעצמו.

אני משתוללת שוב בזרועותיו של ספייק, ולמרבה המזל הוא כבר עוזב אותי. אני מתעטפת בגופייה הקרועה שלי בניסיון להתכסות. "זה היה אף אחד."

"ממש," אומר טיץ'. "טוב, הוא לא אמור להציק לך בזמן הקרוב. הוא מעולף."

"ת...תודה לך." אני שונאת את חוסר הביטחון שבקולי. אני פשוט מתקשה לעכל את כל מה שקרה בעשר הדקות האחרונות.

הם הצילו אותי. אף אחד לא מציל אותי אף פעם.

אני זו שתמיד לוקחת על עצמה את האחריות על הכול, וכך מצאתי את עצמי ברדאר של ג'ט מלכתחילה.

"אנחנו צריכים להזמין משטרה," מציין ספייק ומעורר בי גל של פאניקה מחודשת.

"לא, לא, לא," אני פולטת. "א...אתה לא יכול לעשות את זה."

"קאסי, הוא תקף אותך באמצע הרחוב. הבן זונה הזה צריך לשבת מאחורי סוגר ובריח." עיניו מביטות בעיניי, מנסה לפענח את מה שאני לא אומרת.

ולמרות שאני מסכימה איתו מאוד – ג'ט הוא אכן אחד שצריך להיות נעול מאחורי סורגים ומורחק מהרחובות, הוא לא אדם שמתמודדים איתו בגבולות החוק.

זה פשוט לא עובד ככה.

"בבקשה, ספייק. בלי משטרה," אני כמעט מתחננת. "הוא לא הטיפוס הזה."

ספייק וטיץ' מחליפים מבטים.

"היא צודקת, גבר," אומר טיץ'. אני בוחנת אותו לרגע, תוהה כיצד ייתכן שהוא מבין את זה, ומאיפה יש לו את הכישורים לנטרל את ג'ט כמו שהוא עשה כרגע. יכול להיות שלא הערכתי אותו כראוי?

"אתה פאקינג צוחק, נכון? הוא תקף אותה הרגע."

"בבקשה," אני מנסה שוב, מעבירה את ידי על כתפו של ספייק ואוחזת בעורפו. המהלך שלי פועל ועיניו מוצאות את שלי.

החיבור בינינו מחזיק מעמד שנייה בעודי מתחננת בפניו ללא קול שפשוט יעזוב את זה. טיץ' לימד את ג'ט לקח, וזה ירחיק אותו ממני. לפחות לכמה ימים.

"לעזאזל," הוא ממלמל. "בואו פשוט נסתלק מכאן." ספייק עוטף את כתפי בידו ומושך אותי לצד גופו.

אני מנסה להתנער ממנו, אבל הוא רק מחזיק אותי יותר חזק.

"מה אתה עושה?"

"לוקח אותך הביתה."

"לא," אני טוענת, נוטעת בחוזקה את רגליי במדרכה.

הוא פונה אליי, עיניו נוקשות ורציניות. "לא?"

"כבר עשית מספיק הערב, אתה לא חושב?"

"באמת? את רוצה לחזור לשם?"

"אם לא היית מסתער לבמה והורס הכול, יכול להיות שכל זה לא היה קורה בכלל," אני מחווה בידי לעבר הסמטה שמאחורינו.

"את באמת מאמינה בזה, פיצית? הוא חיכה לך."

"אני מסוגלת להתמודד איתו."

"זה לא נראה ככה."

"לך תזדיין, ספייק. אני לא איזו ילדה חלשה ועלובה."

"אני... אה... אני הולך הביתה," אומר טיץ', מתערב בוויכוח שלנו. אף אחד מאיתנו לא מביט בו, עינינו נותרות נעולות אלו על אלו. "עצה קטנה, קאסי. פשוט תעשי את מה שאומרים לך, ככה יהיה הרבה יותר קל."

פיו של ספייק נמתח למעלה בתחילתו של חיוך, אבל הוא לא אומר שום דבר לחברו.

טיץ' פונה לעזוב, אבל הוא פוסע רק מספר צעדים לפני שאני קוראת לעברו.

הוא מביט מעבר לכתפו כשאני מנתקת את עיניי ממבטו העז של ספייק.

"ברצינות, תודה לך," אני אומרת, מקווה שזה נשמע כן בדיוק כמו שהתכוונתי. אני לא יכולה להתכחש לאמת בדבריו של ספייק. ג'ט באמת חיכה לי.

"את אחת מאיתנו עכשיו, ילדה. תתרגלי לזה. בעיקר כשהוא בסביבה," הוא אומר, מחווה בראשו לעבר ספייק.

אני לא צריכה להביט בו כדי לדעת שעיניו עדיין דבוקות אליי. תשומת ליבו גורמת לעורי לעקצץ.

טיץ' נכנס ומתיישב במונית שהוא הזמין ונעלם, משאיר את שנינו לבד.

הלב שלי ממשיך לדהור כשאני מחכה לראות מה הוא עומד לעשות.

"אז את מתכוונת להתייחס לעצה שלו ולעשות את מה שאומרים לך?"

אני חושבת על האפשרויות שלי, ולמרות כל רצוני להילחם בו, ללכת איתו זו כנראה האופציה הטובה ביותר.