מארז רבל אינק

פרולוג

טביתה

אני מתבוננת בעורה החיוור של סבתי. לחייה שקועות ועיניה עייפות. היא נלחמת בזה כבר יותר מדי זמן, ועד כמה שאני שונאת אפילו לחשוב על זה, זה הזמן שהיא תזכה למעט שלווה.

אני נוטלת את ידה הקרירה בשלי ומרימה את פרקי אצבעותיה אל שפתיי.

"זו טביתה," אני לוחשת. אין לי מושג אם היא ערה, אבל אני לא רוצה להבהיל אותה.

עיניה נפקחות לאיטן. לאחר שנייה הן מתרגלות לאור, והיא מביטה ישירות אליי. חזי מתהדק, כאילו תחבושת אלסטית נכרכת סביבו. אני שונאת לראות את סבתי שהייתה פעם כה מלאת חיים — במצב כזה. היא תמיד הייתה כל כך שמחה ומלאת חיות. לא הגיע לה הסוף הזה. אך לסרטן לא אכפת איזה מין אדם אתה, הוא תוקף את כל מי שחשקה נפשו והורס חיים ונפשות.

אני מתקרבת לכיסא ומתיישבת עליו בלי להתיק את עיניי ממנה.

"מה שלומך היום?" אני שונאת לשאול את השאלה הזאת, משום שיש רק תשובה אחת. היא מחכה, מחכה שיבוא הרגע שלה והיא תיגאל מייסוריה.

"אני בסדר. כריסטופר העלה את מינון המורפיום שלי. אני על גג העולם."

היא אומנם בישורת האחרונה של חייה, אך זה לא מונע מעיניה לנצוץ קצת כשהיא מציינת את שמו של האח המטפל בה. אם אשמע את המילים "לו רק הייתי צעירה בארבעים שנה" עוד פעם אחת... זו כבר תהיה הפעם המיליון ששמעתי את זה מהיום שאני כאן. היא צוחקת, כמובן. סבתא שלי העבירה את כל חייה עם סבי המדהים, עד שהוא נפטר משבץ לפני כמה שנים. למרבה המזל, המוות שלו היה הרבה יותר מהיר ופחות כואב מזה של סבתא. בזמנו זה היה נורא שרגע אחד הוא היה בריא לחלוטין, ואז תוך כמה שעות הוא נעלם, אך כרגע זהו עינוי מוחלט, ולא אני זו ששוכבת במיטת בית החולים עם תרופות שמוזנות ללא הרף לגופי.

"תחייכי, טבי קאט. אני בסדר. אני רוצה לזכור אותך מחייכת, לא כאילו כל העולם שלך עומד להתרסק."

"אני יודעת, אני מצטערת, אני פשוט..." יפחה נקרעת מגרוני. "אני לא יודעת איך אני אחיה בלעדייך." דרמטי? כן. אבל סבתא הייתה האדם הכי קרוב אליי כל חיי. כשההורים שלי עלו לי על העצבים, וזה קרה לעיתים קרובות, היא הייתה זו שהרגיעה אותי, גרמה לי לראות את הדברים באור שונה. היא גם היחידה שעודדה אותי לחיות את החיים שרציתי, לא אלה שתמיד נכפו עליי.

וזו הסיבה שאני היחידה שמבקרת אותה עכשיו.

כשההורים שלי גילו שהיא זו שעודדה את "התנהגותי הפזיזה", כפי שהם קראו לזה, הם ניתקו איתה קשר. אני רואה את הכאב בעיניה בכל פעם שהיא מביטה בי, אך היא עקשנית מדי כדי לעשות משהו לגבי זה, אפילו עכשיו.

"את תהיי בסדר גמור. את יותר חזקה ממה שאת חושבת. כמה פעמים אמרתי לך, את פשוט צריכה ללכת אחרי הלב שלך. לכי אחרי הלב, ופשוט תנשמי. תפרשי את הכנפיים שלך ועופי, טבי קאט שלי."

אלו היו מילותיה האחרונות אליי.

פרק 1

טביתה

הבסים הכבדים הולמים בעצמותיי. המוזיקה המדהימה לחלוטין מרוממת את מצב רוחי, אך קשה לי יותר ויותר לראות את הצד החיובי בחיי כשאני יוצאת עם החברים שלי בימים אלה. לכולם יש משהו מלהיב ומרגש בחייהם — קריירות עתידיות מדהימות, נישואין, חופשות ביעדים אקזוטיים באופק - והנה אני, מתבוססת ברחמים עצמיים. חלפו חודשיים מהיום שסבתא עזבה אותי, ואני עדיין תוהה מה לעזאזל נועדתי לעשות בחיי.

"אלוהים אדירים, הם כל כך פאקינג מדהימים," דני צווחת באוזני כשהשיר מסתיים. לא ממש הכרתי אותה ככזאת חובבת רוק, אך היא הייתה נרגשת כמעט כמו ג'יימס כשהוא הכריז שזה מה שאנחנו עושים השנה לכבוד יום ההולדת שלו. למרות שאני תוהה האם זו באמת המוזיקה, או דווקא הסולן שתפס את תשומת ליבה. היא לעולם לא תודה בזה, אבל יש לה קטע עם בחורים רעים.

אני מציצה לעברו, זרועו כרוכה סביב כתפיה של שאנון וחיוך עולה על שפתיי. הם כל כך חמודים. יש להם את הזוגיות שכולם חולמים עליה. היא נראית כל כך פשוטה, אך מלאה באהבה ורגש. אני מסיטה את מבטי מהזוג ומתמקדת שוב בבמה, מנסה לחסום את העובדה שאני רחוקה שנות אור מחיבור שכזה עם מישהו.

אני שרה את כל השירים ששמעתי ברדיו מיליון פעם ורוקדת עם החברים שלי, אבל לא ממש מצליחה להיכנס למצב הרוח של הערב. יכול להיות שאני פשוט זקוקה לעוד אלכוהול.

"לאן עכשיו?" שואלת שאנון ברגע שאנחנו עוזבים את האולם והצלצול באוזנינו מתחיל להתפוגג.

"מה שתחליטי," אומר ג'יימס, מביט לעברה בעיניים נוצצות. זו לא הייתה הפתעה גדולה כששאנון שלחה תמונה של טבעת אירוסין מאובזרת באבן ענקית לפני כמה חודשים. ידענו שזה יקרה — בעיקר דני, והתברר שהיא אף עזרה לבחור את הטבעת.

שאנון מובילה אותנו לבר קוקטיילים במרחק כמה רחובות ואני מפלסת את דרכי דרך הקהל כדי להגיע אל הבר, ההשתוקקות שלי למשקה משתלטת עליי. האחרים נעלמים איפשהו, בתקווה למצוא שולחן פנוי.

"אפשר שני קנקנים של..." אני מציצה במהירות בתפריט. "מרגריטות, בבקשה."

"כבר מגיע, מתוקה," הברמן קורץ אליי ועיניו יורדות לעבר חזי. סטוצים זה לא ממש הקטע שלי, אבל אי אפשר להכחיש שהוא משפר קצת את הרגשתי לגבי עצמי. הוא גם חמוד, ובדיוק הבחור שיגרום להוריי להתקף לב אם אביא אותו הביתה. שתי הזרועות שלו מכוסות בקעקועים, ויש לו פירסינגים עם הרחבות בשתי האוזניים, וגם עגיל בשפה. חיוך עולה על פניי כשאני מדמיינת את הפרצופים שלהם.

דבריה של סבתי עולים לפתע בעיני רוחי.

פשוט תנשמי.

ידי מתרוממת ואצבעותיי מלטפות את העור המתרפא ממש מתחת לחזייה שלי. חיוכי מתרחב.

אני צופה בברמן מכין את הקוקטיילים שלנו, עיניי מתמקדות בדיו שעל ידיו. תמיד הייתי אובססיבית לאומנות, לכל סוג של אומנות, וזה בהחלט כולל את זו שעל העור.

אבודה במחשבותיי, אני קופצת בהפתעה כשהוא מניח את הקנקנים מולי, ומייד מרגישה מגוחכת.

"ת-תודה לך," אני ממלמלת, מרימה את עיניי ורואה שהוא בוהה בי בריכוז.

"על לא דבר. אני כריסטיאן, אגב."

"אה, היי." חיוך משועשע עולה על שפתיי. "אני ביף."

"ביף?" גבותיו מתחברות בצורה שאני רגילה לראות בכל פעם שאני אומרת את שמי.

"זה קיצור של טביתה."

"זה יפה. אז... אה... מה דעתך על..."

"כריסטיאן, אני צריך את עזרתך." צועק אחד הברמנים האחרים וגוזל ממני את תשומת ליבו של כריסטיאן.

"סליחה, אני מקווה לראות אותך שוב מאוחר יותר?"

אני מהנהנת, לא רוצה לטפח בו תקוות שווא. כפי שאמרתי, הוא חמוד, אך אחרי רצף הדייטים הגרועים שהיו לי ובני זוג מזדמנים גרועים אפילו יותר, אני מעדיפה להיות לבד עכשיו. יש לי חבר רוטט באיכות גבוהה בשידת הלילה שלי. אני לא זקוקה לגבר.

אני לוקחת את המגש שלפניי, מסתובבת והולכת לחפש את החברים שלי. לוקח לי זמן רב, אבל בסופו של דבר אני מצליחה לאתר אותם דחוסים סביב שולחן קטנטן בפינה המרוחקת של הבר.

"מה לעזאזל לקח כל כך הרבה זמן? כבר חשבנו שנטשת אותנו."

"כן ולא," אני אומרת, ומוודאת שכולם מתבוננים בי עכשיו.

"ספרי לנו הכול," דורשת דני, חברתי הטובה.

"לא היה כלום. הברמן רצה להזמין אותי לצאת, אבל דעתו הוסחה מעומס העבודה בבר."

"אז למה לכל הרוחות חזרת?! לכי לשם. כולנו יודעים שלא יזיק לך... להשתחרר קצת," אומר ג'יימס בקריצה.

"אני בסדר. הוא לא הטעם שלי."

"הו, כמובן. את יוצאת רק עם בחורים יהירים."

"זה לא נכון."

"לא?" דני שואלת, מצטרפת לשיחה לאחר שמילאה את כל הכוסות.

"לא..." אני חושבת על הבחורים האחרונים שהתראיתי איתם. "וויין לא היה יהיר," אני טוענת ומבינה שהם כנראה צודקים.

"לא, הוא סתם היה אידיוט."

אני פולטת נשיפה ארוכה ומנסה למצוא טיעון משכנע, אך למען האמת, הם צודקים. כתפיי נשמטות כשאני מבינה שבחרתי באופן לא מודע רק בבחורים שירצו את הוריי. כאילו שהצורך למלא אחר ההוראות שלהם כבר טבוע בי עמוק כל כך, שאני עושה זאת באופן לא מודע. חבל שהשקפתם לגבי חיי, מה אני צריכה לעשות ועם מי אני צריכה לצאת, לא זהות לשלי.

אני מעיפה מבט מעבר לכתפי אל הבר וקולטת בחטף את ראשו של כריסטיאן. אולי כדאי לי לנצל את הכמעט הזמנה שלו. מה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות?

אני מחליטה שדרוש לי קצת אומץ נוזלי, גומעת מחצית מהמרגריטה שלי בלגימה אחת.

כל כך נמאס לי לחיות לפי הרעיון של הוריי לאיך נראים חיים מושלמים. אני צריכה להתחיל לחיות את חיי בדרכי שלי, בדיוק כפי שהבטחתי לסבתי שאעשה.

עד שאני שתויה מספיק כדי לחזור לבר ולדבר עם כריסטיאן — אני כבר לא רואה אותו בשום מקום. אני די מאוכזבת, מאחר שהחבר'ה שכנעו אותי להשתחרר (משהו שאני ממש גרועה בו), אבל אני חושבת שאני בעיקר מרגישה הקלה מכך שאני יכולה פשוט לחזור הביתה, לנעול את עצמי לבד בדירה שלי ולא לדאוג לאף אחד אחר.

כשזרועי שלובה בזרועה של דני, אנחנו יוצאות לרחוב בדרכנו הביתה, שאנון נכנסת למונית שעצרה, בעוד דני מחכה למונית אחרת שתיקח אותה בכיוון ההפוך.

"את בטוחה שאת לא רוצה שנקפיץ אותך בדרך? אין שום בעיה."

"לא, אני בטוחה. לא יזיק לי קצת אוויר צח." זה לא היה שקר — כמות האלכוהול המופרזת ששתיתי מסחרר קצת את ראשי. אני לא אוהבת ללכת לישון כשהחדר מסתובב סביבי ומעדיפה שהתחושה הזאת תתפוגג לפני שאשכב לישון.

"או-קיי. תבטיחי שתשלחי לי הודעה כשתגיעי הביתה."

"מבטיחה." אני מחבקת את חברתי הטובה ומנופפת לעברה כשהיא מתרחקת במונית שלה.

אני מסתובבת על עקביי ומתחילה בדרכי הקצרה הביתה.

הייתי בחורה לונדונית כל ימי חיי, ובזמן שיש אנשים החוששים ללכת הביתה בשעות החשכה, אני אוהבת את זה. אני אוהבת לראות את הצד האחר של העיר הזאת, הצד השקט, כשרוב האנשים מסתתרים בדירות שלהם, לא מציפים את הרחובות בתנועה היומיומית.

המחשבות שלי קופצות בין הבטחתי לסבתא לבין ההזדמנות שפספסתי הלילה כשחזית חנות שעל פניה אני חולפת כמעט בכל יום גורמת לי לעצור.

זהו סטודיו לקעקועים שבו ביקרתי פעם אחת בחיי. מעולם לא התעמקתי בו, אבל השלט החדש שהוצב בחלון מושך את עיניי ואני עוצרת כדי להתבונן בו.

דרושה מנהלת משרד. פרטים במקום.

משהו מפרפר בבטני וזה לא רק הרצון לעשות משהו שיעצבן את הוריי — למרות שעבודה במקום כזה בטוח תגרום לכך. אני די בטוחה שזו התרגשות.

עולם הקעקועים מושך אותי מאוד, או ליתר דיוק, האומנים שפועלים בו.

אני מופתעת לראות שהשלט "פתוח" עדיין דולק, לכן לפני שאספיק לשנות את דעתי, אני דוחפת את הדלת ונכנסת פנימה. פעמון קטן מצלצל מלמעלה, ולאחר כמה שניות שבהן אני עומדת לבדי במבואת הקבלה, ראש מציץ מאחת הדלתות.

"ערב טוב. במה אוכל לעזור לך?" חיוכו של הבחור עדין ואדיב, בניגוד לתווי פניו הנוקשים במעט ושפע הקעקועים.

"הו, אה..." אני מהססת תחת מבטו העז והאפל. מציצה מעבר לכתפי, קולטת בזווית עיני את צידו האחורי של הדף ונזכרת מדוע נכנסתי לכאן. "ראיתי את המודעה לגבי העבודה. המשרה עדיין רלוונטית?"

עיניו עוזבות את שלי וקולטות מה אני לובשת. כיוון שהיציאה הערב כללה הופעת רוק, התלבשתי בסגנון דומה לשלו, בבגדים שחורים, ונראיתי קצת נועזת במכנסי הסקיני ג'ינס השחורים שלי, חולצה קרועה של AC/DC ועם המון איפור שחור. אני מוכרחה להודות שזה לא הלוק הטיפוסי שלי, אבל בהחלט מתאים להיום.

הוא מהנהן, נראה מרוצה ממה שרואות עיניו.

"ניסיון?" הוא שואל, ומנפץ את תקוותיי.

"לא ממש, אבל אני סטודנטית לתואר שני, כך שאני לא טיפשה. יודעת לעבוד עם מחשב, אקסל, ואני מאורגנת ומסודרת מאוד."

"טוב..." קולו גווע, והוא בוודאי מנסה לחשוב על הדרך הטובה ביותר להיפטר ממני.

"אני לומדת ממש מהר. אני דייקנית, יסודית, וקל מאוד להסתדר איתי."

"זה בסדר, קנית אותי ב'מאורגנת'. אני דוסון, אבל כולם קוראים לי די."

"נעים להכיר." אני מושיטה את ידי ללחיצה, וחיוך משועשע מופיע על שפתיו. הוא שולח אליי יד ארוכה ומקועקעת, ולוחץ אותה בנחישות שהייתה מרשימה מאוד את אבא שלי — אם הוא היה מסוגל להביט מעבר לקעקועים, בוודאי. "אני טביתה, אבל כולם קוראים לי ביף."

"ביף, מוצא חן בעיניי. מתי את יכולה להתחיל?"

"אתה לא רוצה לעשות לי ריאיון עבודה?"

"את נשמעת מושלמת לתפקיד. מתי תוכלי להתחיל?"

"אה... מחר?" אני שואלת, מופתעת לחלוטין. הוא הרי לא מכיר אותי בכלל.

"כן!" הוא כמעט מתנפל עליי מרוב שמחה. "את יכולה להיות כאן בשתיים? אראה לך הכול לפני שהלקוחות יתחילו להגיע. מתנצל שאני נופל עלייך ככה, פשוט לא היה לנו אף אחד במשך כמה שבועות והכול קצת משוגע כאן."

"אני יכולה להתמודד עם משוגע."

"טוב לדעת. המקום הזה יכול להיות מטורף לחלוטין." אני מחייכת אליו, אין לו מושג עד כמה אני מרגישה אסירת תודה על הסחת הדעת והמיקוד במשהו אחר.

התואר השני מעסיק את המוח שלי מספיק. מאז לכתה של סבתי, אני לא מצליחה לשקוע בזה כמו פעם. אני מקווה שניהול וארגון של המקום הזה — עשוי להיות בדיוק מה שאני צריכה.

"אם כך, מחר בשתיים," אני אומרת, מסתובבת כדי לעזוב. "אביא תעודת זהות. אתה צריך המלצות? עשיתי קצת עבודות התנדבות לאחרונה, ואני בטוחה שהם יכתבו משהו בשבילי."

"פשוט תבואי בזמן ותעשי את העבודה שלך."

אני יוצאת משם אופטימית משהייתי מזה זמן רב. נחושה למצוא משהו שיעשה אותי מאושרת, לא רק את ההורים שלי. חייתי בצילם מספיק זמן.

אני מביטה בעצמי לפני היציאה מהדירה למשמרת הראשונה בסטודיו לקעקועים. התלבשתי באופן שיותר אופייני לי, מכנסי סקיני ג'ינס כהים, חולצה לבנה ובלייזר שחור. זה פשוט, אך אלגנטי. אני לא בטוחה אם יש להם קוד לבוש — די לא ציין מה עליי ללבוש. עם שערי המוחלק והאיפור הקלאסי אני מרגישה שאני יכולה להתמודד עם כל דבר משוגע שהוא יפקיד בידיי.

לאחר התזה אחרונה של בושם אני לוקחת את התיק שלי מארון הכניסה ופותחת את הדלת. אני גרה בדירת פנטהאוז במבנה ישן שהיה פעם מחסן. החללים האלה הוסבו לדירות מגורים לפני כמה שנים בידי החברה של אבא שלי, ואני הצלחתי להשיג לעצמי אחת. הם אומנם עלולים להוציא אותי מדעתי, אבל לפחות יש לי את המקום הזה בלי שאצטרך לשלם שכר דירה. זה כמעט מפצה על דרכיהם השתלטניות והמתנשאות... כמעט.

כמו תמיד אני מתעלמת מהמעלית ופונה לעבר המדרגות. עקביי נוקשים על הרצפה המלוטשת עד שאני מגיעה למטה ויוצאת אל העיר התוססת. אני אוהבת את לונדון. אוהבת שלא משנה מה השעה, תמיד קורה משהו ותמיד יש מישהו שאינו ישן.

אחר הצהריים האביבי קריר מעט, וגורם לי להתחרט שלא לקחתי מעיל, או לפחות צעיף. אני מהדקת את הבלייזר שלי סביב גופי ועוברת את הדרך הקצרה אל הסטודיו.

הדלת נעולה כשאני מגיעה לשם, ושלט הניאון הבוהק שהראה בוודאות כי המקום פתוח בליל אמש מודיע כעת שהמקום סגור.

אני מרימה את ידי בחוסר אונים כדי לדפוק. לאחר שנייה אחת בלבד, הדלת מוארת ונשמעת תנועה בפנים, אך כשהדלת נפתחת לבסוף, זה לא הבחור מאתמול בלילה.

"אוי... אה... היי. האם... די נמצא?"

הבחור משלב את ידיו על חזהו ובוחן אותי מכף רגל ועד ראש. הוא מגחך, למרות שאין לי מושג מה משעשע אותו כל כך.

"די," הוא צועק מעבר לכתפו. "יש כאן איזו נסיכה מפונקת שרוצה לראות אותך."

אני חורקת שיניים מהתיוג הסטראוטיפי, אך לא מתכוונת להראות לו שהדעה שלו משפיעה עליי.

"אה, טוב. פחדתי שתשני את דעתך."

"ממש לא," אני אומרת, חולפת על פניו של האידיוט השיפוטי ונכנסת לחדר הקבלה של הסטודיו.

"זה ספייק. את מוזמנת להתעלם ממנו. הוא לא קיבל זיון כבר מיליון שנה, מה שגורם לו להיות עצבני." אני מנסה להחניק את צחוקי, בעיקר כשאני מסתובבת לעבר ספייק ורואה אותו משרבב שפתיים, עיניו מצומצמות בתסכול. זה בהחלט מאשש את דבריו של די.

"זה באמת היה פאקינג הכרחי? הנסיכה לא צריכה לדעת על היעדר הפעילות אצלי, בעיקר לא כשהיא רק נכנסה בדלת המחורבנת. אלא אם כן..." הוא פונה לעברי ואני נסוגה מייד. לא אכחיש, הוא בחור נאה, אבל אין מצב שיקרה בינינו משהו.

"לא נראה לי."

"את בטוחה? דווקא עושה רושם שלא תזיק לך קצת קשיחות." הוא קורץ ואני מתפללת שהאדמה תבלע אותי.

"ארצה, ספייק. זאת טביתה, או ביף. היא מנהלת המשרד החדשה שלנו, אני מציע שתהיה נחמד אליה אם אתה רוצה להפסיק להיות אחראי על סידור העבודה שלך וכל החרא הזה. אני ממש לא צריך תלונה על הטרדה מינית במקום העבודה עוד לפני שהיא פאקינג התחילה."

קשה שלא לצחוק מהבעת פניו של ספייק. "אל תדאג. אני בטוחה שבקרוב תמצא לך מישהי מספיק נואשת."

הוא אומד אותי שוב במבטו ומשהו משתנה בעיניו. "מעבר למראה החיצוני, אני חושב שתסתדרי כאן."

אני מחייכת אליו. "המשקה האהוב עליי — זה קפה. חלב, בלי סוכר. אני מספיק מתוקה גם ככה." לסתו נשמטת.

"חשבתי שאת העוזרת החדשה שלנו. למה אני עדיין זה שמכין את הקפה?"

"דע את מקומך, ספייק. תכבד את רצון הגברת. אתה יודע מה אני שותה."

"כן, זה כולל תוספת של 'לך תזדיין'!" הוא מראה אצבע משולשת לדי ונעלם מאחורי הדלת שאני מניחה שמובילה למטבח.

"כנראה הייתי צריך להזהיר אותך כשהסכמת לעבוד עם חבורה של אידיוטים."

"אל תדאג, אני יודעת להסתדר בחברתם של גברים חרמנים."

אחרי שסיימתי תואר ראשון ולפני שצימחתי עמוד שדרה מול הוריי, הסכמתי לעבוד עם אבא שלי. הייתי שפחת המשרד הקטנה שלו, והעברתי את השנה האיומה ביותר בחיי, מטורטרת על ידי גברים שחשבו שרק מכיוון שיש להם זין בין הרגליים הם טובים ממני. אומנם שנאתי את השנה הזאת בטירוף, אך היא גם לימדה אותי הרבה, לא רק על העסק, אלא גם על הדרך להתמודד עם גברים שחושבים שהם כל כך פאקינג מיוחדים רק כי יש להם משרה מכובדת ומרוויחים יותר כסף ממני. אין ספק שהזמן שלי ב'אנדרסון קבוצת פיתוח' העניק לי את כל הכישורים שיידרשו לי כדי להתמודד עם אומנים כאלה.

"אני באמת רואה שאין לי מה לדאוג. אז, זה השולחן שלך. כשאת בעבודה, את תהיי האדם הראשון שהלקוחות יראו כשיכנסו, לכן חשוב שתיראי טוב. ממה שאני רואה, לא חושב שתהיה לנו בעיה. הקמתי לך משתמש חדש במחשבים ובתוכנות שאנחנו משתמשים בהן. הרוב די פשוט ומובן מאליו. אפשר לומר שאני לא מבין הרבה בטכנולוגיות והסתדרתי די טוב."

עוד מישהו מצטרף אלינו בזמן שדי מראה לי איך קובעים פגישות ללקוחות. הפעם זה מישהו שאני מזהה מהביקור הקודם שלי, למרות שברור בוודאות שהוא לא זוכר אותי כפי שאני זוכרת אותו. אך זה די הגיוני, מכיוון שהוא זה שהסב את הכאב, לא זה שחווה אותו.

"ביף, זה טיץ'. טיץ', זו ביף, מנהלת המשרד החדשה שלנו. תתנהג יפה."

"להתנהג יפה? אני תמיד מתנהג יפה. נעים להכיר אותך, ביף. אם הבחור הזה עושה לך בעיות, תפני אליי. הוא אולי נראה קשוח, אבל אני מכיר את כל הסודות שלו." טיץ' קורץ, חיוך מעקל את שפתיו ומסגיר שהוא קצת יותר מעוניין ממה שהוא מראה, ונעלם במהירות בחדרו.

לא עובר זמן רב עד שהלקוחות הראשונים של אחר הצהריים מתחילים להגיע, ואני נשארת לבדי לנסות להסתדר עם הכול.

בין לקוח ללקוח, די מציץ מחדרו לוודא שאני בסדר, ובכל שעה אני עושה סבב קפה לכולם. זה בטוח יעזור לי לצבור נקודות זכות אצלם.

"אני יכול להתרגל בקלות לנוכחותך כאן," אומר ספייק כשאני מביאה לו בפעם הרביעית את הקפה. "תוספת ויסקי — זה הדבר היחיד שהיה יכול לשפר את זה."

"אני לא בטוחה שהאדם מצידו השני של המחט היה מסכים עם זה." הוא מגחך וחוזר לעיצוב שעליו עבד לפני שהפרעתי לו.

היום הראשון שלי עובר במהירות. קצת אחרי השעה תשע די אומר שסיימתי להיום. לכולם יש עוד שעות של עבודה, כיוון שמוצאי שבת הוא הערב העמוס ביותר בשבוע עבורם, הוא מתעקש שאני זקוקה לשינת לילה טובה.