רבל אינק 4 - להרוס אותך

פרולוג

דוסון
לפני חמש שנים...

"תפסיק עם זה, כבר עשית מספיק היום," אומרת סבתא ומניחה את ידה הקרירה על זרועי, מונעת ממני לנקות את כל הכוסות הפזורות בסלון שלה.

"זה בסדר. אני לא רוצה להשאיר אותך עם כל זה."

היא פולטת אנחה עצובה. היום הזה היה קשה עבורה גם ככה.

הדבר האחרון שהיא צריכה הוא להיות לבד, ולנקות את כל הבלגן שנותר אחרי האנשים שבאו לכאן לטקס האשכבה של סבא שלי.

"בבקשה, פשוט לכי, שבי. אני אכין לך כוס תה."

"דוסון, אתה לא..." אני עוצר אותה במבט שקוטע את מה שהיא עמדה לומר. "בסדר, אני אהיה בחדר."

בכתפיים שמוטות בתבוסה, היא הולכת לעבר החדר האהוב עליה בבית.

הלב שלי יוצא אליה. היא איבדה את חברה הטוב ביותר, ולמרות שהיו איתה כאן המון אנשים שחגגו את חייו, אני הייתי בן המשפחה היחיד שנכח.

הלוואי שיכולתי לעשות יותר, אבל אני חושב שהיינו פגומים יותר מדי זמן כדי לנסות לתקן את זה עכשיו.

אני ממלא מים ומוציא את הקומקום והכוס האהובים עליה שהחבאנו בארון, עם כמה עוגיות חמאה. אני מניח הכול על מגש עם קערית סוכר ומביא את זה אליה.

אני מוצא אותה מתבוננת בוורדים האהובים על סבא שלי, עיניה מלאות דמעות.

"הוא היה אוהב את מה שהיה כאן היום," אני אומר בשקט, מניח את המגש על השולחן לפניה.

"נכון," היא מסכימה. "תודה לך, דוסון. אתה ילד טוב."

אני מחייך לעברה. רק סבתא יכולה לקרוא לי, בחור בן עשרים ותשע מזוקן ומכוסה בקעקועים, ילד טוב.

"רק חבל ש..."

"בבקשה, אל תדבר על זה. אני לא מסוגלת לחשוב על זה עכשיו."

אני מהנהן, נותן לה את מה שהיא צריכה. אבל זה לא מונע ממני את הרצון שהיא לפחות תנסה ליצור קשר עם אימא שלי. אני יודע שחלפו מעל לשלושים שנה, אבל לא רק סבתא איבדה מישהו שהיא אהבה. אימא שלי איבדה את אבא שלה. זה יכול היה להיות הזמן המושלם לחדש את הקשר — או לפחות לגשר על הפערים.

"אני צריכה... אני צריכה לדבר איתך על משהו," היא אומרת ומוזגת לעצמה כוס תה מהקומקום, מוסיפה קוביית סוכר ותוספת חלב.

"אוקיי, אני מקשיב," אני אומר, רוכן קדימה ומניח את מרפקיי על ברכיי. יש לי תחושה שהיא עומדת להגיד לי משהו חשוב.

"הצוואה של סבא שלך."

"סבתא, את לא צריכה לעשות את זה. לא עכשיו. זה לא חשוב."

"זה כן," היא מתעקשת, הדמעות והעצב של היום הזה מפנים את מקומם לאישה החזקה והעצמאית שאני רגיל לראות. סבתא אמנם העבירה את כל חייה כעקרת בית, אבל זה יהיה טיפשי לחשוב שזה כל מה שהיא. יש בה עוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה. וזו גם הסיבה שאימא שלי מעולם לא נלחמה בה במשך כל השנים האלה.

אני מהנהן, מאפשר לה להגיד את מה שהיא צריכה.

"הוא הוריש לך את הכול."

הלסת שלי נשמטת. "אני מצטער. מה זה?"

היא נאנחת, כנראה מנסה שלא לתקן את ההתבטאות שלי.

"אחרי... הכול, שנינו מחקנו את אימא שלך מהצוואות שלנו. גם את אחיך. אתה המשפחה שלנו, דוסון. אתה היחיד שהבין את ההחלטה שלנו, אבל עדיין נלחמת למרות הכול. הכסף שייך לך."

"לא, הכסף הזה שייך לך. את אשתו, הוא צריך להיות שלך."

"הו, ילד שלי," היא אומרת ולוגמת מהתה. "יש לי יותר ממספיק לשנים שנותרו לי. אין לך מה לדאוג לגביי."

אני לא מופתע מדבריה. זה לא סוד שסבי וסבתי אמידים מאוד. גודל הבית שבו אנחנו נמצאים עכשיו הוא עדות לכך. אבל הכסף שלהם מעולם לא היה הסיבה שבגללה חידשתי את הקשר איתם לפני כל כך הרבה שנים.

הסיבה הייתה אֵמִי. הבת שלי.

בגלל הקרע בין אימא שלי לסבא וסבתא שלי, גדלתי בלעדיהם. לא התכוונתי לתת להם לפספס משהו עם אמי. בשנייה שהגעתי וראיתי את החיוך על פניה של סבתא, ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון. היא אוהבת ומפנקת את אמי בלי סוף מאז.

"יש רק תנאי אחד."

"אה?" אני שואל, הגבות שלי מתרוממות בסקרנות. לסבתא שלי היו קצת שיגעונות. היא יכולה להגיד כל דבר אפשרי.

"הירושה תעבור לרשותך ברגע שתהיה מאורס."

"מאורס?!" אני שואל, קמטי זעף מופיעים על פניי. "למה?"

ראיית העולם המסורתית של סבתא וסבא שלי לא חדשה לי. אני מניח שהייתי צריך לצפות למשהו כזה. הם לא הסכימו עם ההחלטות של אימא שלי, ולמרות שהם אוהבים את אמי בכל ליבם, הם לא מרוצים מכך שאימא שלה ואני לא יחד, ושהיא נולדה מחוץ לברית הנישואין. כנראה זה הניסיון המוזר שלהם לדאוג לכך שבפעם הבאה אעשה את זה כמו שצריך.

אבל הם שוכחים משהו חשוב. אני לא רודף אחרי כסף, וזה לא יגרום לי להתמסד מהר יותר בשום צורה. הייתי מאוהב רק פעם אחת, ואחרי האופן שבו זה נגמר והכאב שזה גרם לי, אני לא בטוח שאני מוכן לתת לזה הזדמנות נוספת. להיות רווק עם כמה סטוצים קבועים כשאני מרגיש בודד — הרבה יותר פשוט בשבילי.

בלי שום הבטחות, בלי התחייבויות, והכי חשוב, בלי לבבות שבורים כשהכול מתרסק סביבנו.

"אנחנו פשוט רוצים שתהיה מאושר, דוסון."

"אני יכול להיות מאושר גם כשאני רווק, את יודעת."

היא נאנחת, עצבות שוטפת את פניה. "סבא שלך היה החבר הכי טוב שלי. להכיר אותו, להקים חיים יחד איתו, היה..." היא מחניקה התייפחות. "זה היה הכול בשבילי. אני רוצה את זה בשבילך. אני רוצה שתמצא את הנשמה התאומה שלך ושתיצרו חיים משותפים יחד."

"ואת חושבת שההצעה של הכסף תעזור לזה לקרות מהר יותר?"

"תראה בזה מעין עידוד."

אני צוחק, רוצה להגיד לה שהפעולות שלהם מוטעות, אבל אני לא יכול. תקווה ממלאת את עיניה הדומעות, וכל מה שאני יכול לעשות הוא להודות לה.

"אני יכולה לבקש ממך רק דבר אחד?"

"בטח, סבתא."

"תנסה לגרום לזה לקרות כל עוד אני בחיים. אני אשמח לראות אותך מתחתן."

אני מתקרב אליה ואוחז את ידה בידי. "אראה מה אני יכול לעשות."

פרק 1

דוסון

"אמי," אני קורא לעבר המדרגות. "אנחנו צריכים לצאת. עכשיו."

אני מעביר יד בשערי בתסכול מכך שהמתבגרת המרדנית שלי מתחילה להוציא אותי מאיזון.

אחד התנאים לכך שהיא תבוא לגור איתי היה שהיא תירשם לבית ספר תיכון. לא התכוונתי שהיא תעבור לכאן ותסתובב ללא תעסוקה. היא צריכה לסיים תיכון, חד וחלק.

היא צריכה את זה. הציונים שלה לפני שבועיים לא בדיוק שימחו אותי. הגיע הזמן לכוון אותה ולוודא שיש לה אפשרויות לעתיד — לפחות יותר ממה שאימא שלה דאגה לה.

"אמי," אני נובח פעם נוספת לפני שאני שומע את דלת חדרה נפתחת, ואת צעדיה מתקרבים אליי.

רגליה מופיעות בראש גרם המדרגות, והשיניים שלי מתחילות לחרוק כשאני רואה את מכנסי הג'ינס הקרועים שלה ומגפי הבוקרים.

היא אומנם הבת של אבא שלה ככל שזה נוגע לסגנון הלבוש, אבל זה לא בדיוק הולם במקום שאליו אנחנו הולכים.

"וואו, אתה הולך ללוויה או משהו, איש זקן?"

"לא, אני לוקח אותך לריאיון. ואני מציע שתחליפי בגדים. אני רואה את החזייה שלך, אמי."

"אוף, זה בסך הכול התיכון. לאף אחד לא יהיה אכפת."

האגרופים שלי נקפצים בתסכול. "במקום שאליו אנחנו הולכים כן יהיה אכפת להם."

"ולאן אנחנו הולכים בדיוק? היית סודי מדי לגבי כל הסיפור הזה."

"ומסיבה טובה מאוד. ועכשיו לכי ותמצאי זוג מכנסיים שיהיה בהם יותר בד מאשר קרעים, וחולצה שלא תראה את מה שאת לובשת מתחת."

"אלוהים, אתה כזה מתחסד."

"אני לא..." היא שולחת אליי מבט זועם שגורם לי להשתתק. "את הילדה שלי. אני ממש מתנצל על זה שאני רוצה שתתלבשי בצורה הולמת. ועכשיו, את יכולה בבקשה להחליף בגדים?"

"אוף," היא אומרת בכעס ומסתובבת לעבר המדרגות. "אבל רק כי ביקשת כל כך יפה."

היא עולה בחזרה ברקיעה זועמת ומתנשפת כדי להבהיר עד כמה היא לא מרוצה מכל העניין.

"תעשי את זה זריז. אנחנו כבר מאחרים."

רבע שעה מאוחר יותר ממה שרציתי, אמי עולה על החלק האחורי של האופנוע שלי ואנחנו יוצאים לדרך.

אני נוהג ברחבי העיר בזמן שיא. הפעלתי קשרים רציניים מאוד כדי שאפילו ישקלו את המועמדות שלה, והדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה לאחר.

כשאנחנו מתקרבים לכניסה לבית הספר, אחיזתה של אמי סביב הבטן שלי מתהדקת. אני יכול לתאר את פניה עכשיו, ואני לא יכול שלא לחייך.

אני מדומם את המנוע ומתרומם כדי לתת לה לרדת.

"מה לעזאזל, אבא?" היא זועמת כשהיא מורידה את הקסדה מהראש. "אני לא יכולה ללמוד כאן." היא מנופפת בזרועה לעבר הבניין הענק והמרשים שמאחוריי.

"את יכולה ואת תלמדי." אני נועל את הקסדות שלנו באופנוע וצועד לעבר הכניסה. "את באה?"

"לא." היא רוקעת ברגלה כמו פעוטה שעומדת לחטוף התקף זעם.

"אוקיי, אז אני פשוט אנחש לאיזה שיעורים את רוצה להירשם."

אני הולך, משאיר אותה לזעום מאחוריי.

אני מתחיל לספור בראשי ולא יכול שלא לחייך לעצמי כשאני שומע את רגליה פוסעות לצידי על דרך החצץ כשהגעתי רק לשלוש.

"אני לא מרוצה לגבי זה בכלל," היא משיגה אותי וממלמלת.

"אני יודע,"

"אני לא שייכת למקום כזה," היא ממלמלת כשאני פותח את הדלת הענקית שמובילה למזכירות.

"זה רק בראש שלך, אמי. את ראויה בדיוק כמו כל אחד אחר כאן."

"בטח, תמשיך להגיד את זה לעצמך, איש זקן. רק שאלה אחת..."

"דברי."

"איך בדיוק אתה מתכוון לשלם על זה? אתה יודע שאמורים לשלם אלפי פאונדים לכל סמסטר במקום כזה, נכון?"

"כן, חכמולוגית. אני מודע לזה."

"לא ידעתי שאתה מיליונר בסתר."

"תני לי לדאוג לזה. את רק צריכה להתקבל ולסיים עם ציונים סבירים כדי שיהיה לך עתיד מזהיר לפנייך."

"כן, כבר אמרת את זה. אתה מתחיל להישמע כמו תקליט שבור."

"לא אכפת לי. אני לא אתן לך להתחיל את החיים שלך ללא אפשרויות. והמקום הזה ייתן לך את האפשרויות הרבות ביותר. תתמודדי עם זה ותנסי לחייך."

היא מגלגלת את העיניים, אבל ממשיכה לפסוע לצידי כשאנחנו ניגשים לאישה הלבושה בקפידה שיושבת במזכירות.

"בוקר טוב, אדוני." עיניה משתהות על הפנים שלי שנייה אחת יותר מדי לפני שהיא מביטה באמי. אין לי מושג מה היא רואה על הפנים של הבת שלי — סביר להניח שזעף — אבל עיניה מתרחבות קלות. "במה אני יכולה לעזור?"

"יש לנו פגישה לגבי מועמדותה של אמי רמזי להתקבל לבית הספר."

"נהדר. מר דוונפורט נמצא כרגע בפגישה דחופה, כך שמיס היל תקיים את הפגישה אתכם. אתם יכולים לשבת בינתיים, אני איידע אותה שאתם כאן."

"אני לא מאמינה שאתה באמת חושב שזה רעיון טוב," אמי רוטנת כשאנחנו מתיישבים.

"הזהרתי אותך שהאפשרות לגור איתי מגיעה עם תנאים."

"כן, חשבתי שהתכוונת לשעת עוצר או משהו כזה, לא שאצטרך ללמוד בבית ספר של עשירים מפונקים. אתה יודע שכולם ישנאו אותי כאן, נכון?"

"את לא כאן כדי שיאהבו אותך, אמי. את כאן בשביל העתיד שלך."

"אלוהים, אתה יכול להישמע יותר אבא מזה?" היא מגלגלת את העיניים לעומתי כל כך חזק, שאני לא יכול שלא לתהות אם זה כואב.

"אני רק עושה את העבודה שלי, מותק."

"באמת?" היא מתפרצת ומצמצמת את עיניה לעברי.

"פשוט תסמכי עליי, טוב?"

"נחיה ונראה."

הטלפון שלי מצלצל ואני מוציא אותו במהירות ומעביר אותו למצב שקט לפני שניכנס לפגישה. למרבה הצער, האישה שאנחנו עומדים לפגוש ניגשת אלינו ומסיחה את דעתי.

"אמי רמזי?" היא שואלת, קולה הרך מצלצל באוזניי ומעביר צמרמורות לאורך הגב שלי.

הקול הזה.

אני מכניס את הטלפון חזרה לכיס ומביט באישה שעומדת לפנינו. גופה עטוף בשמלת מעטפת אדומה, פלג גופה העליון מכוסה בז'קט שחור צמוד. שערה הבלונדיני מפוזר על כתפיה והפנים שלה...

פאק.

"פייפר," אני נושף. זה כל כך שקט, שאני לא חושב שמישהי מהן שומעת אותי כשאמי קמה כדי לברך את פניה.

"שלום, אני מיס היל, אני היועצת החינוכית כאן בתיכון נייטס רידג'. שניכנס למשרד?"

אמי עומדת, בעוד עיניי עדיין נעולות על פייפר.

למה היא כאן?

איך יכול להיות שהיא כאן?

ולמה קוראים לה מיס היל?

השם שלה הוא פייפר קולינס והיא הייתה... פאק.

"מר רמזי," היא אומרת, מפנה אליי את עיניה הסגולות. אני מביט בהן ומרגיש כאילו מישהו הכה בחזה שלי עם אלת בייסבול.

ככל שמבטינו נמשכים, אני מרגיש שכל השנים נעלמות, אני שוב בן שמונה־עשרה ומביט בעיניה של הבחורה היחידה שאחזה בלב שלי אי פעם.

החזה שלי מתכווץ כשאני נאבק לשאוף את האוויר שאני צריך. הראש שלי מסתחרר כשהזיכרונות מכים בי.

אני זוכר את עצמי עומד ברחוב וצופה בבית נשרף. אני זוכר את אבא שלי אומר לי להביט טוב־טוב, כי זה מה שקורה כשמישהו בוגד בנו. אני זוכר אותו אומר לי שהוא וידא ובדק ששלושתם טופלו עוד לפני שהשריפה התחילה. ובאותו היום לא היה חשוב לי שהיא בגדה בי. הבחורה שאהבתי יותר מכול נשרפה בבית הזה, ולעולם לא אזכה לשמוע אותה מתחננת לסליחה על כך שהיא ניצלה אותי.

אף אחד לא מתעסק עם הרויאל ריפרס ויוצא מזה ללא פגע. שמעתי את קולו של אבי כאילו זה היה רק אתמול.

זה היה היום שבו החלטתי שסגנון החיים שבו חונכתי לא היה בשבילי. זה היה היום שבו צפיתי בתקוותו של אבי שאמשיך בדרכו גוועת כשוויתרתי על החלק שלי ועזבתי. אם הוא רצה שאחד מבניו ימשיך את הדרך שלו, הוא היה צריך לפנות לאחי הצעיר קרוז לשם כך.

"אנחנו רק צריכים לגשת לכאן." היא מצביעה לעבר המסדרון ופוסעת צעד אחד לכיוונו.

"אבא, אתה בסדר? אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים."

כן, כי זה בדיוק מה שקרה.

"אני בסדר. בואי נרשום אותך לכאן, כן?"

אני קם והולך אחרי הבת שלי לעבר המסדרון, אבל עיניי לא עוזבות את הגב שלה.

מיס היל...

אני חושב שלמיס היל ולי יש הרבה על מה לדבר.