זיכרונותיו של גבר מוכה

פתח דבר

הרבה פעמים שאלתי את עצמי כיצד גבר מגיע למצב שאשתו מכה אותו, משפילה אותו ליד הילדים, יורקת עליו ושורטת אותו בידיו עד כדי כך שהוא נאלץ ללכת עם כפפות גם בקיץ על מנת להסתיר את הפצעים.

הגבר הזה ויתר לאשתו בתשעים וחמישה אחוזים ובחמישה הנותרים ניסה לעמוד על שלו. היא מצידה כמו נרקומן שמתפרק כשהוא לא מקבל את המנה אליה הוא רגיל, התפוצצה עליי.

עמדו בפניי שלוש אפשרויות. הראשונה הייתה להחזיר, אלימות כנגד אלימות. השנייה הייתה לצחוק מולה על הכול, להראות לה שההתנהגות שלה כלל לא שייכת אליי, היא שלה. השלישית היא הדרך הערמומית בה הגבר רץ לפתוח תיק גירושים ברבנות ומיד מקפיא אותו על מנת שיום אחד הוא ישמש ככלי לאולטימטום. ישנה גם האפשרות הרביעית, הצדדית וזאת האפשרות שאני לקחתי. ויתרתי ונדחקתי אל הקיר עד שזכיתי ביושר בתואר ‘גבר מוכה’. לא משנה איפה אתם נמצאים, לא משנה כמה חמור המצב, תעשו הכול, רק לא את מה שאני עשיתי.

פרק 1
תחנת משטרה

אני זוכר שזה היה ביום רביעי בבוקר. 
ישבתי מול חוקר משטרת השכונה, זמיר קראו לו והוא אמר לי ״הוזמנת לפה כי אשתך התלוננה נגדך שאתה צועק בבית. אצלנו בתחנה רואים בחומרה כשגבר צועק בבית כי ברור שבפעם הבאה הוא ינקוט באלימות פיזית״. הייתי המום ממה ששמעתי. חשבתי לרגע ועניתי לו “כבוד החוקר זמיר, אשתי מכה אותי. היא שורטת אותי בפנים ובידיים עד שאני מתבייש ללכת לעבודה. היא צובטת אותי בכתפיים ובזרועות, יורקת עליי, מקללת אותי לפני הילדים ושוברת לי את המשקפיים. כשזה קורה אני צועק: ״די! מספיק! לא יכול יותר! והשכנים לידנו שומעים את זעקותיי. לפעמים אני בורח לחלון ומבקש עזרה״. 
החוקר הביט בי בחצי אמפתיה. כנראה אמרתי את זה בקול אותנטי שעשה רושם שאני לא משקר. הוא הסתכל עליי ברצינות ואמר לי ״אני באופן אישי מאמין לך. אולי זאת המציאות ואולי לא, אבל כרגע אתה מקבל חמשת אלפים ש״ח קנס על תנאי למשך שנה ואם היא שוב תתלונן זה יהיה עשרת אלפים ש״ח. או שתשלם או שתקבל עשרים ואחת יום בכלא״. הסתכלתי עליו בחזרה בעיניים מלאות דמעות כמעט בוכה. ״אז מה אני עושה עכשיו?״ הוא חייך אליי וענה: ״או שתחזור הביתה ותהיה פודל שלה, או שתקליט אותה ואז כף רגלה לא תדרוך כאן יותר״.