ספר הבצלים הירוקים

* 

בחלומי מצאתי את עצמי במכונית נוסעת בשעת לילה. ישבתי במושב ליד הנהג, ואבא שלי המנוח ישב על יד ההגה בשתיקה מחויכת.

ברמקולים של המכונית התנגן לו שיר ישן, עליזה עזיקרי שרה בלחן פרסי "עת יעלה ירח...". הבטתי מבעד לחלון: כביש צר, פה ושם בתי כפר קטנים, חצרות, פנסי רחוב, שדרת ברושים, חורשות אורנים. הכביש התרומם אל גבעה ולי הייתה הרגשה שאולי הלכנו לאיבוד, לא רק במקום אלא גם בזמן. הנוף נראה כמו ארץ ישראל של פעם, בסוף שנות החמישים או תחילת השישים, כמו ציור בספר מולדת.

אמרתי: "אבא, אתה לא חושב שכדאי שנפעיל ג'י־פי־אס?"

הוא הניד את ראשו בשלילה, והמשיך לנהוג בשתיקה בשעת לילה מאוחרת בתוך נוף ילדות.

בינתיים הגיעה הדרך אל מבוי סתום.

אבא סובב את המכונית לאט, אבל הדרך שעלינו עליה עכשיו לא הייתה הדרך ממנה באנו.

"אתה בטוח שאנחנו בדרך הנכונה?" שאלתי.

הוא הנהן לעברי, הכול בסדר, אין מה לדאוג.

ברמקולים של המכונית התנגן שיר חדש, התרווחתי בכיסא, הבטתי בנוף החולף.

שער ראשון
הבהובים

*

כשהייתי בן חמש, רגע לפני השינה, ראיתי מבעד לחלון מלאך ממושקף עם כנפיים. מתרומם, עף לאט־לאט, ונעלם. כל זה נמשך שניות מועטות, ואני ידעתי בוודאות שאינני ישן אלא ער לגמרי. אמרתי לעצמי שאני רואה מלאך, ובכלל לא הופתעתי. הוא היה רציני, ולמשקפיו הייתה מסגרת עבה, כמו של סופרמן כשהוא בן אדם רגיל.

אני עדיין זוכר את פניו.

*

שנות החמישים. אדמה רטובה ומדיפה ריח ניחוח אחרי הגשם הראשון. הבת של השכנים משחקת לבדה בחצר, אולי ארד אליה? אימא מטגנת קציצות. הרדיו פתוח. יש הבטחה באוויר. משהו טוב עומד להגיע. מרחוק נשמע קולו של המכבש הטיפש, בא אלינו לקשקש. אימא מגבירה את עוצמת הקול ברדיו ומפזמת איתו. ריח הקציצות המיטגנות על המחבת מתפשט באוויר ומביא לי שמחה ללב ביחד עם ריח האדמה שאחרי הגשם.

*

כשהייתי כבן שש צלצל הטלפון. שיחה בהולה. אבא ארז תיק ובפנים חמורות מבט יצא מהבית. אימא אמרה שסבא מאיר מת ושאבא נסע להלוויה בירושלים. כששאלתי, מה זה מת? אימא אמרה: "הוא עלה לשמיים." באותו הלילה ראיתי בחלומי להקת ציפורים מקיפה את סבא מאיר. ציפורים נשאו אותו מבעד לחלון למעלה, אל השמיים.

*

מדי פעם בקיץ, בתחילת שנות השישים, הגיע הקרקס האיטלקי לישראל. אהבתי את אווירת הקרקס, המוזיקה, המסתורין, האוהל הגדול, הסוסים שרצו במעגל.

יום קיץ אחד בשעת אחר הצהריים הגענו אל מתחם הקרקס, שנקרא 'קרקס מדראנו'. אבא רכש כרטיסים בקופה ונעמדנו בתור הארוך בכניסה אל האוהל. לפתע, מתוך דחף כמעט בלתי נשלט, חמקתי מהתור והלכתי אל המחנה של אנשי הקרקס ומשפחותיהם, שמוקם מאחורי אוהל המופעים.

בפתחו של אוהל קטן, לצד חבלי כביסה, חביות עץ, ערבוביית חפצים ובדים צבעוניים, ראיתי שני ילדים בערך בגילי, יושבים על גזע עץ ואוכלים לחם עם ירקות. הם היו שחומי עור, ושניהם הביטו לעברי בעיניים גדולות וסקרניות, עם כתמי בוץ על הידיים ועל הפנים.

לרגע אחד רציתי לברוח ולחבור אליהם, להצטרף למשפחת הצוענים, להיות נוסע סמוי בקרקס הנודד הזה, להגיע איתו לארצות רחוקות, לחוות הרפתקאות כמו אלה שקראתי עליהן לפעמים בספרים. אבל מייד חשבתי שאימא ואבא שואלים את עצמם לאן נעלמתי, ובתחושת בהלה, כאילו עפתי גבוה מדי, חזרתי מייד אל התור.

מאז חלפו שנים, הקרקסים נעלמו מכיכרות העיר, וכנראה טוב שכך, אבל לפעמים אני חושב שהייתי רוצה לצאת למסע הופעות בארץ ישראל באוהל עגול שעובר ממקום למקום, מלקט ניצוצות ומפזר צלילים.

*

באחד הימים ניגשתי לסבא שלי אברם, שביקר אצלנו ברמת יצחק, ואמרתי לו שאני רוצה להיות דתי. הייתי בן שבע, או לכל היותר בן שמונה. הוא פתח סידור, הראה לי את 'קריאת שמע שעל המיטה', ואמר לי לקרוא את זה כל לילה לפני השינה.

"ככה מתחילים להיות דתיים," הוא אמר.

במשך שבועיים עשיתי בדיוק את זה. אחר כך זה התפוגג. ההורים בכלל לא שמו לב, לא בשעה שקראתי קריאת שמע ולא בשעה שלא קראתי, וסבא לא שאל אותי אם אני עדיין רוצה להיות דתי.

לפעמים אני שואל את עצמי למה הוא לא אמר לי להתחיל בהשכמת הבוקר, באמירת 'מודה אני לפניך', בנטילת ידיים.

סבא בחר להתחיל מהלילה, רגע לפני הצלילה לשינה, אולי כי הרגעים האלה קובעים איך תהיה ההתעוררות. ויהי ערב ויהי בוקר, ברוך המאיר לעולם כולו בכבודו.

*

הייתי בן עשר כשעברנו דירה משכונת הג'ורה שבמורד הר הבנים אל רחוב ריינס בגבעתיים. יום אחד אחר הצהריים אימא ישבה על המרפסת שקועה בספר. אני יצאתי לשחק בחצר הבית החדש. מעבר לכביש שעוד לא נסלל השתרע עד האופק הפרדס הגדול, ונמשכתי לצאת אליו. לא יודע כמה זמן הלכתי, אולי חצי שעה. חציתי את הפרדס והגעתי אל חורשת אורנים גדולה, וגם אותה חציתי בלי לחשוב, משהו קרא לי לעבור את החורשה הזאת. מן החורשה יצאתי אל שכונה אחרת, זרה ולא מוכרת. בתים פרטיים, אנשים בחצרות, מכולת בפינת הרחוב, מכונית עוברת בנסיעה איטית. שוטטתי בין הבתים, מרגיש זרות גדולה ופחד סתום, כאילו הייתי בארץ אחרת, בעולם אחר. הלכתי רחוק מדי, אימא בטח דואגת, כולם כבר יוצאים מדעתם מרוב דאגה. ייקח לי הרבה זמן לחזור את כל הדרך הזאת, והנה עוד מעט הערב יורד ואולי אלך לאיבוד בחורשה או בפרדס. חזרתי אל השביל ומיהרתי הביתה. חציתי חורשה ופרדס, והנה הבית. עליתי במדרגות ופתחתי את הדלת. אימא ישבה במרפסת, שקועה בספר. היא הרימה את ראשה לקראתי, חייכה, וחזרה לקרוא.

סינָיָה או: הקריירה הקולנועית שלי

בילדותי הייתה לנו דירה קטנה, קומת קרקע, ברמת יצחק. בשכונת הג'ורה, שקיבלה את שמה מקילוח מי הביוב שזרם שם לפעמים. גרנו בצל הגבעה שנקראת הר הבנים, ואנחנו קראנו לה הר לווייתן. אולי בגלל צורתו, שמתרוממת מעל רמת יצחק כמו לווייתן שיוצא מהמים לשאוף אוויר, או שזה היה לווייתן שנסחף לרמת גן, נרדם, וצלל לעומק גבעת הכורכר.

בכתובים מצאתי שקראו לגבעה הזאת גם 'אל מועלקה', כלומר 'התלויה באוויר', ואני, ילד קטן בן ארבע חמש ושש, נמשכתי מאוד אל האוויר הזה התלוי מעל לשכונה הצפופה והאפורה ובכל שעה פנויה טיפסתי במעלה הגבעה. היו שם סלעים, עצים, שדות. מרחב גדול להרפתקאות דמיוניות, כמו בסרטי ההצגות היומיות שהייתי רואה בבתי הקולנוע השכונתיים גל־אור ולילי. כשהייתי יוצא מבית הקולנוע אחרי צפייה במערבון, הייתי דוהר במורד עוזיאל על סוס ופוגש אינדיאנים על הר לווייתן; אחרי סרטי טרזן הייתי עולה להר, שואג, מטפס על עצים; אחרי סרט ריגול הייתי נצמד לקירות, חומק הביתה דרך חצרות אחוריות.

בהקרנות של ההצגות היומיות הסרטים היו שונים מהסרטים שהוקרנו בערב למבוגרים. בדרך כלל הוקרן גם סרט קצר: צ'רלי צ'פלין, באסטר קיטון, או לורל והארדי (השמן והרזה). והיה סרטון חדשותי, היומן של גבע בשחור־לבן, דרמטי ופטריוטי מאוד: "מאות ילדים נופפו בדגליהם כשנשיא המדינה הגיע אל העיר דימונה." ראיתי את 'הזקן והים' בקולנוע לילי, באולם כמעט ריק. לא ידעתי אז מי היה הסופר ארנסט המינגוויי, שהסרט נעשה על פי הרומן שכתב. נעצבתי לראות את הדייג הזקן נאבק בדג הגדול. הבדידות שלו נגעה לליבי. בקולנוע גל־אור ראיתי את 'שמשון ודלילה' ההוליוודי, וכמה בכיתי, הו אימא, כמה בכיתי, כשהפלשתים ניקרו לשמשון את העיניים. כשהגעתי הביתה נכנסתי ישר למקלחת לשטוף את העיניים האדומות, שלא יראו, אבל אימא קלטה אותי ושמעתי אותה אומרת לאבא: "אסור לתת לילד הזה ללכת לסרטים לבד!"

אף פעם לא שאלתי את אבא למה הוא ואימא עברו מירושלים לרמת גן ולא לתל אביב. הרי ידעתי שאבא יעקב היה שחקן, וירד לשפלה בעקבות העבודה בתיאטרון, וכל התיאטראות היו ממוקמים אז במרכז תל אביב. אבל אולי זה היה בגלל מחירי הדירות, ואולי הרגיש שרמת גן יותר דומה לירושלים, יותר עממית ושכונתית.

חוץ מעבודת המשחק בתיאטרון ובלהקת 'זרקור' שהקים עם אלברט כהן, אבא גם לימד תנ"ך ודרמה בבתי ספר. יום אחד, כשהייתי בן שמונה, הוא בא וסיפר שבמאי הקולנוע אילן אלדד יצר איתו קשר ושאל אם יש במקרה בחוגים הדרמטיים שלו ילד שחרחר כבן שבע או שמונה שיכול לשחק בדואי. אבא חשב שאני יכול להתאים. הפגישה עם הבמאי התקיימה בפסז' דיזנגוף, שהיה בשבילי כמו מסדרון שהוביל לעולם אחר. אילן היה נעים וחייכני. אחרי שיחה קצרה החליט שאני מתאים לשחק את עזיז, אחיה הגדול של התינוקת סיניה. הצילומים יתחילו בעוד כמה שבועות בחולות של ראשון לציון, הוא אמר. זה תפקיד גדול, אצטרך להיות למעלה מחודש באתר הצילומים כל יום, ויהיו גם צילומי לילה. הם יבקשו אישור לשחרר אותי מלימודים בזמן הזה, ואצטרך ללמוד קצת ערבית.

בדרך לרמת יצחק, במכונית הילמן של אבא, הדמיון שלי התחיל לעוף מפסז' דיזנגוף לסיני ומשם לאמריקה. הוליווד, הנה אני בא.

התסריט של הסרט 'סיניה' נכתב על ידי משה הדר בעקבות סיפור אמיתי. בזמן מלחמת סיני מצא קצין צה"ל תינוקת בדואית פצועה במאהל שכל יושביו נהרגו בהפגזה. הוא הביא אותה לארץ ורצה לאמץ אותה. אחרי דין ודברים הוחלט שהילדה צריכה לגדול במשפחה ערבית. היא הובאה לנצרת וגדלה בביתו של חבר הכנסת פארס חמדאן. בשלב מסוים בחייה חזרה אל אחיה הבדואים בנגב, נישאה והקימה משפחה.

הסרט נפתח בצילום של סיניה האמיתית, כבת עשר, יוצאת עם חבורת ילדות לחצר. היא שומעת קול רעם של מטוס, מביטה לשמיים, ומכאן הסרט פונה אחורה בזמן וחוזר אל מלחמת סיני.

חודש עבר ואבא לקח אותי במכונית שלו לאתר ההסרטה בחולות ראשון לציון. את הדרך הזאת היינו עתידים לעשות הרבה בזמן הקרוב, גם בלילות, על כביש צר שמתפתל בחשכה בין שדות וחולות מדרום לתל אביב. האתר היה ממוקם במרחב של דיונות חול צהובות והיו בו מאהל בדואי, כמה עיזים, באר מים, ולצידם אוהלי הלבשה ואוכל, וכל ציוד הצילום, התלבושות והאביזרים הרבים.

התוודעתי לשחקנית דינה דורון, האימא הקולנועית שלי ושל סיניה. היא הייתה קורנת ויפה, ומייד התאהבתי בה, אהבה תמימה של ילד. אחר כך התברר שגם הבמאי אילן אלדד התאהב בה, ומאז ועד היום הם ביחד.

הלבישו אותי בג'לבייה מפוספסת, מרחו לי קצת פחם על הפנים, והתחלנו לצלם את הסצנה הראשונה: אני מוביל עז אל באר המים שמעבר לגבעה. אילן נתן את הוראות הבימוי בנימה שקטה וממוקדת. אקשן. התעלמתי לחלוטין מהמצלמה. שכחתי מקיומה. נשכחה ממני גם שכונת הג'ורה, רמת יצחק, כיתה ג' בבית הספר 'עליות'... הייתי במקום הטבעי שלי, ילד בדואי חולמני, מסתובב עם העיזים שלו בדיונות הפתוחות, מקשיב לשקט הכביר, לדנדון הפעמון על צוואר העז, כאילו כאן תמיד חייתי והייתי.

בערב, כשחזרנו, השיכונים האפורים של רמת גן נראו לי משמימים. רציתי לחזור כמה שיותר מהר לחולות הצהובים.

אחרי כמה שבועות בדיונות של ראשון לציון עבר מחנה ההסרטה למדבר ממש, בנגב. במשך כשבוע התאכסַנו בבית מלון בבאר שבע ומשם יצאנו כל יום דרומה. בפעם הראשונה בחיי נשארתי ער עד הבוקר וראיתי את איילת השחר. גיליתי את קסם גחלי האש בלילה תחת שמי כוכבים, את הדממה הדקה של הנוף המדברי.

כעבור כשישה שבועות חלפו ימי הצילום ונמוגו כחלום, ונאלצתי לחזור לשגרת הלימודים והחיים ברמת יצחק. התגעגעתי למרחבי המדבר, לדיונות הזהב, לריח המדורה, למאהל שהפך לבית. המחנכת של כיתה ג' בבית הספר 'עליות' התלוננה בפני הוריי שיצאתי מהמסלול. זה היה נכון. לא בטוח שחזרתי אליו עד היום.

לפעמים אני עובר בראשון לציון מערב בדרכי דרומה. הדיונות המוזהבות הפכו לקניון הזהב, ואבא ואימא הפליגו כבר מזמן אל המרחב. הקריירה הקולנועית שלי לא התקדמה מאז. נשארתי לגור ברמת גן, לא רחוק מרמת יצחק. בתי הקולנוע גל־אור ולילי כבר לא קיימים, אבל הילד הבדואי עזיז עדיין הולך איתי.

העציץ

מדי פעם אני נוסע במכונית ועובר ברחוב שבו עומד הבית שהוריי גרו בו ונזכר באותו אחר הצהריים שבו אימי שאלה אותי אם ארצה לבוא איתה למשתלה לקנות עציץ למרפסת. יכולתי לסרב, הייתי אז מנוכר ומדוכא, מובטל מעבודה ואהבה. ובכל זאת הסכמתי לצאת איתה למשתלה ובחרנו שם עציץ ובו עץ קטן, דמוי אשוח.

פתאום אמרה אימי שהיא מרגישה רע, שאין לה אוויר, שהיא חייבת לצאת מייד מהמקום.

"מה עם העציץ?" שאלתי.

היא אמרה: "לא חשוב עכשיו העציץ."

אמרתי לה שתצא לחצר ושאני תכף בא.

אימא יצאה ואני רצתי לקופה, שילמתי על העציץ ולקחתי אותו. הלכנו יחד בשתיקה אל המכונית. במכונית הנוסעת, ליד החלון הפתוח, היא אמרה שעכשיו הוטב לה, ושטוב שלא ויתרתי על העציץ.

אחרי כמה חודשים היא התקשרה ואמרה שהעץ צומח מהר מאוד, ושכדאי שאבוא ואשתול אותו בחצר כי העציץ כבר קטן מדי בשבילו. חפרתי גומה, שתלתי את העץ והשקיתי אותו.

מדי פעם אני נוסע במכונית ועובר ברחוב שבו עומד הבית שהיה בית הוריי ורואה את העץ שצמח לתפארת עומד שם בחצר הבית המשותף, זקוף וירוק, יותר גבוה מהבניין, זיכרון חי לאותו אחר הצהריים שהלכתי למשתלה עם אימי, בשנה האחרונה לחייה.

*

לפעמים היו ההורים נוסעים ללילה או שניים, והחברים שלי היו באים. היה את הלילה ההוא שבו מושקו צביקה ואני נשארנו ערים עד הבוקר, מקשיבים לאור נרות ל'אדאג'ו' של אלבינוני ול'הימנון' של סגול כהה, והיה הלילה שאחרי סיבוב בכרם התימנים יצאנו שבעה חברים למסע בדירת הוריי, שהפכה לחללית למשך שבע שעות מחוץ לזמן. לא כולם נחתו בשלום. לא כולם חזרו עד היום.

המורה לספרות

מטר עז ניתך על גבעתיים לסירוגין באותו הערב. לא מצאתי את מקומי. לא בסלון ולא בחדר שלי, לא בְּתקליט, לא בספר. צלצלתי לכמה חברים, אחד היה עסוק ואחד לא היה בבית.

אימא ואבא ישבו בסלון. אמרתי להם שאני יוצא לסיבוב קצר ברגל.

"קח מטרייה," אבא אמר.

"לא צריך, כרגע אין גשם," אמרתי בחוסר סבלנות.

"כן, אבל עוד מעט יכול לרדת, ואתה תירטב."

"אז אני אירטב," טרקתי מאחוריי את הדלת, יודע שאני משאיר אותו ככה, מודאג, אולי גם נעלב, ואני כבר מתחרט, אבל ממשיך לרדת במדרגות אל הרחוב.

צעדתי במורד הרחוב, פניתי ימינה בהצטלבות. זו הדרך שבה הייתי הולך לבית הספר עם אלברט סיגאווי, הבן של השכנים שעלו מלבנון. לפעמים היינו פוגשים בדרך את אבי אדרי, מתבדחים, ממתיקים סוד על ציפורה פרנק ואפרת רוזנבאום. אבל עכשיו הלכתי לבד — איפה אלברט, אולי בניו יורק? ואיפה אבי, לא יודע — ואני כבר באמצע שנות העשרים, לא מוצא מנוחה. עברתי ליד בית הספר היסודי כצנלסון, פניתי שמאלה, המשכתי ללכת ברחוב מעיין כשגשם חזק מאוד החל לרדת. הייתי חייב למצוא מחסה. נכנסתי לחצר של אחד הבתים ועמדתי מתחת לעמודים.

למרות שהייתי במרחק עשר דקות הליכה מהבית, הרגשתי רחוק. זר, בודד ומנוכר במקום לא מוכר. וכן, בטח, היה לי קר. אור נדלק בחדר המדרגות. הסתתרתי מאחורי עמוד בין הצללים.

להפתעתי, האיש שהופיע לבוש בבגדי בית נוחים וחמים, עטוף בחלוק ונעול נעלי בית, היה צבי צבר - המורה שלי לספרות בבית הספר התיכון. הוא יצא מבעד לדלת הבניין, בידו פח אשפה, שיבה זרקה בשפמו העבות, ולא הבחין בי כלל. עקבתי אחריו ממקומי מאחורי העמוד, התבוננתי בו הולך לביתן האשפה, חוזר, נעמד לרגע קצר, מביט בגשם היורד, מביט למעלה אל השמיים, נושם עמוקות וחוזר הביתה.

הדלת נסגרה מאחוריו, וכעבור דקה כבה האור בחדר המדרגות.

האם הרגיש שמישהו מתבונן בו בחושך, פליט של החיים, חסר בית, ולוּ לרבע שעה? האם חשב על איזו מטפורה ספרותית שקשורה לגשם, שאולי קרא, לימד, או רצה לכתוב? האם ידע שיום אחד תלמידו לשעבר, שעכשיו צופה בו כמו רוח מבין הצללים, ישב ויכתוב את הרגע ההוא אחרי ארבעים שנה, פחות או יותר? אולי נזכר בנעוריו, כשהיה חייל באוהל סיירים קטן, חשוף לגשם, וחשב כמה טוב לעלות עכשיו בחזרה לבית חם.

אחר כך הייתה הפוגה קלה בגשם וחזרתי הביתה.

אימא ואבא עדיין ישבו בסלון.

אבא אמר: "נו, נרטבת?"

"לא, כשירד גשם תפסתי מחסה."

"אתה עקשן, אתה יודע?" הוא אמר.

"אתה צודק, אבא."

המשך בספר המלא