תאמיני, זה אפשרי

פרולוג

נולדתי על קו החוף בישראל להורים מדהימים. בת שנייה מבין ארבע בנות. גדלתי בבית אוהב ושמח עם בסיס איתן. ההורים שלי גדלו שניהם באותה השכונה, אבל רק שנים רבות אחר כך הצמיחה הידידות ביניהם חברות, שהתפתחה למערכת יחסים אוהבת. הם התחתנו, והחלו במהרה להקים את המשפחה שלי. ראשונה הגיעה רונה, אני הגעתי שנתיים אחריה, מאיה נולדה ארבע שנים אחריי, ואחרונה חביבה הייתה נועה, שהצטרפה שש שנים אחרי מאיה. כולן נשואות ובעלות משפחה. ההורים שלי היו יחד 40 שנים, כשמתוכם הם היו נשואים 35 שנים, והיוו עבורי מודל לדוגמה.

אבא שלי היה איש מדהים, בעל ידי זהב ולב רחב. הוא היה חבר נאמן ואב טוב. תמיד היה שם בשבילנו כשהיינו צריכות אותו. תמיד עזר ותמך. הוא היה אדם אהוב מאוד ועשיר בחברים קרובים. הוא עבד כחונך לאנשים פגועי נפש - עבודת קודש. הוא היה להם אוזן קשבת, והעניק להם תמיכה מורלית כשהיו זקוקים לה. בגיל 57, לאחר שנה וחצי של מאבק במחלת הסרטן, הוא נפטר. מותו היה אובדן קשה, וזעזע את כל המשפחה.

אימא שלי היא אישה חזקה ועצמאית, שתמיד ידעה מה היא רוצה. היא שירתה בצבא במשך עשרים וחמש שנה עד שהגיעה לגיל הפרישה. לאורך כל השנים בהם שירתה בצבא היא שילבה חיי משפחה וזוגיות בהצלחה מעוררת קינאה. היא דאגה לכולנו: רשמה לחוגים, הגיעה לימי הורים, וידאה שתהיה לנו ארוחה חמה מדי יום, הקשיבה לכל אחד ואחת בבית, תמכה בנו, ובאופן כללי ניצחה בהצלחה על התזמורת הזאת שנקראת בית וחיי משפחה. היא ניצלה את הזמן שהתפנה לה עקב הפרישה מהצבא להשקעה במשפחה, שהחלה להתרחב, ובתחביבים שונים שהזניחה במהלך השנים. היא יצירתית וכישרונית, וזה ניכר בכל תחביב שעסקה בו. היא הצליחה בכול.

הייתה לי ילדות שמחה ומאושרת, מלאת זיכרונות טובים בחיק המשפחה הגרעינית והמורחבת. גדלתי במשפחה מלוכדת, חזקה ותומכת. מערכת היחסים של כולנו, אחת עם השנייה, הייתה טובה וקרובה. אף פעם לא היינו לבד. אף פעם לא הרגשנו בודדים. הבית היה בית תומך, מלא חגיגות ימי-הולדת, חברים וחברות ושוקק חיים. בית יציב.

עברתי את המסלול הרגיל בחייה של ילדה ישראלית: למדתי בבית-ספר יסודי במשך שש שנים, ובסופן עברנו חבריי ואני לחטיבת הביניים ולתיכון. לא אהבתי ללמוד, אך סיימתי עם בגרות מלאה, כדי "להשאיר את כל הדלתות פתוחות בפניי". לאחר סיום התיכון, התנדבתי לשירות לאומי במשך שנה. גדלתי בבית שבו התרומה החברתית היא משמעותית ובעלת ערך עליון. היה לי חשוב לקחת חלק בחברה הישראלית ולתרום לחברה.

בסיום השירות הלאומי תכננתי לשלב בין טיול לעבודה; לראות עולם, לחקור ולהכיר מקומות חדשים. בדיוק אז התגלגלה לידי הזדמנות פז לעבוד ולחיות בארצות הברית, להכיר את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לנשום אוויר זר, להתגעגע הביתה, להכיר את עצמי. וכך עשיתי. כשחזרתי לישראל, בגיל 22, התקבלתי לעבודה בחברת תקשורת גדולה. התחלתי בתפקיד זוטר ולאט-לאט הוכחתי את עצמי והתחלתי לעלות בסולם הדרגות, להתפתח ולהתקדם. זאת הייתה תקופה חיובית בחיי, שבה כישוריי הוערכו מאוד בחברה, ויצרתי לעצמי שם חברויות טובות וקרובות. אבל למרות הכול, היה חסר לי משהו. הרגשתי שאני רוצה לעשות שינוי כלשהו, לקדם את עצמי ואת היכולות שלי הלאה.

פרק 1
2005

הצעד הראשון שנקטתי לקידום האישי שלי היה שיפור הבגרויות. נרשמתי לבית-ספר אקסטרני, שמסייע לתלמידים שרוצים לשפר את הציונים שלהם או לכאלה שנכשלו במבחני הבגרות. בחרתי בלימודי אנגלית וגיאוגרפיה. הרגשתי שזאת הזדמנות מצוינת לשפר את האנגלית שלי במקביל לשיפור ממוצע ציוני הבגרות שלי.

ביום הראשון לתחילת הקורס התיישבתי בשולחן פנוי, ובחנתי בסקרנות את האנשים אשר יהיו חבריי למסע בחודשים הקרובים. ופתאום הוא נכנס; בחור צעיר עם "בייבי-פייס", קוקו קטן וכובע מצחייה. שמו אדם, והוא היה יפה כמו שחקן קולנוע. התרגשתי, הוא מאוד מצא חן בעיניי. רציתי להכיר אותו יותר. לאכזבתי, בשיעורים הבאים לא נוצר קשר בינינו. מדי פעם הנהנו לשלום והחלפנו מבטים, אך שום דבר לא קרה. חג הפורים הביא אתו את ההזדמנות: במקום העבודה שלי ארגנו מסיבת פורים באותו הערב שבו הייתי צריכה להגיע ללימודים. מכיוון שלא יכולתי להגיע, שאלתי אותו אם יוכל להביא לי את הדפים שיחולקו בשיעור. הוא הסכים ושאל לכתובת המגורים שלי. התברר כי אנחנו גרים ברחובות מקבילים באותה השכונה, אך מעולם לא נפגשנו.

"אם זה לא סימן מלמעלה, אז אני לא יודעת מה זה סימן", חייכתי לעצמי.

ביום שישי הגיע אדם לבניין שבו גרו הוריי וצלצל באינטרקום. זה היה יום נעים, אווירה רגועה של יום שישי. ריח בישולים ומוזיקה שמחה בקעו מחלונות השכנים. כשפתחתי את דלת הכניסה, רוח קרירה קידמה את פניי. חייכתי אליו חיוך רחב, והוא חייך אליי בחזרה ומסר לי את הדפים משיעור אנגלית. התיישבנו על ספסל בלובי והוא הסביר לי את נושא השיעור, המטלות ושיעורי הבית. הסתכלתי עליו, מקווה שיזמין אותי לצאת איתו. אדם בחן את פניי והציע לי לצאת איתו, כאילו קרא את מחשבותיי. מתרגשת כולי, הסכמתי.

אדם הגיע לאסוף אותי בשעות אחר הצוהריים המאוחרות, כשהיום החל להתקרב לסיומו. אני זוכרת את הערב הזה כאילו הוא היה אתמול. אדם לבש מכנסי ג'ינס כחולים וסריג שחור. נדף ממנו ריח בושם גברי, שהותז בדיוק בכמות הנכונה. הוא היה גבוה, רזה ושרירי. פניו היו מגולחות למשעי, מדגישות את עיניו הגדולות ואת חיוכו הרחב, שקידם אותי בשמחה. כשיצא מהרכב פתח לי את הדלת. הרגשתי חשובה ומיוחדת והתרגשתי מהמחווה הרומנטית והאבירית. נכנסתי לרכב בזריזות וחגרתי את עצמי. אדם סגר את הדלת ברכות והצטרף לצידי במושב הנהג. יצאנו לבית קפה על חוף הים. זה היה מקום נהדר לפגישה ראשונה. ריח הים המשכר והשקיעה המרהיבה היוו תפאורה מושלמת לדייט מושלם. אדם התגלה כאיש שיחה מעניין והשיחה קלחה בטבעיות. העלנו נושאי שיחה רבים והרגשתי שמצאתי את אהבת חיי. כשהחזיר אותי חזרה לביתי, כמו ריחפתי על ענני אושר עם חיוך דבילי, שמרוח על הפנים שלי. הוא היה מושלם. הדייט היה מושלם. הכול היה מושלם.

שבוע לאחר הפגישה שלנו ציין אדם את יום הולדתו ה-23 והזמין אותי לחגוג אתו ועם חבריו. התרגשתי מאוד מההזמנה ומהמשמעות שלה: הוא מכיר לי את החברים שלו. זה לא משהו חולף, אני מוצאת חן בעיניו גם כן! מסיבת יום ההולדת נחגגה בפאב ברמת-אביב. כשהגענו, כל החברים כבר היו במקום. האווירה הייתה כיפית ומשחררת. כולנו שתינו, צחקנו ורקדנו. בסוף הערב אדם הסיע אותי הביתה. כל הדרך שוחחנו. כמות הנושאים לשיחה הייתה ענקית, לא היה רגע משעמם אחד בחברתו. לא רציתי שהנסיעה תסתיים. כשהגענו אל הבית שלי הרחוב היה שקט, פרט לצלילי העצים המתנודדים בשקט עם הרוח, הלילה היה שליו, כולם ישנו. אדם דומם את המנוע והסיר את חגורת הבטיחות. עשיתי כמוהו וסובבתי את גופי לכיוונו. מוזיקה רכה התנגנה ברקע. זה היה רגע קסום, הרגשתי שהזמן עצר מלכת. הסתכלנו זה בזו, מחייכים בביישנות. המבטים שלנו ננעלו, והרגשתי שאני טובעת בתוך עיניו, כאשר לפתע הוא רכן ונישק אותי נשיקה לוהטת. הנשיקה הכי טובה שהייתה לי אי-פעם. כשיצאתי מהאוטו, שוב ריחפתי על ענני האושר בדרך הביתה.

שמחתי שהקשר בינינו מתחיל להתקדם. לאחר חודשיים נהדרים שהיינו יחד, התחיל אדם להיות מרוחק ולהתנהג בקרירות. כשנפגשנו שאלתי אותו מה קרה, הייתי בטוחה שהוא דווקא מחבב אותי ואני מוצאת חן בעיניו. הוא סיפר לי שהוא מאוד מבולבל, הוא נפרד מהחברה שלו חודש לפני שהכיר אותי. הוא היה איתה במשך כל זמן שירותו הצבאי. כעת הוא שוקל לנסוע לטיול של חצי שנה בדרום אמריקה. הייתי מופתעת ומאוכזבת. מצד אחד אני ממש מחבבת אותו, והייתי רוצה לראות את הקשר שלנו מתפתח. מצד שני חצי שנה זהו פרק זמן ארוך, בייחוד לקשר שנמצא רק בחיתוליו.

פרק 2

ימים ספורים לאחר השיחה שלנו, בעודי מנסה לעכל את הבשורה, אדם סיפר לי שהוא קנה כרטיס טיסה לקיץ.

"אולי תצטרפי אליי"? הוא שאל. הוא מאוד רצה בזה וגם אני רציתי, אבל לא יכולתי. היו לי מחויבויות אחרות שלא יכולתי לבטל, ובדיוק קניתי את הרכב הראשון שלי ועבדתי בעבודה מאוד טובה. אדם נסע לבד. במשך כל זמן הטיול שלו שמרנו על קשר רציף באימיילים ובמסנג'ר. הוא סיפר לי איפה הוא מטייל ומה הוא עושה, שלח לי תמונות עם נופים עוצרי נשימה וסיפר על חוויות מרתקות. בכל פעם הוא סיים את האימיילים או את השיחות בביטויי געגועים, כמו כמה אני חסרה לו וכמה הוא בודד בלעדיי.

הוא המשיך לספר לי כל הזמן כמה יפה ונחמד שם, כמה ישראלים הוא פגש וכמה אנשים חדשים הוא הכיר. הוא לא הפסיק לשתף אותי ברצון שלו, שאחווה אתו את הרגעים הקסומים הללו ושאהיה חלק מהחוויה הזאת, עד שבסופו של דבר השתכנעתי להצטרף אליו. האמת היא שזה לא היה קשה לשכנע אותי, בעיקר כי לצד העבודה אותה אומנם אהבתי, חיידק הטיולים וההרגשה הנעימה שהייתה לי כשהגעתי למקומות עוצרי נשימה, דחקו בי להמשיך לטייל במקומות שונים בעולם. מאותו הרגע שהוא נישק אותי ברכב, רציתי להיות אתו. שימח אותי מאוד, שגם אחריי שלושה חודשים הוא עדיין חושב עליי ורוצה שאהיה חלק מהטיול הגדול שלו. החמיא לי שהבחור היפה הזה, שיכול להשיג כל בחורה בעיקר בטיול כזה חסר מחויבות, רוצה דווקא אותי. הסכמתי להצטרף. אדם הציע שניפגש באמצע הדרך, ואני התחלתי לברר על דרום אמריקה. נרתעתי מביקור בפרו ובוליביה, כי הבנתי שהן מדינות עולם שלישי לא בטוחות, וזה פחות התאים לי. מה גם שהוא כבר היה שם, כך שאם רציתי להיפגש אתו הייתי צריכה להגיע ליעד הבא שלו. עניין אותי הרבה יותר לבקר בארגנטינה, צ'ילה וברזיל. הוא עדכן אותי שהוא בדרכו לברזיל מארגנטינה, ולכן החלטתי להתחיל את הטיול מארגנטינה; אפגש אתו, אראה קצת את המדינה היפיפייה הזאת, אחווה אותה, ואז נמשיך את הטיול יחד לברזיל. התרגשתי מאוד לפגוש אותו, לא יכולתי כבר להמשיך לחכות שזה יקרה! התפטרתי מהעבודה, וקניתי כרטיס טיסה לשלושת החודשים האחרונים של הטיול של אדם. לאחר קניית הכרטיס עדכנתי את אדם בהתרגשות כי אני בדרכי אליו, ושאלתי איפה ניפגש. במקום ההתרגשות שקיוויתי לשמוע בקולו, הוא הודיע לי כי הוא לא יגיע לפגוש אותי, כפי שסיכמנו, היות שהוא לא בטוח באיזה מסלול הוא רוצה להמשיך, ואולי הוא דווקא כן ייסע לקולומביה ולאמזונס. הוכיתי הלם. קיוויתי שהוא ישנה את דעתו. שוחחתי עם אימא שלו, וביקשתי ממנה לדבר אתו ולהסביר לו שההתנהגות שלו לא מתאימה. יום לפני הטיסה, בעודי חוזרת מבילוי עם חברות, עדיין חיה באי-ודאות בנוגע לטיול ולאדם, אימא של אדם, בתיה, התקשרה לעדכן אותי שאין שינוי, והוסיפה שהיא מצטערת. כך מצאתי את עצמי עולה על המטוס בידיעה שאני מטיילת לבד. כשנחתתי, נסעתי להוסטל שבו היינו אמורים לישון, שם הכרתי אנשים חדשים והחששות שלי קצת נרגעו, אבל את ההתרגשות החליפה האכזבה. התאכזבתי מכך שאפשרתי לעצמי להיגרר אחריו לקצה השני של העולם, והוא, מבלי להתנצל אפילו, ביטל את המפגש איתי. חששתי לטייל לבד אך רציתי לממש את הכרטיס ואת ההזדמנות לבקר במקומות חדשים. טיילתי במשך שלושה חודשים ארוכים ונהדרים, טעמתי טעמים חדשים, נחשפתי למראות עוצרי נשימה, צברתי חוויות מדהימות, פגשתי אנשים מעניינים וחזרתי לישראל חודש אחרי אדם.

הייתי אז צעירה ותמימה, ילדונת בת 22, ולא ידעתי לקרוא את הסימנים כפי שאני מבינה אותם היום. אני לא פסיכולוגית ולא מתיימרת להיות מאבחנת אישיותית, אבל האופן שבו אדם התנהל איתי - הניע אותי כאילו אני בובה על חוט בלי שאשים לכך לב - מרוכז מאוד בעצמו ובעיקר במה שהוא רוצה, במה שהוא חושק, בלי לקחת בחשבון אותי או את הצרכים שלי, ובאותה העת לעטוף את זה בעטיפה יפה של אהבה, געגועים ורומנטיקה - לדעתי זאת פשוט הפרעת אישיות. שילוב של נרקיסיזם ופסיכופתיות. לאחר מסע הייסורים שהוא העביר אותי, ובעקבות כתיבת הספר הזה צללתי לתוך התחום הזה ולמדתי אותו, בעיקר כדי להבין מה קרה לי, מה עברתי. בהתחלה חשבתי שאני היא זאת שלא בסדר. הוא כל הזמן האשים אותי, אבל באיזשהו שלב הבנתי שכן, אני לא מושלמת, אבל האשמה היא לא בי. והכי חשוב, הבנתי שאני בסכנה ורציתי לדעת מול מה אני מתמודדת. המקרה הזה, שבו הוא שכנע אותי להיפגש אתו בקצה השני של העולם, כי הוא מתגעגע ואז להחליט שהוא משנה מסלול בלי לחשוב על הסכנות האורבות לבחורה המטיילת לבד, כמו גם העובדה שקניתי כרטיס והתפטרתי מעבודתי רק למענו, היו סימני האזהרה הראשונים אותם הייתי צריכה לראות ולקום וללכת. במקום זה, הייתי מסנוורת לגמרי מאדם ומהגעגועים אליו. אבל לא אקדים את המאוחר.

לאורך הטיול שמרנו על קשר, אך הפעם התחלפו התפקידים: אדם בארץ ואני בחו"ל, מטיילת ונהנית. הוא המשיך ואמר לי לאורך כל הטיול שלי כמה טוב שאני לומדת ליהנות לבד, ואני העדפתי להתמקד בהנאה שלי. גם הישראלים שפגשתי הקלו על כך, והתחושה על בגידתו של אדם התמוססה עם הזמן. כשהגעתי חזרה לארץ, עוד באותו היום, נפגשנו. הכימיה בינינו הייתה מדהימה והחיבור היה מיידי. עכשיו, אחרי שהוא עשה את הטיול הגדול של 'אחרי הצבא' ואני ראיתי קצת עולם, אפשר היה להתקדם עם הקשר. למרות הרצון העז שלי לפתח את הקשר חששתי להתאכזב, ובניגוד לתחילת ההיכרות שלנו, הפעם לא יזמתי אלא נתתי לאדם להוביל.

אדם הוא בעל עין טובה וכישרון צילום טבעי. לאורך הטיול שלו הוא תיעד בהמון תמונות מדהימות את המקומות האקזוטיים שראה, התמקד בפרטים הקטנים, והוסיף קסם לסיטואציה פשוטה. הוא רצה ללמוד צילום ולהתחיל בקריירה מקצועית, ולכן כשהוא שמע שההורים שלי מחפשים צלם לאירוע בת המצווה של אחותי הקטנה, הוא הציע את שירותיו, ואנחנו שמחנו לתת לו את האפשרות לתעד את האירוע. בכישרון רב הוא תפס רגעים קטנים וגדולים. בתמונות שהוא צילם כולם נראו פוטוגניים ויפים, הבעות הפנים היו אותנטיות, וההרגשה הייתה כאילו התמונה קיבלה חיים משל עצמה. בסיום האירוע הוא הגיע אליי הביתה. ישבנו בחדר שלי, שמענו מוזיקה ודיברנו. פתאום הרגשתי שהוא התקרב אליי והלב שלי החסיר פעימה. הוא נשק לי נשיקה רכה ורומנטית, ואמר לי שהוא כל-כך התגעגע אליי, ושכעת הוא מבין שאיתי הוא רוצה להיות. כל ההגנות שלי ירדו והפכנו לזוג. הוא היה כל מה שרציתי בבן זוג: קשוב, נחמד וחכם. היה לו ידע עשיר על כל נושא שבעולם, הוא תמך בי, צחק איתי, ואהבתי להיות אתו. אהבתי את עצמי כשאני אתו, או לפחות ככה חשבתי בזמנו.