קודם תסתרקי

אורה יורדת במדרגות

כמה ימים לפני שאמא שלי הגיעה לביקור אצל דודתי בניו יורק, אורה הוציאה מתחתית מגֵרת הבגדים צילום של אביהן והניחה אותו על השידה. השידה, שמגיעה לה בערך עד גובה המותניים, עומדת מול המיטה ועליה מונחים תכשיטים שהיא לא עונדת בצלחות מצוירות יפות, מפתחות ומטבעות כסף, אף הם בצלחת קטנה, כמה פִּסלונים של חיות או העתקים של צלמיות חרס ארכיאולוגיות שנקנו בחנויות של מוזיאונים וכמה תצלומים נוספים: צילום שלה עם אמא שלי ואחיהן הצעיר שנולד לאביהן מאשתו השנייה, צילום שלה עם בעלה על מדרגות הקפיטול בוושינגטון, צילום שלה ושל בעלה, שאז כבר היה בעלה לשעבר, בחתונה של בִּתם, צילום של הבת ובעלה עם שני הילדים. מעל לשידה תלויים שני ציורים שציירה סבתא שלי וצילומים נוספים. באחד מהם נראית סבתא שלי מַרוּסְיָה מרכינה את ראשה במחווה של צניעות, הבעה שמתנגשת עם המחשוף העמוק של החולצה השחורה שהיא לובשת.

אני מחשבת ומוצאת שאמא שלי החלה לבקר בניו יורק פעם בארבע שנים בערך מאז פטירתה של אִמָּן. מכאן אני מסיקה שהצילומים של האב הגיחו מאפלת המגֵרה רק לעתים רחוקות ולפרקי זמן קצרים. לא נראה שמישהו מלבדי ידע את הפרט הזה. אמא שלי לא תיארה לעצמה שהצילום הממוסגר, הנשען על קיפול של קרטון, הופיע לכבודה בלבד, וייתכן שאף אני לא הייתי משגיחה בכך אלמלא נכנסתי לחדר במקרה וראיתי את אורה פותחת את המגֵרה התחתונה ומניחה את הדיוקן על השידה.

אורה אומרת לעתים קרובות: ״אני על אבא לא מדברת.״ כששׂמים לב, מגלים שזה פחות או יותר כל מה שהיא אומרת על אבא שלה. אורה מזכירה את השנים הארוכות של האנליזה שלה — חמש — שבצורה פעילה, שוב ושוב, לא דיברה בהן על אביה. האנליסטית שפנתה לאנליזנטית שלה כמיסיס ג'ואלסון, הייתה אנליסטית מהדור הישן: היא חיכתה לאסוציאציות חופשיות. אבל אורה עקשנית. פעם או פעמיים בשבוע נהגה מפָּטֶרסוֹן, ניו ג'רסי, למנהטן, ועל אבא שלה היא לא דיברה. ״סגרתי עליו את הדלת,״ היא אמרה לי, והצביעה על החזה שלה.

גם אמא שלי, שאהבה את אביה, לא הרבתה לספר עליו. אמנם הוזכרו פרטים ביוגרפיים רבים — היכן נולד, השפות שדיבר וקרא וכתב בהן, העובדה שהיה יפה תואר, שושלת המשפחה הספרדית המפוארת שלו, העובדה שלחם בגליפּוֹלי במלחמת העולם הראשונה — אבל גם מפיה לא שמענו על זיכרונות ילדות שקשורים אליו.

כשאמרתי את זה לאחותי ימי (מרים), היא מיד טענה שמבחינתה זה לא נכון: כשהייתה קטנה הייתה הולכת עם סבא רפאל לקבלות שבת. היא אהבה לשבת לידו בבית הכנסת הספרדי ברחוב נרקיס. ״עד שיום אחד,״ קטעתי אותה, ״אחד המתפללים אמר לך: 'את כבר גדולה, לכי לעזרת נשים,' ומאז לא הלכת יותר לבית הכנסת. סיפרת את זה כל כך הרבה פעמים,״ אמרתי לה, והיא ענתה: ״אז את רואה שיש לי זיכרונות מרפאל.״

״זיכרון אחד שאת מספרת שוב ושוב לא נקרא זיכרונות.״

אורה אמרה: ״רפאל הגיע לביקור מירושלים ב-1960, אני חושבת. הוא בא לראות את שלמה, שטייל בעולם והגיע אז לניו יורק מיפן. הוא בא אלינו לפטרסון. זה היה מיד אחרי שצ'אק זכה בפעם הראשונה בבחירות לקונגרס. את יודעת שעד שהוא פרש למשרת שופט, הוא זכה שוב ושוב בבחירות, וברוב שגדל מפעם לפעם, אף על פי שהיה יהודי ואזור הבחירה היה קתולי במובהק באותן שנים. זו הייתה השנה שבה נבחר ג'ון קנדי לנשיאות, וצ'אק הוזמן כמובן לטקס ההכתרה של קנדי. לא הכתרה, את יודעת למה אני מתכוונת. כולנו היינו כל כך מאושרים עם הבחירה של קנדי. הבת דודה המיליונרית שלנו, דיניה, אמרה לי: 'למה לך להתרוצץ בכל מיני חנויות ולהוציא הון תועפות? בואי אליי ותמדדי לך שמלת נשף.' היה לה טעם יוצא מן הכלל. מדדתי כל מיני שמלות ובחרתי שתיים. באותו ערב רפאל היה אצלנו ולבשתי אחת מהן. אני לא צריכה להסביר לך עד כמה יפה הייתי. ירדתי במדרגות מחדר השינה בקומה השנייה. רפאל ישב בסלון. אמרתי לעצמי: הוא מוכרח להגיד משהו. עכשיו הוא לא יכול שלא להגיד משהו.״

אורה יורדת במדרגות. למה הוא לא אומר דבר? גם אורה לא אומרת דבר.

היא יורדת במדרגות ולא אומרת דבר. היא מראה לו את עצמה יורדת במדרגות. היא יפה כמו כוכבת קולנוע. היא יורדת. היא לא מוציאה הגה. היא חושבת: הפעם הוא יגיד משהו, הפעם הוא לא יוכל שלא להגיד משהו. היא לא מוציאה הגה. האב לא אומר דבר. הוא יושב על הכורסה, יפה תואר ותמיר, שׂערו הסמיך רק החל להאפיר. הוא לא אמר מילות חיבה עד עתה, למה שיאמר במקרה זה? אורה יורדת. היא שולחת רגל גמישה לחלל וכאשר הברך של הרגל השנייה מתכופפת, צווארה מזדקף ונושא עִמו את הראש הגא במורד המדרגות. היא אינה מוציאה הגה. זה היה אז, היא אמרה לי, אז היא סגרה עליו את הדלת.

אבל עכשיו היא אומרת לי בטלפון: ״נמ'לֶה, את יודעת מתי סגרתי את הדלת? אני יודעת שאני אומרת שסגרתי את הדלת. את יודעת מתי סגרתי את הדלת? כאשר אמא עזבה את אבא, הוא ליווה אותנו לעגלה שלקחה אותנו לירושלים. והוא בכה, הוא בכה עם דמעות. אז סגרתי את הדלת. כי לא רציתי לראות אותו בוכה, כי לא יכולתי לראות את הצער שלו. אז סגרתי את הדלת.״

אני עומדת ליד הטלפון, בין החדר הגדול למטבח, ואינני שואלת אותה למה היא מתכוונת כשהיא אומרת ״עגלה״. כנראה התכוונה לדיליזַ'נְס, אולי הדיליז'נס עמד ליד הרכבת ברחוב יהודה הלוי. אבל אני כל כך מופתעת שאני שותקת. שלחתי לה בדואר אלקטרוני את הסיפור שלה על המדרגות וצירפתי אליו את הציורים של מרסל דושן ״עירום יורד במדרגות״ ושל גרהרד ריכטר ״סאלי יורדת במדרגות״. ועתה אורה טורפת את הקלפים. אבל היא לא שׂמה לב שהיא טורפת את הסיפורים, היא צוחקת.

היא אומרת: ״אני הייתי בת עשר, נמ'לה, ואמא עזבה את אבא ועמדה לעבור לירושלים. היא אמרה לי: 'טיטה כבר בת חמש־עשרה ועוד מעט יתחילו לבוא המחזרים, ואת אבא שלך זה כל כך ירגיז, אז מוטב שהיא תבוא איתי ואת תישארי עם אבא.' ואני אמרתי: 'לא. אני אבוא איתך. אני רוצה לבוא איתך.' והיא לקחה אותי! זו הייתה הפעם האחרונה, ואולי הפעם הראשונה והאחרונה, שאמרתי מה אני רוצה. כי אני תמיד חושבת: אם השני רוצה, אם זה כל כך חשוב לו, אז אני אסתדר. עכשיו אני שואלת אותך, מה חשבתי אז? למה רציתי כל כך לבוא עם אמא?״

היא אמרה לי את זה בצהלה. אפשר היה לשמוע את זה בקול שלה, אף שאמרה: ״ואַת, איפה אַת?״ והתכוונה לכך שאני נמצאת בצד השני של העולם.

אני מנסה: ״אמא שלך לקחה אותך לירושלים אחרי שחזרה מניו יורק לתל אביב. הרי היא הייתה בניו יורק שנתיים, ואת ואמא שלי גרתן עם אבא אצל אמו. לא היה לכן טוב אצל סבתא?״

אורה אומרת: ״פעם, ביום שישי אחרי הצהריים, הלכתי לדודה אלישבע.״ תוך כדי זה שהיא מדברת, עליי להשלים את הפרטים ולהבין שדודה אלישבע ובעלה, דוד נפתלי, גרו עם בִּתם תרזה באותו בניין עם סבא רפאל, שהתגורר עם אורה ואִמי טיטה אצל אמו כשאמא שלהן חייתה בניו יורק. כיוון שאני זוכרת במעומעם את הבית ברחוב חובבי ציון פינת טרומפלדור, שנהרס ובניין אחר נבנה במקומו, אני יכולה לראות את אורה חוצה את המסדרון. אורה אומרת: ״הלכתי לדודה אלישבע ושרתי שירים עם נפתלי. נפתלי שר שירים איתי ועם תרזה'לה הקטנה. הייתי בת שמונה. פתאום באה אלישבע, תופסת אותי בזרועי, מושכת וצועקת שלא התרחצתי בתור שלי לאמבטיה. הייתי בת שמונה. 'ומשום שלא היית בזמן בתור שלך לאמבטיה,' כך צעקה אלישבע, 'עכשיו הרביצו לטיטה.' איזו ילדוּת! איזו ילדות!״

אני: ״סבתא רבקה לא הייתה טובה אליכן?״

אורה: ״היא לא הייתה רעה. היא הייתה טובה. אבל,״ אורה משתהה ואחר כך אומרת, ״כלום. לא היה הרבה.״ אחר כך היא שוב צוחקת: ״סבתא אהבה את תרזה. היא הייתה אומרת לה: 'תרזה'לה תרזה'לה, ראש תלתלי זהב.' ופעם אחת עמדנו, תרזה של אלישבע, ואני ודליה, הבת של הדוד בוסתנאי שהייתה קצת יותר גדולה מתרזה, ושוב סבתא ליטפה את הראש של תרזה הקטנה ואמרה: 'איזה יופי תרזה'לה, ראש תלתלי זהב.' ואני חשבתי לעצמי: מסכנה דליה, שסבתא לא אומרת לה כלום. לא חשבתי: מסכנצ'יקית אורה'לה, שסבתא לא אומרת לה כלום.״

ואורה שוב צוחקת.

היא אומרת: ״ואת פתחת, איך אומרים, את פתחת, איך קוראים לדבר הזה שעל נהרות?״

אני: ״גשר?״

אורה: ״לא לא. על הנילוס.״

אני: ״סכר?״

אורה: ״כן, סכר. את פתחת סכר גדול.״

היה מוזר שהיא צחקה, כי בדרך כלל הייתה אמנם נהנית לקרוא את הזיכרונות שלה שהעליתי על הכתב, אבל הוסיפה תמיד: ״זה ממלא אותי עצב.״ אולי היא שמחה על הזיכרונות החדשים שהופיעו אחרי שכתבתי לה על עצמה יורדת במדרגות. לא ידעתי מה להגיד; היא טרפה את הקלפים של העבר. הנה פתאום היא אומרת: ״סגרתי את הדלת על אבא כי לא יכולתי לראות את הצער שנגרם לו.״ כאשר אמא שלה עזבה אותו? והיא עצמה זו שגרמה לו צער משום שלא בחרה בו? משום שראתה אותו סובל? האם היא חשבה כל השנים שהיא עצמה הייתה זאת שגרמה לו צער?

אורה שמחה, אולי משום שנזכרה בפעם היחידה שבה עמדה על דעתה.

אחרי כמה ימים בא שלמה דודי. אמרתי לו: ״שמע איזו שיחת טלפון הייתה לי עם אחותך אורה. היא סיפרה לי שכשרפאל הגיע לאמריקה לראות אותך, והיא...״

שלמה קטע אותי: ״כן, היא סיפרה לי בעבר על השמלה במדרגות. את יודעת שיש כאן בלבול. אני הגעתי לארצות הברית בשנת 66', וקנדי נבחר בשנת 61'. את איחדת שני ביקורים של אבא בניו יורק. אבל אני זוכר שאבא בא לראות אותי ב-66', אחרי שטיילתי בעולם יותר משנתיים: התחלתי באפריקה ועברתי להודו ונפאל ומשם ליפן והגעתי בספינה לניו יורק. כמה ימים לאחר מכן אורה ואני נסענו לקחת אותו משדה התעופה והבאנו אותו לפטרסון. אורה ואני דיברנו ודיברנו ואבא ישב בכורסה ונמנם. כל כמה זמן הוא פקח עין ואמר: 'מה יש לכם לדבר כל כך הרבה?'״

עניתי: ״אז עכשיו אורה אומרת לי: 'לא כשירדתי במדרגות סגרתי את הדלת על אבא, זה היה כשאני ואמא עזבנו לירושלים. הלכנו עם מזוודות לעגלה...'״

שלמה: ״דיליז'נס.״

אני: ״כן. ואבא,״ היא אמרה, ״ואבא בכה כל הדרך. עם דמעות.״

שלמה אמר: ״אבא היה בוכה בקלות. הוא היה בוכה מכל דבר. כל פעם שהייתי נוסע, הוא היה בוכה כאילו לעולם לא יראה אותי שוב. הוא היה בוכה בסרטים. הוא היה מאוד סנטימנטלי.״