דויד ואני

לובי

״קצת מוקדם מדי בשנה למזג אוויר כזה מסריח, לא?״

״המממ… כן. כן״, הרצל השיב באדישות, בלי להרים את המבט מהעיתון.

בסטנדרטים של עמדות קבלה לבנייני משרדים, עמדת הקבלה של הרצל הייתה מעל ומעבר. דלפק עץ אלון מלא, מחשב חדש מהניילונים, מסך דקיק וחד כל כך שבקלות אפשר היה לטעות ולחשוב שאתה מסתכל מבעד לחלון. אפילו הכיסא היה מהיקרים שאפשר למצוא, ארגונומי כזה או מה שלא יהיה הסטנדרט שדורשים בחברות כאלה. הרצל היה בפסגת שרשרת המזון של עולם פקידי הקבלה.

צופה חולף אולי היה טועה לחשוב שהרצל כועס. האיש המבוגר היה יושב דרך קבע בכיסאו, נע ונד מצד ימין לשמאל וחוזר חלילה, ניעה אינסופית וחסרת תכלית, כמו תפקידו. פרצופו לרוב היה חסר הבעה, לא ניתן היה לאתר עליו שמץ של חיוך. מצד שני, איש מעולם גם לא הבחין בו מרים את קולו או מעווה את פניו בזעם. לפני שנים פיתח הרגל לסובב שוב ושוב את טבעת הזהב שענד על האצבע בידו השמאלית, וכך היה מתעסק בה בכפייתיות בזמן העבודה.

אף שיכול היה לבחור ממגוון כלים עשויים זכוכית, הרצל נהג לשתות את הקפה השחור של הבוקר בכוס קרטון. את העיתון מעולם לא קרא בשלמותו, רק את הכותרות בשער ואת מדור הספורט. הוא אהב לומר על עצמו שהוא אדם שמסתפק במועט, אך האמת היא שמעולם לא היה מסופק. האפשרות לבחור בשפע או בפשטות הייתה תיאורטית בלבד — לא היו לו אמצעים לחיות בצורה טובה יותר מכפי שחי.

שעון הקיר שמאחורי עמדת הקבלה היה גדול באופן לא פרופורציונלי ביחס לכל שעון קיר, גם אלה התלויים על קירות של בנייני משרדים גדולים, והורה 11:56. ארבעת השעונים העצומים שלצידו הצביעו בנחרצות על זמנים אחרים. הם כוונו לזמני ניו יורק, סידני, טוקיו ולונדון. עוד כמה דקות תתחיל הנהירה ההמונית אל הרחוב. העדר יוצא ללקט. בבניין המשרדים של הרצל ממושמעים במיוחד. היום מתחיל בשעה 09:00, ואז מגיעים כולם למעט הבכירים שפועלים לפי הזמנים שלהם. בשעה 18:00 כולם מסיימים. לא תראה בכל הבניין יותר מעשרה אנשים. ובין לבין יש כאמור את שעת ארוחת הצהריים.

זו השעה השנואה עליו ביותר.

בזה אחרי זה, בקבוצות של שלושה או ארבעה, הצאן מטפטף מהקומות העליונות, מצויד בכרטיסי התן־ביס. הזרימה מתגברת. כולם בחולצות מכופתרות הקטנות במידה אחת ממידתם, עם חיוכים ריקים, ידיים חיוורות והליכה מגושמת. זמזום הקולות ורחש הצעדים — כולם כאילו נועדו להוציא מהפקיד הרדום את כל הבוז שהוא יכול לזקק. ובכך הם בהחלט מצליחים.

שנאה ואהבה הן רגשות מנוגדים למראית עין. למעשה, האחד לא יכול להתקיים בלי האחר. וכך, ממש כשם שהרצל סולד משעת הצהריים, זו גם השעה אשר לה הוא מצפה יותר מכול. רק בה היה מרים את העיניים ומביט בעוברים ושבים, בוחן כל פרט ופרט, מצלם ונוצר את הצעדים העייפים והמגושמים ואת המבטים האטומים. הוא נהנה מכמה שהוא שנא אותם ברגעים ההם.

הגשם והקור שבחוץ לא הרתיעו אף אחד, הרי הדרך מהבניין אל רחבת המסעדות הייתה מקורה לכל אורכה. הרצל האזין לשיחות החולין המעייפות והמוכרות, שעסקו רובן ככולן במזג האוויר ושאר הבלים, וגיחך לעצמו. אז הבחין בה בנחיל האנשים, פנים עדינות שהסתכלו היישר אל פרצופו שלו. האינסטינקט הורה לו להשפיל מיד עיניים, אבל הסקרנות החזירה אותן מהר מאוד אליה. אכן, מסתכלת בו ומתקדמת ישר אליו. הוא הוריד את העיניים שוב.

הטפיפות שלה על רצפת השיש אותתו שעוד רגע והיא כבר מגיעה.

״היי! הרצל, נכון?״ האנרגיות שבקול שלה. התמימות. העיניים שלה דיברו גם כשהפה לא זז.

הוא לא הצליח לחלץ מעצמו תגובה מתאימה.

״כל יום מאז שהתחלתי כאן אני יוצאת לחצר לצהריים ורואה אותך. אתה אף פעם לא אוכל, אז רציתי לשאול, אתה מסודר על אוכל? אתה רוצה אולי שאביא לך משהו? אין לי בעיה לאסוף בשבילך״.

״לא לא״, הוא אמר באינסטינקט. ״לא, אני מסודר, ברור. יש לי כאן כמה סנדוויצ'ים, אני פשוט לא אוכל בשתים־עשרה. מישהו צריך להשגיח שכל העובדים יוצאים וחוזרים בשלום, לא?״

היא צחקה. היא צחקה בזכותו. הרצל גירד בראשו במבוכה וניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה גרם לבן אדם לצחוק. איזה דבר יפה זה חיוך.

״לא חשבתי על זה ככה. תודה שאתה שומר עלינו״, היא אמרה. ״אני גאיה״, היא הושיטה את ידה ללחיצת היכרות.

הרצל לא רצה להושיט בחזרה. המגע עלול להסגיר דברים שעדיף שהילדה המתוקה הזאת לא תדע. בת כמה היא בכלל? הוא היה בטוח שלא יום מעל עשרים וחמש.

״אני הרצל״, יצא לו בקול קצת סדוק. ״אני האחראי פה על הבניין. את יודעת, בקבלה״.

״כן, לא ראיתי אותך מחוץ ללובי, ניחשתי שזה תפקידך בכוח״, היא אמרה והמשיכה, ״בכל מקרה, הבאתי קצת יותר מדי אוכל, אז אם יש לך הפסקה, אתה מוזמן לשבת איתי בחוץ. יש ספוט נחמד שאפשר לשבת בו בלי להירטב, לנשום קצת אוויר. מה שבא לך״.

״תודה, תודה לך, אבל אני לא יכול לצאת, רק להפסקות שירותים, וגם זה רק כשאין אנשים״.

״כן, אני מכירה את הקטע. נהלים־נהלים־נהלים. אבא שלי גם היה שומר פעם. בכל מקרה, אני בחוץ. אתה מוזמן להצטרף״, היא סיימה בחיוך תמים וכן, הסתובבה וכפי שהבטיחה, פנתה החוצה.

הרצל נותר במקומו. הוא הרגיש בין עולמות ולא היה בטוח לאן הוא אמור ללכת. הסתכל ימינה ושמאלה ולא הבין איך ומתי הוא הגיע אל מחוץ לעמדה שלו, ואף שגבו נשען על הדלפק, נדמה היה שאינו יודע את דרכו שוב לתוכה.

לרגע שקל ללכת בעקבות גאיה ולצאת החוצה לאכול. מה כבר יקרה, הוא שאל את עצמו. זה ארבע שנים הוא עומד שם, יום אחרי יום, ואף לא פעם אחת נדרש לפעולה כלשהי. אבל הוא ידע טוב מאוד שזו לא אופציה.

כמה יכול לקרות בדקות ספורות. הוא התיישב בכיסא, שכבר לא היה נוח כמו קודם, והניח שתי ידיים על השולחן, שהיה קר מבעבר. הוא החל לחוש מין עקצוץ שהיה טורדני ונעים בו בזמן. זה התחיל מהבטן והתפשט לרגליים ולידיים.

הוא עשה כמיטב יכולתו להתכחש לתחושה, אך לבסוף קם באחת מהכיסא. העיניים סקרו במהירות את הלובי הגרנדיוזי כולו. הוא הסתכל על העמדה המוכרת, על המעליות האפורות והשקטות במידה חשודה, על הספות המצועצעות בצבע חרדל ועל דלת הכניסה האוטומטית והנקייה מדי.

הרצל הנהן, מעין אישור אחרון בינו לבין עצמו. כבר יותר מדי זמן שזה מתבשל, אבל עד כה לא הצליח למצוא את הזמן הנכון, ואולי את המוטיבציה וכוח הרצון. אבל עכשיו זה הזמן. זה היום וזה הרגע. אף אחד לא הסתכל אז איש לא ראה, אבל העיניים של הרצל היו עייפות. הסגול מתחת לעפעפיים כבר נהיה כמעט שחור, והאישונים הצטמצמו כל כך שקשה היה להבין איך הוא עדיין הצליח לראות משהו.

הוא הושיט יד ושלף את האקדח. צריך רק לדרוך, כדור העופרת כבר היה שם והמתין בסבלנות. יד שמאל החליקה על הנצרה, יד ימין נתנה קונטרה. הרצל הניח את האקדח בתוך הפה, כפי שראה בסדרות הפשע שאהב, ולחץ על ההדק.