אלופים בניהול

פרק ראשון
כריזמה

המיתוס טוען שלאנשים יש איכויות כריזמטיות או לא. אלו שטויות; למעשה האמת הפוכה. אנשים נבנים להיות מנהיגים, ולא נולדים כאלה.

וורן בניס

בקיץ 1992 הייתי בחופשה מלימודי התואר הראשון שלי בפסיכולוגיה, ויצאתי לטירונות עם עוד כמאה עתודאים מתחומי לימוד שונים. מכיוון שהיה לי פרופיל קרבי, יצאתי לטירונות חי"ר לא קלה של כשלושה חודשים במחנה דותן של פיקוד הנח"ל בצפון השומרון. היו אלה ימי קיץ חמים, וסגל הטירונות, מפקדים צעירים — חלקם צעירים אף מאתנו — לא חס עלינו במאומה. למדנו על כלי הנשק האישיים (רובי גליל כבדים) והמחלקתיים, ביצענו מטווחים רבים, שבועות שדאות ותרגילי שטח שונים. לא נהניתי בטירונות, בלשון המעטה. האימונים היו אינטנסיביים ביום, ובלילה בתוך שש שעות השינה המטכ"ליות המתוקות, הסתתרו להן בדרך כלל שעת שמירה והקפצות. היינו עייפים משעות ללא שינה, כאובים ממאמץ גופני מתמשך, מסריחים כי לא הוקמו מקלחות בשטח ומלאי געגועים הביתה.

בימי רביעי בלילה היו בדרך כלל מסעות. כל שבוע המסע היה ארוך מזה של קודמו, בהתאם ל"סרגל המאמצים". אני זוכר היטב את המסע השני. הוא ארך כ-5 ק"מ, מרחק לא רב, אבל בהליכה חשוכה לבחור צנום וממושקף כמוני, זה היה נראה אין־סופי. הבטחתי לעצמי, כעתודאי טיפוסי, שאמצא דרך להקל על גופי ובעיקר על רגליי. יצאנו לדרך באור אחרון, והלכנו בצעדים מהירים וכושלים לאורך צירים בלתי נראים בגבעות שמסביב למחנה.

את המסע הוביל המ"מ שלנו, סג"ם שרון דוידוביץ'. אני זוכר את שמו היטב, אף שמאז שהסתיימה הטירונות לפני עשרות שנים, לא הייתי עמו בקשר, ולמעשה זהו השם היחיד שאני זוכר מסגל המפקדים בטירונות שלי. דמותו מרחפת מול עיניי עכשיו בצורה מוחשית לחלוטין. קומתו גבוהה, גופו רזה ושרירי, שערו קצר, עורו שזוף, אפו דומיננטי ועיניו בהירות וחודרות.

הרגליים כאבו בכל צעד, הגב כרע תחת משא האפוד ופק"ל כדורי מא"ג שסחבתי, הנשימה שלי הייתה כבדה. החושך היה כמעט מוחלט ובכל רגע הייתי בטוח שאפול. חלמתי על הנ"נ — רכב השטח הפלוגתי שליווה אותנו מאחור עם חובש, מים ומזון — על ספסליו המרופדים ועל האפשרות הנפלאה לעצור את המסע כי "כואב לי הגב", כי "כואבות לי הרגליים" וכי "אני כבר לא עומד בזה." חיכיתי להזדמנות שבה אפנה לאחד המפקדים ואבקש ממנו להפסיק לי את המסע. בעודי שוקל את בחירת המילים לפנייה לסגל, ראיתי את המ"מ עומד בצד הדרך, ומביט בנו, המחלקה שלו, עוברת בסך. מה הוא עושה כאן? למה הוא נעצר? אם הוא נעצר, למה המסע ממשיך? בעודי מהרהר בכך ביני לבין עצמי, קלטתי שהיה לי רגע קצר לבקש ממנו לסיים את המסע — אך המחלקה צעדה ואני בתוכה, והחמצתי את ההזדמנות לפנות אליו. המשכתי לצעוד מאוכזב מעצמי, כשלפתע שמעתי צעדים קלים לצדי. זה היה המ"מ שרון. "מה המצב, סנג? הכול בסדר?" שאל אותי בקול שקט ומעט צרוד. "כן, המ"מ. תודה, המ"מ," עניתי. "כל הכבוד, תמשיך ככה," אמר והמשיך בצעדיו המהירים לראש הטור. הוא לא רץ, אלא צעד מהר. ממש מהר. הבטתי בו, והרגשתי את גופי מתמלא באנרגיה אדירה. זה היה רגע פלאי. האפשרות לעזוב את המסע באמצעו נראתה לי לפתע טיפשית, חסרת פשר ובטח לא מתאימה למי שהרגע המ"מ פרגן לו בח"ח (חיזוק חיובי)!

יש לי סיפורים נוספים על המ"מ שרון, על שיעורי הנשק שהעביר לנו במיומנות, על תצוגת תכלית נפלאה שביצע מולנו בתחילת שבוע פרט, על שיחה שהייתה לי אתו באמצע תרגיל יעד מבוצר, כשאני שפוף בתוך שוחה והוא רוכן לידי. הוא היה אלוהי, ולא רק בעיניי. אנחנו, חבורה של עתודאים שלא רצתה ולא תכננה לעשות יום אחד בשירות קרבי, שרנו לו שירי רובאות. כשאני חושב על זה היום, במבט לאחור, זה ממש מצחיק אותי.

מה היה באותו קשר בינינו לבין המ"מ שרון, בן גילנו? מדוע הערצנו אותו כך? הוא לא היה אל יווני, לא מכשף מאחז עיניים. הוא בסך הכול היה בחור צעיר שעשה מסלול ב"גולני", יצא לקורס קצינים ואפילו לא חזר לחטיבה, אלא יצא להדריך בטירונות עתודאים.

התשובה הפשוטה היא כריזמה. נשבינו בקסם הכריזמטי של המ"מ שרון. זו תשובה פשוטה, אולי אפילו פשטנית כפי שנראה מיד, אבל היא גם מדויקת מאוד.

מהי כריזמה, והאם יש קשר בין הכריזמה של המ"מ שרון לבין כריזמה של אלוף?

סוד הכריזמה של המ"מ בטירונות
כריזמה היא סוג של מנהיגות. כלומר כל ביטוי של כריזמה היא מופע של מנהיגות, אך לא כל מופע של מנהיגות הוא כריזמטי. כדי לשפוך אור על הנושא, שווה להתעמק לרגע בתיאוריה המנהיגותית המשפיעה והנחקרת בשלושים השנים האחרונות, המנהיגות המעצבת (transformational leadership), שניסחו בס ואבוליו. התיאוריה עוסקת בדרכים שבהן מנהיגים מעוררים מוטיבציה בקרב מונהגיהם, ומפרטת שני סגנונות מנהיגות מנוגדים. הראשון, המנהיגות המתגמלת (transactional leadership) רותמת את המונהגים באמצעות תגמולים ועונשים. מונהג שחפץ בתגמולים ושואף להימנע מעונשים, יומרץ לבצע את המוטל עליו כפי שהורה המנהיג. סגנון המנהיגות השני הוא המנהיגות המעצבת, שמניעה את המונהגים לפעול ולהגשים יותר משהתכוונו תחילה, באמצעות עיצוב הציפיות שלהם מעצמם ונטיעת מחויבות אישית. בעוד שהמנהיגות המתגמלת מבוססת על מניעים חיצוניים (שמקורם מחוץ למונהג, כמו כסף), המנהיגות המעצבת מבוססת על עיצוב מניעים פנימיים (שמתעוררים בתוך המונהג, כמו שאיפה למימוש עצמי). מכאן עוצמתה ועדיפותה של המנהיגות המעצבת על פני המתגמלת. אשר נתפסת כהתגלמות טהורה ומשמעותית יותר של מנהיגות.

באמצעות שלושה רכיבים מעצב המנהיג את ציפיות המונהגים מעצמם: יצירת הנעה השראתית, אתגור אינטלקטואלי והתייחסות אינדיבידואלית. בס ואבוליו כינו את הרכיב הראשון של המנהיגות המעצבת, הנעה השראתית — רכיב כריזמטי. התנהגויות המנהיג הקשורות ברכיב זה הן אנרגיה, יוזמה, ביטחון עצמי ומתן אמון במונהגים, עקשנות ויכולת לראות את פני העתיד ("חזון"). מנהיגים אלה מעוררים השראה ומלהיבים את אנשיהם באמצעות ציור תמונה עתידית אטרקטיבית ומאתגרת. אלה סוחפים את המונהגים, ויוצרים ציפיות גבוהות שלהם מעצמם ורמת מחויבות גבוהה. במחקרים שבוצעו לביסוס התיאוריה, נמצא שרכיב כריזמטי זה של הנעה השראתית מסביר כ-65 אחוזים מהצלחתם של מנהיגים שנכללו במחקר.

אלא שתיאוריית המנהיגות המעצבת היא חלקית בעיניי, משום שהיא מתייחסת לתופעת המנהיגות באופן מוגבל בשני היבטים. ראשית היא רואה במנהיגות עניין אובייקטיבי שקיים במנהיג. כלומר, יש מנהיגים שיש להם יכולת לעצב ויש מנהיגים שיש להם רק יכולת לתגמל. להבנתי מנהיגות היא תופעה מורכבת יותר, כזו שתלויה במידה רבה באופן שבו המונהגים חווים את המנהיגות בתנאים מסוימים. למשל, כטירונים הערצנו את שרון המ"מ שעורר בנו השראה, אך האם היה מצליח לעשות זאת לו היינו פוגשים אותו כסטודנט באוניברסיטה? לא בטוח. שנית, התיאוריה מתייחסת לתהליכים חד־כיווניים, מהמנהיג אל המונהגים. גם כאן זוהי הסתכלות פשטנית על תופעה מורכבת יותר. כפי שהובא בציטוט שבתחילת ההקדמה, מנהיג, כמו גיבור, איננו מנהיג בעיני עצמו, אלא מנהיג בעיני אנשיו. תיאוריית המנהיגות המעצבת איננה מתייחסת לנכונות המונהגים להיות מונהגים. מונהגיו של אלוף, למשל, הם קצינים בכירים כשלעצמם, וכלל לא בטוח שהם נכונים א־פריורית לקבל את מנהיגותו של איש.

כחוקר ופרקטיקן בתחום התנהגות בני אדם בארגונים, תמיד העדפתי מודלים שנותנים ביטוי למורכבות התופעה, ולא מנסים להשטיח אותה כדי לפשט את המחקר. לכן אני מוצא שההגדרה המועילה ביותר להבנת המנהיגות הכריזמטית היא זו של הסוציולוג הגרמני מקס ובר מלפני למעלה ממאה שנים, והוא אומר כך: "כריזמה היא איכות מסוימת של אדם, שבזכותה הוא מובחן מאנשים רגילים, ובשלה מיוחסים לו כוחות על־טבעיים, על־אנושיים, או לכל הפחות כוחות או איכויות יוצאות דופן." מהי אותה איכות? מה מבחין את האדם הכריזמטי מאנשים "רגילים"? מהם "כוחות על־טבעיים"?

כל מי שקרא דבר או שניים על מנהיגות וכריזמה, יודע להסביר ש"כריזמה היא מתת אל" (אף על פי שבאופן מילולי כריזמה היא "העדפה" או "חן" ביוונית), וגם יודע שקשה להצביע על מה שגורם בעצם לאדם מסוים להיחשב כריזמטי ולאחר לא. אבקש להתמקד בהיבט מסוים של הכריזמה, והוא היבט הגומלין שלה. כוונתי היא שכריזמה נוצרת לא בזכות תכונה אינהרנטית של האדם הכריזמטי כשלעצמו, אלא מוענקת לו כשאנשים אחרים מוצאים בו את אותה איכות, ומייחסים לו בעקבותיה את אותם כוחות "על טבעיים" או "יוצאי דופן" שאליהם התכוון ובר. הכריזמה (כמו היופי) היא בעיני המתבונן. כלומר כריזמה היא מערכת יחסים שיש לאנשים עם המנהיג. זה קצת דומה לאהבה. כשאדם מתאהב באדם אחר, זה לא בגלל תכונה אובייקטיבית שיש לו שכולם רואים. אנשים לא מתאהבים באחרים משום שהם היפים ביותר, החכמים ביותר או המצחיקים ביותר. הם מתאהבים כי יש שם משהו ייחודי, חד־פעמי, שקורה שם ולא קורה עם אדם אחר בזמן אחר או בהקשר אחר. ייתכן שלא היית מתאהבת באותו אדם, אילו היית מכירה אותו בנסיבות אחרות. לענייננו, אדם שנחשב בעיני אחרים לאדם כריזמטי בצבא, ייתכן שלא היה נראה כך אילו היו פוגשים אותו בעסקים, באוניברסיטה או על חוף הים.

נחזור רגע לשרון המ"מ. משהו בסיטואציה של הטירונות הפך אותו לאלוהי ונערץ בעינינו. מה אִפשר לשרון להיות כל כך כריזמטי בעינינו בטירונות? ראשית, הטירונות היא מצב רגרסיבי, כלומר מצב שמחזיר את הטירון לשלב התפתחותי מוקדם יותר, ילדותי, אולי אפילו תינוקי. הוא אינו שולט בשום דבר שקורה לו. הכול מוכתב מלמעלה: מתי יקום, מתי ילך לישון, מה יעשה, מה לא יעשה, מה יאכל ואפילו מתי מותר לו לעשות את צרכיו. מתוך כך עולה הנכונות הנפשית של הטירונים לראות באחראים לשלומם, המפקדים, דמויות "גדולות מהחיים". במידה מסוימת זה מזכיר את האופן שבו פעוטות רואים את הוריהם.

שנית, המ"מ הוא דמות יודעת־כול בטירונות: הוא יודע לתפעל את הנשק טוב מכולם, הוא יודע להסתער על יעדים טוב מכולם, הוא בעל כושר גופני יוצא דופן, ולעולם איננו מתעייף. כל אלה, נוסף על פריווילגיות וסמלי סטטוס חיצוניים (דרגות, נשק קצר, תואר "המ"מ", הזכות להוביל מסעות ומטווחים), הופכים את המ"מ לבעל פוטנציאל רב להיתפס כדמות כריזמטית בעיניי חייליו, כזו שתפיח בהם אנרגיה רבה ונכונות לבצע כל דבר שיבקש מהם. דברים אלה עולים בקנה אחד עם מחקרים חברתיים בצבאות, שמראים שטירונות, יותר משהיא מלמדת "מקצוע צבאי" (כמו רובאי, טנקיסט, תצפיתן), גורמת להפנמת תפקיד החייל. זהו תהליך סוציאליזציה, שבסופו מאמצים החיילים את משמעותה של הסמכות הצבאית, את חשיבות הציות ואת חשיבות הערבות ההדדית בתוך צוות הלוחמים. ערכים אלה הם דברים שאפשר לדבר עליהם ללא ליאות, אך הדרך הטובה ביותר ללמוד אותם היא "דרך הרגליים". זה מזכיר קצת את הדרך שבה הורים מפנימים את תפקידם כלפי ילדיהם. אפשר לקרוא הרבה ספרי הורות, אך המחויבות של ההורה לילדו מתחילה באמת בלילה הראשון שהוא מתעורר אליו כדי לפתור את הבעיה שגרמה לבכי הלילי. זה יכול להיות רעב, חיתול רטוב או כאב, וההורה יוסיף ויקום שוב ושוב, לילה אחר לילה, ככל הנדרש, ויבין "דרך הרגליים" את משמעותה של המחויבות ההורית שלו לילדו.

מההסבר הנ"ל אפשר היה להסיק שכל המ"מים בטירונות נתפסים ככריזמטיים על ידי חייליהם. אולם אין זה כך. חלק מהמ"מים אינם נתפסים ככאלה, אבל מרבית החיילים מעריכים את המ"מים שלהם מאוד, ויותר מכך מעריכים את המ"פים שלהם, וראיתי זאת מחזור אחר מחזור בתפקידי כיועץ ארגוני צעיר בבסיס הטירונים של חטיבת "גבעתי" בסוף שנות ה-90'. במסגרת תפקידי הכרתי מ"פים רבים ובעלי טיפוסי אישיות שונים מאוד אלה מאלה, וחרף ההבדלים הללו הם תמיד קיבלו מחייליהם הערכות גבוהות באופן קיצוני בשאלונים שהעברתי להם מדי מחזור. אין זה מקרי, וזה לא בזכות תכונה פנימית בלתי ניתנת לערעור שהמ"פים הללו נולדו עמה. המערכת הצבאית איננה יכולה לסמוך על כך שכל בחור שיוצא לקורס קצינים מצויד ב"אישיות הכריזמטית" מבטן ומלידה, כי ככל הנראה אין מספיק אנשים כאלה. לכן היא פיתחה לאורך שנים את התנאים הסביבתיים (קרי, הטירונות) שבהם רבים הסיכויים שזה פשוט יקרה: הטירונים יעריצו את המפקדים שלהם. אפשר אפוא לראות בטירונות מערכת של מבנה וכללים ארגוניים שנועדו ליצור בקרב החיילים את הייחוס הכריזמטי למפקדים.

כלומר, זו לא האישיות (בלבד) — זו המערכת, טמבל!

איך זה עובד בארגון שלכם? כיצד תפקידם של ראשי הצוותים או המנהלים המקומיים מובנה? האם יש ברשותם הידע המקצועי והסמכות הפורמלית להנהיג את הצוות שלהם? האם אצלכם אנשי המקצוע הטובים ביותר מקודמים לתפקידים בכירים יותר? האם תפקידם מקנה להם זכויות מסוימות, שמאפשרות להם לתגמל את אנשיהם? האם ניתן להם חופש פעולה להנהיג את הצוותים שלהם, או שהם נדרשים לקבל "אישור מלמעלה" על כל צעד שהם עושים? התשובות לכל אלה ישפיעו על מידת "הכריזמה" שאנשיהם ייחסו להם, ועל הנכונות שלהם להיות "מונהגים" על ידם.

"זה לא בן אדם, זה סלע!"
הרל"ש הראשון שראיינתי במסגרת הסמינר של פרופסור בעז שמיר, היה רס"ן פרץ. בניגוד למרבית הרל"שים, שמבצעים תפקיד רל"ש אחד וחוזרים לשורת תפקידי שירות "רגילים", פרץ עבר כמה תפקידי רל"ש. יש שיאמרו שכישורי הניהול שלו הביאו את מפקדיו להחזיר אותו לתפקיד רל"ש נוסף, ויש שיאמרו שהאינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלו, התובנה הבין־אישית המפותחת שלו, החזירה אותו שוב ושוב ללשכות. מכרה משותפת הפגישה בינינו, והבטיחה לי שניסיונו הרב של פרץ כרל"ש יפתח עבורי מרחב שלם למחקר. פרץ לא אכזב. אחד הסיפורים שסיפר לי נגע לאירוע מבצעי שהתקיים מעבר לגבול. "המפקדים הבכירים," פתח, "הם אנשים שקור הרוח שלהם הוא אחר... שאני לא מצפה מאנשים בכלל." באותו לילה המפקד שלו, מפקד האוגדה, היה בחמ"ל, כשמעבר לגבול התקיימו חילופי אש על רקע היתקלות של סיירת בחוליית מחבלים. האירוע הלך והסתבך, כשטנק ישראלי ירה אש לסיוע, אך ככל הנראה פגע גם בכוחותינו, אירוע שמכונה בעגה הצה"לית "ירי דו"צ" (דו־צדדי). העניין המדהים בעיניו של פרץ היה שבנו של מפקד האוגדה היה לוחם בסיירת. "הוא (מפקד האוגדה) רואה את זה במסכים שבחמ"ל, ולא רועד לו הקול," הוא סיפר לי בפליאה. אל החמ"ל הועברה שיחה מאשתו של מפקד האוגדה, שיחה סתמית. היא לא ידעה מה קורה, רק התקשרה להתעניין בשלומו לפני שפרשה לשנתה. פרץ העביר את השיחה למפקדו, שדיבר עם אשתו שיחת חולין, כאילו דבר לא מתרחש ברקע, כאילו הבן של שניהם לא נמצא כרגע בסכנת חיים. משהסתיימה שיחת הטלפון, "הוא המשיך לתת פקודות בקור רוח מקפיא, וכולם בחמ"ל היו מודעים למצב שהבן של מפקד האוגדה נמצא שם בכוח שהסתבך. מבחינתך זה לא בן אדם, זה סלע!"

בריאיון אחר למחקר שלי, תיאר האלוף רון אירוע מבצעי אחר, שבו חדרה חוליית מחבלים ליישוב ישראלי. איש גבוה שפניו חרושות קמטים הוא האלוף רון, אך סימני הגיל לא ניכרים בגופו השרירי והמוצק. "הדיווח הראשוני היה שיש ילדים ישראלים הרוגים," סיפר לי בדיבורו הנמרץ, כמו התרחש האירוע אך אמש. מפקד האוגדה הכפוף אליו התקשר ועדכן אותו בקול לחוץ: "מחבלים מתרוצצים כנראה בשטח... יש שם ירי." התמונה הייתה שחורה. רון התעכב על הפער שבין הלחץ של המפקדים מלמטה לבין התגובה שלו. "תסגרו את הגבול, שהמחבלים לא יברחו," הורה למפקד האוגדה, "אני אפעיל את חיל האוויר (לסיוע)." בדיעבד אמנם הייתה חדירת מחבלים לעומק השטח הישראלי, לתוך יישוב ישראלי, ולכן האירוע היה חמור מבחינת הפוטנציאל שלו, אך לשמחתנו לא היו נפגעים ישראלים. ברגעים האלה של שיא הלחץ, ישנה חשיבות רבה לתגובה של המפקד. חיי אדם מוטלים על הכף, והיכולת של המפקד לשלוט ברגשותיו חרף הלחץ האדיר ולקבל החלטות שקולות בקור רוח היא קריטית לתפקוד קרבי תקין. "האנשים שלך קולטים אותך, שאתה לא נלחץ, שאתה נותן פקודות ברוגע, שאתה משדר שליטה... מאותו רגע, כל מה שתגיד אתה אלוהים."

שני הסיפורים מבליטים תכונה שהופכת מפקד בכיר בעיני סביבתו לדמות על־אנושית, והיא קור רוח תחת אש. שמם של מפקדים שהפגינו תכונה חשובה זו הולך לפניהם, ומבסס את הייחוס הכריזמטי שמוענק להם על ידי סביבתם, גם כשהם מקודמים לדרגות בכירות. הצלחותיהם המבצעיות מסופרות על ידי אנשיהם מפה לאוזן מתוך הערכה. שני המפקדים שהוזכרו לעיל מלאי סיפורי גבורה על פעולות מבצעיות שהובילו לאורך השנים בלבנון ובמקומות נוספים, אחד מהם אף פיקד כמפקד צעיר מאוד על כוח שמפקדו נפגע, ושהוא נטל את הפיקוד במקומו תחת אש. אם כריזמה היא ייחוס יכולת על־טבעית לאדם מסוים, אז הנה זה מונח כאן לפנינו. זו אינה רק יכולת גופנית לרוץ מהר, לשאת מסעות כבדים, לתפקד חרף עייפות רבה, זוהי יכולת נפשית לשאת את הידיעה שכדור תועה יכול לפלח את גופך או את גופם של הלוחמים שסרים לפקודתך, שחייהם תלויים בהחלטותיך, ועל אף כל זאת — להיות קר רוח, לשקול היטב ובמהירות את תמונת המצב ולהגיב נכון. אדם שמצליח לא להתפרק נוכח סכנת חיים מוחשית, לתפקד היטב ואף להוביל לוחמים אחרים לניצחון, נתפס בקרב חבריו לנשק כבעל יכולת על־טבעית של ממש. כמעט כל מפקד בכיר שעבדתי אתו נהנה מהילה שכזו, בזכות ניסיון מבצעי שצבר לאורך תפקידיו. זה לא מפתיע. לולא היה מפגין יכולת זו, כנראה שלא היה מצליח להתקדם בסולם הדרגות.

עבור לוחמים צעירים די ביכולת מבצעית מוכחת ובזכות המוקנית לתת פקודה כדי ללכת אחרי מפקדם. עבור טירונים, די בכך שהמפקד מציג כושר גופני גבוה ויכולת קליעה טובה, ובכך שיש לו הסמכות "לרתק שבת" כדי שהם יעריצו אותו, כפי שחבריי ואני הערצנו את שרון המ"מ.

בקרב מפקדים בכירים לא די בכך. זה לא מספיק, משום שבדרג זה לכל אחד יש סיפור גבורה, כל מפקד בכיר נושא באמתחתו את יכולותיו המבצעיות המוכחות, את אצבע אלוהים שנגעה בו ושאפשרה לו להיות "על־אנושי" באותם רגעים של להט הקרב. לכן ייחוס האלוף כ"על אנושי", אינו מספיק למפקד האוגדה, שגם הוא הוכיח שהוא "על־אנושי". נוסף על זאת, אלוף איננו "מרתק שבת" את מפקד האוגדה, גם אם הוא עבר עבירה כלשהי. זה פשוט לא מקובל ולא קורה. לכולם ברור שאף על פי ש"זה צבא", ובצבא "כולם ממלאים פקודות", בין בכירים ההבנות הן אחרות. סא"ל צדוק, שאותו פגשתי במשרדו בבסיס ישן בדרום הארץ, היה רל"ש של אלוף במטה הכללי. הוא קודם בדרגה לאחר תפקיד הרל"ש שביצע בהצלחה. הוא הביט בי, וחצי חיוך ממורמר נמתח על פיו, כשתיאר את חוויותיו בעבודה מול רל"שי אלופים אחרים בצבא: "התחושה הכי חזקה שאני חוויתי לאורך התפקיד, ואתה רואה את זה באלף ואחת צורות: אם הגוף הצבאי שהוטלה עליו המשימה לא מאמין בה, היא לא תקרה, ולא משנה מי הנחה ומי רצה וכמה הוא ערס. אתה מוצא את עצמך כל היום עסוק בשכנועים והסברים ואיומים כדי שהדברים יקרו בסוף. אתה צריך לשכנע אנשים בצדקתך. אין 'פקודות־עבור'."

על פי צדוק הסמכות של האלוף איננה מובנת מאליה, ואנשים אינם רצים לבצע פקודות, פשוט כי מפקד בכיר הנחה אותם. "הגוף הצבאי שהוטלה עליו המשימה" צריך להאמין בה או להשתכנע שהיא מוצדקת, אחרת היא "לא תקרה", אמר לי במפורש, ובכך רמז על כך שהקצינים הכפופים לאלוף די בכירים כדי שהתנגדותם לפקודה שקיבלו תהיה בעלת משקל מספק כדי לא לבצע אותה. מחקרים מראים שמנכ"לים אינם נותנים פקודות, אלא משפיעים בדרכים אחרות, כמו שכנוע, יצירת זיקה אישית, מו"מ או הרתעה. גם אצל אלופים זה כך. הם אולי נותנים פקודות (כי כך מקובל בצבא), אבל הדרך לגרום לכך שהפקודות אכן יבוצעו היא מפותלת יותר. כדי לגרום לפקודות להתבצע, נדרשים מנגנונים נוספים כדי להעצים את הכריזמה, את הייחוס העל־טבעי של המפקד הבכיר, כדי שכפיפיו הבכירים גם הם, ייאותו ללכת אחריו. מנגנונים אלה בונים דימוי של אדם שהוא מוסד, אדם שלמרות הסביבה הספקנית שתוארה לעיל, נתפס כמי ש"שולט בעניינים", כמי שתמיד נמצא במיטבו וכמי שמרכז בידיו כוח רב "לגרום לדברים לקרות". המנגנונים הללו מבססים למעשה את "הכריזמה של המשרה".

הכריזמה של המשרה
טקס החלפת אלוף הוא צעד ראשון בביסוס הכריזמה של האלוף. זוהי כריזמה הנשענת על מאפייניו וכישוריו האישיים של האלוף, אך לא פחות מזה, על מנגנון האלוף המוצא ביטוי ארגוני בטקס זה.

אני זוכר את היום שבו נערך טקס רב רושם של החלפת המפקד. במִפקדה הבכירה בה שירתּי הייתה התרגשות באוויר. האלוף אחאב סיים את תפקידו בתום שלוש שנים, והוחלף על ידי אלוף נמרוד. מזה כשבוע נערכו הכנות לטקס. חוליית הדגל וכן קצינים ונגדים השתתפו בחזרות שהתקיימו על רחבת הדגל שבמרכז הבסיס. רס"ר הבסיס הצעיד את כולם בעודו צווח אל תוך הרמקול: "שמאל־ימין־שמאל!". החזרות הפריעו לחלק מהדיונים שהתקיימו במפקדה, וקציני המפקדה נאלצו לסגור חלונות במהלכם או לדבר בקול רם. יומיים לפני הטקס נשלחו מיילים ממפקד המחנה לכלל הקצינים והחיילים במפקדה, שאין להגיע לטקס פרט למי שהוזמן, יש לנתק את הטלפונים במשרדים הפונים לרחבת הדגל (כדי שרעש הצלצולים לא יפריע למהלך הטקס), ואין לצפות בטקס מהחלונות הפונים לרחבה (כי זה לא מכובד). ההנחיות הללו הגבירו את התחושה שנערכים לקראת עניין גדול. ביום הטקס נתלו דגלים בכל הבסיס, כיסאות סודרו לקהל, כל היחידה לבשה מדי א' מגוהצים, ומפקדים רבים מכל הצבא הוזמנו לצפות בו. שגרת העבודה במפקדה הופרעה תדיר, וכלל הקצינים והחיילים, בין אם הוזמנו להשתתף בטקס ובין אם לאו, חשו שיום שונה מתרחש במפקדה, יום חג. היות שמדובר בהחלפת תפקיד של אלוף, הרמטכ"ל עצמו הגיע לטקס כדי לעלות על בימת הכבוד. זמן מה לפני השעה היעודה כולם הפסיקו את עבודתם ותפסו את מקומם. קצינים בכירים וזוטרים עמדו במקומם על רחבת המסדרים, נציגי היחידות הכפופות נטלו את דגלי יחידותיהם ונעמדו כחוליית דגל, דגל הלאום הוכן להנפה, הקהל ישב נרגש במקומו, ושלושת המפקדים — הרמטכ"ל, האלוף היוצא והאלוף הנכנס — יצאו מבניין המשרדים ונעמדו בפינת הרחבה. אני משער שסך המשתתפים בטקס, כולל הקהל, עמד על למעלה ממאה וחמישים איש.

אני ישבתי עם קצינים נוספים בשורות של כיסאות פלסטיק, שהוכנו מבעוד מועד בשולי הרחבה. לידי ישבו מפקדי אוגדות, מח"טים ומג"דים שהוזמנו לטקס. מפקד הטקס עלה לנהל את הטקס, חוליית הדגל תפסה את מקומה, תזמורת צה"ל ניגנה, המפקדים הוזמנו לבימת הכבוד, דגל הלאום הונף. עיני הקצינים והקהל היו נעוצות במהלך הטקס בשלושת המפקדים הבכירים, הרמטכ"ל ושני האלופים. הם היו במרכז תשומת הלב של האירוע. הגם שרוב האירוע הם פשוט עמדו דום ללא אומר, כל הטקס נסוב סביבם. זה הזכיר במשהו את תשומת הלב שזוכה לה להקת רוק במופע. שם הלהקה מופיעה באופן אקטיבי, ואילו כאן, למעט הצדעות ונאומים, שלושת הקצינים לא עשו הרבה. הם פשוט עמדו גלויים מול כל הנוכחים, באופן שלא קורה כמעט בשום הזדמנות אחרת.

בנאומיהם דיברו המפקדים על כובד האחריות בתפקיד. הם הודו לפקודיהם על העבודה החשובה והטובה שהם עושים לילות כימים לטובת ביטחון מדינת ישראל, על מורכבות האתגרים שניצבים בפניהם, וכמובן הזכירו את הנופלים ואת המשפחות השכולות. שיא הטקס היה מעבר פיזי של דגל היחידה (שבימים כתיקונם נמצא בלשכת האלוף) מידי האלוף היוצא אל ידי הרמטכ"ל, שהעביר אותו לידי האלוף הנכנס. במהלך פעולה זו, שמסמלת את מעבר האחריות ממפקד למפקד, הושמעה תרועת חצוצרה. בסוף הטקס — שירת התקווה, יציאת המפקדים ותם הטקס.

שימו לב לריבוי הדברים שהופכים את הטקס לרב רושם: הכנות רבות, ריבוי משתתפים, הגעת אח"מים רבים, שביניהם אפילו הרמטכ"ל עצמו, העֲמָדה פיזית של בעלי תפקידים רבים על רחבת המסדרים, ובמיוחד שלושת המפקדים הבכירים. כל אלה יצרו התרגשות רבה בלב המשתתפים, גם אם לחלקם היו עיסוקים אחרים שהיו שמחים לעשות במקום לנסוע את כל הדרך למפקדה המרוחקת ולהשתתף בטקס ההחלפה. עבור כל המשתתפים, גם עבור הציניקנים שביניהם, זה לא יום רגיל, אלא יום שמסמן שינוי.

הבה נשקול את המצב ההפוך: חילופי תפקיד ללא ביצוע טקס. קל ופשוט; לאחר חפיפה בת כמה ימים בין האלוף היוצא אחאב לבין האלוף הנכנס נמרוד, נפרדים השניים בלחיצת יד חמה, האלוף אחאב נכנס לרכבו ונוסע שמח וטוב לב להמשך עיסוקיו, ואילו האלוף נמרוד מתחיל את תפקידו כמפקד. חסכוני, יעיל, פרקטי. למה לא בעצם?

נחזור קצת לתיאוריה על הכריזמה. כשמקס ובר תיאר את הכריזמה, הוא תיאר אותה בצורתה הטהורה, בצורה של אבטיפוס אידיאלי. האבטיפוס הכריזמטי, לפי ובר, הוא מנהיג יוצא דופן, שסביבו מתקבצת קבוצה של אנשים, שמתמסרים לו לחלוטין, בין אם מהתלהבות, ייאוש או תקווה. הם מוצאים בו משהו שיגאל אותם ממצבם הנוכחי. לאנשים המתקבצים סביבו אין תפקידים מוגדרים, אין הכשרה מוגדרת לתפקידם, אין להם קריירה, מינוי או קידום במסגרת הקבוצה. יש להם רק את הקריאה (calling) לבוא ולהתקבץ סביב למנהיג. אפשר שוובר ראה לנגד עיניו את חבורת המאמינים הראשונה שהתקבצה סביב ישו, שראתה ממקור ראשון את הנסים שביצע (לפי האמונה הנוצרית) ושבעקבותיה נתפס כבן האלוהים. כשאני חושב על תיאור האבטיפוס הכריזמטי של ובר, אני רואה את דמותה של דאינריס טארגריאן מסדרת הטלויזיה המרתקת "משחקי הכס" של HBO. בסצנה האחרונה של העונה הראשונה, מתעוררים בני השבט שלה במדבר, לאחר שבלילה ראו אותה נכנסת אל תוך מדורת אש גדולה, כדי למצוא אותה בבוקר בריאה ושלמה, יחד עם שלושה דרקונים שבקעו מביציהם. בסצנה הזו ברור לצופים שדאינריס איננה אדם רגיל, אלא נושאת תכונות על־אנושיות של חסינות לאש וקשר אמיץ לדרקונים. "הבלתי נשרפת", "אם הדרקונים" — הכריזמה שלה פלאית ממש, ולכן אין זה מפתיע שבני השבט שלה נופלים אחד אחד על ברכיהם מתוך הבנה שהיא המנהיגה הבלתי מעורערת שלהם.

דוגמה נוספת, שלילית, של האבטיפוס הכריזמטי של ובר, היא משפחת מנסון, קבוצה של נערות ונערי פרחים מקליפורניה של סוף שנות ה-60, שהתקבצה סביב דמותו הכריזמטית והפסיכופתית של צ'רלס מנסון. קבוצה זו ביצעה פשעים נוראיים בהנהגתו, כשהידוע שבהם הוא רצח השחקנית שרון טייט וארבעה מחבריה בקיץ 1969.

הקשר בין חברי הקבוצה לבין המנהיג הכריזמטי הוא חזק מאוד, והם יהיו מוכנים לעשות עבורו הרבה מתוך תחושת השליחות המשותפת שהוא נוטע בהם. אך יש בעיה אינהרנטית בקבוצה הזו, משום שהיא מבנה לא יציב. המשכיות הקבוצה לא מובטחת בגלל התלות הרבה בדמות המנהיג, ושאלת הירושה הבלתי נמנעת. כשהמנהיג לא יוכל להנהיג עוד את קבוצתו, בין אם בשל מותו ובין אם בשל אי־כשירותו להנהיג, תצטרך הקבוצה למנות לו יורש. היורש של המנהיג יהנה ממעמד ההנהגה, אולם הוא לא יהיה כריזמטי במובן הטהור של המילה, כמו המנהיג הראשון שהקבוצה התקבצה סביבו מתוקף המאפיינים העל־אנושיים שיוחסו לו. כיצד תבחר הקבוצה יורש? היא יכולה לבחור לפי קריטריון התאמה כלשהו (מבחן כוח אישי למשל), היא יכולה לבחור יורש שהוא קרוב משפחה של המנהיג הקודם (כמקובל במשפחות מלוכה) והיא יכולה למנות בהחלטת סמכות חיצונית (כפי שקורה במערכות בירוקרטיות בהן הנהלות בכירות ממנות מנהלים בדרגים הכפופים להן). כך או אחרת, את הכוח שעובר מבעל תפקיד אחד לבעל תפקיד אחר מכנה ובר הכריזמה של המשרה. את הכריזמה הזו תופסים בני אדם כבעלת ישות אובייקטיבית, שמסוגלת להתנתק מאדם אחד ולעבור לאדם אחר באמצעות טקס. למשל, טקס חילופי תפקיד של אלוף שתואר בתחילת הפרק. מיותר לציין שהאלוף איננו ישו והוא איננו דאינריס טארגריאן. אין קסמים באמתחתו. להפך, הוא בן אנוש שנכנס לנעליו של אלוף קודם, שבדרך כלל זכה להערכת הצוות שלו. לפיכך לטקס יש כאן תפקיד חשוב.

על פניו זה נראה אולי תמוה להאמין בכך שכוח מיוחד ועל־טבעי של אדם מסוגל לעבור לאדם אחר בזכות טקס. אבל לא לחינם יש קשר ישיר בין בכירותו של המפקד המתחלף לבין היקף העיסוק בטקס ההחלפה, במספר המשתתפים ובכירותם, ואפילו במספר הנגנים מתזמורת צה"ל שישתתפו בטקס. זה אולי נראה כמו רהב או טפלות, אך בניתוח ההיבט הכריזמטי שלנו כאן, ככל שהטקס יותר גדול ורב־רושם, כך הוא מנסה להיכנס ללבבותיהם של קצינים בכירים יותר ולסמן בהם את מפקדם החדש. הם אינם טירונים שרועדים למראהו של מ"מ צעיר. אלה מפקדי אוגדות, או ראשי להקים, או ראשי מספנים, שקריירה עתירת אתגרים ועלילות גבורה מאחוריהם, ונדרש אירוע יוצא דופן באמת בשביל לסמן להם "המלך מת, יחי המלך!"

בימים הראשונים שלאחר הטקס נהוג שהאלוף מקיים סדרה של "שיחות פתיחה". השיחות מתקיימות בפורומים הבכירים של המפקדה, שעליה ממונה האלוף: פורום המפקדים הבכירים (תתי־אלופים), פורום המטה (בדרך כלל אלופי־משנה), פורום מפקדי היחידות (סגני־אלופים), פורום קציני המפקדה ועוד. בשיחות הללו מפרט האלוף את משנתו הפיקודית, את כיווני העשייה המרכזיים ואולי גם מהלכים ארגוניים ראשונים שבכוונתו לבצע. לנושא שלנו כאן, תוכן השיחות פחות מעניין. מעניינת יותר הדינמיקה של המשתתפים בשיחות. הם בדרך כלל מתרגשים מהדבר החדש הזה, האלוף הטרי. הם סקרנים לדעת אם השמועות עליו נכונות; אם הדמות שעליה שמעו כה רבות טרם כניסתו לתפקיד נאמנה לזו שתשתקף להם בשיחה; אם הוא קשוח, חכם, נעים הליכות, כריזמטי, בעל דיבור שוטף או מקריא ביובש מהדף; אם יפתח את המפגש לשיחה או "יירה" את מסריו וילך? הם סקרנים לשמוע מה יש לו לומר, משום שלאמירותיו יש השפעה על סדר היום שלהם. הוא איננו "ראש מדבר" בלבד, אלא דמות שתהיה לה השפעה חומרית על משאבים ותהליכים ארגוניים, והשפעה סימבולית על מה נחשב חשוב ומי נחשב מקורב.

נכון, הייחוס הכריזמטי לא קורה מיד בתום הטקס, ואולי גם לא בתום שיחות הפתיחה, אבל בהחלט אפשר כבר לחוש את הזרעים לקיומו. כל מפגש, כל שיחה, כל דיון בראשות האלוף החדש הוא מסקרן ומעורר התרגשות. לדינמיקה שבין האלוף לסביבתו נוצרים סימנים ידועים ומוכרים. כשהאלוף נוכח, כל הקצינים נדרכים ומשנים במשהו את התנהגותם. אפשר היה להתרשם מהשפעה רגשית והתנהגותית זו גם בתיאור ביקור האלוף שהבאתי בתחילת הספר, שבמהלכו ניכרה התרגשות רבה בקרב הקצינים והחיילים בגדוד שבו התבצע הביקור. ההתרגשות הזו חשובה, כי לאורך זמן היא מסייעת למפקד הבכיר ליצור בקרב אנשיו את האנרגיה לפעול בשליחותו.

טקס החלפת מפקדים בצה"ל הוא סימון בלבד, אבל סימון קריטי. הוא מסמן שכל הסמכויות ניטלו מאדם אחד והועברו לאדם אחר. מעתה המפקד החדש הוא המוסמך לתת פקודות, הוא המוסמך לחייב את זמנם של פקודיו (לקבוע להם מופעים ביומן או "לזַמן לו"ז" בעגה הצבאית), הוא המוסמך לתת חוות דעת תקופתית, ואליו פונים על מנת לקבל המלצה על קצין כפוף שמועמד לקידום. כל אלה הופכים בתוך זמן קצר את המפקד הבכיר לאדם שדעתו חשובה, לאדם שיש לו כלים רבים לקבוע מהלכים, לאדם שרוצים בקרבתו.

טקס ההחלפה הוא צעד חשוב בביסוס הכריזמה של משרת האלוף, ואחריו יגיעו הצעדים הבאים בבנייתו כגיבור תרבות צבאי. הצעדים הללו יתוארו בשלושת הפרקים הבאים. הפרק הבא יפרט את הרכיב החשוב ביותר במנגנון האלוף: לשכת האלוף. הלשכה מייצרת את התנאים הארגוניים לכך שהאלוף תמיד ייראה במיטבו, תמיד ייתפס כמי ששולט בעניינים ולעולם לא ייתפס בקלקלתו. הפרק השלישי יתאר מדוע הזמן של האלוף, המשאב היקר ביותר שיש למנהיגים בכירים, מושקע בישיבות יום־יומיות רבות וארוכות. הפרק הרביעי יתאר כיצד מופעים גדולים, כמו כנסים וביקורים בשטח, בונים את האלוף כגיבור תרבות צבאי.

ספר זה מתמקד במנגנון הארגוני, מנגנון האלוף, שמאפשר לאלופים להנהיג את ארגוני הענק שלהם. ההתמקדות הזו איננה מרמזת שכל אדם יכול להיות מנהיג בכיר לו רק יעמידו לרשותו את המנגנון המדובר. לכך נדרשות יכולות אישיות וניסיון חיים רב. כשם שהמערכת הצבאית איננה מסתמכת רק על כישוריו האישיים של המ"מ שיצליח לכבוש את לבבות הטירונים, כך המערכת הצבאית איננה מסתמכת רק על כישוריו האישיים של האלוף, שיצליח לכבוש את לבבות הכפיפים הבכירים והדעתניים שלו. מנגנון האלוף, בדומה למבנה הטירונות, מעניק לאלוף יתרון שמעלה את סיכויי ההצלחה שלו במשימה המורכבת של הנהגת קצינים מנוסים ובעלי השקפת עולם מגובשת. כשאלה נשלחים בפקודתו להובלת כוחות לוחמים במשימות מורכבות ומסכנות חיים, הם צריכים להאמין שיש בו משהו על־אנושי שנכון יהיה לסור למרותו וללכת אחריו.

לסיכום הפרק, אם אנסה לנסח את האתגר הארגוני־תרבותי של הצבא, הוא יהיה: הפיכת נערים נורמטיביים ללוחמים הנכונים להרוג אנשים שהם אינם מכירים, ולהסתער כנגד כדורי אויב, חרף האינסטינקט לתפוס מחסה מול סכנת חיים.3

אם אנסה לנסח את האתגר הארגוני־תרבותי של מפקדה בכירה בצבא, הוא יהיה: הפיכת האלוף מאדם למוסד גדול מהחיים, כדי לאפשר לו את העוצמה הארגונית שמכוחה יוכל להניע מפקדים דעתניים ומנוסים ומערכות ענק אל היעדים שהוא מגדיר להם.

מה אפשר ללמוד על מנהיגות בכירה מכריזמה של אלופים?
1. מנהל בכיר ייתפס ככריזמטי על ידי אנשיו, כאשר שמו הולך לפניו בזכות הישגי עבר הקשורים לתכלית הארגון. למשל, אלוף יהיה ידוע בזכות יכולתו לפקד בהצלחה ובקור רוח על מבצעים צבאיים. מנהל בכיר בהייטק יהיה ידוע בזכות הישגיו בפיתוח מוצרים חדשניים ופורצי דרך. מנהל בכיר בתחום ההשקעות יהיה ידוע בזכות תחזיות מדויקות של תנודות בשווקים.

2. אף על פי כן, האתגר המרכזי בדרגים בכירים נותר יישום החלטות. מנהלים בכירים אינם ממהרים ליישם סדר יום ארגוני של אנשים אחרים, אפילו יהיה זה הבוס שלהם. לכן, לצד מערכות בקרה ארגוניות, נדרש מנגנון ארגוני שייצור את התנאים לכך שמנהל בכיר יהיה נכון ליישם מדיניות שנקבעה בדרג הממונה, ביניהם "הכריזמה של המשרה".

3. מעבר ליכולות האישיות של המנהל הבכיר, ישנו ערך להיבטים טקסיים של פעולתו, כמו למשל תכנון הפורומים הראשונים שיפגוש בתחילת כהונתו, התכנים שיוצגו שם ואופן הצגתם, רשימת המוזמנים ודרך הושבתם, ואפילו טקס ההחלפה עצמו. כל אלה נועדו ליצור סקרנות ואנרגיה סביב נוכחותו כמנהיג. אלה נחוצים כדי להעצים את הכריזמה שתיוחס לו בהמשך. מנגנונים ארגוניים נוספים שמבססים כריזמה יפורטו בפרקים הבאים.