מחברות הצפרות

מקום לצפרות

כל מקום הוא מקום לצפרות, ובכל צפרות ארוגה תשוקה, טוויים מאוויים, קלועים זיכרונות מהעבר ותקוות לעתיד וזרימה, לעתים ישרה ולעתים נפתלת, בין הזמנים. אפילו הבלחות של תצפיות ומבט חטוף בציפור יכולים להשיב אותי לנער שהייתי כשהתחלתי לצפֵּר בגיל שתים־עשרה בירושלים, שרבות משכונותיה טבלו בירוק, בשנות השבעים של המאה הקודמת, או גבלו בבָּתות פרועות, וההורים, לפחות רובם, אפשרו לילדיהם את החופש להתרוצץ בלי חששות ביטחוניים או בטיחותיים. גם הוריי, רנה ואלכס. קיבלתי מהם חופש רב, ואבי ממילא היה עסוק בעבודתו כחוקר משטרה. הוא עבד מסביב לשעון, עבר בין תיקי חקירה, פיצח מקרי רצח וטיפס בסולם הדרגות והתפקידים, עד לראש אגף חקירות, והתייצב, תוך כדי, בצמתים היסטוריים כמו חקירת דמיאניוק, סברה ושתילה, המחתרת היהודית וקו 300. ואילו אני התרוצצתי פרא בוואדיות שהקיפו את שדרות אשכול (היום צומת ענקי עם מנהרה), וציפרתי במסגרת חוג הצפרות של ירושלים, שהקים יוסי לשם והדריך מנחם אדר. ירושלים של אז הייתה, כמו ישראל כולה, כמו העולם כולו, עשירה בציפורים הרבה יותר מאשר היום, והתצפיות היו גדושות יותר, נערכו באתרים רבים יותר, רבים מהם קבורים היום תחת בטון ומלט. רק ארבעים שנים חלפו, ומרחבים שלמים נמחקו, שהיו מלאים בציפורים, שהיום הן נדירות או לגמרי אינן.

גם אבי כבר איננו. נפטר מעט לפני גיל שמונים, מותיר אחריו ריצודי בבואה שמשיגים אותי ככל שנוקפות השנים, מתיישבים בתווי פניי, מעצבים אותם מחדש. ככל שחולפות השנים, החלל שלכתו הותיר בי מתמלא בהשתקפותו, ששבה אליי מהמראה ומהמחוות שמבצע גופי בלי משים, ואני מזהה בהן אותו: בת צחוק, הרמת גבות, והאופן שבו משתלבות ידיי על החזה, כשאני גולש לנמנום לא רצוני. הדברים שהרגיזו אותי בו משיגים אותי והופכים להיות חלק ממי שאני, ולפעמים לא נותר לי אלא להבליע חיוך, כשאני רואה את ילדיי מביטים בי בכעס, שמשחזר את הכעס שבו הייתי מביט באבי, כשעוד היה חי ולא רק בבואה בי.

ירושלים שונה, ישראל שונה, אני שונה. הייתי רוצה לומר שאני מצפר ברציפות מגיל שתים־עשרה, למעלה מארבעים שנה, אך זה יהיה לא מדויק. חלומות הצפרות לקחו אותי ללמוד בתיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר. חשבתי אז שאהיה חוקר טבע, שאבלה את חיי בפענוח המסתורין הגדול של הציפורים. אבל נתיבי החיים לקחו אותי למקומות לא צפויים, למשל לשירות ארוך מדי בצבא, שהעיף אותי למקומות אחרים לגמרי ולחיים שבהם נדחקה הצפרות לקרן זווית. המשכתי לאהוב ציפורים אך מרחוק, על אש קטנה, ללא פנאי, ואפילו בלי משקפת. לימודים, עבודה, משפחה; איפה יש מקום לצפרות בין כל אלה? שכנעתי את עצמי שהחברה האנושית מעניינת אותי יותר, שיש דברים רציניים יותר מצפרות, שנגמלתי ושאני בסדר. החיים זרמו.

אבל לצפרות הייתה סבלנות והיא המתינה לשעת כושר, וזו באה בניו יורק, שם ביליתי שנה אינטנסיבית, הולך ונשנק במחנק האורבני, מוצא את עצמי נמלט יותר ויותר לסנטרל פארק, לרגעים של מנוחה, נשימה, מחשבה. ובוקר אחד הייתי שם ובידי מגדיר ציפורים, ובהמשך מצאתי על עצמי משקפת, ועוד קצת אחרי כן צימחו בי ניצני האני של אז, והם בצבצו וגדלו והשתלטו על הווייתי. ובוקר אחד הייתי שוב צפר, והייתי שוב מאושר.

במקום חוקר הטבע המקצועי שהייתי אמור להיות, זה שמבלה את ימיו בפענוח המסתורין הגדול של הציפורים, הפכתי ועודי הופך מדי יום לצפר משתוקק ואוהב, שחי את המסתורין הגדול של הציפורים וחוגג אותו ואותן.

אך אני לא רק חוגג את הציפורים, אלא גם מבכה את הירידה במספריהן, את החנק ההדרגתי שלהן באמצעות קיטוע מרחבי המחיה הטבעיים, ואת ההרג המהיר שלהן באמצעות ציד, הרס מקורות המזון, הרעלה ועוד עשרות דרכים שבהן האדם מצליח להעלים את הציפורים ואת הטבע שסביבן. הצפרות שלי והכתיבה שבספר הזה הן גם טקס אשכבה לעולם הציפורים כפי שהכרתיו בילדותי, שיר פרֵדה מטבע שהולך ואוזל לנו בין האצבעות, ולוקח עמו את הציפורים אל אותו מקום שבו נעלמים הדברים, אשר אבדו לבלי שוב.

אני נוהג לרדוף אחר הציפורים ברחבי הארץ, לעתים ברחבי העולם. יש בצפרות מן האספנות הכפייתית, שיש הטוענים שהחליפה את מנהגי הציד של ימים עברו. זו אספנות שמתבטאת בתשוקה לראות כמה שיותר מיני ציפורים, להוסיף עוד ועוד מינים לרשימת החיים. זוהי תשוקה שדוחפת להתרוצצות כמעט בלתי פוסקת, אך במרץ 2019 ירד נגיף הקורונה על העולם ועל ישראל ועטף אותם במגפה. בישראל הוטלה סדרה של סגרים, הדוקים יותר או פחות, במאמץ להיאבק בהתפשטותו. שגרת החיים נפרעה, ואִתה נקטעה גם הצפרות, או נכון יותר, הצפרות הפכה למקומית מאוד, מוגבלת לסביבת הבתים, ובמקרה שלי לסביבת קיבוץ חולדה. המסעות הארוכים לצפייה בציפורים פסקו כמעט לחלוטין, והתשוקה הצפרית נאלצה לבוא על סיפוקה בשוטטות ובתצפיות מקומיות.

האביב של שנת הקורונה הראשונה היה אביב חד־פעמי. על רקע הירידה המתמשכת והמכאיבה במצב הטבע ובמספרי הציפורים התבלט האביב הזה לטובה ואופיין בריבוי גשמים וציפורים ברחבי הארץ, אך מבחינתי, צפר בסגר, חמק האביב ונותר מחוץ להישג היד. אתרי צפרות אביבית, ובראשם תל קריות שליד ערד, נותרו חלום רחוק, וכך גם גל הציפורים הנודדות ששטף את הערבה ותועד על ידי צפרים מקומיים. בשבועות הראשונים נותרתי כלוא כמעט לחלוטין בחולדה, ועם זאת המשכתי לצאת בכל בוקר בכמה מסלולים קבועים, לחיות את האביב שבא וחלף אל קיץ מתמשך, לחוות את המשתנה לצד הקבוע, את הנדידה שהתרחשה במקביל לקינון של הציפורים המקייצות והמקומיות, את בקיעת הגוזלים ופריחת הפרחונים מהקנים החבויים בצמחייה המרובה סביב הקיבוץ. מרדף צפרי מתמיד וחסר מנוחה אחר מינים נדירים הפך להשתקעות במקומי ובמצוי, לניסוי בסבלנות ובהתבוננות.

המרדף אחר עוד ועוד מינים הוחלף בהתבוננות במינים השכיחים שליד הבית. הרשימות השטחיות שתיעדו כמה מיני ציפורים ראיתי הומרו ברשימות מסוג אחר, שתיעדו את חייהן ואת חיי וחוויותיי. מצאתי בעצמי מעיינות של מילים שהמתינו לנבוע וגילו במשבר הגלובלי, באותו רגע של השתקעות כפויה פנימה, את ההזדמנות שלה ייחלו. התחלתי לכתוב את הציפורים ואת הצפר. ולא רק את שגרת הצפרות של חולדה כתבתי, אלא גם זיכרונות קודמים והרפתקאות צפרות, שהצלחתי לשרבב בין הסגרים ולאחריהם. הצפרות התמזגה עם הספרות, ועושר הציפורים התערה באוצר המילים.

חלקת הצפרות הקטנה שלי

לצפרים הבריטים יש מסורת ארוכת שנים ואוצר מילים עשיר, שמשקף את המסורת ומבטא כל היבט בה. כך, בעגה הצפרית הבריטית יש מושג, לפעמים אפילו שניים, לכל תופעה צפרית, ותהיה המוזרה ביותר. כך, לאתר הצפרות המקומי והאישי קוראים באנגלית Local Patch. זהו האתר שאותו מנטר הצפר על בסיס קבוע ותכוף, זה אתר הצפרות "שלו", ולכל צפר שמכבד את עצמו יש כזה אתר, המצוי קרוב ככל הניתן לביתו. הצפרים הישראלים חסרים את המסורת, והעגה הצפרית שלנו דלה. לכן אקרא לאתר הצפרות שלי: חלקת הצפרות הקטנה שלי. גם אם היא אינה קטנה במיוחד ולא שלי בלבד, היא החלקה שחרותה בלבי, שרגליי ומשקפתי מכירות אותה מעצמן, ובאותו אביב מופלא ומוכה מגיפה, ידעתי אותה. מעולם לא הייתי כה משוקע בְּמקום.

קיבוץ חולדה מצוי בחבל ארץ מתורבת, כמעט מבוית, באזור שברובו הגדול מעובד. הוא שוכן בלב השפלה הפנימית, שחסרה נופים דרמטיים, מיושבת בצפיפות רבה ומשתפלת מעדנות מקו החוף ועד הגבעות שמתחילות את העפלתן אל גב ההר, אי־שם במזרח, מעבר למשמר דוד, טל שחר וצָרעה. בחורף טובלת חולדה בהרבה ירוק, ובקיץ טובעת בחום וצהוב. בין לבין היא מתקשה להחליט, נעה ונדה בין הגוונים השונים, בין שלוליות ששבות ופורחות באירועי גשם אביביים, מחיות עוד קצת את הירוק המפרפר אל מותו הקיצי והצהוב. בסתיו היא מתקשה להיפרד מצבעי הקיץ ומחומו ומותחת אותם הלאה, עד אוקטובר, לעתים אף עד נובמבר, ככל שרק משגת ידה, מייסרת את תושביה הצמאים למעט קרירות סתווית.

חלקותיה החקלאיות מחולקות בין גידולים שונים, שיוצרים מגוון המיטיב עם הציפורים. מטעים מתפשטים שורות־שורות צפונה ומערבה. מטעי רימונים מתחלפים במטעי זיתים, שמתחלפים בכרמי ענבים, שמשתפלים במתינות ובנינוחות כמעט עד למזכרת בתיה שבמערב. מצפון וממזרח מתחילים המטעים בטיפוס ההדרגתי עד לכרמי יוסף, שבמונחים של השפלה הפנימית, יושב על גבעה נישאה. במזרח, בנקודות מסוימות, אפשר להבחין בשרשרת הגבעות שמטפסות אל גב ההר. דרומה מחולדה מתפשטים השדות, שבהם מתחלפים הגידולים בהתאם לשנים ולעונות. לפעמים הם מלבינים מכותנה, פעמים מוריקים מחִמְצָה (חומוס) או מצהיבים מחמניות, ולעתים נישא הסגול של פריחת הבַּקְיָה למרחקים. כשהחמניות פורחות מגיעות אלפי דררות, שצובעות את הרקיע בירוק צווחני ומנקדות את צהוב החמנית. פריחת הבקיה קוראת לפרפרים, שספק עפים ספק מרפרפים בין הפרחים הסגולים: כחלילים, לבנינים וצהבוני תלתן. בזמנים שבין גידול אחד למשנהו נותרים השדות בצבע החום של אדמתה הכבדה של חולדה. או אז רצים בהם העפרונים המצויצים, ובלילות שורקים בהם כֵּרְוָונִים צהובי עין.

כֵּרְוָון מָצוּי

בפאות של המטעים והשדות, כמו לקט ושכחה מקראיים, מציצות קווצות של קוצים וצמחייה עשבונית וחלקות של אקליפטוסים; כל אחת מהקווצות או החלקות משכנת את ציפוריה שלה. קווצות הקוצים הן מעין מעשר שמותירים חקלאים בלי משים לאוכלי זרעים כמו חוחיות ויַרְקוֹנִים. באקליפטוסים שליד מסילת הרכבת לנות להקות של קָאָקִים, תורים ודררות. לעתים, לקראת ערב, אפשר לשמוע למרחוק את רעש הציפורים, שמחליפות ביניהן חוויות מיומן הארוך ומתכננות את יום המחר.

באביב ובקיץ נכבשות הצמרות בידי עורבים מקננים. זוג בזים מצויים חולק את צמרות האקליפטוסים עם העורבים, וזוג דאות שחורות־כתף בונות את קינן באקליפטוס בודד, הרחק מפגעם הרע של העורבים. אין הרבה דברים שעורבים אוהבים יותר מלהציק לדורסים, לזנב בהם ולרדוף אותם בקריאות רמות ומאיימות, עד כדי התעמרות. לדורסים קטנים, כדוגמת ניצים, מציקים העורבים כבדרך שגרה, מתלהקים סביבם, מפריעים להם במלאכת הציד, עד שנמאס לניצים והם בורחים למרחבים נטולי עורבים. עיטים, לעומת זאת, אימתניים יותר מהניצים ויכולים להיות כפולים בגודלם מהעורבים. אִתם המרדף הוא מבחן אומץ. העורבים מתגודדים סביב עיט, שנדהם מחוצפת הננסים, ואילו אלה מדרבנים זה את זה בקריאות ובקידות עצבניות אל כיוונו של הענק, עד שראשון העורבים אוזר אומץ ומסתער עליו. אז מצטרפים אליו חבריו, ולא פוסקים עד שהעיט מניף כנף בכניעה ונמלט כל עוד רוחו בו.

ממזרח ליישוב שוכן יער חולדה, מזיגה מוזרה של חורש טבעי וחורשות נטועות, ובלבו החווה, שהייתה המשכן הראשון של הקיבוץ, עד שעבר למיקומו הנוכחי בשנת 1937. על הברושים ביער מקננים בַּזְבּוּזים אירופאיים ועל האורנים מקננים זוג של בזי עצים וזוג של בזים מצויים, בשכנות מתוחה. בעוד הבזים המצויים יציבים ונמצאים בארץ כל השנה, בזי העצים מבלים את החורף באפריקה ומגיעים לכאן לקראת הקיץ, להקים את קינם ולגזול מהבזים המצויים את הבלעדיות על יער חולדה. בזי העצים הם מעופפים מהירים ומוכשרים, שמסוגלים לקטוף מהאוויר סנוניות וסיסים, וגם שפיריות מעל למקווי מים — כמו מאגר חולדה, אתר ציד מועדף עליהם. הבזים המצויים מעט פחות אקרובטיים מבזי העצים, ובדרך כלל יעדיפו טרף קרקעי כמו נברנים, חרקים גדולים, או לטאות אטיות (אך לא יבחלו בציפור שלומיאלית במיוחד). את הטרף מאתרים הבזים המצויים מעמדה נייחת או תוך כדי רפרוף אווירי וצלילה מהירה, בטפרים שלוחים מטה אל האומלל שלא ידע מאין צנח עליו מותו.

בלילה משנה היער את פניו, ואפלולית צלליו משכנת דורסי לילה, כמו ינשופי עצים ושעירים מצויים. גם ביום השעירים הם שיעור בהסוואה. בלילה הם ניתנים לאיתור בעיקר באמצעות שריקותיהם השטוחות והמונוטוניות. מקרבת היער נמתח נחל השלושה, וזורם בעצלתיים דרך פאתה הצפונית של חולדה ועד לנחל עקרון. הנחל קרוי על שם שלושה מחברי חולדה, שנרצחו בשובם הביתה מעבודתם בפרדסים בידי פלסטינים במהלך המרד הערבי הגדול ב-1938. תוואי הנחל הוסט, והפך לתעלה מעשה ידי אדם, שבמרבית הימים מזרימה מים מטופלים, לעתים קרובות מבאישים מעט. הציפורים לא מתלוננות. גם אני לא. על מה ואיך אתלונן, הרי מאתיים מטרים מהבית הופכים חלומות הצפרות שלי למציאות, ונוצות מדומיינות לובשות ממשות.

אלו היו המראות באותו בוקר של אביב מוקדם, או חורף מאוחר — העונות כאן נמסכות זו לתוך זו — בוקר שהחל במאבק השגרתי אם לקום השכם לציפורים או להישאר עוד חצי שעה במיטה, מאבק שנגמר כרגיל בקימה מוקדמת ובגרירת רגליים עייפה בשדות ובמטעים, בחיוך שהלך והתרחב עם ריח הפריחה ושירת הציפורים. עוד ועוד מהן קיבלו את בוא האביב בשירה רמה: סִבְּכִים שחורי־ראש ופשושים, ירגזים ושַׁחרוּרים. דּוּחָל שחור־גרון הצטייר על רקע הצהוב החרדלי וקיכלים רוננים התאספו במטע, כנראה אוגרים שומן לקראת הנדידה ההולכת וקרבה. לא לחינם קוראים להם רוננים. עתה, כשהאביב מרים ראשו, הם מוסיפים את שירתם הקטועה והרמה לשירת יתר הציפורים. כולן שרות עתה, גם הבַּזְבּוּזים מנסרים את האוויר, ועַלְוִויוֹת החורף מנסות את קולן בשירה דו־הברתית: צ'יף צ'ף, צ'יף צ'ף.

עַלְוִוית חוֹרֶף

אני שיכור מהשירה, עוד מוחה מעליי את שרידי השינה והחלומות הצפריים, שעוד חולשים על צעדיי ההססניים. מעץ אשל פורח קיכלי רונן במעופו החיצי, ומוסיף שריקה חדה. קיכלי אחר נוחת על העץ, מעט גדול יותר, מגוון יותר בגווניו, בטלאים השונים שמרכיבים את מחלפות נוצותיו: קיכלי אפור ראשון בחולדה, ציפור נדירה, חלום שהופך לממשות: החלום התמידי לראות ציפור נדירה מתממש כמעט בחצר ביתי ונוחת, מקור ונוצות, בעץ האשל שמעל לתעלה, שמתרוננת משירת האביב הפרועה. האפור משתלב יפה בין ענפי האשל. אני מנסה להשתלב בין הקנים, להרוויח עוד כמה דקות של אושר בחברתו, ולבסוף הוא פורש את כנפיו ונעלם במטע הרימונים, לא לפני שהוא ממלא אותי באנרגיות לעוד ועוד השכמות בוקר מוקדמות. בקרים שלמים כאלה אני מבלה בהליכה עצלה לאורכה של התעלה ולאורך חישת הקנים, שמעטרת את גדותיה, מסתור נהדר לציפורי סבך וחופָמָאִים מזדמנים. סנוניות שונות נהנות לעוף מעל לתוואי התעלה וללקט חרקים, שמתאספים מעל למים הזורמים, או ממריאים מֵהַבּוּצָּה שלאורכו.

קִיכְלִי אָפוֹר

מדרום ליישוב, מעבר לכביש ולעוד שדות רחבי ידיים, מנצנץ מאגר חולדה. המאגר הוא חלק ממארג מפותח למדי של מאגרי מים ומתקנים לטיהור שפכים, גני עדן קטנים לעופות מים מגוונים, כגון ברווזים, טבלנים ואנפות, וכמוהם לעופות דורסים, אשר נמשכים לברווזים, שהם עבורם ארוחות צפות. המאגר כמו פועם בהתאם לזרימת הזמן בשנה ולמשטר המים, מתכווץ ומתרחב חליפות. כשהוא מתכווץ הוא מותיר אחריו גדות בוציים, גן עדן לחופמאים תשושים ורעבים מנדידה ארוכה. כשהוא מתמלא, בחורף, הוא מארח מאות ברווזים ממינים שונים. בקיץ מקננים בו זוגות בודדים של צוללי הביצות, ברווזים נדירים, שצבעם כעין הערמון.

בלב חלקת הצפרות הקטנה שלי מצויה חולדה עצמה, תערובת של בתי קיבוץ ישנים, בתים מודרניים צמודי קרקע, מדשאות רחבות ידיים, גינות נוי קטנות ופינות של מעזבות, שמצמיחות בחורף הרבה ירוק עשבוני, ובקיץ קוצים רבים עוד יותר. אחת מגינות הנוי היא החצר שלי, שצמודה למטעים ולשדות. חלקת צפרות קטנה ממנה אין. כל כולה פשרה משפחתית בין פרחי נוי ושיחים ועצים מקומיים וקשוחים, כמו כליל החורש, תות עץ, קטלב, אלות מסטיק, ואלה ארץ ישראלית אחת. הפרחים עבור הפרפרים, השיחים והעצים — אתרי קינון ושירה לציפורים.