פיתוח שירותים חברתיים בחברה מתהווה

ילדות ונעורים

נולדתי במושב תל עדשים בט"ו באב, 27 ביולי 1934, בן זקונים לאמי בובצי (אשרייה) ולאבי, לוי ליברזון.

אבי נולד למשפחה חסידית בשנת 1895 בעיירה סקוירה הסמוכה לקייב שבאוקראינה.[1] אבי הוא נצר לשושלותיהם של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ושל הבעל שם טוב. השם ליברזון קשור לרב ליבר הגדול, שהיה מאבות החסידות. הוא למד בישיבה ועזב אותה לאחר שנדבק בחיידק הציונות והחלוציות.

בשנת 1914 עלה לבדו לארץ ישראל דרך אודסה. הוא התיישב בנקודה של קבוצת "השומר" בתל עדש, שם הוקם בהמשך מושב תל עדשים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כמו רבים מיהודי האזור, העסיקו אותו התורכים, שליטי הארץ, בעבודות כפייה. אבי אולץ לאסוף עצי בעירה עבור רכבת העמק. בנספח מס' 1, "תולדות חיי", מתאר אבי את חייו בסקוירה ואת העלייה לארץ ישראל, עד התבססותו במושב תל עדשים.

אמי, בובצי, נולדה ב־1899 בעיירה רוז'ין שבאוקראינה. בלידתה נקראה גליקה, אך בשל מחלה קשה שסבלה ממנה שוּנה שמה לבובצי (בעברית אשריה). במשפחתנו וגם בבית הוריה לא השתמשו בשמה המקורי, גליקה, ועל קיומו נודע לנו רק כאשר הכנו את שושלת היוחסין של המשפחה.[2]

כמו אבי, גם היא הייתה בת למשפחה חסידית – משפחת פריבורוצקי. אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1920, עלתה לארץ ישראל כ"חקלאית" על פי הרישום בתעודת העולה שלה. היא הצטרפה כאן לגדוד העבודה. תחילה שימשה כפועלת בכביש צמח–טבריה, אחר כך עבדה בבית החולים "הדסה" בחיפה, ולאחר מכן בתל אביב, שם פגשה את אבי.

אבי ואמי באו בברית הנישואין ב־12 בפברואר 1926 בתל אביב. בתעודת נישואיהם נכתב בסעיף המקצוע: "לוי – חקלאי", ו"בובצי – פועלת", מקצוע שהתגאתה בו כל חייה. בשנת 1928 הצטרפו הוריי ליישוב טירה הסמוך לחיפה. כעבור שנה, לאחר שהיישוב התפרק, עברו למושב תל עדשים והקימו בו משק חקלאי משלהם.

הורינו סיפרו לנו על קורות חייהם מאז עלייתם לארץ. אבי סיפר על החיים בקבוצת "השומר", על הפעילות שלו בתקופת ההתיישבות בתל עדש, על עבודות הכפייה בצבא הטורקי בעת מלחמת העולם הראשונה ועל הקמת היישוב בטירה ועזיבתו. שמענו גם על מחלת הקדחת שרבים מהמתיישבים חלו בה, כולל דודתי ובעלה שהיגרו בעקבות המחלה לדרום אפריקה. אמי סיפרה על העבודה בכביש טבריה–צמח ועל ההכשרה החלקית בחקלאות. העבודה החקלאית הייתה באותה תקופה אידיאל חלוצי, ביטוי למעבר מהחיים בגולה לחיים המבוססים על עבודת כפיים בארץ ישראל.

החיים במושב באותה תקופה היו מאתגרים מבחינה כלכלית ודרשו עבודה פיזית קשה. הם הושתתו על ארבעה עקרונות מרכזיים: (א) עבודה עצמית ללא שכירים; (ב) עזרה הדדית בין חברי המושב, דבר שהתקיים הלכה למעשה במקרים של מחלה או קושי ולא רק ברמה ההצהרתית; (ג) שיווק משותף של התוצרת החקלאית; (ד) קיום משק חקלאי מעורב, הכולל ענפי משק אחדים (רפת, לול, פלחה ומטעים). עניין זה מטרתו לאזן את ההכנסה השנתית כאשר אחד הענפים סובל ממשבר זמני שפירושו הפסד או הכנסה נמוכה מכפי המצופה.[3] המצב הכללי הקשה, עד שנות החמישים הביא לכך שהמושב הנפיק "כסף" משלו לצורכי הקיום היומיומי כאשר על הנייר מצוין ערך הכסף ואישור המושב.

הייתי הצעיר בין ארבעת ילדי המשפחה. אחי הבכור, נחום, נולד שבע שנים לפני, בשנת 1927. אני זוכר אותו עובד במשק. כשבגר יצא ללמוד בבית הספר מקוה ישראל, במגמת חקלאות. יחד עם קבוצת חברים היה שותף בהקמת קיבוץ חוקוק. לאחר שעזב את הקיבוץ עבד תחילה כמפעיל טרקטור במפעל "מחצבים" בנגב, ולאחר מכן כמדריך במושב רינתיה. שם הכיר את אשתו, נורית. שנים רבות עבד כמורה לחקלאות וכמפקח מטעם משרד החינוך על החקלאות. בהמשך היה לבן ממשיך במשק הוריי במושב תל עדשים.

אחי משה היה מבוגר ממני בחמש שנים. גם הוא למד במקוה ישראל ועזב את הבית ללימודיו כשהייתי בן עשר, אולם בתום שנת לימודים אחת חזר אל המשק שהיה זקוק לו. אי השלמת לימודיו פגעה בעתידו המקצועי. הוא התחתן עם מרים. הוא עבר למושב היוגב ולאחר מכן לתל אביב.

אחותי צפורה מבוגרת ממני בארבע שנים. היא נשארה בבית עד מועד גיוסה לצבא, שירתה בחיל הים ושם הכירה את בעלה, אליהו שחר. שניהם השתתפו בהקמת היישוב מכמורת.[4] כבת יחידה בין בנים היא הייתה שותפה לכל האירועים המשפחתיים ותרמה בתבונתה לקשיים שהיו במשך הזמן במשפחה.

אני נולדתי בט"ו באב, כבן זקונים במשפחה. לא זכור לי שביקרתי בגן ילדים. אחותי, צפורה, סייעה לאמי בטיפול בי כתינוק וכפעוט עד תחילת הלימודים בכיתה א'. אני זוכר שהייתי ילד שמנמן, ומשפחתי קיבלה אותי באהבה ואפשרה לי חופש רב. אבי נהג להושיב אותי על ברכיו ולספר לי על היסטוריית החסידוּת. בחורף הגענו אל בית הספר על גבי מזחלת רתומה לסוס שבנה אבי, המעלה בי זיכרון נסיעה בעגלה עם אבי ביום חורפי, כשהדרכים מכוסות בוץ.

זכורים לי הימים שבהם עבדנו בחוץ, בשדות, או כשהשמש שקעה באופק.

אמי הייתה חייכנית, תמיד לבושה בשמלה. ברבות השנים זרקה השיבה בשערותיה. היא לא עבדה מחוץ לבית, והעבירה את ימיה בטיפול בנו ובבית. היא נהגה לקרוא את "דבר הפועלת" ("לאישה" של אז) דרך קבע, ונתנה תרומות בסתר. מדי פעם נסעה באוטובוס לעפולה, לתת תרומה ולקנות משהו שלא יכלה להשיגו במושב.

מכיתה א' ועד כיתה ה' למדתי בבית הספר היסודי במושב, שפעל במבנה ללא גדרות. כשהתחלנו את הלימודים היינו שמונה תלמידים בכיתה, ולא זכור לי שהיה מנהל בבית הספר. המחנכת שלי בכיתות אלה זכורה לי עד היום. שמה היה תחיה תלמי, ובעלה היה סופר ומשורר. למדנו קריאה, כתיבה וחשבון, וגם ספורט, מלאכה ושיעורי נגינה בחלילית (שלא הצלחתי בהם). גם שיעורי התפירה זכורים לי, ובהם הבנות והבנים רקמו דוגמאות שונות על פיסות בד. אני זוכר שנהגנו להציק למורים.

מחלות ילדים

בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי, כאשר פרצה מחלת ילדים שילדים אחדים חלו בה, כמו שעלת או חזרת, הורתה רופאת המושב שהכיתה תלמד במתבן, בנפרד משאר הכיתות. כך לא שובשו הלימודים וכל הילדים במושב חלו באותו זמן במחלות הילדים וחוסנו מפניהן בהמשך.

חברים היו לי בשפע. זכורה לי הילדה שגרה מול ביתנו, שנהגתי לשחק איתה בשעות אחר הצהריים.

מכיתה ו' ועד כיתה ח' למדתי בבית הספר בגבעת המורה, ששכן בבסיס צבאי ישן. אוטובוס אגד הביא אותנו אליו בכל בוקר, בנסיעה שנמשכה כעשרים דקות. מי שאיחרו להסעה נאלצו להגיע לבית הספר רכובים על אופניהם, בחום או בקור, ברכיבה של כארבעים דקות. אני לא הייתי מהמאחרים. בביתנו הדיוק היה ערך שהקפידו עליו.

בכיתות ט' עד י"ב למדתי בתיכון המחוזי בעפולה, שבו למדו המקומיים לצד בני המושבים מבלפוריה, מרחביה ותל עדשים. היינו תריסר תלמידים בכיתה. היו מורים מצוינים והיו פחות. זכור לי למשל המורה לאנגלית, שלימד במבטא גרמני כבד. באותן שנים כתבתי עבור עיתון בית הספר, היו לי חברים רבים ונהגתי לבלות זמן מחוץ לבית עם חבריי. אחד הזיכרונות שלי משנות התיכון הוא אותה פעם שבה לא הכנתי שיעורים במתמטיקה, והמורה קרא לי אל הלוח להדגים פתרון של אחד מתרגילי שיעורי הבית. ניגשתי עם המחברת הריקה ופתרתי את התרגיל בקלות על הלוח מול כל הכיתה. מנהל בית הספר היה המשורר אליעזר כגן. אני זוכר את האופנוע הגדול האדום שלו, ואת ההרגל החביב שלו לשחק איתנו "סוס ארוך". דמותו השפיעה עליי רבות לאורך החיים. בתקופה מאוחרת יותר הפך למנהל תיכון בקריית חיים. בכיתה י"א, בשנת 1951, יצאנו לטיול בירושלים מטעם הגדנ"ע. זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בעיר זו.

הייתי תלמיד טוב במתמטיקה, אבל בעברית, בשפות ובנושאי לימוד אחרים לא הצטיינתי. את בית הספר היסודי סיימתי עם ארבעה ציונים שליליים, ואת בית הספר התיכון עם שניים. לא היה מקובל אז לאבחן קשיי למידה, אך אמי הבינה ולא התייחסה אליי כאל תלמיד נכשל אלא כאל תלמיד מתקשה, וארגנה עבורי שיעורים פרטיים לצד העבודה בחודשי החופש. למדתי בשמחה והשקעתי כמיטב יכולתי, גם בשעות הלימודים בבית הספר וגם בלימודי ההשלמה עם מורות פרטיות. מבין האחרונות זכורות לי כמה שהיו חשובות עבורי: אשתו של רפול (רפאל איתן) שלימדה אותי אנגלית, ומינה שפירא שהייתה סוציולוגית. על אף קשיי הלימוד שלי במסגרות בית הספר הייתי הראשון מבין תלמידי בית הספר שהגיע לאקדמיה וללימודי דוקטורט.

בשנות הילדות שיחקנו במרחבי המשק במחבואים, תופסת, כדורגל, כדורסל, כדורעף, מחניים וגם קלאס לפעמים, בנים ובנות יחד. שיחקנו "סוס ארוך", שבו עומדים בשורה כשהמטרה היא לקפוץ ולהפיל את הילד העומד בראשה. אהבתי לשחק בחמש אבנים ובגולות – או כפי שקראנו להן אז, "בלורות" – חופרים גומה באדמה, ומנסים לגלגל את הגולה ממרחק אל הגומה. אהבנו לשחק גם בגרעיני משמש – "אג'ועים" – שאוספים, מחוררים ושורקים בהם או קולעים אותם זה בזה. שיחקנו בזריקת אבנים וקלחי תירס זה על זה – "מלחמות".

זכור לי יום הבר־מצווה שנערך בבית הכנסת של המושב. היה זה בשבת, בהפטרת "נחמו נחמו עמי". רב המושב, אברום, הכין את הילדים לקריאה בתורה, לקריאת ההפטרה והנחת התפילין. באותה תקופה נהוג היה לערוך בבית הכנסת אירוע צנוע, שכלל שתייה קלה, דג מלוח ויין.

מדי פעם נסענו לבקר את המשפחה בתל אביב, בעיקר בשנותיי בבית הספר היסודי ובחופש הגדול. זכורות לי במיוחד חוויות מליל "השבת השחורה" (עוצר ומעצר פעילים על ידי המשטרה הבריטית) בתל אביב, שהתרחש כאשר ביליתי אצל דודתי. במשך השנים התמעטו ביקורים אלה.

במקביל למשחקים ולבילויים עבדנו במשק על פי הנדרש.

עבודה במשק

בזמן הלימודים, בעיקר בתיכון, היה עליי לסייע בעבודות המשק (אחיי היו באותה תקופה מחוץ לבית). בשעות הבוקר המוקדמות, לפני הלימודים, סייעתי בחליבת הפרות ובעבודות השדה. למשל, איסוף קלחי תירס שרצוי לעשותו לפני חום היום, כדי לא להיפצע מהעלים המחודדים של התירס היבש. או איסוף גרגירי חומוס, על מנת שלא ינשרו לאחר רדת הטל. קטיף גרגירי החומוס הוא עבודה פיזית קשה, וכשהייתי צעיר מדי למלאכת הקטיף נהגתי את העגלה הרכובה לסוס בזמן שאבי ואחיי קטפו את הגרגירים.

סיגריות

כנערים מתבגרים רצינו לעשן כמו המבוגרים. תחילה אספנו בדלי סיגריות, פוררנו אותם ויצרנו סיגריה. היה שלב שבו ניסינו לעשן זקן תירס יבש או פרחי זית, עטופים בנייר עיתון. השתעלתי וחשתי ברע. ניסיונות אלה הביאו אותי להימנע מעישון בהמשך (עליי לציין שבני משפחתי הקרובה לא עישנו).

אלכוהול

את החתונות במושב ערכו בדרך כלל בבית העם. כנערים לקחנו באחת החתונות בקבוק יין והחבאנו אותו מתחת לעץ. למחרת, עם שובנו מבית הספר, פתחנו את הבקבוק ושתינו ממנו לשוכרה. מאז למדתי לשתות יין במידה.

זיכרונות רבים מהחיים במושב מלווים אותי לאורך חיי. זכורים לי תנאי המגורים הקשים והצפופים בבית הקטן שברחוב הבוץ בתל עדשים, בבית השלישי מהסוף. היו רק שני חדרי שינה, אחד להורים ואחד לילדים, שירותים ומקלחת מחוץ לבית. הרחצה הייתה במים קרים, גם בחורף, והשירותים היו בעצם בור כריעה. כשהתמלא חפרנו בור חדש.

חצרות הבתים הקטנים לא היו מוקפות בגדרות. בחצר הגדולה שסביב ביתנו היו לול ורפת עם ארבע עד שש פרות, ומתבן. בחצר הקדמית היה שביל, אולם לא טיפחנו פרחים מפני שאבא סבר שמדובר בבזבוז זמן חקלאי.

חלון חדר השינה שלי פנה אל הרפת, ואני ספגתי את ריחות החציר והזבל מהלך כל שנות ילדותי. זכורים לי החום בקיץ והקור בחורף. בימים הקרים לבשנו פרוות והתחממנו ליד תנור נפט גדול במרכז הבית, ובימות הקיץ החמים ישנו בחוץ, במבנה מעץ וקש, מפני שהחום בתוך הבית בשעות הלילה היה בלתי נסבל.

הנוף הנשקף מהבית

ממזרח נשקף הר התבור והכפרים דַבּוּרייָה ואכסל. תושבי אִכסַל נהגו למכור במושב את מרכולתם, בעיקר ירקות, ולקנות מאיתנו מוצרי משק.

מצפון נשקפו הר הקפיצה והרי נצרת. בהר הקפיצה ביקרנו פעמים אחדות במהלך השנה, ובעיקר בשבתות, כדי לראות את פריחת הרקפות. לפעמים הגענו עד לפאתי נצרת.

במערב צפינו אל שדרת הברושים ורחוב הבוץ, שנקרא כך (עד היום) משום שבמרכזו היה שקע שאליו התנקזו בחורף מים. השלולית נותרה לאורך חודשי החורף, משום שהצל שהטילו הברושים שצמחו משני עברי הרחוב גרם לייבושה האיטי. הרחוב היה ייחודי גם בכך שממנו נשקף ממזרח הר התבור במלוא הדרו. הוא שימש גם כמגרש משחקים: בקיץ שיחקנו בעפר ובחורף בבוץ. בקצהו, במרחק שני בתים מבית משפחתי, היה מחסן ומקום עבודתו של הכוורן (מגדל דבורים). בעת איסוף הדבש והפרדתו מתבנית השעווה (החלה), אהבתי לגשת לכוורן שכיבד אותי בדבש המתוק בשמחה.

מדרום נשקפו גבעת המורה, מושב בלפוריה והגבעה היפה באזור הזה של העמק, שעליה נבנה בית הקברות של המושב.

היו בקרים שבהם התבקשתי בטרם צאתי לבית הספר להשתתף בחליבת הפרות. הייתי מתיישב ליד הפרה וחולב את עטיניה לתוך דלי. את החלב העברתי לכד, ואת הכד הבאתי הביתה. החלב הכיל רמות שומן גבוהות, ובימי שישי ושבת שבהם לא שווק חלב הכנו ממנו שמנת באמצעות סֶפֶּרַטור (מפריד בין הנוזל לשומן).

גם הבישול והכנת האוכל זכורים לי. במטבח היו כיור, משטח לבישול ואפייה, פתילייה ופרימוס. לחם אפינו בתנור שנבנה בחצר, לאחר שלשנו את הבצק ערב קודם לכן. בקיץ ייבשנו פירות והכנו ריבות לשימוש בחורף. לא שמרנו על כשרות בבית, ואפילו הצום ביום כיפור היה בחירה אישית ולא חובה. כשהוחלט לבשל תרנגולת היה אבי, שלמד שחיטה בישיבה, שוחט אחת מתרנגולות הלול שבחצר (שחיטה כשרה מן הסתם). אמי מרטה את נוצותיה והכינה אותה לבישול.

תה הכנו מהמים החמים שבקומקום שהיה מונח דרך קבע על האש. מוסיפים תמצית תה לכוס מים חמים, מניחים חצי קובייה של סוכר על הלשון ושותים. אכלנו הרבה חומוס ואורז, ולעיתים גם "עוף מכובס". התבלינים היו פלפל ומלח גס. אני זוכר את תפקידי, לברור את גרגירי החומוס והאורז ולהרחיק מהם אבנים קטנות ותולעים. בכל יום, בשובי מבית הספר, נהגתי לאכול ארוחת צהריים עם אמי. ארוחת הערב הייתה עשירה יותר ונערכה בנוכחות אבי ואחיי. בערב שבת אכלנו ארוחה חגיגית שכללה ארבע מנות וקינוח.

בתקופת הצנע לא סבלנו ממחסור בביצים או בבשר בזכות הגידול העצמאי של תרנגולות, ואף שלחנו ביצים לבני המשפחה. זכורה לי הפעם שבה קיבלנו במסגרת חלוקת מזון ריבה וגבינה צהובה.

גידול חיות משק היה חלק בלתי נפרד מהחיים במושב. גידלנו פרות לחלב, והתוודעתי אל תהליכי החיים דרך בעלי החיים: ההרבעה, ההמלטה והמוות של הפרה; גידול סוסים ורכיבה עליהם; גידול התרנגולות כלל הטלת ביצים, דגירה, גידול האפרוחים ולבסוף שחיטת התרנגולות שהפסיקו להטיל ביצים לצורך מאכל לבני המשפחה. תמיד היה לנו כלב, ולכל הכלבים קראנו בשם "שומרת". הם נמצאו מחוץ לבית והתריעו בנביחות כשמישהו התקרב.

בשנות הילדות שלנו הדלתות לא היו נעולות. זכורה לי התמודדות עם נחשים, חתולי בר, חולדות, עכברים ונחילי דבורים. כבוד מיוחד רחשנו כלפי רופא הבהמות (הווטרינר), אשר טיפל בפרות חולות ובהמלטות מסובכות. לפעמים חשתי שהוא מוערך במושב יותר מאשר רופא בני האדם.

דימויים חקלאיים

הדימויים החקלאיים אשר למדתי מאבי ומהעבודה במשק שימשו אותי בהמשך בעבודתי כמנהל.

גיזום

כל חקלאי יודע את החשיבות של גיזום ענפי העץ היבשים המאפשר התחדשות וצמיחה של ענפים חדשים. הגיזום גם מכניס אור שמש לתוככי העץ ומונע התפשטות כנימות ומחלות. עומק הגיזום משפיע על מידת התחדשות העץ.

תרגום הגיזום לתחום הניהול הוא סגירת מסגרות או יחידות שכבר "התייבשו" ושוב אינן מתפקדות כראוי, על מנת לאפשר התחדשות המערכת. הדבר קיבל ביטוי במצבים של שינוי והתחדשות ארגונית, בעיקר בניהול השינויים באגף לטיפול באדם המפגר. בסוף כל שנה נהגתי להכין רשימה ובה דירוג של מסגרות הטיפול לפי רמת הטיפול שסיפקו, על מנת לסגור את הנמוכה שבהן ולפתוח במקומה מסגרת חדשה ברמה גבוהה יותר.

זכורה לי אחת ההחלטות, שבה הייתה הנחיה לסגור מעון לילדים. מנהל המעון טען שהוא מעון טוב כפי שהיה כל השנים, וכי לא חל כל שינוי ברמתו. התשובה שלי הייתה, "נכון שהיית טוב, שמרת על רמה קבועה, אולם המערכת כולה התחדשה והתפתחה וכיום אתה נמצא בתחתית הסולם של הרמה הטיפולית. לכן עלינו להפסיק את פעילותך."

תן לעגל חלב לשתייה בכמות כזו שהוא יבקש עוד

תן לעגל חלב לשתייה בכמות כזו שהוא יבקש עוד, ילקק את תחתית הדלי ולא ישאיר בה חלב. זוהי דוגמה למצבים שבהם יש להעניק לאנשים ולתמוך בהם, אולם במידה שירצו עוד ולא יאמרו, "די, מספיק, אנו שבעים ויודעים הכול."

השקיה לפי טיב הקרקע שבה גדל העץ ולפי צרכיו במים

ההשלכה המנהלית: לבחון כל מצב על פי הרקע של האדם והצרכים הייחודיים שלו, וכן לתמוך בו על פי צרכיו האישיים ולא בהתאם להכללות. הדבר חשוב לגבי אנשים עם מוגבלויות והוריהם, וכן ביחס לעובדים בארגון.

בחריש שדה יש לחרוש פעם לאורך ופעם לרוחב

בחריש שדה יש לחרוש פעם לאורך ופעם לרוחב (שתי וערב), כדי שהתלמים לא ישאירו חריצים קבועים ותהיה אחידות בתשתית לצמחים בשדה. ההשלכה המנהלית היא בדיקת התשתית המתאימה והמאוזנת לכל מסגרת, מבלי לפעול בחזרות קבועות על אותם דברים או באותם הדגשים. להדגיש את חשיבות הפעולה הרוחבית והמאוזנת במסגרת הכוללת של הארגון.

הסוס יודע בעצמו את הדרך לאורווה

בסוף יום עבודה קשה, האיכר רותם את הסוס לעגלה, יושב בדוכן, מחזיק במושכות ומבקש מהסוס לחזור לבית – לאורווה. הוא יודע שאם הוא יירדם מרוב עייפות, הסוס ידע להגיע בעצמו לאורווה. האיכר יתאמץ שלא ירדם מאחר שהוא יודע שהסוס לא יבחין בשינויים שחלו בדרך במשך היום, כמו למשל בור שנפער או עמוד תאורה שהוקם. הסוס יצעד קרוב אליהם, אולם העגלה תיתקל בהם. הוא גם יודע שכאשר הסוס יפנה לאורווה, הוא יהיה צמוד מאוד לעמוד השער ואז העגלה תיתקל בעמוד והשער יישבר.

ההיסק המנהלי הוא שגם כשאתה עייף וגם כשאתה יודע שהעובדים מכירים את דרכי הפעילות השגרתיות, אסור לך כמנהל "להירדם". הדבר יכול להביא לכך שהעובדים, מתוך שגרת פעילותם, לא ישימו לב לשינויים שחלו בסביבתם הקרובה והמוכרת, וכן שהם "יעגלו פינות", ינסו "לקצר את הדרך" מבלי לקחת בחשבון את הסיכונים הכרוכים בקיצורים אלה.

מצב זה אינו מקביל למצב שבו המנהל יוצא לחופשה (ישן), אולם מאציל סמכויות לאדם אחר. בדימוי החקלאי, האיכר מבקש מאדם אחר (בדרך כלל עוזר שעובד איתו) שיחזיק במושכות ויוודא שהסוסים יצעדו לאורווה בלי תקלות.

אחוז השומן בחלב, או כמות החלב מול איכותו

במחלבה במושב בדקו מדי פעם את אחוז השומן בחלב שהביא האיכר, מאחר שמחיר החלב נקבע לפי אחוז השומן שבו. יש פרות שמניבות הרבה חלב רזה (פרות של כמות), ויש שנתנו מעט חלב שמן. הפרה האידיאלית היא זו שנותנת הרבה חלב ששיעור השומן בו גבוה באופן יחסי. הבדיקה נועדה גם כדי להזהיר את האיכרים שלא למהול מים בחלב כדי להגדיל את כמותו.

ההיסק הניהולי והאישי הוא שיש לקחת בחשבון את גורם הכמות של התפוקה, כמו גם את גורם האיכות. רצוי שתהיה כמות ברמת איכות גבוהה.

בביקור שערכתי פעם בשוק בעיירה בהודו, השכם בבוקר ראינו אדם שמכניס את מרפקו לכד חלב. שאלנו מדוע הוא עושה זאת, והסבירו לנו שהוא קניין של בית מלון המודד את כמות השומן שבחלב על פי שרידי השומן שעל מרפקו. חלב רזה או מהול במים לא משאיר שרידי שומן על המרפק כמו חלב שמן.

ביתנו היה עשיר יחסית בתרבות. היו לנו בבית ספרים, קראנו עיתון "דבר" וגם "דבר הפועלת" באופן קבוע. משיקולי חיסכון חלקנו את המנוי שלנו לקריאת העיתון עם שכנינו: שבוע אחד אנחנו קיבלנו את שער העיתון והם את חלקו הפנימי, ובשבוע שלאחר מכן קיבלו הם את שער העיתון ואנחנו את חלקו הפנימי. רדיו הוכנס לביתנו רק בזמן מלחמת העולם השנייה. לפני כן האזנו לרדיו אצל השכנים.

הצפייה בקולנוע במושב באותן שנים הייתה חוויה בפני עצמה. הסרט הוקרן על מסך שנפרש על גבי קיר הצרכנייה או בבית העם, כאשר אני, כ"משכיל הכפר", שימשתי מדי פעם בתפקיד המעביר של סרט התרגום שהופרד מהסרט הראשי. היה עליי להתאים את הדיבור שלא תמיד הבנתי עם כתוביות התרגום לעברית, גם כאשר לא הבנתי את המתרחש בסרט. תפקיד נוסף שקיבלתי על עצמי היה ספרן הספרייה הקטנה במושב.

בשל המצב הביטחוני המעורער ששרר בארץ באותן שנים והפּרעות שהתחוללו בה, ולאור העובדה שהחזקנו רובה בבית, יריתי בו כבר בגיל צעיר, תוך פגיעה במטרה שהוצבה במרחק 50 מטרים.

מלבד הדבקות בערכי המושב, שיקפו הוריי גם את ערכי החסידוּת והקהילה. הם ייצגו את החסידוּת כפי שייסד אותה הבעל שם טוב: אמונה באדם, חשיבות האדם הפשוט, צניעות וענווה, דבקות ואמונה, הסתפקות במועט, סיוע לנזקקים, גמילות חסדים, אי ביזוי של עבודת כפיים גם כשהִנָּה מלוכלכת, והכרת הטבע וחשיבות הגשמיות. תכונות אלו הוצגו בספר "אדל"[5] מאת י. ברנדס שריגש אותי. היא מתארת בו את ההתפתחות האישית של הבעל שם טוב, מילדותו כְּיתום חסר בית ועד להיותו רבי, מורה דרך חיים לרבים הפועל לאחידות בעם ישראל ולשינוי בממסד הרבני ששומר על מסורת, מייסד תנועה הרואה באדם את המרכז ורואה את הקשר האישי שלו עם אלוהים. אמי, שמוצאה מחסידות רוז'ין, נהגה לתת צדקה בסתר גם כאשר המצב הכלכלי שלנו היה קשה ביותר. בביתנו היו כל הכרכים של המשנָה, וזכור לי שלאחר קריאת ההגדה בליל הסדר נהגתי לעיין בהם.

אמי הייתה אדם חם ומפנק. היא תמיד חיבקה אותנו, ועד אחרון ימיה הייתה קרובה לכולנו – ילדיה, כלותיה ונכדיה. הייתה לה קופסת סוכריות מנטה שממנה תמיד כיבדה את הילדים והנכדים כשהגיעו לבקר, וגם אני עד היום מחזיק כלי עם שוקולד וסוכריות שממנו מתכבדים ילדיי ונכדיי.

האכלה והכלה[6]

בשלב מאוחר של פעילותי קראתי את הדרשה של הרבה מירה חובב[7] (2018) על פרשת ויקרא בספר "דרישת שלום". בדרשה היא טוענת שבהאכלה יש ביטוי של הכלה. מתן מזון והנקה של האם יש בהם ביטוי של אהבה ושל קבלת האחר. ב"מנחה" יש הצעה לחברות וליצירת קשר. עד לקריאת הדרשה הזאת לא הייתה לי תובנה בנוגע לחשיבות ההאכלה בתהליך הגדילה ולאחר מכן ההכלה החברתית של אנשים עם מוגבלות.

מניסיוני האישי ומניסיון ילדותי, הרגשתי שהמשפחה "מאכילה" אותי ואוהבת אותי. גם האוכל שהכינה אמה של חגית היה בו ביטוי של קבלה, כשהיא מכינה אותו במו ידיה ומקפידה להכין לכל אחד מהסועדים מן המאכלים האהובים עליו. בהמשך, משהפכנו לסבא וסבתא, נהגנו לקיים ארוחות משפחתיות עם קינוחי שוקולד. בחופשות, כשהנכדים שהו אצלנו, בין שאר נושאי הבחירה היה עליהם לבחור בארוחה במסעדה לטעמם.

אבי היה אדם מאורגן ומסודר מאד, והוא נהג לרשום ולתעד את פעילותו המגוונת. בין השאר הוא תיעד בערוב ימיו ולבקשת בני המשפחה את קורות חייו החל מילדותו, עבור בעלייתו לארץ וכלה בשילובו במושב תל עדשים (סיפור חייו מצורף בנספח), ואף הקליט את תולדות חייו. הוא הקפיד על רישום פעילותו היומיומית במחברת: הוצאות והכנסות בענפי הלול והפלחה, מתנות שנתן לילדיו ועוד. אני מניח שאת כישורי הסדר, התיעוד והארגון שלי ירשתי ממנו. הדבר קיבל ביטוי במסמכים, ברישומים וביומנים ששמרתי במהלך השנים וגם עליהם הסתמכתי בכתיבת ספר זה.

הוריי החשיבו מאוד את הלימודים וההשכלה, על אף המצב הכלכלי הקשה והנורמה במושב ולפיה העבודה קודמת ללימודים.

בניגוד למה שהיה מקובל אז בערים שבהן פעילות תנועות הנוער הייתה אינטנסיבית, במושב היינו אומנם שייכים מבחינה פורמלית לתנועת הנוער העובד, אולם לא היה לכך ביטוי ממשי ואפילו להפגנות האחד במאי לא נהגנו ללכת.

כבר בילדותי הייתי חשוף לאנשים עם מוגבלויות ומצוקות אנושיות. אבי שימש במשך תקופה קצרה כמנהל מעברת תל עדשים, אשר שכנה למרגלות הרי נצרת. שימשנו כמשפחת אומנה לארבעה אנשים עם צרכים מיוחדים. את שני הראשונים לא הכרתי, כי הייתי עדיין צעיר כאשר שהו במשפחתנו. בהיותי נער קלטנו ילדה בת תשע מעולי סוריה, אשר חצתה את הגבול ברגל לישראל. היא שהתה אצלנו שלוש שנים, עד שאחיה הבוגרים ודודתה הגיעו לישראל ואז עברה לגור עמם. שימשנו גם משפחה אומנת לנער שלקה בתסמונת דאון ושהה אצלנו במשך כשנה. חלקתי איתו את חדר השינה. קליטת אנשים עם צרכים מיוחדים וילדה עולה מסוריה למשפחתנו, הכינה אותי לראיית האחר וצרכיו.

סיפורה של לאה

בשנת 1947 (בהיותי בן 13) הגיעו למושב ילדים שעזבו את משפחותיהם בדמשק והלכו ברגל לארץ ישראל, עד למטולה. כמה מהם הגיעו למושב תל עדשים, ואנחנו קלטנו ילדה בת תשע בשם לאה. במשק שָׁכֵן שוכנה אחותה הבוגרת בת ה־13, ובמושב בלפוריה אחיה הבוגר בן ה־15. האחות הבוגרת התקשתה להסתגל לחיים החדשים, לשפה ולריחוק מהמשפחה, ובכתה לא מעט במשך כמה חודשים, עד שנקלטה בחיי המושב.

אחותה הקטנה ששוכנה אצלנו, לאה, נקלטה במשפחתנו במהירות. היא למדה עברית והסתגלה לחברת הילדים ולמשפחה שלנו. במידה מסוימת, היא הייתה עבורי כאחות קטנה. יש לציין שבאותה תקופה היו בבית שלנו רק שני חדרי שינה, אחד להורים ואחד לילדים, כך שגדלנו באותו חדר.

לאחר שלוש שנים הגיעו לארץ אחיה הבוגרים של לאה ואחותה של האם. הם השתכנו בשכונת התקווה ופתחו אטליז (מקצוע שעסקו בו בדמשק). בתום שנה, לאחר תקופת ההסתגלות הראשונה, עברו כל הילדים לגור עם אחיהם ודודתם.

נוכחותה של לאה במשפחה אפשרה לי להרגיש כאח בוגר, ולא רק כבן הזקונים. התאפשר לי לראות מקרוב את תהליך הקליטה וההסתגלות לחברה של ילדים עולים. הקשר שלי עם לאה ומשפחתה נמשך שנים. בתקופה הראשונה הוא היה אינטנסיבי, והמשפחה שלה ראתה בי אח בוגר שלה, אך משבגרה ונישאה הקשר נותק.

בחברת הילדים במושב היה ילד שלקה בנכות בעקבות מחלת הפוליו שהייתה נפוצה באותן שנים. היה איתנו גם נער שהופנה מהמחלקה הסוציאלית של עיריית תל אביב ושהה אצל משפחה במושב. בשכנות לבית משפחתנו חי הלום קרב ממלחמת השחרור (באותה תקופה לא ידעו לאבחן ולטפל בהלומי קרב). זו הייתה אותה משפחה שאיתה חלקנו את קריאת העיתון. הייתה גם משפחה שכנה אשר שימשה כמסגרת זמנית לנערות שהרו מחוץ לנישואין. הן נשלחו אל המשפחה על ידי המחלקה הסוציאלית של עיריית תל אביב בסיום תקופת ההיריון ולקראת הלידה.

הקשר שלי עם המשפחה המורחבת כלל בעיקר ביקורים אצל קרובי המשפחה בזמן חופשות הקיץ. אצל אחותו של אבי, רות, שהייתה במקצועה תופרת, ביליתי כמה פעמים, כולל רחצה בים בתל אביב. עם בני משפחת מלמד שהתגוררו בבני ברק יצאתי לעתים לפעילות בתנועת בני עקיבא. ביליתי מדי פעם אצל דודתה של אמי, שגרה בשכונת הרכבת בתל אביב ואצלה הייתי בזמן העוצר הגדול (השבת השחורה). ביקרתי אצל בן דוד של אמי שהיה בעלים של חנות בשוק בתל אביב ושל פרדס בעמק חפר. קשרים חלקיים היו לי עם שלוחות המשפחה בכפר הס, בכפר ויתקין ובקיבוץ אשדות יעקב. לא היה לי קשר עם סבא וסבתא, וכך לא הייתי חשוף ליחסים הייחודיים שיש בין סבא וסבתא לבין נכדים.

גדלתי בתחושה של ביטחון ושל חיבה שהפגינו כלפיי אחיי ואחותי. היא נבעה גם מתפיסת עולמם של הוריי, שהגיעו ממשפחות חסידיות ועברו לחיים שבהם ניתנה לכל ילד הבחירה בדרכו. במבט לאחור, הושפעתי מכל המרכיבים של תולדות המשפחה: אב שעלה לישראל מתוך מניעים חלוציים בשנת 1914 והיה חבר בתנועת השומר ושותף בהקמת יישוב בארץ ישראל, ואם שעלתה לארץ ישראל בשנת 1920 כחלוצה והצטרפה לגדוד העבודה. זכיתי לסיועם של בני המשפחה, ובעיקר של אמי, בלימודיי.

ההשלכות של תקופת ילדותי ונעוריי על המשך בגרותי ופעילותי היו לדעתי: (א) אמונה באדם על פי ערכי החסידות. באופיו הייחודי של כל אדם, ביכולותיו ובחשיבות הקהילה שבה הוא חי. (ב) תרומה לקהילה וראיית האחר המוגבל וצרכיו. (ג) פעילות תוך הסתגלות למצבים חדשים ומשתנים. (ד) הסתפקות במועט והתארגנות לשימוש במשאבים קיימים. (ה) חשיבות הידע, הלימודים וההשכלה. (ו) נכונות לשינויים, להתנסות חדשה וליזמות במצבי משבר.

[1] הסיפור על ביקור שורשים של רעייתי חגית ושלי בעיירה סקוירה מצורף בנספח 2 לפרק.
[2] פירוט השושלת מצורף בנספח 3 לפרק.
[3] על הקמת מושב תל עדשים והחיים בו בתקופה הראשונה להקמתו ראה: גל־און ש. "חופן עדשים – סיפורו של מושב תל עדשים 2007-1913". בספר מפורטים שמות המשפחות שהקימו את המושב, מתוארים החיים הקשים בו מבחינה כלכלית והאושר של הילדים שחיו בו. וראו גם: איתן ר. (1985) "סיפורו של חייל".
[4] אליהו שחר פרסם ספר זיכרונות (2009) שבו הוא מספר על משפחתו, יששכרוף, השירות בפלמ"ח ובצה"ל, ההיכרות עם אחותי והקמת מושב מכמורת.
[5] ברנדס י. (2018). נחשפתי לספרים נוספים בתחום החסידות. נראה שבמהלך השנים, מאז מותו של הבעל שם טוב (1760), התמסדה תנועת החסידות כמו תנועות חברתיות אחרות. היא הקימה חצרות של אדמו"רים ומעמדות, כך שחלקים מתורתו של הבעל שם טוב נעזבו או מוסדו בתקנות ונהלים. על תנועת החסידות ראה: אליאור ר. (2014); ויזל א. (2010) (בספר פרקים נפרדים על לוי יצחק מברדיצ'ב וישראל מרוז'ין); יעקבסון י. (1991); בובר מ. (תש"ה). על סיפורי החסידות: שדה פ. (1987); דן י. (1975) סיפורים על לוי יצחק מברדיצ'ב ריכז ארליך י. (תש"ז). על השלכות אפשריות של תורת החסידות לתקופתנו כתבו רוטנברג מ. וכהנא ב. (2018).
[6] מתוך הספר: דבדבני ת. וליסיקה א. (עורכות) "דרישת שלום", (2018).
[7] כלתי הנשואה לבני, גלעד.