המושיע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המושיע
מכר
אלפי
עותקים
המושיע
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

המושיע

4.9 כוכבים (14 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    יו נסבו (בנורבגית: Jo Nesbø, נהגה יוּ נֵסְבֶּה; נולד ב-29 במרץ 1960) הוא סופר מתח, סופר ילדים ומוזיקאי נורבגי. ספריו זכו בהכרה בינלאומית ותורגמו ליותר מ-40 שפות.‏

    נסבו נולד באוסלו וגדל במולדה. הוא סיים תואר ראשון בכלכלה בבית הספר הנורבגי לכלכלה ומנהל עסקים בברגן. נסבו עבד כעיתונאי וסוכן בורסה בטרם החל בקריירת הכתיבה.

    תקציר

    הימים של אמצע ינואר באוסלו הם הכי קרים בשנה. אלו גם הם הימים האחרונים בתפקיד של ביארנה מולר, הבוס של הארי הולה וההשגחה העליונה שלו במשטרה.

    בסופם של ימים כאלה, כל מה שהארי הולה, הבלש הכי טוב ביחידה, אבל גם השוטר הכי בעייתי והכי שיכור בנורווגיה, היה רוצה זה לחזור הביתה למקינטה המשומשת ולדי–ווי–די ששמר לערבים כאלה בדיוק, "הכול אודות חווה", יצירת המופת של מנקייביץ', ולקוות שזה מה שיעזור לו לשכוח את רקל ולהוציא אותה מהראש שלו. במקום זה, הוא בוחר להסתובב בנמל המכולות. לו היה לו ידע נרחב יותר בכלבים, היה אולי יודע שיש רק סוג אחד של כלבים שאף פעם לא נוהם, לא כשהוא מפוחד ולא כשהוא תוקף: כלב זכר מגזע מֶצנֶר שחור.

     

    ב 16- בינואר, היום הכי הקר בשנה, באמצע הרחוב, כמאתיים אנשים מתגודדים בחצי מעגל סביב תזמורת קטנה של צבא הישע במופע לרגל חג המולד. למשמע קול הנפץ, כמה מהם מסבים את ראשיהם ומביטים בגבר במעיל הגשם. באקדח שלו. ולאחר מכן בחייל צבא הישע שחור נפער בשולי הכומתה שלו, בדיוק מתחת לאות י', ושצונח עכשיו לאחור בזרועות מתנופפות, כמו בובת תצוגה.

    הפעם החקירה לוקחת את הארי הולה מהתחתית של אוסלו בשנות האלפיים אל הפינות האפלות ביותר של מלחמת האזרחים ביוגוסלביה ואל זוועות המצור בווקובר ב-1991.

    פרק ראשון

    פרק 1

    אוגוסט 1991. הכוכבים

     

    היא היתה בת ארבע־עשרה ובטוחה שאם תעצום עיניים ותתרכז, תוכל לראות את הכוכבים מבעד לתקרה.

    נשים נשמו סביבה. נשימות שינה סדורות וכבדות. רק אחת נחרה, זו היתה הדודה שרה שהקצו לה מזרן תחת החלון הפתוח.

    היא עצמה את עיניה וניסתה לנשום כמו האחרות. היא התקשתה לישון, בעיקר מכיוון שהכול סביבה נעשה פתאום חדש ושונה כל כך. צלילי הלילה והיער מחוץ לחלון כאן באֶסְטְגוֹרְד היו שונים. נדמה שהאנשים שהכירה היטב מהפגישות ב"בית התפילה" ובמחנות הקיץ לא היו אותם אנשים. גם היא עצמה היתה שונה. הפנים והגוף במראה שמעל הכיור היו חדשים בקיץ הזה. והרגשות שלה, הזרמים המשונים של חום וקור ששטפו אותה כשאחד הבנים הביט בה. בייחוד כשאחד מסוים הביט בה. רוברט. גם הוא הפך לאדם אחר השנה.

    היא שבה ופקחה את עיניה, בהתה בחשכה. היא ידעה שבכוחו של אלוהים לעשות דברים גדולים, גם לאפשר לה לראות את הכוכבים מבעד לתקרה. אם הוא רק ירצה.

    זה היה יום ארוך ומלא אירועים. השיבולים בשדות רשרשו ברוח הקיץ היבשה ועלוות העצים רקדה בקדחתנות והאור טפטף וטפטף על אורחי הקיץ בדשא בחצר. הם שמעו את אחד הצוערים מבית הספר לקצינים של צבא הישע מספר על פועלו כמטיף באיי פארו. הוא היה נחמד ודיבר ברגישות רבה ובהתלהבות גדולה.

    אבל היא התרכזה יותר בניסיון לנפנף מעליה דבורה גדולה שזמזמה סביב ראשה, וכשזו נעלמה פתאום, השרה עליה החום ישנוניוּת. כשסיים הצוער את דבריו כוונו עיני כול אל המפקד האזורי, דויד אֶקהוׂף, שהביט בהם בעיניו הצעירות הצוחקות, על אף היותו בן חמישים. הוא הצדיע בסגנון צבא הישע - יד ימין מונפת מעל הכתף, האצבע המורה זקופה לעבר ממלכת השמים ובברכת "הללויה!" מהדהדת. לאחר מכן התפלל שעבודתו של הצוער בקרב העניים והדחויים תבורך והזכיר לכולם את הכתוב בבשורה על פי מתי: ישוע המשיח עשוי להתהלך ביניהם כעובר אורח, אולי כאסיר, רעב ועירום. וביום הדין יזכו הצדיקים, אלה שעזרו לקטנים האלה, בחיי נצח. נראה שזה עומד להיות נאום ארוך, אבל מישהו לחש פתאום משהו והמפקד צחק ואמר שכמובן, עכשיו לפי התוכנית "שעת הנוער" - שהיתה למעשה רק רבע שעה - והיום תורו של ריקרד נילסן.

    היא שמעה שריקרד מנסה לשוות לקולו נימה מבוגרת יותר כשהודה למפקד. ריקרד הכין את דבריו בכתב, כרגיל, ואחר כך למד אותם בעל־פה. עכשיו עמד מולם וליהג על המאבק שלו יקדיש את חייו, מאבקו של ישוע למען ממלכת האלוהים. בקול עצבני ולמרות זאת חדגוני, מרדים. מבטו הזועף והמופנם נח עליה. היא מצמצה בעיניה כשראתה את שפתו העליונה המיוזעת מתנועעת ומבטאת את המליצות המוכרות, הבטוחות והמשעממות. על כן לא הגיבה כשהיד נגעה בגבה. לא עד שזו הפכה לקצות אצבעות שטיילו במורד עמוד השדרה שלה לעבר מותניה והלאה, למטה, והקפיאו אותה תחת שמלת הקיץ הדקיקה.

    היא הפנתה את ראשה והסתכלה לתוך עיניו החומות הצוחקות של רוברט. חבל שעורה לא היה כהה כמו שלו, כי כך לא היה רואה שהיא מסמיקה.

    "ששש," אמר יון.

    רוברט ויון היו אחים. יון אמנם היה מבוגר בשנה אך כשהיו צעירים יותר נחשבו בעיני רבים לתאומים. ואילו עכשיו מלאו לרוברט שבע־עשרה, וגם אם תווי פניהם נותרו דומים, שאר ההבדלים ביניהם נעשו ברורים. רוברט היה שמח, חסר דאגה, אהב להקניט וניגן היטב בגיטרה, אבל לא תמיד הגיע בזמן לתפילות בבית התפילה, ומדי פעם הגזים קצת בהקנטותיו, בייחוד כשם לב שהוא מצחיק את האחרים. לעתים קרובות היה זה יון שהתערב. יון היה נער הוגן ומצפוני ורבים הניחו שיצטרף לבית הספר לקצינים וגם - בלי שזה נאמר בקול - ימצא לו בת זוג בצבא הישע. ההנחה הזאת לא נראתה כל כך מובנת מאליה לגבי רוברט. יון היה גבוה מרוברט בשני סנטימטרים, אבל למרבה הפלא רוברט נראה גבוה ממנו. הסיבה לכך היתה שמגיל שתים־עשרה החל יון לכופף את גבו, כאילו הוא נושא על כתפיו את כל כובד העולם. שניהם היו כהים ובעלי תווי פנים יפים וסימטריים, אבל לרוברט היה משהו שליון לא היה. משהו הסתתר מאחורי עיניו, משהו שחור ושובב שהתחשק לה וגם לא התחשק לה לגלות מהו.

    בשעה שריקרד דיבר שוטט מבטה על אוסף הפרצופים המוכרים. יום אחד תתחתן עם בחור מצבא הישע, הם אולי יישלחו לעיר אחרת ולמחוז אחר. אבל תמיד יחזרו הנה לאסטגורד, החווה שהצבא רכש זה עתה ואשר תשמש מעתה כבית הקיץ המשותף שלהם.

    בשולי הנאספים, על מדרגות הבית, ישב נער בהיר שיער וליטף חתול שנשכב בחיקו. ראו עליו שהוא בדיוק הסתכל עליה אבל הספיק להסיט את מבטו בטרם תחשוף זאת. הוא היה היחיד כאן שלא הכירה, אבל היא ידעה שקוראים לו מַדְס גִילְסְטרוּפּ, שהוא נכדם של הבעלים הקודמים של אסטגורד, שהוא מבוגר ממנה בכשנתיים ושמשפחת גילסטרופ היא עשירה. למען האמת הוא היה נאה למדי, אבל היה בו משהו בודד. וחוץ מזה, מה הוא עושה כאן? הוא הגיע ערב קודם לכן והסתובב בלי לדבר עם אף אחד כשקמט של כעס במצחו. אבל היא חשה שמבטו נח עליה פעמיים או שלוש. גם זה היה חדש לה.

    היא ניעורה ממחשבותיה כשרוברט אחז בידה, הניח משהו בתוכה ואמר: "בואי לאסם אחרי שפֶּרַח הקצונה יסיים. אני רוצה להראות לך משהו."

    הוא קם והלך, והיא הביטה בידה וכמעט פלטה צעקה. וכשידה האחרת מכסה את פיה שמטה לעשב את הדבר שהחזיקה. זו היתה דבורה גדולה. היא הוסיפה להתנועע, אבל לא היו לה לא רגליים ולא כנפיים.

    ריקרד סיים סוף סוף את דבריו, והיא הוסיפה לשבת, וראתה את הוריה ואת הוריהם של רוברט ויון ניגשים לשולחנות הקפה. שתי המשפחות היו מה שמכונה בצבא "משפחות חזקות" בקהילותיהם השונות באוסלו, והיא ידעה ששמים עליה עין.

    היא הלכה לעבר צריף השירותים. רק כשפנתה ליד קיר המבנה ואיש לא ראה אותה, מיהרה להיכנס לאסם.

    "את יודעת מה זה?" שאל רוברט בעיניים צוחקות ובקולו העמוק שלא היה לו בקיץ הקודם.

    הוא שכב על גבו בחציר וגילף שורש של עץ באולר שנשא תמיד בחגורתו.

    ואז הניף את השורש והיא ראתה מה זה. היא כבר ראתה את זה בציורים. היא קיוותה שהאור בפנים קלוש מכדי שהוא יוכל לראות שהיא שוב הסמיקה.

    "לא," שיקרה והתיישבה לידו על ערימת החציר.

    והוא הביט בה במבטו המקניט, כאילו הוא יודע עליה משהו שהיא עצמה לא יודעת. והיא החזירה לו מבט ונשענה אחורנית על מרפקיה.

    "משהו שנכנס הנה," אמר וידו היתה פתאום תחת שמלתה. היא חשה בשורש העץ הקשה כנגד פנים הירך ולפני שהספיקה להצמיד את רגליה הוא נתקל בתחתוניה. נשימתו של רוברט היתה חמה כנגד גרונה.

    "לא, רוברט," לחשה.

    "אבל הכנתי אותו במיוחד בשבילך," סינן אליה מבין שיניו.

    "תפסיק, אני לא רוצה."

    "את אומרת לא? לי?"

    והיא לא הצליחה לנשום ולא יכלה לא לענות ולא לצרוח כשלפתע שמעה את קולו של יון מדלת האסם: "רוברט! לא, רוברט!"

    והיא הרגישה שהוא מניח לה, שהוא נכנע, ושורש העץ נותר נעוץ בין ירכיה המכווצות כששלף את ידו משמלתה.

    "בוא הנה!" אמר יון כאילו דיבר אל כלב לא ממושמע.

    רוברט קם בצחוק קצר, קרץ לה ורץ החוצה אל השמש ואל אחיו.

    והיא הזדקפה וניקתה מעליה חציר והרגישה הקלה ובושה בעת ובעונה אחת. הקלה משום שיון קטע את המשחק הפרוע. בושה משום שדומה היה שהוא חשב שזה קצת יותר ממשחק.

    אחר כך, בעת תפילת המזון לפני ארוחת הערב, הביטה היישר לתוך עיניו החומות של רוברט וראתה את שפתיו נעות ולא הבינה איזו מילה אמר, אבל התחילה לצחקק. הוא משוגע! והיא... כן, מה היא? משוגעת, גם היא. משוגעת. ומאוהבת? כן, מאוהבת, זהו בדיוק. ולא מאוהבת כמו שהיתה בגיל שתים־עשרה או שלוש־עשרה. עכשיו היא בת ארבע־עשרה וזה משהו יותר גדול. יותר חשוב. ויותר מותח.

    היא חשה בצחוק השב ומבעבע בתוכה כששכבה כך וניסתה לנקב במבטה חור בתקרה.

    הדודה שרה חרחרה והפסיקה לנחור תחת החלון. מישהו יילל. ינשוף?

    היא מוכרחה לעשות פיפי.

    האמת היא שלא היה לה כוח, אבל היתה מוכרחה. מוכרחה לחצות את העשב הרטוב מטל, לעבור על פני האסם החשוך שנראה עכשיו, באמצע הלילה, שונה לגמרי. היא עצמה את עיניה אבל ללא הועיל. היא יצאה משק השינה, תחבה את רגליה לסנדלים והתגנבה אל הדלת.

    שניים־שלושה כוכבים הופיעו בשמים, אבל הם ישובו וייעלמו כשהאור יעלה במזרח בעוד כשעה. האוויר הצונן ליטף את עורה כשרצה בצעדים קלילים והקשיבה לצלילי הלילה שלא היו מוכרים לה. חרקים שישבו בשקט בשעות היום. בעלי חיים צדים. ריקרד אמר שראה שועל בחורשה. או שאולי אלה אותם בעלי החיים שמסתובבים בשעות היום, אלא שהם פשוט השמיעו קולות אחרים. השתנו. הפכו את עורם, כאילו.

    צריף השירותים עמד מבודד על גבעה קטנה מאחורי האסם. היא ראתה אותו גדל ככל שהתקרבה. המבנה המוזר והעקום נבנה מקרשים לא צבועים, מעוותים וסדוקים, שהאפירו עם השנים. בלי זגוגיות, רק חור בצורת לב במקום חלון. אבל הדבר הנורא ביותר לגבי צריף השירותים היה שאף פעם אי אפשר לדעת אם מישהו כבר יושב בפנים.

    והיתה לה תחושה ברורה שמישהו יושב שם עכשיו.

    היא השתעלה כדי שמי שאולי נמצא בפנים יוכל לאותת שהשירותים תפוסים.

    עקעק המריא מענף בשולי היער. חוץ מזה שרר שקט מוחלט.

    היא עלתה במדרגות האבן. אחזה בגוש העץ ששימש כידית. משכה אותו לעברה. החלל השחור פער אליה את לועו הריק.

    היא נשפה אוויר מריאותיה. פנס עמד ליד מושב האסלה, אבל היא לא היתה צריכה להדליקו. היא הזיזה את מכסה האסלה לפני שסגרה את הדלת ותפסה בוו את לולאת המנעול. ואז הרימה את כותונת הלילה, הורידה את התחתונים והתיישבה. בדממה שהשתררה היה נדמה לה ששמעה משהו. משהו שלא היה בעל חיים, עקעק או חרקים שהשילו את עורם. משהו שהתנועע במהירות בעשב הגבוה מאחורי צריף השירותים. מיד אחר כך נשמע פכפוך שהחריש את הצליל. אבל לבה כבר החל לפעום בחוזקה.

    כשגמרה מיהרה ללבוש את תחתוניה, הוסיפה לשבת בחושך ולהקשיב. אבל עכשיו שמעה רק רחש חלש בצמרות העצים ואת דמה שלה הולם באוזניה. היא חיכתה עד שהדופק שלה יירגע, שחררה את וו הדלת ופתחה. הדמות הכהה מילאה כמעט את כל פתח הדלת. כנראה עמד בדממה גמורה על המדרגות וחיכה. שנייה לאחר מכן שכבה על מושב האסלה והוא עמד מעליה. הוא סגר מאחוריו את הדלת.

    "אתה?" אמרה.

    "אני," אמר בקול זר, רועד ועמום.

    והסתער עליה. עיניו נצצו בחשכה בזמן שנשך את שפתה התחתונה עד זוב דם וידו גיששה את דרכה תחת כותונת הלילה ומשכה מעליה את התחתונים. והיא שכבה כמשותקת תחת להב הסכין שצרבה את עור גרונה בזמן שחלציו הלמו בה עוד לפני שהצליח להפשיל את מכנסיו, כמו כלב הלהוט להזדווג.

    "מילה אחת ואני אחתוך אותך לחתיכות," לחש.

    והיא לא אמרה מילה. כי היא היתה בת ארבע־עשרה ובטוחה שאם תעצום את העיניים ותתרכז, תוכל לראות את הכוכבים מבעד לתקרה. בכוחו של אלוהים לעשות דברים כאלה. אם הוא רק ירצה.

    יו נסבו (בנורבגית: Jo Nesbø, נהגה יוּ נֵסְבֶּה; נולד ב-29 במרץ 1960) הוא סופר מתח, סופר ילדים ומוזיקאי נורבגי. ספריו זכו בהכרה בינלאומית ותורגמו ליותר מ-40 שפות.‏

    נסבו נולד באוסלו וגדל במולדה. הוא סיים תואר ראשון בכלכלה בבית הספר הנורבגי לכלכלה ומנהל עסקים בברגן. נסבו עבד כעיתונאי וסוכן בורסה בטרם החל בקריירת הכתיבה.

    עוד על הספר

    המושיע יו נסבו

    פרק 1

    אוגוסט 1991. הכוכבים

     

    היא היתה בת ארבע־עשרה ובטוחה שאם תעצום עיניים ותתרכז, תוכל לראות את הכוכבים מבעד לתקרה.

    נשים נשמו סביבה. נשימות שינה סדורות וכבדות. רק אחת נחרה, זו היתה הדודה שרה שהקצו לה מזרן תחת החלון הפתוח.

    היא עצמה את עיניה וניסתה לנשום כמו האחרות. היא התקשתה לישון, בעיקר מכיוון שהכול סביבה נעשה פתאום חדש ושונה כל כך. צלילי הלילה והיער מחוץ לחלון כאן באֶסְטְגוֹרְד היו שונים. נדמה שהאנשים שהכירה היטב מהפגישות ב"בית התפילה" ובמחנות הקיץ לא היו אותם אנשים. גם היא עצמה היתה שונה. הפנים והגוף במראה שמעל הכיור היו חדשים בקיץ הזה. והרגשות שלה, הזרמים המשונים של חום וקור ששטפו אותה כשאחד הבנים הביט בה. בייחוד כשאחד מסוים הביט בה. רוברט. גם הוא הפך לאדם אחר השנה.

    היא שבה ופקחה את עיניה, בהתה בחשכה. היא ידעה שבכוחו של אלוהים לעשות דברים גדולים, גם לאפשר לה לראות את הכוכבים מבעד לתקרה. אם הוא רק ירצה.

    זה היה יום ארוך ומלא אירועים. השיבולים בשדות רשרשו ברוח הקיץ היבשה ועלוות העצים רקדה בקדחתנות והאור טפטף וטפטף על אורחי הקיץ בדשא בחצר. הם שמעו את אחד הצוערים מבית הספר לקצינים של צבא הישע מספר על פועלו כמטיף באיי פארו. הוא היה נחמד ודיבר ברגישות רבה ובהתלהבות גדולה.

    אבל היא התרכזה יותר בניסיון לנפנף מעליה דבורה גדולה שזמזמה סביב ראשה, וכשזו נעלמה פתאום, השרה עליה החום ישנוניוּת. כשסיים הצוער את דבריו כוונו עיני כול אל המפקד האזורי, דויד אֶקהוׂף, שהביט בהם בעיניו הצעירות הצוחקות, על אף היותו בן חמישים. הוא הצדיע בסגנון צבא הישע - יד ימין מונפת מעל הכתף, האצבע המורה זקופה לעבר ממלכת השמים ובברכת "הללויה!" מהדהדת. לאחר מכן התפלל שעבודתו של הצוער בקרב העניים והדחויים תבורך והזכיר לכולם את הכתוב בבשורה על פי מתי: ישוע המשיח עשוי להתהלך ביניהם כעובר אורח, אולי כאסיר, רעב ועירום. וביום הדין יזכו הצדיקים, אלה שעזרו לקטנים האלה, בחיי נצח. נראה שזה עומד להיות נאום ארוך, אבל מישהו לחש פתאום משהו והמפקד צחק ואמר שכמובן, עכשיו לפי התוכנית "שעת הנוער" - שהיתה למעשה רק רבע שעה - והיום תורו של ריקרד נילסן.

    היא שמעה שריקרד מנסה לשוות לקולו נימה מבוגרת יותר כשהודה למפקד. ריקרד הכין את דבריו בכתב, כרגיל, ואחר כך למד אותם בעל־פה. עכשיו עמד מולם וליהג על המאבק שלו יקדיש את חייו, מאבקו של ישוע למען ממלכת האלוהים. בקול עצבני ולמרות זאת חדגוני, מרדים. מבטו הזועף והמופנם נח עליה. היא מצמצה בעיניה כשראתה את שפתו העליונה המיוזעת מתנועעת ומבטאת את המליצות המוכרות, הבטוחות והמשעממות. על כן לא הגיבה כשהיד נגעה בגבה. לא עד שזו הפכה לקצות אצבעות שטיילו במורד עמוד השדרה שלה לעבר מותניה והלאה, למטה, והקפיאו אותה תחת שמלת הקיץ הדקיקה.

    היא הפנתה את ראשה והסתכלה לתוך עיניו החומות הצוחקות של רוברט. חבל שעורה לא היה כהה כמו שלו, כי כך לא היה רואה שהיא מסמיקה.

    "ששש," אמר יון.

    רוברט ויון היו אחים. יון אמנם היה מבוגר בשנה אך כשהיו צעירים יותר נחשבו בעיני רבים לתאומים. ואילו עכשיו מלאו לרוברט שבע־עשרה, וגם אם תווי פניהם נותרו דומים, שאר ההבדלים ביניהם נעשו ברורים. רוברט היה שמח, חסר דאגה, אהב להקניט וניגן היטב בגיטרה, אבל לא תמיד הגיע בזמן לתפילות בבית התפילה, ומדי פעם הגזים קצת בהקנטותיו, בייחוד כשם לב שהוא מצחיק את האחרים. לעתים קרובות היה זה יון שהתערב. יון היה נער הוגן ומצפוני ורבים הניחו שיצטרף לבית הספר לקצינים וגם - בלי שזה נאמר בקול - ימצא לו בת זוג בצבא הישע. ההנחה הזאת לא נראתה כל כך מובנת מאליה לגבי רוברט. יון היה גבוה מרוברט בשני סנטימטרים, אבל למרבה הפלא רוברט נראה גבוה ממנו. הסיבה לכך היתה שמגיל שתים־עשרה החל יון לכופף את גבו, כאילו הוא נושא על כתפיו את כל כובד העולם. שניהם היו כהים ובעלי תווי פנים יפים וסימטריים, אבל לרוברט היה משהו שליון לא היה. משהו הסתתר מאחורי עיניו, משהו שחור ושובב שהתחשק לה וגם לא התחשק לה לגלות מהו.

    בשעה שריקרד דיבר שוטט מבטה על אוסף הפרצופים המוכרים. יום אחד תתחתן עם בחור מצבא הישע, הם אולי יישלחו לעיר אחרת ולמחוז אחר. אבל תמיד יחזרו הנה לאסטגורד, החווה שהצבא רכש זה עתה ואשר תשמש מעתה כבית הקיץ המשותף שלהם.

    בשולי הנאספים, על מדרגות הבית, ישב נער בהיר שיער וליטף חתול שנשכב בחיקו. ראו עליו שהוא בדיוק הסתכל עליה אבל הספיק להסיט את מבטו בטרם תחשוף זאת. הוא היה היחיד כאן שלא הכירה, אבל היא ידעה שקוראים לו מַדְס גִילְסְטרוּפּ, שהוא נכדם של הבעלים הקודמים של אסטגורד, שהוא מבוגר ממנה בכשנתיים ושמשפחת גילסטרופ היא עשירה. למען האמת הוא היה נאה למדי, אבל היה בו משהו בודד. וחוץ מזה, מה הוא עושה כאן? הוא הגיע ערב קודם לכן והסתובב בלי לדבר עם אף אחד כשקמט של כעס במצחו. אבל היא חשה שמבטו נח עליה פעמיים או שלוש. גם זה היה חדש לה.

    היא ניעורה ממחשבותיה כשרוברט אחז בידה, הניח משהו בתוכה ואמר: "בואי לאסם אחרי שפֶּרַח הקצונה יסיים. אני רוצה להראות לך משהו."

    הוא קם והלך, והיא הביטה בידה וכמעט פלטה צעקה. וכשידה האחרת מכסה את פיה שמטה לעשב את הדבר שהחזיקה. זו היתה דבורה גדולה. היא הוסיפה להתנועע, אבל לא היו לה לא רגליים ולא כנפיים.

    ריקרד סיים סוף סוף את דבריו, והיא הוסיפה לשבת, וראתה את הוריה ואת הוריהם של רוברט ויון ניגשים לשולחנות הקפה. שתי המשפחות היו מה שמכונה בצבא "משפחות חזקות" בקהילותיהם השונות באוסלו, והיא ידעה ששמים עליה עין.

    היא הלכה לעבר צריף השירותים. רק כשפנתה ליד קיר המבנה ואיש לא ראה אותה, מיהרה להיכנס לאסם.

    "את יודעת מה זה?" שאל רוברט בעיניים צוחקות ובקולו העמוק שלא היה לו בקיץ הקודם.

    הוא שכב על גבו בחציר וגילף שורש של עץ באולר שנשא תמיד בחגורתו.

    ואז הניף את השורש והיא ראתה מה זה. היא כבר ראתה את זה בציורים. היא קיוותה שהאור בפנים קלוש מכדי שהוא יוכל לראות שהיא שוב הסמיקה.

    "לא," שיקרה והתיישבה לידו על ערימת החציר.

    והוא הביט בה במבטו המקניט, כאילו הוא יודע עליה משהו שהיא עצמה לא יודעת. והיא החזירה לו מבט ונשענה אחורנית על מרפקיה.

    "משהו שנכנס הנה," אמר וידו היתה פתאום תחת שמלתה. היא חשה בשורש העץ הקשה כנגד פנים הירך ולפני שהספיקה להצמיד את רגליה הוא נתקל בתחתוניה. נשימתו של רוברט היתה חמה כנגד גרונה.

    "לא, רוברט," לחשה.

    "אבל הכנתי אותו במיוחד בשבילך," סינן אליה מבין שיניו.

    "תפסיק, אני לא רוצה."

    "את אומרת לא? לי?"

    והיא לא הצליחה לנשום ולא יכלה לא לענות ולא לצרוח כשלפתע שמעה את קולו של יון מדלת האסם: "רוברט! לא, רוברט!"

    והיא הרגישה שהוא מניח לה, שהוא נכנע, ושורש העץ נותר נעוץ בין ירכיה המכווצות כששלף את ידו משמלתה.

    "בוא הנה!" אמר יון כאילו דיבר אל כלב לא ממושמע.

    רוברט קם בצחוק קצר, קרץ לה ורץ החוצה אל השמש ואל אחיו.

    והיא הזדקפה וניקתה מעליה חציר והרגישה הקלה ובושה בעת ובעונה אחת. הקלה משום שיון קטע את המשחק הפרוע. בושה משום שדומה היה שהוא חשב שזה קצת יותר ממשחק.

    אחר כך, בעת תפילת המזון לפני ארוחת הערב, הביטה היישר לתוך עיניו החומות של רוברט וראתה את שפתיו נעות ולא הבינה איזו מילה אמר, אבל התחילה לצחקק. הוא משוגע! והיא... כן, מה היא? משוגעת, גם היא. משוגעת. ומאוהבת? כן, מאוהבת, זהו בדיוק. ולא מאוהבת כמו שהיתה בגיל שתים־עשרה או שלוש־עשרה. עכשיו היא בת ארבע־עשרה וזה משהו יותר גדול. יותר חשוב. ויותר מותח.

    היא חשה בצחוק השב ומבעבע בתוכה כששכבה כך וניסתה לנקב במבטה חור בתקרה.

    הדודה שרה חרחרה והפסיקה לנחור תחת החלון. מישהו יילל. ינשוף?

    היא מוכרחה לעשות פיפי.

    האמת היא שלא היה לה כוח, אבל היתה מוכרחה. מוכרחה לחצות את העשב הרטוב מטל, לעבור על פני האסם החשוך שנראה עכשיו, באמצע הלילה, שונה לגמרי. היא עצמה את עיניה אבל ללא הועיל. היא יצאה משק השינה, תחבה את רגליה לסנדלים והתגנבה אל הדלת.

    שניים־שלושה כוכבים הופיעו בשמים, אבל הם ישובו וייעלמו כשהאור יעלה במזרח בעוד כשעה. האוויר הצונן ליטף את עורה כשרצה בצעדים קלילים והקשיבה לצלילי הלילה שלא היו מוכרים לה. חרקים שישבו בשקט בשעות היום. בעלי חיים צדים. ריקרד אמר שראה שועל בחורשה. או שאולי אלה אותם בעלי החיים שמסתובבים בשעות היום, אלא שהם פשוט השמיעו קולות אחרים. השתנו. הפכו את עורם, כאילו.

    צריף השירותים עמד מבודד על גבעה קטנה מאחורי האסם. היא ראתה אותו גדל ככל שהתקרבה. המבנה המוזר והעקום נבנה מקרשים לא צבועים, מעוותים וסדוקים, שהאפירו עם השנים. בלי זגוגיות, רק חור בצורת לב במקום חלון. אבל הדבר הנורא ביותר לגבי צריף השירותים היה שאף פעם אי אפשר לדעת אם מישהו כבר יושב בפנים.

    והיתה לה תחושה ברורה שמישהו יושב שם עכשיו.

    היא השתעלה כדי שמי שאולי נמצא בפנים יוכל לאותת שהשירותים תפוסים.

    עקעק המריא מענף בשולי היער. חוץ מזה שרר שקט מוחלט.

    היא עלתה במדרגות האבן. אחזה בגוש העץ ששימש כידית. משכה אותו לעברה. החלל השחור פער אליה את לועו הריק.

    היא נשפה אוויר מריאותיה. פנס עמד ליד מושב האסלה, אבל היא לא היתה צריכה להדליקו. היא הזיזה את מכסה האסלה לפני שסגרה את הדלת ותפסה בוו את לולאת המנעול. ואז הרימה את כותונת הלילה, הורידה את התחתונים והתיישבה. בדממה שהשתררה היה נדמה לה ששמעה משהו. משהו שלא היה בעל חיים, עקעק או חרקים שהשילו את עורם. משהו שהתנועע במהירות בעשב הגבוה מאחורי צריף השירותים. מיד אחר כך נשמע פכפוך שהחריש את הצליל. אבל לבה כבר החל לפעום בחוזקה.

    כשגמרה מיהרה ללבוש את תחתוניה, הוסיפה לשבת בחושך ולהקשיב. אבל עכשיו שמעה רק רחש חלש בצמרות העצים ואת דמה שלה הולם באוזניה. היא חיכתה עד שהדופק שלה יירגע, שחררה את וו הדלת ופתחה. הדמות הכהה מילאה כמעט את כל פתח הדלת. כנראה עמד בדממה גמורה על המדרגות וחיכה. שנייה לאחר מכן שכבה על מושב האסלה והוא עמד מעליה. הוא סגר מאחוריו את הדלת.

    "אתה?" אמרה.

    "אני," אמר בקול זר, רועד ועמום.

    והסתער עליה. עיניו נצצו בחשכה בזמן שנשך את שפתה התחתונה עד זוב דם וידו גיששה את דרכה תחת כותונת הלילה ומשכה מעליה את התחתונים. והיא שכבה כמשותקת תחת להב הסכין שצרבה את עור גרונה בזמן שחלציו הלמו בה עוד לפני שהצליח להפשיל את מכנסיו, כמו כלב הלהוט להזדווג.

    "מילה אחת ואני אחתוך אותך לחתיכות," לחש.

    והיא לא אמרה מילה. כי היא היתה בת ארבע־עשרה ובטוחה שאם תעצום את העיניים ותתרכז, תוכל לראות את הכוכבים מבעד לתקרה. בכוחו של אלוהים לעשות דברים כאלה. אם הוא רק ירצה.