לאן נעלם פוליס גאורגיו

פתח דבר

במשך תקופה קצרה קיבלתי ברצף מפתיע שיחות טלפון ואי־מיילים ממספר אנשים, שסיפוריהם היוו מקור השראה לכתיבת חלק מהספרים שכתבתי. כמה מהם ביקשו "סתם" לשאול לשלומי ולהזכיר נשכחות, וכמה ביקשו להיפגש איתי ממש מתוך רצון לשתף אותי במה שקרה בחייהם מאז היכרותנו הראשונית, באירוע שגרם להתעוררותם המחודשת לנושא ובמה שנותר בהם מחוויות המפגשים הנושנים שלנו ומעצם העובדה שנולד ספר בעקבותיהם.
השאלה הראשונה שעליה חזרו האחרונים שוב ושוב הייתה איך ולמה הגעתי לרעיון הספציפי של כתיבה עליהם. תשובותיי הכנות והמפורטות הפיקו מכולם, כל אחד בדרך התבטאותו שלו, את הבקשה הנלהבת שאעלה על הכתב את עלילות הרקע האמיתיות שהן לא פחות מעניינות, כך אמרו, מהסיפורים המעובדים, שבהם משמשים קטעי אמת ובדיון בערבוביה.
במשך מספר ימים רחשה בי בקשתם בהסתר, ואז פרץ מתוכי דחף הכתיבה והציף אותי בזכר האירועים והדמויות מאז ובתהליכים העמוקים והמורכבים שעברתי בגינם. מסע השחזור שאליו התמכרתי והמפגשים החוזרים ונשנים איתם ועם צאצאיהם עקב כך ריתקו אותי, עניינית ורגשית, הן מבחינת תיאורי החוויות הרלוונטיות שאותן עברו הם במשך השנים והן מבחינת התבוננות רטרו ואינטרוספקטיבית אל התהליך שהתחולל בתוכי במהלך ההיכרות איתם ורישום קורותיהם.
באשר לתהליך זה, אחת השאלות המסקרנות שעלו בי מפעם לפעם לאורך כל שנות הכתיבה שלי הייתה מדוע מתוך אינסוף האירועים והדמויות המציפים את חיינו בלי הפסקה, דווקא גירוי ספציפי, לעיתים זניח למדי, הוא זה שהצליח להדליק בתוכי את פרץ הסקרנות והנהייה הבלתי מרפה להעלות אותו על הכתב. אחלאם שיבלי, הצלמת הנפלאה של ספרי "אמני — הילדה מע'ג'ר" הצליחה להבהיר לי זאת בשיחתי המאוחרת איתה, בה התייחסה לסקרנותי בדבר הזדהותה עם גיבורת הסיפור. "לא הזדהיתי," היא הגיבה במהירות, "מזדהה הוא מי שעומד מחוץ לדמות ומגלה דמיון אליה, אבל אני בפנים, אני חלק מזה," היא אמרה בעיניים בורקות. באותו הרגע קלטתי שכמוני כמוה, שזה בדיוק מקומי בכל אחת מהמעלילות והדמויות שטוויתי ושזאת הסיבה העמוקה שהניעה אותי, בכל פעם מחדש, באופן בלתי מקרי לחלוטין להשקיע דווקא בהן.
מרתק לא פחות מהמגע הפנימי בתולדות עברי היה המפגש החוזר עם חוויותיהן של דמויות ההשראה של גיבורי הסיפורים. מול הסקרנות הנרגשת שלי פרצו מהן התבטאויות מילוליות קיצוניות ברגישותן לגבי כל פרט בעלילות הכתובות ולגבי השקותיו עם פרטי קורותיהם הריאליים, אשר לעיתים קרובות התערבבו, על פי עדויותיהם, אלה באלה ללא אפשרות הבחנה מדויקת ביניהם. מעבר לתחושותיהם בזמן האמת, כך לדבריהם, השפיע הכתוב המודפס על קיומו ופעילותו של הנרטיב הסיפורי בתוכם לאורך חייהם ועד לעצם ימי שיחותינו הנוכחיים.
ממפגש למפגש נבטה בי התפעמות מפתיעה באשר למעורבות זו של התכנים הכתובים בעולמם, שאת מידותיה ועוצמתה לא דמיינתי ושעוררה בי, יש להודות, תחושת שמחה וסיפוק לגבי כוחה של יצירה ספרותית מזווית התייחסות בלתי צפויה.
כוחו של סיפור פועל, כמסתבר, לא רק על הקורא התמים, אלא במידה לא פחותה על דמויות ההשראה שבגינן נכתב. ובהתייחס לכותב עצמו, אין מפלט מהמסקנה בדבר הביוגרפיה הפנימית העמוקה שלו הנשזרת באופן ברור ומרשים מתוך כתביו הבדיוניים כביכול.

הסיפור הביוגרפי כמראה / אדיר כהן

"חיי כל אדם הם סיפור. אנחנו סיפורים מהלכים המסופרים על ידי עצמנו... אנחנו כותבים ונכתבים... תהליך הכתיבה הוא תהליך של הצבת מראות מול העצמי... הוא חל הן על סופרים מקצועיים והן על האדם המספר באשר הוא... כולם מבקשים דרך לשנות את זרימתו של סיפור חייהם." (כהן, א׳ 2005, אלף הפנים של ה"אני")
בספרה "לחיות עם ספרים" כותבת הלן היינס כי ההשראה שהביוגרפיה מעניקה לקורא היא בהיותה ראי לאדם. בראי זה יותר ויותר אנשים מבקשים לבחון את עצמם, לעמוד על טבעם ולהכיר מהן התכונות הפנימיות המביאות לניצחון או למפלה, להתגברות או לכישלון. (HAINES, 1950)
ואכן, משום תכונתה זו תפקיד חשוב לה בביבליותרפיה. הבה נבחן, אפוא, מה ייחודה של הביוגרפיה, מה הם הפוטנציאלים הטיפולי הגלום בה ומה נוכל להפיק ממנה בתהליך הטיפולי.
המלה ביוגרפיה בנויה משתי מילים יווניות: ביוט — חיים, גראפיין — לכתוב, לתאר, ומכאן משמעותה — תיאור חיים. הביוגרפיה, מחד גיסא מבקשת להעלות חיי אדם בתוך תיאור נאמן ומדויק ככל שאפשר, וכאן קרבתה להיסטוריה, אך מאידך גיסא אין היא מרשם של עובדות, אירועים והתרחשויות שאירעו בחיי הגיבורים המתוארים בלבד, אלא מגמתה היא להחיות את הדמויות שלפנינו, להציג אנשים בשר ודם על שגיאותיהם ועל עוונותיהם, על הצלחותיהם ועל לבטיהם, ולתאר את אופיים ואת סתרי נפשם. מכאן זיקתה אל הספרות.
הביוגרפיה מכניסה את הקורא למציאות המתוארת, מעמידה לפניו דמויות להזדהות ולחיקוי, תחומים שבהם גדול כוחה של הספרות מכוחו של כלי מקצועי אחר. הספרות מאפשרת לקורא שיתוף בניסיונם הנפשי של גיבוריה, כלומר, הניסיון המגולם בספר שב ומתחייה בנפשו שלו ומכאן השפעתו הישירה והרבה עליו.
קורא הסיפור הביוגרפי, שבו פועלים הגיבורים, כמו נכנס לקורותיהם וחי אותם ובתוכם. בתוך כך הוא עשוי להזדהות איתם ולהופכם לדמויות חיקוי מבחינת ערכיהם ומעשיהם. דיווחים המתקבלים מביבליותרפיסטים המשתמשים בביוגרפיות בעבודתם, מצביעים על הזדהות חוזרת כזאת עם הדמויות הספרותיות שבהן מגלים הקוראים תכונות קרובות להם עצמם. מרותקים מהתמודדויותיהם של הגיבורים עם סביבות עוינות ועם בעיות אישיות קשות, נגרפים הקוראים בכעסם ובתסכוליהם של הגיבורים. ומשום שהם מודעים לכך שמדובר באנשים אמיתיים ולא ביצירי בדיון, קל להם לקבל אותם, לבקש להידמות להם, להאמין כי התגברות וניצחון על קשיים שונים אפשריים והראיה — ניצחונם של גיבורי הביוגרפיות.
לתחום הכתיבה הביוגרפית מכניסה עמלה עינת היבט מקורי חדש ורב חשיבות — סיפור ביוגרפי (לעיתים בליווי הבלחות אוטוביוגרפיות) שתוך כדי כתיבתו ולאורך הזמן שלאחריה, מתבונן גיבורו האמיתי, המקורי, בתהליך הכתיבה עליו, תוך מודעות נרגשת למהות ההתנסויות שעבר, למה שנטל מהן להמשך חייו ולתמורות שחלו בקרבו עקב כך. זאת, כאשר סיפורו הכתוב מציב מולו מעין מראה בה הוא חוזר ובוחן את עצמו, ולעיתים אף עובר באמצעותו חוויה של מטמורפוזה ממשית הנובעת מעצם עובדת היותו דמות ספרותית.
להלן כמה מתגובותיהם של גיבורי הספרים של עמלה עינת על השפעת המפגש עם עצמם בכתובים:
גאווה על עצם היותי דמות בספר
"הרבה אנשים יודעים עליי. את יודעת איזו גאווה זאת להיות גיבורה של ספר?" (אמני, הילדה מע'ג'ר)
"הרבה אנשים יודעים מה עבר עליי ומה עבר על עוד אנשים שהיו במצבים דומים." (ארץ, עיר, משפחה)
"בזכותי יכירו תקופה ואירועים חשובים שקרו בה. הצלתי אנשים ואירועים משכחה גמורה." (משימה אבודה)
"עשיתי משהו בעל ערך בחיי בעצם העובדה שהייתי מספיק מעניין שיכתבו עליי. חוץ מהספר הזה אני סתם אחד. בזכות הספר אני משהו." (הבוקר בו אסרו את אבא)
השפעה על כיווני חיים
"הספר הזה הפך להיות הסיפור של חיי." (ארץ, עיר, משפחה)
"הספר הזה השפיע על הכיוון החשוב והמרכזי של חיינו." (דיבה שאין בה קלון — דברי הבת והנכדה של אחד הגיבורים)
"כל החיים המקצועיים שלי זה ההמשך של הספר הזה." (אמני, הילדה מע'ג'ר)
השפעה על העולם הפנימי
"הספר הזה הוא חלק מחיי. הוא נמצא בתוכי כל הזמן... אבא לא שכח לך אפילו לרגע את זה שכתבת אותו, שהסתמכת עליו כשכתבת אותו ועל מה שקרה לו." (סיפור אהבה קפריסאי)
שינוי בהתייחסות לדמויות אמת בעקבות הסיפור
"אחרי שקראתי את מה שכתבת על בן הדמות שלי ועל אבא שלו, חל אצלי מהפך ביחס שלי לאבא האמיתי שלי. פתאום בגלל הסיפור הזה הבנתי שהוא כן אהב אותי. ממש אהב אותי." (ארץ, עיר, משפחה)
"הבנתי בגלל הדמות שבספר שבזכותו של אבא שלי הספר נכתב, ומאז אני גאה בו כל־כך". (דיבה שאין בה קלון)
הזדהות מלאה עם הגיבור הספרותי
"הסיפור הזה, הדמות הזאת היא מי שאני וזה מה שאהיה עד סוף החיים שלי." (ארץ, עיר, משפחה)
"הספר הזה גרם לנו לחשוב על כל החיים שלנו מחדש... הוא חיזק את כל המשפחה שלנו." (שמוליק, הילד מבני־ברק)
"האירוע שמתואר בסיפור הפך לאירוע המכונן בחיי. כל הילדות והנעורים שלי פרצו ממנו. הסיפור הזה הוא הפרשה המרכזית בחיים שלי שמדממת מאז שחזרה אליי בספר ועד היום." (חברות שהתנפצה)

דוגמאות עשירות־מבע אלה מציגות כמעט את כל תורת הביבליותרפיה על מערכת מסריה. עיקרם יצירת תהליך של מודעות אצל הקורא באמצעות שיקוף עצמי במראה הסיפורית, תוך ניתוח עמדות ודפוסי התנהגות אישיים על בסיס הדמויות המעובדות ומעוצבות בדרך ספרותית.
תהליך נפשי כזה מאפשר שחרור כוחות מודחקים ובלתי מודעים והגעה לתובנה רגשית וקוגניטיבית. הוא מזמן אפשרות להזדהות, לפיצוי ולפורקן; משפר את הדימוי העצמי, מסייע בגיבוש ערכים, מפוגג תחושת בדידות ומחזק דפוסי התנהגות חיוביים. לצד זה עשוי התהליך הנפשי לשפר את היכולת להבין את האחר, וכפועל יוצא לשבור סטריאוטיפים חברתיים שליליים ולמתן עמדות גזעניות. הוא עשוי להבהיר את תפיסתו של היחיד לגבי מהותו ומקומו בחברה, להאיר את ערכו ואת יתרונותיו של הנונקונפורמיזם ולטפח חשיבה חברתית פתוחה.
כאמור, היבטים אלה מוצאים ביטוי בספרה של עמלה עינת, שיש בו תרומה מקורית וייחודית הן לכתיבה הספרותית והן לעבודה הטיפולית.

לאן נעלם פוליס גיאורגיו?

בבוקר שבת חורפי אחד בינואר 1998 צלצל הטלפון. קול גבר צרוד משהו בקע מהשפופרת. "יש לי סיפור בשבילך," הוא אמר. הגבתי בהיסוס, שלא לומר באי־רצון, אלא שהוא, בנמרצות נרגשת הוסיף מייד: "כפי שאת מנחשת בוודאי על פי קולי, אני אדם זקן, ואם לא תשמעי מהר את סיפורי המיוחד, ייתכן שהוא לא יישמע כלל..."
בו ברגע נעתרתי.
בחריץ הדלת הפתוחה של ביתי עמד לאחר מספר ימים גבר קשיש, גבה־קומה וזקוף. זקן לבן וארוך השתפל מלחייו וסנטרו עד למעלה חזהו. בלורית שיער כסוף כיסתה את ראשו, ומשקפי ראייה עבי־זגוגיות מסגרו את עיניו הבהירות.
"אני שייקה ברוט," אמר ברגע בו פתחתי את הדלת לרווחה לקראתו, "והייתי מפקד מחנות המעפילים בקפריסין."
לא היה לי יחס עמוק לנושא קפריסין, נהפוך הוא, היה לי אז מושג קלוש ביותר לגביו, אך נשימתי נעתקה לרגע בשל התחושה המוזרה, המיסטית כמעט, שדמות שמקומה הטבעי בספר ההיסטוריה, ניצבת ממשית, בשר ודמית, לפניי.
תוך דקות רהט הסיפור הדרמטי מפיו.
השנה הייתה 1947. גיבור העלילה הוא פוליס, נער קפריסאי בן שש־עשרה שיחד עם שני אחיו הבוגרים שאיתם חלק בתורנות את הנהיגה במונית המשפחתית, התנדב להבריח נשק למחנות על מנת לאפשר לשייקה ולשאר שליחי הפלמ"ח שהסתננו אליהם בחשאי להכין את צעירי המעפילים לקראת שיתופם העתידי במלחמת העצמאות הצפויה.
באחת מנסיעות ההברחה שלו נתפס פוליס על ידי הבריטים ונידון במשפט מהיר למאסר עולם. אלא שחבריו, צעירי התנועה הקומוניסטית הקפריסאית, עצרו את מכונית האסירים בדרך בין בית המשפט לבית המעצר ושחררו אותו. מאוחר יותר הוא הוסתר בעזרתם של שייקה וסגנו צ'אק (זאב קרלינסקי) במחנה המעפילים. תוך תקופה קצרה הפך הנער הקפריסאי לדמות מעורבת ואהודה במקום ואף יצר זוגיות אוהבת עם רות, ניצולת שואה בת־גילו.
"אלא מה?" המשיך שייקה בסיפורו הרהוט, "לאחר מספר חודשים במחנה, התעורר אצל הבריטים חשד שהאסיר הבורח מסתתר אצלנו, ולא נותרה בידינו ברירה אלא להעבירו בחשאי לארץ ישראל בסירת דייגים מחופשת איתה הועברו בעת הצורך בעלי תפקידים שונים מיעד ליעד. העלם הגיע בשלום לארץ, הצטרף לקיבוץ מזרע, ועם ההכרזה על הקמת המדינה גויס כלוחם לצבא ההגנה לישראל. אחרי סיום המלחמה חזר לקיבוץ, נכנס לחדר משפחה עם רות, שהגיעה בינתיים ארצה עם כל מעפילי קפריסין ששוחררו מהמחנות, וכשנה לאחר מכן נולדה להם, לרוב אושרם ושמחתם, תינוקת ראשונה, מרים."
בשלב זה בסיפורו השתתק לפתע שייקה למשך דקות ארוכות. כשהמשיך סוף־סוף בדבריו היו פניו חיוורים מאוד ושפתיו מתוחות מאוד.
"לאורך כל הזמן הזה ועוד שנים רבות לאחר מכן," הוא סינן בלחש מבעד לשפתיו הקפוצות, "לא שאלתי את עצמי אף פעם מה קרה לבחור. בדיעבד, שמעתי שתקופה קצרה לאחר לידת בתו נודע במזכירות הקיבוץ שהוא אינו יהודי וגרוע מכך, שיש חשד שהשתייך למפלגת הנוער הקומוניסטי בארצו, והוחלט, על דעת כולם לגרש אותו ואת משפחתו מהמקום. במשך שתים־עשרה השנים הבאות," המשיך שייקה בקול נמוך ואיטי, "נדד פוליס ברחבי הארץ עם אשתו, בתו מרים ושני ילדיהם הנוספים, הבן מיקי והבת ורה שנולדו במרוצת השנים. הוא התקבל לעבודות שונות, התחבב על מכריו בכל יישוב שבו התגורר, ופוטר ועזב בלית ברירה אחרי שהתבררו מוצאו והתייחסות העבר הפוליטית שלו. לאורך כל הזמן הזה לא סיפר פוליס לילדיו דבר על עברו הקפריסאי. לעומת זאת, הרבה לטייל איתם בישראל ולהעניק להם ידע נרחב על ההיסטוריה הישראלית ועל האגדות והשירים הקשורים אליה מתוך רצון עז להעניק להם תחושת שייכות לארץ ולתרבותה.
"רק לאחר שתים־עשרה שנים ארוכות, מתסכלות ופוגעניות, כשפקעה סבלנותו וסאת העלבון שבתוכו עלתה על גדותיה, הוא פרק את סיפורו האישי באוזניהם ובהחלטה משותפת שלו ושל רות, רעייתו ניצולת השואה, עזבו כולם את ישראל וחזרו לכפר מגורי משפחתו היוונית בקפריסין.
"אנחנו, כפי שאת מבינה, גם אני וגם צ'אק שכחנו לחלוטין את פוליס," נאנח שייקה מולי אנחה עמוקה וארוכה, "ורק לפני מספר חודשים, כשהחלטנו לארגן יום עיון בנושא מחנות קפריסין, והתחלנו באיסוף שמות וכתובות, נזכרנו בצמרמורת של רגשי אשם בבחור והתחלנו לחפש אותו. במאמצים גדולים, בלשיים ממש, איתרנו את כתובתו והודענו לו על טיסתנו הדחופה אליו. אלא שבבוקר שבו הגענו לביתו חנוקי־התרגשות, פגעה בנו כהלם הידיעה הנוראה על מותו מדום־לב בלילה הקודם, שלאורכו חיכה במתח עצום לבואנו."
"את חייבת לכתוב עליו!" התפרצה זעקה צרודה מפיו הרועד של שייקה, "אני לא יכול לשאת את הבושה הזאת. לפחות הצעירים פה צריכים לדעת מי היה ומה עשה בשבילנו!"
עוד באותו הערב התחלתי לאסוף בלהט כל חומר שנמצא לי על מחנות המעפילים בקפריסין.
שבוע לאחר שיחתנו הראשונה הגיע אליי צלצול הטלפון השני משייקה שהציע לי, בעצם הודיע לי, על נסיעה משותפת של שנינו למשפחתו של פוליס בקפריסין, "לצורך נגיעה ממשית בחוויה," הבהיר.
חששתי. בעיקר בגלל מצבו הבריאותי של שייקה ושל גילו המתקדם. מה אם יקרה משהו בדרך? איך אהיה לבד איתו במרחקים לא מוכרים? סיוט הלילה החוזר שלי תקף אותי שוב. אותה טראומת עבר רחוקה שמתעוררת בי שוב ושוב בשעות ערות ושינה. אני בת שבע, יושבת לבדי על גדר האבן של הפנימייה הירושלמית שבקצה העיר אליה נשלחתי על ידי הוריי כדי להציל אותי מהתקפי הקצרת הקשים מהם סבלתי מינקות. גבר ערבי מגיע פתאום, מעמיס אותי על שכמו ורץ אל המרחב ההררי שמעבר לכביש הצר. קיפאון משתק את נשימתי. צעקת חרדה איומה עצורה בגרוני. אני פוערת את פי בכל הכוח, מכה ברגליי על גבו. הוא ממשיך לרוץ. לאחר שעבר מרחק ענקי מתפרצת סוף־סוף הצרחה הנוראה מבין שפתיי הפעורות, והוא משליך אותי ארצה ובורח. אני מתרוממת לאט. איפה אני? לאן? אין איש מסביב. הוא בטח יחזור תכף. אין בי אף הבזק של זיכרון מי מצא אותי בסופו של דבר והחזיר אותי לפנימייה ההיא, נודפת ריח התרד המבחיל. ימים ספורים לאחר אותו מעשה הגיעה שליחת משפחתי לקחת אותי בחזרה הביתה.
מה הקשר בין הצפת הזיכרון העתיק לנסיעה עם שייקה לקפריסין? מה בין כל סיפורי העצב, הבדידות, הנהייה לקשר ובין דחפי הכתיבה הרוחשים בי? איך שלא יהיה, נסענו. נפגשנו. נגענו. הרי מהיכרותי הראשונה עם שייקה קלטתי שאין שום אפשרות לשנות את תוכניותיו.
איש מבני משפחתו של פוליס לא ביקר בישראל מאז שובם לקפריסין בשנות השישים. הבת הבכורה, רופאת ילדים במקצועה, זכרה היטב את הארץ ודוברת עברית שוטפת. היא הייתה כמעט בת חמש־עשרה כשעזבו.
הבן עבד בחברת התעופה הקפריסאית. כאשר היה פער של לילה בין נחיתתו בארץ לטיסתו החוזרת לקפריסין, כך סיפר לי, הוא נהג לשכור חדר בבית המלון הצמוד לשדה התעופה, ומעולם לא הסכים ולא יסכים להיכנס ארצה מעבר לגבולות השדה. הוא לא שכח את עלבונו של אביו. לא סלח ולא יסלח.
הבת הצעירה, עיתונאית, התבוננה בעיניים לחות בפעם המי יודע כמה באלבום התמונות של אביה ושתקה.
איש מהם לא מוכן היה להיעתר לבקשתי לבקר בישראל חוץ מרות, האלמנה, שבדידותה נשבה מכל פינה בדירה הקטנה. געגועים עטפו את פניה העייפים, עלו מעיניה התלויות בעיניו של שייקה והתאיידו אליהן. היא ערה לכל פרט, לכל פירור מידע הקשור למתרחש בארץ. מכשיר הטלוויזיה והרדיו היו עורקי החיבור שלה לחיים. יומיים מאוחר יותר היא טסה איתנו ארצה.
יום לפני החזרה ארצה העלה שייקה רעיון לבקר את אחיו הבוגר של פוליס. נסענו. בית דל בכפר קטן. אחת הבנות תרגמה את היוונית הקפריסאית של אביה לאנגלית עילגת:
"אני יודע שאתם לא שליחים של מדינת ישראל," חייך הקשיש מצומק הקומה בהתנצלות, "אבל בכל זאת," ומכאן סיפר בקול צרוד על מחלת רגליים כרונית כלשהי, שממנה הוא סובל ושעל פי האינטרנט יש דרך יעילה לטפל בה בבית החולים "הדסה" בירושלים. "לי אין שום אפשרות לשלם את האשפוז שם," אמר, "אבל אולי בזכות העבר שלנו איתכם בתקופת המחנות אפשר רק להזמין אותי לבדיקה ולהדריך אותי מה ניתן לעשות עם זה אחר־כך פה..."
למחרת טסנו עם רות ארצה. במונית שכורה הגענו איתה אל הבניין הישן של מזכירות הקיבוץ. היא בלעה במבטים קרועים כל פינה בדרך, נשימותיה מהירות, שפתיה נשוכות. איש במזכירות לא זכר את הסיפור. "אין," קבע המזכיר אחרי שדפדף לבקשתי בפנקס החברים מאותם ימים, "אף שם מהשמות שאמרת לא מופיע פה." שלושתנו — רות, שייקה ואנוכי — פנינו מיואשים לכיוון היציאה. לא יכולתי להסתכל בפניה הנפולים של רות. מחוץ לדלת התקרבה אלינו מתנשפת חברה קשישה, "אני זוכרת הכול," היא התלהבה, "בואו אליי ונדבר." זיק נדלק בעיניה של רות.
ישבנו בחדר האירוח הקטן של החברה. רות בכורסה הפינתית פוכרת את ידיה והמארחת ליד קומקום הקפה במטבח. לפתע, ללא כל פריט שתייה בידיה חזרה אלינו, התקרבה לכורסתה של רות ועמדה מולה. "את יודעת מה?" שלפה את המילים לאט, בבהירות קרה, "במחשבה שנייה, גם היום, לו הייתי יודעת בבירור שפוליס היה קומוניסט, הייתי אומרת שנכון לגרש אתכם מכאן."
רות ניתקה את עצמה בתנועה חדה אחת מהכורסה ורצה החוצה. פניה צהובים מחיוורון.
באותו ערב טסה בחזרה לקפריסין.
מייד לאחר טיסתה שלחתי מכתבים בעניין בקשת אחיו החולה של פוליס לכל מנכ"לי המשרדים הממשלתיים הרלוונטיים בירושלים. הזכרתי את קטע ההיסטוריה הנשכח והפצרתי להיענות לבקשתו הצנועה של האיש.
אף אחד מהם לא טרח לענות לי.

אחת הדמויות הבולטות בספר "סיפור אהבה קפריסאי" שיצא לאחר המסע והתחקיר הארוך שערכתי בנושא היא של לבני (וייס), הזייפן שהתמחה בזיוף תעודות בזמן השואה, נרתם בלית ברירה להמשך התפקיד בקפריסין ובסופו של דבר גויס לנושא על ידי חיל המודיעין הישראלי מייד עם הגעתו לארץ לאחר שחרור המחנות. לאורך ההכנה הנרחבת שערכתי לצורך כתיבת הסיפור, זכיתי להיפגש עם האיש ואף לחוות בעזרתו תדרוך ראשוני בזיוף מסמכים בתנאי עבודה ובאמצעים מינימליסטיים, שלא לומר פרימיטיביים ובכישורים יצירתיים יוצאי־דופן העטויים בצניעות מופלאה.
והינה, עשרים שנים לאחר צאתו לאור של הספר, בינואר 2020, הגיע אליי מייל מפתיע, נרגש ומרגש מבנו וכלתו אשר גילו רק לאחר מותו, שנתיים קודם לכן, בעיזבונו הצנוע, עדויות לפעילויותיו בקפריסין עליהן נמנע מלהרחיב את הדיבור בחייו. השניים נרתמו בדבקות להרחבת הידע שלהם הקשור לזכרו, ובחיפושיהם אחרי חומרים רלוונטיים נתקלו בספרי "סיפור אהבה קפריסאי" והסיקו, בצדק, שהכרתי ושמעתי באופן ישיר ובלתי אמצעי את סיפורי אביהם.
המפגש הממשי בינינו היה טעון אנרגיה רגשית מיוחדת במינה. גילויי העבר והקרנות עזות של השתקפויותיהם בהווה חייהם של השניים רחשו והצטלבו. התפעמותם ממגעם הכמו־ריאלי עם האב ומעלליו בתיווכי כביכול, והמגע המרגש שלי בחווייתם המחיה מחדש אירועים היסטוריים העולים מסיפורי, הם שהניעו את תחילת הרפתקת הכתיבה הנוכחית שלי.

פיצי, אלמנתו הקשישה של שייקה: "שנתיים לפני מותו, כשהיה בן תשעים התעקש שייקה לקחת אותי לסיור היכרות עם קפריסין. הוא ביקר איתי בכל המקומות שנזכרו בספר ושבהם חי ופעל בימי מחנות המעפילים הרחוקים ההם — במה שנשאר מהמחנות עצמם, במערת ההברחה ובעץ שבוקע ממנה עד היום מתוך קרקעית הים דרך תקרת הגיר שמעליה, בפתח המכוסה של מנהרת הבריחה שבשולי המחנה ובביתה של רות, אלמנתו של פוליס מהסיפור. למען האמת, אני לא זוכרת כמעט כלום מהדברים שאמר לי בכל המקומות האלה, רק רגעים של שטות כמו זה שקרה ליד המערה בחוף כשהתחיל לחפש שאריות מאז, בעיקר שרוכי נעליים, כי אז חסרו להם שרוכים.
מה שנשאר אצלי, הכי חזק, מהנסיעה הזאת זאת ההתרגשות שלו, בעיקר בפגישה עם רות. שניהם נכנסו לסערת רגשות גדולה, עם חיבוקים ודמעות ובלי סוף דיבורים על מה שהיה ואיך שהיה והרבה על הרגשת האשמה הקשה ששייקה הרגיש כל השנים על מה שקרה לבעלה, פוליס, בגללו ובגלל החברים שלו שזנחו אותו, ושמשום כך חשוב היה לו כל־כך שייכתב הספר. הם דיברו והתחבקו, והתחבקו ודיברו והרבה דמעות זלגו מעיניהם שמאחורי המשקפיים מכוסי האדים."
ע', בתו של שייקה: "הסיפור הזה, הספר הזה נמצא אצלי, בתוכי, כל הזמן. אני מספרת אותו שוב ושוב לכל אחד שאני מכירה, לכל מי שמוכן לשמוע. איזה סיפור מרגש וקשה. איזה עוול שנעשה. אבא שלי לא יכול היה לחיות עם העוול הזה. הוא חזר וביקש סליחה עליו בכל הזדמנות — בכל דיון שבו השתתף, בכל שיחה שנגעה בנושא המחנות בקפריסין, בכל הרצאה שנתן, בכל אירוע שבו היה נוכח ושנקשר איכשהו לתקופה ההיא. בגלל זה הוא אהב אותך כל־כך, כי דרך הספר שכתבת הוא ביקש כאילו סליחה פומבית. הוא רצה שכמה שיותר אנשים, בעיקר צעירים, ידעו את זה ויהיו שותפים באופן רגשי לבקשת הסליחה הזאת, שאת נתת לו אפשרות לבטא אותה בעזרת הסיפור, ואת זה הוא לא שכח לך לרגע. וגם אני, את לא מתארת לעצמך איזו התרגשות זאת בשבילי להיפגש איתך שוב..."
ג', נכדתו של שייקה: "אני רוצה הכי לנסוע איתך לקפריסין. תבטיחי לי שאם תסעי תיקחי אותי איתך!"

מסע החיפוש החוזר אחרי בני משפחתו של פוליס בקפריסין שאליו יצאתי באפריל, 2020 אמור היה להיות מסע קל ופשוט לכאורה, שכן נמצא בידי מספר הטלפון של רות, אלמנתו, אלא שהמענה האוטומטי שנשמע לאחר החיוג, הודיע בעקשנות שהוא שגוי. אחרי עשרות ניסיונות חוזרים בשעות שונות ולאורך מספר ימים, הבנתי שרות, למצער, החליפה את מספר הטלפון שלה. דא עקא, ששם משפחתה, לצורך איתור, לא היה בידי, וכן אף לא שם משפחה או מספר טלפון של מי מצאצאיה: ורה, מימי או מיקי. למותר לציין שמאחר ששייקה ברוט הלך לעולמו מספר שנים קודם לכן, לא היה איש בישראל שיכול היה לעזור לי בחיפושיי. במאמץ פנימי וחיצוני בלתי פוסק הגעתי, בסופו של דבר, למדריך טיולים שהתמחה בנושא מחנות המעפילים בקפריסין, והוא הציע לי להתייעץ עם ראש הקהילה היהודית שבאי ואפילו השיג עבורי את מספר הטלפון שלו. ראש הקהילה מסר לי שאכן שמע על המשפחה, אלא שהם מעולם לא שייכו את עצמם לקהילה היהודית, כך שאין בידו כל פרטים העשויים לסייע לתקשורת איתם. עם זאת, אמר, הוא חושב שאחת מהבנות — ייתכן ששמה ורה — עובדת בלשכת התנועה הקומוניסטית הקפריסאית. ללא עיכוב פניתי למשרדי המפלגה הקומוניסטית הערבית בנצרת, מסרתי את סיבת חיפושיי וביקשתי את מספר הטלפון של סניף המפלגה בקפריסין. נעניתי מיידית בחיוב ולמרבה שמחתי הפנה אותי הטלפן הקפריסאי לטלפון הישיר של ורה, בתו הצעירה של פוליס.
ורה סיפרה לי בצער על מות אימה חודשים ספורים קודם לכן, ולצד זה הביעה הסתייגות ברורה מבקשת המפגש שלי. "אנחנו כועסים, את יודעת," היא אמרה, "גם על מה שקרה אז וגם על מה שקורה אצלכם מבחינה פוליטית כיום, שזה מאוד מזכיר את אז, אבל הרבה יותר גרוע..."
אחרי שלוש שיחות טלפון נוספות התרצתה. הפגישה בינינו — בין שתי האחיות וביני (שכן אחיהן סירב בכל תוקף לקחת חלק בשיחה) — הייתה מורכבת, לעיתים סוערת ועם זאת חמה ואנושית והותירה אפשרות לפגישות עתידיות נוספות.
הדיאלוג הנרגש שהתפתח בין השתיים חשף בפניי לעומק את עלילתו של פוליס שהביא לפתחי שייקה ברוט, מפקד מחנות המעפילים עשרות שנים קודם לכן:
ורה: כל מה שאני עושה בחיי זה המשך דרכו של אבי.
מימי: הוא היה גיבור.
ורה: הוא לא סיפר לנו כלום על מה שעשה במחנה המעפילים. על זה קראנו רק בספר שלך.
מימי: גם אימא לא סיפרה כלום כמעט עד סוף חייה על מה שקרה לה בשואה.
ורה: שניהם רק דיברו כל השנים על צדק ושוויון בכל העולם, גם כשזה היה מסוכן לדבר על זה. בזה אנחנו רואות את הגבורה שלו. על הגבורה שאת מספרת בסיפור לא ידענו כלום.
מימי: שניהם, גם הוא וגם אימא כעסו, רתחו, לא הבינו איך מדינת ישראל שקמה על קורבנות השואה מסוגלת להתייחס כמו שהיא מתייחסת לפלסטינים. אימא תמיד חזרה על המילים האלה: "לא בשביל זה נרצחו ההורים שלי..."
ורה: אני שונאת צבא. אני שונאת נשק. אני שונאת את הכיבוש שלכם. אני שונאת את מה שמדינת ישראל עושה בשטחים ולא, זה לא בגלל היחס שלכם לאבא שלי ולמשפחה שלנו, זה בגלל הדברים שהוא האמין בהם כל החיים שלו, ואני מאמינה בהם כמוהו.
מימי: אבל הוא היה בצבא בישראל ונלחם. לא רק במלחמת השחרור, גם במלחמות שאחריה.
ורה: כן, אבל בסוף הוא מאס בזה. בסוף הוא החליט לעזוב ולברוח מכל זה.
מימי: אבל הוא אהב את הארץ ואת האנשים. היו לו המון חברים, ואילו רק היו מאפשרים לו לעבוד שם בצורה נורמלית, הוא לא היה עוזב לעולם.
ורה: את שוכחת שעד שהבריטים עזבו את קפריסין הוא לא יכול היה לחזור. הוא היה מבוקש על ידי המשטרה הבריטית וחיכה לו גזר דין אכזרי.
מימי: אבל אחרי שהם עזבו הוא ניסה במשך שנים להישאר בישראל. ואני... הנוף הכי יפה בעיניי עד עכשיו זה הנוף של הכרמל. הוא טייל איתנו שם כל־כך הרבה פעמים. גם הנוף והאנשים של יוקנעם יפים. אני זוכרת איך אחרי שסיפר לנו שהוא לא באמת יהודי סלוניקאי כמו שידענו ממנו כל השנים, אלא יווני קפריסאי, איזו הפתעה מדהימה הייתה לנו. אבל גם המון דברים מוזרים התחברו, לנו ברגעים ההם. התברר לנו פתאום למה שמע בכל הזדמנות מוסיקה יוונית שאנחנו לא סבלנו, ולמה היה מקבל עיתונים יווניים, ועוד כל מיני מקרים משונים שלא הבנו עד אז...
ורה: את זוכרת איך עזבנו את ישראל בסודיות? לא סיפרנו לאף אחד שאנחנו נוסעים. השארנו הכול בדירה והסתלקנו. לא נפרדנו מאף אחד.
מימי: למה בעצם?
ורה: בטח פחדנו שלא ירשו לנו לעזוב. אני חושבת שהיה דבר כזה בישראל אז, שלא נתנו לאנשים לעזוב מפני שלא היו מספיק תושבים יהודים בארץ ופחדו שלא יהיו מספיק גברים למלחמות. כל הזמן פוחדים וחושדים שם. בפעם היחידה שבאתי לביקור ממש עינו אותי בבדיקות. השפילו אותי. לא מספיק מה שעשו לו? אבל על זה אני פחות כועסת. בעיקר אני כועסת על מה שהמדינה הזאת עושה לפלסטינים בניגוד לכל חוק מוסרי שהיה צריך לנווט אותה.
מימי: אבל בעצם, מעבר להרגשה הקשה ששכחו את אבא כל השנים ההן וממש הפקירו אותו ואותנו, עד שבסוף הוא החליט לעזוב את כל מה שאהב והשקיע בו חלק גדול מחייו. בסופו של דבר יצאו לנו מזה גם דברים טובים. את זה את, עמלה, לא כתבת בספר. הסיפור שלך מתאר את מה שהיה לפני שהבריטים תפסו אותו ואחר־כך במחנה של שייקה וצ'אק, ושאנחנו לא ידענו עד הרגע הקשה שאבא נפטר בסוף ליל הגעגועים והציפייה לחברים שלו מהפלמ"ח, שעמדו להגיע אליו סוף־סוף אחרי כל השנים. ברגע הזה נגמר הסיפור שלך, אבל היו סיפורי־ביניים אחרי שחזרנו לקפריסין ואחרי השוק הראשון של העזיבה הפתאומית את ישראל. פתאום, בפעם הראשונה בכל חיינו הבודדים, מצאנו משפחה: סבתא, סבא, דודים, בני־דודים. זה היה נפלא. בפעם הראשונה הרגשנו שאנחנו שייכים באמת לאיזשהו מקום, למשהו שאנחנו חלק אמיתי ממנו. הבנו שחלק מהאישיות שלנו, חלק מה'אנחנו' שלנו, מה'אני' של כל אחד מאיתנו הוא יווני קפריסאי. אחרי עוד כמה שנים נסענו עם אימא לעיירה, שבה נולדה וגדלה בילדותה בגרמניה, הפנמנו גם את החלק שלה בתוכנו והפסקנו להיות תלושים לגמרי. היינו קצת קפריסאים וקצת יהודים וקצת גם ישראלים.
ורה: זה נכון. אני יודעת שחלק מהתורשה שלי הוא גם יהודי, ושלפי החוקים היהודיים אני יהודייה כי אימא שלי יהודייה. אבל זה לא אומר לי כלום. אין לי שום יחס לזה. אני אזרחית העולם, וזה שנולדתי בישראל לא עושה אותי ישראלית. נכון שיש לי שורשים בכמה מקומות, בקפריסין, ביהדות גרמניה, אבל אני שייכת באמת לכל העולם, לכל מקום שבו נלחמים נגד מצוקה ואי־צדק כמו שאבא שלי נלחם לעזור ליהודים שנמלטו מהשואה או לכל מי שנמלט וסבל בעמים ובארצות אחרים. ואצלי, כמוהו, זה התפקיד שלי בחיים, להסתובב בארצות שהולכות ונעשות פשיסטיות יותר ויותר, להרצות, לכתוב ולהסביר איך העולם הזה צריך להיות. גם מיקי אחינו מרגיש כך. הוא לא רוצה להרגיש שייך לישראל בשום דרך ואפילו התנגד לבוא לפגישה איתך היום. הוא לא רוצה לזכור את הקטע הזה בחיים שלנו, לא רוצה לדעת, לא רוצה לשמוע על כל הסיפור ההוא עם שייקה והחברים שלו.
מימי: בכל אופן, גם כל הדברים האלה ראויים שייכתב עליהם ספר. את הספר שלך קראנו הרבה פעמים. הוא יפה. מרגש. סיפרנו אותו גם לילדים שלנו שלא מבינים עברית. אנחנו מאוד שמחות שילדים בארץ קוראים בו ויודעים על אבא שלנו אפילו דברים שאנחנו לא שמענו ולא ידענו ממנו או מאימא. אימא לא סיפרה לנו, לדוגמה, את מה שאת סיפרת כעת על הביקור הטראומטי שלה איתך בקיבוץ שגורשנו ממנו. יש פרטים שכן שמענו, אבל בגרסה שונה. למשל על הבריחה של אבא ממכונית האסירים. לפי מה שסיפרו לנו הוא השתמש בהסחת דעת של השומרים ברגע של הפסקה בנסיעה ופרץ החוצה דרך חלון שניתץ. או על זה שהיה במנהרת הבריחה במחנה ממש דקות לפני שהבריטים פוצצו אותה, שאת זה לא הזכרת בספר. אבל הפרטים פחות חשובים, חשוב יותר שבכל מה שסיפר — וזה היה מעט — הוא חזר ואמר ששייקה וצ'אק הם שהצילו אותו. הוא היה קשור לזיכרונות ההצלה שלהם מאוד, גם בזמן שהחביאו אותו במחנה וגם אחר־כך כשהבריחו אותו לארץ. אחרי זה במשך שנים הם שכחו אותו לחלוטין וקרה מה שקרה, ועל זה כתבת בספר וזה ריגש אותנו מאוד. אימא דיברה עלייך הרבה פעמים במשך השנים.
ורה: מה שנותר לי מאבא, גם מהספר וגם ממה שאני זוכרת מהחיים לידו בקפריסין, זאת המלחמה שלו לצדק אנושי. המלחמה הזאת היא ההמשך הכי חשוב שלו בחיים שלי, אני מקדישה לה את כל הזמן והמרץ שיש בי. נשאר לי מהסיפור שלו גם החשש שיתפסו אותי ויציקו ויתעללו בי ויגרשו אותי, כמו שהבריטים עשו לו וכמו שאנשי הביטחון שלכם עשו לי כשבאתי לביקור בישראל. הכי מפחיד אותי בחיים זה המוסד. בגלל זה אני לא רוצה להעביר לך תמונות משפחתיות שלנו, שלא יזהו אותי. ממילא הם אחריי. כל זה, כמובן, כמו דברים אחרים שסיפרתי לך, לא נמצא בספר כי זה לא שייך לעלילה המרכזית של הסיפור. אבל זה כאילו תוצאה נלווית למה שמסופר בסיפור שלך שחלק ממנו לא ידענו בכלל, כמו מה שאבא עשה לטובת המחנה לפני שנתפס ולפני שהצליח לברוח ולהסתתר שם. הוא לא סיפר לנו על זה כלום ורק אמר כמה כל האנשים שלכם עזרו לו אז, עד ששכחו אותו לגמרי אחרי מלחמת השחרור.
מימי: מה שנשאר לי במין ערבוב כזה בין הסיפור ובין הזיכרונות הוא הנוף של הכרמל ושל יוקנעם, שהם לדעתי המקומות הכי יפים בעולם. ובקשר לאבא, לשייקה ולצ'אק, שתינו לא יודעות בדיוק מה היה הרקע המדויק שהצמיח את הקשר הכל־כך חזק ביניהם. אנחנו רק מבינות שאם ההתרגשות שלו מזה שהם עומדים להגיע אליו אחרי כל השנים הייתה כל־כך עזה עד שגרמה למותו מדום לב, זה היה קשר עמוק ומיוחד במינו בשבילו.