הטיסה האחרונה

פתח דבר

שדה התעופה ג'ון פ' קנדי, ניו יורק

יום שלישי, 22 בפברואר

יום ההתרסקות

טרמינל 4 הומה אדם, מסביבי ריח סמיך של צמר רטוב ודלק סילוני. אני ממתינה לה בפנים, צמודה כמעט לדלתות ההזזה מזכוכית, רוח החורף הקפואה ניטחת בי בכל פעם שהן נפתחות, ואני מאלצת את עצמי לדמיין את רוח פוארטו ריקו המבושמת, שזורה בניחוחות היביסקוס ומלח ים. הספרדית הרכה, המוטעמת, מסתחררת סביבי כמו אמבטיה חמה ומוחה את מי שהייתי קודם.

האוויר בחוץ רועם כאשר מטוס מתרומם אל השמים, בעוד שבפנים הודעות מעוותות צווחות מן הרמקולים. אישה מבוגרת מדברת איטלקית חדה, בסטקטו, היכנשהו מאחורי. אבל אני לא מזיזה את עיני מאבני השפה, עיני מתמקדות במדרכה שמחוץ לטרמינל, מחפשות אותה, מעגנות את אמונתי — ואת כל העתיד שלי — בעובדה שהיא תבוא.

אני יודעת עליה רק שלושה דברים: את שמה, איך היא נראית, ושהטיסה שלה יוצאת הבוקר. היתרון שלי — היא לא יודעת עלי שום דבר. אני כובשת את הבהלה לנוכח המחשבה שאולי החמצתי אותה באופן כלשהו. שאולי היא כבר נעלמה, ואיתה ההזדמנות שלי לחמוק מהחיים האלה ולהיכנס לחיים אחרים.

אנשים נעלמים כל יום. האיש שעומד בתור בסטארבקס, לקנות את כוס הקפה האחרונה שלו לפני שהוא נכנס למכוניתו, נוסע לחיים חדשים ועוזב מאחור משפחה שתמיד תתהה מה קרה. או האישה שיושבת בשורה האחרונה של אוטובוס גרייהאונד, מביטה מבעד לחלון כשהרוח מטיחה את קווצות השיער בפניה ונושאת משם היסטוריה כבדה מכדי לשאת. אולי את יושבת כתף אל כתף עם מישהו שאלה הרגעים האחרונים שלו כעצמו ולעולם לא תדעי זאת.

אבל מעטים מאוד האנשים שעוצרים לחשוב כמה קשה להיעלם באמת. מידת הפרטנות שנחוצה כדי להעלים אפילו את העקבה הקטנטנה ביותר. כי תמיד יש משהו. קצה חוט, גרעין של אמת, טעות. דקירה קטנטנה של נסיבות מספיקה כדי לפרום הכול. צלצול טלפון ברגע היציאה. תאונת דרכים מינורית שלושה רחובות לפני היציאה לכביש המהיר. טיסה מבוטלת.

שינוי של הרגע האחרון בלוח הזמנים.

מבעד לערפל טיפות המים שהתעבו על קיר הזכוכית אני רואה לימוזינה שחורה גולשת אל שפת המדרכה ואני יודעת שזאת היא עוד לפני שהדלתות נפתחות והיא יוצאת החוצה. כשהיא יוצאת היא לא אומרת שלום למי שנמצא איתה במושב האחורי. במקום זאת היא חוצה במהירות את המדרכה וממשיכה דרך הדלתות האוטומטיות, קרובה עד כדי כך שסוודר הקשמיר הוורוד שלה מתחכך בזרועי, רך ומזמין. כתפיה קמורות כאילו ממתינות למכה הבאה, לתקיפה הבאה. זאת אישה שיודעת היטב כמה קל לשטיח בשווי חמישים אלף דולר לפשוט לה את העור הפנים. אני מאפשרת לה לעבור, שואפת עמוק ונושפת את המתח שבי. היא כאן. אני יכולה להתחיל.

אני מרימה את רצועת התיק אל כתפי והולכת אחריה, משתחלת לתור לבדיקה הביטחונית ישר לפניה, יודעת שאנשים במנוסה מסתכלים אך ורק לאחור, אף פעם לא קדימה. אני מקשיבה וממתינה להזדמנות.

היא עדיין לא יודעת, אבל בקרוב היא תהפוך לאחת הנעלמות. ואני אתפוגג כמו אניץ עשן אל השמים, ואיעלם.

קלייר

יום שני, 21 בפברואר

יום לפני ההתרסקות

"דניאל," אני אומרת ונכנסת למשרד הקטן הסמוך לסלון שלנו. "תודיעי בבקשה למר קוק שאני יוצאת למכון הכושר."

היא מרימה את עיניה מהמחשב ואני רואה שהיא שולחת מבט אל החבורה שעל צווארי, המוסתרת בשכבת מייק־אפ. בלי לחשוב אני מסדרת את הצעיף שלי כך שיכסה אותה, ויודעת שהיא לא תזכיר את זה. היא אף פעם לא עושה זאת.

"יש לנו פגישה בארבע בסנטר סטריט ליטֶרָסי," היא אומרת. "את שוב תאחרי." דניאל עוקבת אחרי היומן שלי ואחרי צעדי השגויים, וסיווגתי אותה כמי שעשויה לדווח על האיחורים שלי לפגישות או על הפגישות שביטלתי ובעלי, רוֹרי, היה מוצא שהן חשובות. אם אני ארוץ לסנאט לא נוכל להרשות לעצמנו טעויות, קלייר.

"תודה, דניאל. אני יכולה לקרוא את לוח הזמנים בדיוק כמוך. תעלי את ההערות שלי מהפגישה האחרונה למחשב, בבקשה, שיהיו מוכנות. ניפגש שם." ברגע שאני יוצאת מהחדר אני שומעת אותה מרימה את הטלפון וצעדי נעשים הססניים, כי אני יודעת שזה עלול למשוך תשומת לב בזמן שאני לא יכולה להרשות לעצמי דבר כזה.

אנשים שואלים תמיד איך זה להיות נשואה למשפחת קוּק, שושלת פוליטית שנייה רק למשפחת קנדי. אני משנה את הנושא במידע על הקרן שלנו, למדתי להתמקד בעבודה במקום בשמועות. ביוזמות אוריינות ומים בעולם השלישי, בתוכניות חונכות במרכז העיר, בחקר הסרטן.

מה שאני לא יכולה להגיד להם הוא שזה מאבק מתמיד, למצוא קצת פרטיות. אפילו בתוך הבית שלנו, שאנשים נמצאים בו בכל שעה. עוזרים. הצוות שמבשל ומנקה עבורנו. אני צריכה להיאבק על כל דקה פנויה וכל סנטימטר רבוע משלי. אין אף מקום בטוח מפני עיני הצוות של רורי, כולם עובדים מסורים של משפחת קוק. אפילו לאחר עשר שנות נישואים, אני עדיין האורחת הלא־קרואה. הזרה שצריך לפקוח עליה עין.

למדתי איך לוודא שלא יהיה מה לראות.

מכון הכושר הוא אחד המקומות המעטים שדניאל לא באה אליהם בעקבותי, לא רודפת אחרי עם הרשימות ולוחות הזמנים שלה. שם אני פוגשת את פטרה, החברה היחידה שנשארה לי מהחיים שלפני רורי, והיחידה שרורי לא הכריח אותי לזנוח.

כי ככל שידיעתו של רורי מגעת, פטרה לא קיימת.

***

כשאני מגיעה למכון, פטרה כבר שם. אני מחליפה בגדים במלתחה, וכשאני עולה במדרגות אל שורות ההליכונים, היא על המישורת, לוקחת מגבת נקייה מהערימה. עינינו נפגשות לרגע, ואז היא מסיטה את מבטה כשאני לוקחת מגבת.

"את מתוחה?" היא לוחשת.

"מתה מפחד," אני אומרת, מסתובבת ומתרחקת.

אני רצה שעה, עיני נעוצות בשעון, וכשאני נכנסת לסאונה בשתיים וחצי בדיוק כשמגבת עוטפת את גופי, כואבים לי השרירים מתשישות. האוויר מלא אדים, ואני מחייכת אל פטרה, שיושבת לבדה בשורה העליונה, פניה אדומות מהחום.

"את זוכרת את גברת מוריס?" היא שואלת כשאני מתיישבת לידה.

אני מחייכת, אסירת תודה על שניתן לי לחשוב על משהו מתקופה פשוטה יותר. גברת מוריס היתה המורה שלנו בכיתה י"ב, ופטרה כמעט נכשלה אצלה.

"למדת איתי כל אחר צהריים במשך חודש," היא ממשיכה. "כשאף אחד מהילדים האחרים לא התקרב אלי או אל ניקו בגלל אבא שלנו, את התגייסת ודאגת שאני אסיים את הלימודים."

הסתובבתי על ספסל העץ כדי להיות מולה. "כשאת מספרת את זה ככה, זה נשמע כאילו את וניקו הייתם מנודים. היו לכם חברים."

פטרה מנענעת בראשה. "אם אנשים נחמדים אלייך כי אבא שלך הוא הגרסה הרוסית של אל קפונה, זה לא עושה אותם חברים." למדנו יחד בבית ספר אליטיסטי בפנסילבניה, היכן שילדים ונכדים של עשירים ותיקים ראו בפטרה ובאחיה, ניקו, חידוש, וגלשו לעברם כאילו זה אתגר, לראות עד כמה הם יכולים להתקרב, אבל תמיד בלי לתת לאיש משניהם את האפשרות להיכנס ממש.

וכך יצרנו שלישייה של מנודים. פטרה וניקו וידאו שאף אחד לא יצחק על התלבושת המשומשת שלי או על ההונדה החבוטה שקרקשה כשהתקרבה אל שפת המדרכה והשאירה אחריה שובל אדי מפלט כשאמא שלי הגיעה לאסוף אותי. הם דאגו שלא אוכל לבד וגררו אותי לאירועים של בית הספר שאחרת הייתי פוסחת עליהם. הם ניצבו ביני לבין הילדים האחרים, אלה שהשמיעו הערות אכזריות, נוקבות על כך שאני רק תלמידת יום על מלגה, ענייה ופשוטה מכדי להיות באמת אחת מהם. פטרה וניקו היו חברים שלי בזמן שלא היו לי חברים כלל.

***

זה היה כמו גורל ביום ההוא לפני שנתיים, כשנכנסתי למכון הכושר וראיתי את פטרה, רוח רפאים מעֲברי. אבל לא הייתי אותו אדם שפטרה זכרה מהתיכון. יותר מדי השתנה. הייתי צריכה להסביר יותר מדי על החיים שלי ועל מה שאבד לי בדרך. וכך הסטתי את מבטי ממנה בשעה שמבטה של פטרה קדח לתוכי, וגרם לי להרים את העיניים. להכיר בנוכחותה.

כשהאימון שלי נגמר, עשיתי את דרכי אל המלתחה בתקווה להסתתר בסאונה עד שפטרה תלך. אבל כשנכנסתי, היא כבר היתה שם. כאילו תכנַנו זאת מראש.

"קלייר טיילור," היא אמרה.

כששמעתי אותה אומרת את השם הישן שלי חייכתי נגד רצוני. הזיכרונות חזרו במהירות, הם נמצאו בנימה ובחיתוך הדיבור של פטרה, שעדיין נשאו עקבות של הרוסית שהיא דיברה בבית. תוך רגע הרגשתי כמו אני מפעם, לא הפרסונה שטיפחתי במשך השנים כאשתו של רורי, מלוטשת וחתומה, טומנת את סודותיה מתחת לפני השטח הקשיחים.

התחלנו לאט, בשיחות חולין שהפכו לאישיות מהר מאוד כשהתעדכנו לגבי השנים שחלפו מאז שהתראינו לאחרונה. פטרה לא נישאה מעולם. היא פשוט נסחפה לה בחיים, נתמכת על ידי אחיה, שניהל עכשיו את הארגון המשפחתי.

"ואת," היא אמרה והצביעה על ידי השמאלית. "את נשואה?"

בחנתי אותה מבעד לאדים, מופתעת שהיא לא יודעת. "התחתנתי עם רורי קוק."

"מרשים," אמרה פטרה.

הסטתי את מבטי והמתנתי שהיא תשאל מה שאנשים שואלים תמיד — מה באמת קרה למגי מוֹרֶטי, השם שיקושר לבעלי לנצח, הבחורה שהושלכה מאנונימיות לשמצה רק מפני שלפני זמן רב היא אהבה את רורי.

אבל פטרה רק נשענה לאחור על הספסל ואמרה, "ראיתי את הריאיון שלו עם קייט ליין בסי־אן־אן. הוא עשה עבודה יוצאת מן הכלל עם הקרן."

"רורי נלהב מאוד." תגובה שהיה בה מן האמת, אם מישהו רצה לחפור עמוק יותר.

"מה שלום אמא שלך ואחותך? ויולט כבר בטח סיימה את הקולג'."

חששתי מהשאלה הזאת. אפילו לאחר כל כך הרבה שנים, האובדן שלהן נותר חד. "הן מתו בתאונת דרכים לפני ארבע־עשרה שנה. בדיוק מלאו לוויולט אחת־עשרה." נצמדתי להסבר קצר. ערב שישי גשום. נהג שיכור שלא ציית לתמרור עצור. התנגשות ששתיהן מתו בה מיד.

"אוי, קלייר," אמרה פטרה. היא לא אמרה דברים נדושים ולא הכריחה אותי לספר שוב את כל הפרטים. היא רק ישבה שם איתי והניחה לשקט להכיל את האבל שלי, בידיעה שאין מילים שיגרמו לזה להכאיב פחות.

***

זה נעשה לשגרה אצלנו, להיפגש יום־יום בסאונה אחרי האימון. פטרה הבינה שבגלל מי שהיתה המשפחה שלה, לא יכולנו להיראות משוחחות בציבור. אפילו לפני שידענו מה אני אעשה בסופו של דבר, נזהרנו, דיברנו בטלפון רק לעתים נדירות ואף פעם לא שלחנו אימיילים זו לזו. אבל בסאונה הקמנו לתחייה את החברות בינינו, בנינו מחדש את האמון, כשאנחנו זוכרות את הברית שבזכותה עברנו את התיכון.

לפטרה לא נדרש זמן רב כדי להבין מה הסתרתי. "את צריכה לעזוב אותו," היא אמרה אחר צהריים אחד, כמה חודשים לאחר שנפגשנו. היא הביטה בחבּורה שבזרוע השמאלית שלי, זכר לוויכוח שניהלנו רורי ואני שני לילות קודם לכן. למרות מאמצי להסתיר את הראיות — במגבת שנכרכה גבוה סביב החזה, שנתלתה על הצוואר או השתלשלה על הכתפיים — היא עקבה בשקט אחר התקדמות זעמו של רורי על פני העור שלי. "זאת לא הראשונה שאני רואה עלייך."

כיסיתי את החבורה במגבת. לא רציתי שהיא תרחם עלי. "ניסיתי פעם, לפני חמש שנים בערך." האמנתי שאני יכולה לצאת מהנישואים שלי. הכנתי את עצמי למאבק, מתוך ידיעה שזה יהיה מלוכלך ויקר, אבל חשבתי להשתמש בהתעללות שלו כמנוף. תן לי את מה שאני רוצה, ואני לא אספר איזה מין אדם אתה.

אבל זה לא קרה כך בכלל. "מתברר שהאישה שסמכתי עליה, זאת שניסתה לעזור ושגיליתי לה הכול, היתה נשואה לחבר באותה אחווה של רורי. וכשרורי הופיע, בעלה פתח את הדלת ונתן לו להיכנס, הם מיד נהיו אחים לנשק עם לחיצת הידיים הסודית והכול. רורי אמר להם שאני נאבקת בדיכאון, בטיפול אצל פסיכיאטר, ושאולי הגיע הזמן לאשפוז."

"הוא התכוון לאשפז אותך?"

"הוא רצה שאני אדע שיש לאן להידרדר." לא סיפרתי לפטרה את כל היתר. כמו איך, כשהגענו הביתה, הוא דחף אותי כל כך חזק אל דלפק השיש במטבח, שנסדקו לי שתי צלעות. האנוכיות שלך מדהימה אותי. העובדה שהיית מוכנה להרוס את כל מה שבניתי במאמץ כזה — את המורשת של אמא שלי — כי רבנו. כל הזוגות רבים, קלייר. הוא החווה על החדר, על ציוד המטבח היקר, על המשטחים היקרים, ואמר, תסתכלי סביבך. מה עוד את יכולה לרצות? אף אחד לא ירחם עלייך. אף אחד לא יאמין לך.

מה שהיה נכון. אנשים רצו שרורי יהיה מה שהם חשבו שהוא — הבן הכריזמטי של הסנאטורית הפרוגרסיבית והאהובה מרג'ורי קוק. לא יכולתי לספר לאף אחד מה הוא עשה לי, מפני שלא משנה מה הייתי אומרת או עד כמה הייתי מרימה את הקול, המילים שלי היו נקברות מתחת לאהבה שכולם רחשו לבנה היחיד של מרג'ורי קוק.

"אנשים אף פעם לא יראו את מה שאני רואה," אמרתי לבסוף.

"את באמת מאמינה בזה?"

"את חושבת שאם קרולין בסט היתה יוצאת ואומרת שג'יי־אף־קיי הבן הרביץ לה, המדינה היתה ממהרת לתמוך בה?"

עיניה של פטרה מתרחבות. "את צוחקת עלי? זאת התקופה של מי־טו. אני חושבת שאנשים היו יוצאים מגדרם כדי להאמין לה. הם בטח היו מעלים תוכניות חדשות בפוקס ובסי־אן־אן רק כדי לדבר על זה."

צחקתי צחוק חלול. "בעולם מושלם, הייתי דואגת שרורי ישלם על מה שהוא עשה. אבל אין לי האופי המתאים להיכנס לקרב כזה. קרב שיימשך שנים, שיחלחל לכל פינה בחיים שלי ויכתים כל דבר טוב שאולי יקרה אחר כך. אני רק רוצה להיות חופשייה מזה. ממנו."

לדבר נגד רורי זה היה כמו לפסוע לתוך תהום ולסמוך על הנדיבות וטוב הלב של אחרים שיצילו אותי. וחייתי יותר מדי שנים עם אנשים שיסתכלו עלי בשמחה כשאני נופלת אם משמעות הדבר היא שהם יוכלו להיות קרובים לרורי. בעולם הזה, כסף וכוח הם מילים נרדפות לחסינות.

שאפתי שאיפה ארוכה והרגשתי איך האדים מגיעים אל הפינות העמוקות ביותר שלי. "אם אני אעזוב אותו, אני אצטרך לעשות את זה ככה שהוא אף פעם לא יוכל למצוא אותי. תראי מה קרה למגי מורטי."

קווי המתאר של פטרה היטשטשו באדים שהתרוממו בינינו, אבל הצלחתי לראות שמבטה מתחדד. "את חושבת שיש לו קשר לזה?"

"אני כבר לא יודעת מה לחשוב," עניתי.

***

במשך השנה הבאה, פטרה ואני בנינו תוכנית. התווינו להיעלמות שלי כוריאוגרפיה מדויקת יותר מזו של בלט. רצף של אירועים מתוזמנים בשלמות, בלי להשאיר מקום לטעויות, ועכשיו אני יושבת במרחק כמה שעות מהוצאתם לפועל. לחש קיטור מענן את האוויר סביבנו, פטרה היא רק צל קלוש על הספסל מעץ ארז שלידי. "שלחת את הכול בדואר הבוקר?" אני שואלת אותה.

"בפד־אקס, לכתובת שלך, עם התווית 'פרטי'. זה אמור להגיע למלון מחר בבוקר."

לא יכולתי להסתכן ולהסתיר את כל מה שאספתי בבית, היכן שכל אחד — העוזרות או גרוע מזה, דניאל — עלול למצוא את זה. אז פטרה שמרה על הכול — ארבעים אלף דולר מכספו של רורי וזהות חדשה, הודות לניקו.

"יותר קשה להכין כאלה היום, עם הטכנולוגיה החדשה של הממשלה," הוא אמר באחר הצהריים שבו נסעתי לפגוש אותו. ישבנו לשולחן בחדר האוכל שבבית הגדול שלו בלונג איילנד. הוא גדל להיות גבר נאה, עם אישה ושלושה ילדים. ושומרי ראש — שניים בשער של כביש הגישה ועוד שניים בדלת הראשית. עלה על דעתי שרורי וניקו לא כל כך שונים זה מזה. כל אחד מהם הוא הבן הנבחר, שנדחף לשאת את המשפחה אל המאה העשרים ואחת, עם כללים חדשים ותקנות חדשות. משניהם ציפו לעשות יותר מאשר הדור הקודם — ולכל הפחות, לא לאבד הכול.

ניקו החליק לעברי מעטפה עבה, ואני פתחתי אותה והוצאתי רישיון נהיגה של מדינת מישיגן ודרכון, שניהם מושלמים, עם הפנים שלי והשם אמנדה ברנס. פשפשתי בין שאר הדברים — תעודה של ביטוח סוציאלי, תעודת לידה וכרטיס אשראי.

"תוכלי לעשות איתם הכול," אמר ניקו, לקח לידיו את רישיון הנהיגה והטה אותו מתחת לאור כדי שאוכל לראות את ההולוגרמה המוטבעת עליו. "לבחור. לשלם מסים. למלא טופס עובד. זה באיכות גבוהה, והבחור שלי הוא הכי טוב. יש רק עוד בן אדם אחד שיכול להכין חבילה שלמה ברמה כזאת, והוא חי במיאמי." ניקו הושיט לי את כרטיס האשראי — חשבון בסיטיבנק על השם החדש שלי. "פטרה פתחה אותו בשבוע שעבר, והדוחות יישלחו לכתובת שלה. אחרי שתתארגני תוכלי לשנות את זה. או לזרוק את הכרטיס הזה ולפתוח חשבון חדש. רק תיזהרי. את לא רוצה שמישהו יגנוב את הזהות שלך."

הוא צחק מהבדיחה של עצמו, וראיתי את הנער שהוא היה פעם מבזיק על פניו, יושב ליד פטרה ולידי בהפסקת צהריים, אוכל את הכריך שלו בעודו מכין שיעורי בית במתמטיקה, והמשא של מי שציפו ממנו להיעשות כבר מעיק עליו.

"תודה, ניקו." העברתי לו את המעטפה שהכילה עשרת אלפים דולר, שבריר מהכסף שהצלחתי לשאוב ולהחביא בששת החודשים האחרונים. מאה דולר כאן. עוד מאתיים שם. החזר כספי במזומן בכל פעם שיכולתי, ואז החלקתי את הכסף לתא של פטרה במכון מדי יום כדי שתוכל לשמור עליו עד שאהיה מוכנה.

הבעתו הרצינה. "אני רוצה שתדעי שאם משהו ישתבש, אני לא אוכל לעזור לך. פטרה לא תוכל לעזור לך. לבעלך יש משאבים שיעמידו אותי, את הפרנסה שלי — ושל פטרה — בסכנה."

"אני מבינה," אמרתי לו. "עשית מעל ומעבר, ואני אסירת תודה."

"אני רציני. כל מה שצריך זה חוט קטנטן שמחבר בין החיים החדשים שלך לחיים הישנים, והכול יתפרק." עיניו הכהות נתפסו בעיני ונאחזו בהן. "לא תוכלי לחזור אף פעם. אפילו לא פעם אחת. בשום אופן לא, לעולם."

***

"רורי קבע שהמטוס יֵצא בסביבות עשר," אני מספרת עכשיו לפטרה. "זכרת לכלול את המכתב שלי? אני לא רוצה להצטרך לכתוב אותו מחדש על נייר מכתבים של המלון עשר דקות לפני שאני עוזבת."

היא מהנהנת. "בפנים עם כל השאר. עם הכתובת והבול, מוכן להישלח בדואר מדטרויט. מה אמרת?"

אני חושבת על השעות שבזבזתי, על הגרסאות הרבות שקרעתי לגזרים כשעמלתי על טיוטה למכתב שיסגור את הדלת בפני האפשרות שרורי ינסה לעקוב אחרי. "אמרתי לו שאני עוזבת, ושהפעם הוא לא ימצא אותי, שהוא צריך להכריז על הפרידה שלנו פומבית, ולהגיד שהיא נעשתה ברוח טובה ושאני לא אתן שום הצהרות פומביות בנושא ולא אתראיין בתקשורת."

"שבוע לפני שהוא מודיע שהוא רץ לסנאט."

אני מחייכת אליה חיוך טיפשי. "הייתי צריכה לחכות עד אחרֵי?"

ברגע שחסכתי מספיק כסף להתחיל בחיים חדשים, התחלתי לחפש את ההזדמנות המושלמת לעזוב. בחנתי את לוח האירועים הצפויים שלנו בגוגל וחיפשתי נסיעה שאצא אליה לבד. התמקדתי בערים סמוך לגבול עם קנדה או מקסיקו. מצאתי את התשובה בנסיעה לדטרויט. אני אמורה לבקר ב'אזרחי העולם', בית ספר ציבורי ששם דגש על צדק חברתי ומומן על ידי קרן משפחת קוק. סיור בבית הספר אחר הצהריים ולאחר מכן ארוחת ערב עם תורמים.

אני נשענת לאחור על הספסל שמאחורי, בוהה בתקרה שמסתתרת מאחורי שכבת אדים, ועוברת על יתר התוכנית. "אנחנו נוחתים בסביבות שתים־עשרה בצהריים. האירוע של בית הספר מתחיל בשתיים, אז אדאג לנסוע קודם למלון כדי שאוכל לקחת את החבילה ולשים אותה במקום בטוח."

"התקשרתי לסוכנות להשכרת רכב. הם מצפים לאמנדה ברנס שתבוא לקחת מכונית קטנה הלילה, בסביבות חצות. תוכלי להשיג מונית?"

"יש מלון הילטון ממש בהמשך הרחוב שהמלון שלי נמצא בו. אני אתפוס שם מונית."

"אני מודאגת שמישהו יראה אותך יוצאת עם מזוודה באמצע הלילה. יעקוב אחרייך. יתקשר לרורי."

"אני לא לוקחת אותה. קניתי תרמיל גב מספיק גדול לכמה זוגות בגדים להחלפה ולכסף שלי. את כל השאר — כולל התיק שלי והארנק — אני משאירה מאחור."

פטרה מהנהנת. "אם יהיה לך צורך, הזמנתי חדר עם כרטיס האשראי במלון W בטורונטו. הם מצפים לך."

אני עוצמת את העיניים, החום עושה לי סחרחורת. או שאולי זה הלחץ מהצורך לדייק בכל פרט. אין מקום אפילו לטעות קטנטנה.

אני מרגישה איך הדקות חומקות. דוחפות אותי לעבר הרגע שבו אעשה את הצעד הראשון מבין צעדים רבים נוספים שלא יהיה אפשר לחזור מהם. חלק ממני רוצה לשכוח מהכול. לנסוע לדטרויט, לבקר בבית הספר ולחזור הביתה. לבלות עוד ימים בסאונה בשיחה עם פטרה. אבל זאת ההזדמנות שלי להשתחרר סוף־סוף. האפשרויות שיש לי עכשיו יצטמצמו מאוד ברגע שרורי יכריז שהוא רץ לסנאט.

"הגיע הזמן ללכת." קולה של פטרה שקט, ועיני נפקחות שוב.

"אני לא יודעת איך להודות לך," אני אומרת לה.

"היית החברה היחידה שלי פעם, לפני שנים. את לא צריכה להודות לי. זאת הדרך שלי להודות לך," היא אומרת. "תורך להיות מאושרת." היא מהדקת את המגבת סביב גופה, ואני רואה את החיוך שלה מבזיק מבעד לאדים.

אני לא מאמינה שזאת הפעם האחרונה שאנחנו יושבות כאן. הפעם האחרונה שנדבר. החדר הזה היה מפלט, חשוך ושקט, היו בו רק הקולות שלנו, לוחשים, מתכננים את הבריחה שלי. מי יֵשב איתה כאן מחר? מחרתיים?

אני מרגישה את הסופיות שבעזיבה שלי אורבת, כמה מוחלט יהיה הסוף הזה, ואני תוהה אם הוא יהיה שווה את זה. אם יהיה טוב יותר. בתוך לא הרבה זמן, קלייר קוק תפסיק להיות קיימת, הפיסות המבריקות של חזותה ייסדקו ויושלכו. אין לי מושג מה אמצא מתחת לכל זה.

שלושים ושלוש שעות עד שאיעלם.