משחק המשאלות

הקדמה

מאי

הוגו יצא כל לילה לטיול על חוף השעה חמש, אבל הלילה, לראשונה זה חמש שנים, כפות רגליו הנודדות אייתו בחול SOS.

הוא שרטט את האותיות בקפידה, גדולות דיין להיראות מהחלל. לא שזה היה חשוב בכלל. עד השחר, החמש ממילא יישטף בגאות.

היה זה סוג של גחמה מצד ג'ק לקרוא למקום חוף השעה חמש. גורל, ג'ק אמר על גילוי החלקה הקטנה הזאת של יער אטלנטי לפני עשרים וכמה שנים. פחות מחצי קילומטר רבוע בצורת מעגל מושלם על חוף דרום מיין. וכך ג'ק מאסטרסון, שיצר את אי השעון על הנייר ובדמיונות, היה יכול עכשיו לבנות אותו גם בחיים האמיתיים. בחדר המגורים של ג'ק יש שעון שהמספרים שלו מצוינים בתמונות של מקומות באי — המגדלור בשתים־עשרה, החוף בחמש, בית הארחה בשבע, באֵר המשאלות בשמונה — עובדה שעוררה שיחות כמו...

לאן אתה הולך?

לשעה חמש.

מתי תחזור?

עד המגדלור.

מקומות היו לזמנים. זמנים היו למקומות. בהתחלה זה מבלבל, אחר כך זה קוסם.

להוגו זה כבר לא נראה מבלבל וגם לא קוסם. אפשר להשתגע כשחיים בבית כזה. אולי זה מה שקרה לג'ק.

ואולי זה מה שקרה להוגו.

SOS.

הַצילו את שפיותנו.

החול היה קר כל כך תחת כפות רגליו היחפות, כאילו הוא רטוב. איזה יום היום? 14 במאי? 15 במאי? הוא לא היה בטוח, אבל ידע שהקיץ קרֵב ובא. הקיץ החמישי שלו באי השעון. ואולי, חשב, קיץ אחד יותר מדי. או שמא חמישה קיצים יותר מדי?

הוגו הזכיר לעצמו שהוא רק בן שלושים וארבע, וזה אומר — אם החישוב שלו נכון (בטח לא, כי ציירים לא נחשבים טובים במתמטיקה) — שבילה, לעזאזל, כמעט חמישה־עשר אחוזים מחייו על אי בתור אומנת של איש מבוגר.

האם יוכל לעזוב? כבר שנים חלם לעזוב, אבל רק כמו שמתבגר חולם לברוח מהבית. עכשיו זה אחרת. עכשיו הוא כבר הכין תוכניות, או לפחות הכין תוכניות להכין תוכניות. ולאן יוכל בכלל ללכת? בחזרה ללונדון? אימא שלו שם, אבל היא פתחה סוף־סוף פרק חדש — בעל חדש, בנות חורגות חדשות, אושר חדש או משהו בדומה לזה. הוא לא רצה להפריע.

טוב, לאמסטרדם? לא, הוא לא יצליח לעבוד שם. רומא? אותו סיפור. אז מנהטן? ברוקלין? או לפורטלנד, שמונה קילומטרים מכאן, כדי שיוכל להמשיך לפקוח עין על ג'ק ממרחק קצר אבל בטוח?

האם יצליח לעשות את זה? האם יוכל הוגו לזנוח את החברים הוותיקים שלו כאן ולהישאר בלי מי שיעזור לו להבחין בין שעה לשעה, בין המגדלור לבית ההארחה?

לוּ רק היה הזקֵן מתחיל שוב לכתוב. לוקח עט, עיפרון, מכונת כתיבה, מקל לכתוב בו בחול... משהו. הוגו היה מוכן אפילו שג'ק יכתיב לו, לו רק היה מבקש ממנו — הוא עצמו כבר הציע את זה.

"בבקשה, בשם האל, צ'רלס דיקנס ורֵיי בּרֵדבֵּרי," הוא אמר רק אתמול, "תכתוב משהו. מה שלא יהיה. לבזבז כישרון כמו שלך זה כמו לשרוף ערמת שטרות כסף בפתח ביתם של עניים. זה אכזרי וזה מסריח."

אלה היו המילים המדויקות שג'ק הטיח בפניו לפני שנים, כשהוגו היה זה שהטביע את הכישרון שלו בשתייה. וכאז כן עתה הן נוקבות ואמיתיות. מיליוני ילדים בעולם הגדול, וגם ילדים לשעבר, היו פורצים בבכי מרוב שמחה לו היה ג'ק מאסטרסון מוציא לאור ספר חדש על אי השעון ועל מאסטֶר מאסטרמַיינד המסתורי שחי בין צללים ומעניק משאלות לילדים גיבורים. המו"ל של ג'ק שלח לבית בקביעות ארגזים שלמים של מכתבי מעריצים, מאלפי ילדים שהפצירו בג'ק לחזור ולכתוב.

SOS, המכתבים התחננו.

הצל את הסיפורים שלנו.

אבל ג'ק לא עשה כלום בחמש השנים האלה, רק התבטל לו בגינה שלו, קרא כמה עמודים בְּספר, ישן הרבה מדי בצהריים, שתה יותר מדי יין בארוחת הערב, ושקע בשנת הסיוטים שלו כשהמחוג הקטן הגיע לרציף תשע.

משהו היה חייב להשתנות. ומהר. הערב בארוחה ג'ק לא שתה כדרכו את כל היין בבקבוק שלו. הוא היה שקט יותר — זה יכול להיות סימן טוב או סימן רע מאוד. גם חידות מרירות ג'ק לא השמיע, אפילו לא את זו שהכי אהב...

 

שני גברים על אי ושניהם מאשימים את הים באובדן רעיה ובמוות של בת

אך איש מהם לא התחתן ולא היה אב מעולם.

אז מהו סודם?

*

האם לשווא קיווה שג'ק עומד להתעשת? סוף־סוף?

הוגו פסע על החול עד שפת המים. הוא הניח לגלים להתגנב עד בהונותיו, אבל לא יותר מזה. הוא והאוקיינוס כבר לא ממש חברים. זה מוזר? כן, אבל זה בסדר. הוא צייר. הוא אמור להיות מוזר. פעם אהב את האוקיינוס, אהב לראות אותו מדֵי בוקר, מדי לילה, לראות את כל ההיבטים שלו, את כל פניו. אין הרבה אנשים שיודעים איך נראה הים בכל עונה, בכל מופעי הירח, אבל הוא ידע. ועכשיו הוא ידע גם שהאוקיינוס מסוכן כמו הר געש רדום. כשהוא שלֵו הוא נפלא, אבל ברצותו הוא מסוגל להחריב ממלכות. לפני חמש שנים הוא השפיל את הממלכה המשונה של אי השעון.

ג'ק אולי מאמין במשאלות — או האמין פעם, מזמן — אבל הוגו לא האמין. עבודה קשה ומזל מטומטם הם שהביאו אותו למקום שבו הוא נמצא. לא שום דבר אחר.

אבל הלילה הוגו ביקש בכל מאודו משאלה — שמשהו יטלטל את ג'ק ויוציא אותו מהאדישות שלו, יבטל את הכישוף שלו, ייתן לו סיבה לחזור ולכתוב. כל סיבה שהיא. אהבה? כסף? תרעומת? איזושהי תעסוקה מלבד להטביע את עצמו ביין קבּרנה יקר מדי?

הוגו הפנה את גבו אל המים. הוא מצא את הנעליים שלו וניער מהן את החול.

כשהגיע לאי השעון הוא נשבע לעצמו שיישאר חודש או שניים. אחר כך אמר שיישאר עד שג'ק יעמוד שוב על רגליו. והנה עברו חמש שנים, והוא עדיין כאן.

לא. לא עוד. הזמן אזל. הגיע זמנו ללכת. באביב הבא הוא כבר לא יהיה פה. הוא לא רצה לשבת ולראות את חברו הוותיק דוהה כמו דיו על נייר ישן עד שאיש לא יוכל עוד לקרוא את הכתוב.

הוגו גמר אומר בליבו והחל לפסוע בשביל. ובדיוק אז ראה אור עולה בְּחלון.

בחלון בית החרושת לכתיבה של ג'ק.

בית החרושת שזה שנים דרכה בו רק רגלה של עוזרת הבית... והיום הוא היום החופשי שלה.

האור בחלון הזה היה חלוש וזהוב. זה אור מנורת השולחן של ג'ק. ג'ק התיישב לשולחן שלו לראשונה זה שנים. האם המאסטרמיינד אוחז שוב בעט?

הוגו חיכה שהאור יכבה ויוכיח לו שזו טעות, מקריות, ג'ק אולי מחפש מכתב אבוד או ספר שנעלם לו.

האור נשאר דולק.

זה עלה על כל הציפיות, אבל הוגו ציפה לזה בכל ליבו וביקש את המשאלה הזאת מכל כוכב בשמי הלילה. הוא ייחל וקיווה והתפלל לנס העתיק ביותר בספרים — להשיב אדם מת לתחייה.

"אוקיי, בחור," אמר הוגו לאור בחלון הבית שבאי השעון. "אין ספק שהגיע הזמן."

 

חלק ראשון

לבקש משאלה

אסטריד התעוררה משינה עמוקה ונטולת חלומות. מה העיר אותה? החתול שלה קפץ על המיטה? לא, וינְס פֵּרַלְדִי ישַן טוב, מצונף בסלסילה שלו על השטיח. מדי פעם העירה הרוח את אסטריד, כשהרעידה את גג הבית הישָן, אבל הענפים מחוץ לחלונה נראו עכשיו שקטים. רוח לא נשבה הערב. אסטריד הייתה מבוהלת, אבל יצאה מהמיטה וניגשה לחלון. אולי ציפור נקשה על השמשה?

אסטריד עצרה את נשימתה למראה החדר שהוצף אור לבן, כמו אור של פנסי מכונית, אבל חזק ובוהק פי אלף.

אחר כך האור נעלם. אולי זה מה שהעיר אותה? פֶּרץ האור בחדרה?

מאין הוא הגיע? תהתה.

אסטריד נטלה לידה את המשקפת שלה שהייתה תלויה על אחת מרגלי מיטתה. היא כרעה ליד החלון, הצמידה את המשקפת לעיניה והשקיפה אל מעבר למים, שם אי בודד רבץ כמו צב ישֵן באוקיינוס הקר.

האור שוב הבזיק.

הוא הגיע מהמגדלור. המגדלור שעל האי.

"אבל," אסטריד לחשה לחלון, "המגדלור הזה חשוך מאז ומעולם."

מה כל זה אומר?

התשובה הגיעה אליה פתאומית כמו האור בחלונה.

שקטה ככל יכולתה היא יצאה מחדר השינה שלה וחמקה אל החדר שמעבר למסדרון. מקס, אחיה בן התשע, ישַן חזק כל כך עד שהזיל רוק על הכרית שלו. איכס. בנים. אסטריד דחקה במקס בכתפו, פעם ועוד פעם. רק אחרי שתים־עשרה פעמים הוא התעורר.

"מה. מה? מההה?" הוא פקח את עיניו וניגב את הרוק בשרוול הפיג'מה שלו.

"מקס, המאסטרמיינד."

זה כבר עניין אותו. הוא התיישב במיטה. "מה איתו?"

היא חייכה בחושך.

"הוא חזר לאי השעון."

 

- מתוך 'הבית באי השעון',

ספר ראשון בסדרת 'אי השעון', מאת ג'ק מאסטרסון, 1990

 

1

כעבור שנה

פעמון בית הספר צלצל בשתיים וחצי, ובעקבותיו החלה הַנהירה הרגילה של כפות רגליים קטנות. לוסי התייצבה לתורנות השגחה על תיקי הגב ותיקי האוכל, ואילו תרזה, הגננת, הכריזה את האזהרות הקבועות שלה.

"תיקי גב ותיקי אוכל ודפים! אם תשכחו משהו, אני לא אביא לכם את זה הביתה, וגם מיס לוסי לא תביא!" חלק מהילדים הקשיבו. אחרים התעלמו ממנה. בכיתת גן, למרבה המזל, זה לא קורה הרבה.

כמה ילדים חיבקו אותה בדרכם לדלת היציאה. לוסי תמיד נהנית מהחיבוקים האלה — סוג של מעיכות קלות, הם מכונים כאן. ימיה הארוכים והמתישים כסייעת בגן קיבלו בזכותם ערך שמעֵבר לעבודה האינסופית — להיות שופטת בקטטות בחצר, לנקות אחרי תאונות שירותים, לשרוך שוב ושוב אלף שרוכי נעליים ולנגב אלף דמעות.

כשהכיתה התרוקנה סוף־סוף, לוסי צנחה על הכיסא שלה. היום, למזלה, היא לא הייתה תורנית הסעות, כך שהיו לה כמה דקות להתאושש.

תרזה סקרה בעיניה את הנזק. בידה החזיקה שקית זבל. כל השולחנות העגולים היו מכוסים חתיכות בריסטול ובקבוקי דבק שנשארו פתוחים ודולפים. עפרונות עבים ומנקי מקטרות צמריריים היו פזורים על פני הרצפה כולה.

"זה כמו אחרית הימים," תרזה אמרה ונופפה בכפות ידיה. "פּוף, והם במקום אחר."

"ורק אנחנו שוב נשארות כאן," לוסי אמרה. "במה חטאנו?"

מן הסתם חטאו במשהו, כי ברגע זה היא שלפה גוש מסטיק מתחתית השולחן, זו פעם שנייה השבוע. "הֵיי, תני לי את שקית הזבל. זה התפקיד שלי." לוסי לקחה את השקית והשליכה לתוכה את המסטיק.

"את בטוחה שלא אכפת לך לנקות לבד?" תרזה שאלה.

לוסי נופפה בידה כדי לשחרר אותה לדרכה. תרזה נראתה מותשת, בדיוק כמו שלוסי הרגישה, ובהמשך חיכתה למסכנה עוד ישיבת ועד. מי שחושב שקל להיות גננת, או מורה, כנראה מעולם לא התנסה בזה.

"אל תדאגי," לוסי אמרה. "כריסטופר אוהב לעזור."

"איזה כיף זה כשהילדים עדיין קטנים מספיק ואפשר לפתות אותם לעבוד כי הם חושבים שזה משחק." תרזה שלפה את התיק שלה מהמגירה התחתונה של השולחן. "אמרתי לרוזה שהיא לא יכולה לנקות את הרצפה במטבח כי זה רק למבוגרים, והיא עשתה לי פרצופים עד שהרשיתי לה."

"אז זה מה שצריך בשביל להיות אימא?" לוסי שאלה. "לעבוד על הילדים שלך?"

"בערך," תרזה אמרה. "נתראה בבוקר. תמסרי ד"ש לכריסטופר."

תרזה יצאה, ולוסי הביטה סביבה בחדר הכיתה. הוא נראה כאילו הכה בו טורנדו צבעוני. לוסי הקיפה כל שולחן כשבידה שקית הזבל, אספה תפוחי נייר דביקים ותפוזי נייר דביקים וענבי נייר דביקים ולימוני נייר דביקים. כשסיימה לנקות, הידיים שלה היו מכוסות דבק, תות נייר נדבק לה למכנסיים, והעורף נתפס לה כי התכופפה חצי שעה אל השולחנות הנמוכים. היא הרגישה שהיא זקוקה למקלחת ארוכה ורותחת ולכוס יין לבן.

"לוסי, למה יש לך בננה בשיער?"

היא הסתובבה וראתה ילד צנום עם עיניים פעורות עומד בפתח ומביט בה. היא נגעה בשערה והרגישה נייר. מזל ששנתיים של עבודה כסייעת גננת הם אימון בשליטה עצמית, אחרת הייתה ודאי פולטת שרשרת של קללות יצירתיות.

במקום זה היא תלשה את בננת הנייר משערה ואזרה את שארית כבודה. "השאלה היא, כריסטופר, למה לך אין בננה בשיער?"

היא ניסתה לא לחשוב כמה זמן הייתה הבננה דבוקה שם. "לכל הילדים המגניבים יש."

"אה," הוא אמר, וגלגל את עיניו החומות־ירוקות. "אז אני כנראה לא מגניב."

היא הדביקה את הבננה בעדינות לראשו. רעמת השיער הכהה שלו נראתה תמיד כאילו הוא עמד שעות על ראשו. "הנה, עכשיו אתה מגניב."

הוא ניער מעליו את הבננה והצמיד אותה לתיק הגב הכחול והמרופט שלו. הוא העביר יד בשערו, לא כדי לסדר אותו אלא כדי לפרוע מחדש. היא אהבה את הילד המוזר הזה שלה. כאילו שלה. לפעמים שלה.

"רואה? אני לא מגניב," הוא אמר.

לוסי הסיטה את אחד הכיסאות הזעירים והתיישבה עליו, ואז הציבה כיסא גם בשביל כריסטופר. הוא התיישב ונאנח מעייפות.

"בטח שכן. אני חושבת שאתה מגניב. תפוֹס ת'גרביים." היא אחזה בקרסוליו והניחה את כפות רגליו על ברכיה לצורך החפירה הארכיאולוגית היומית שלה בנעליו כדי לדוג את הגרביים שלו. האם הקרסוליים שלו רזים במידה חריגה או שהגרביים שלו חמקמקים במיוחד?

"את לא נחשבת," כריסטופר אמר. "גננות חייבות לחשוב שכל הילדים מגניבים."

"כן, אבל אני הסייעת הכי מגניבה, אז אני מבינה בדברים כאלה." היא משכה כל גרב עוד פעם אחת אחרונה במעלה הרגל.

"את לא." כריסטופר הוריד את כפות רגליו לרצפה והצמיד את תיק הגב הכחול שלו אל בטנו כמו כרית.

"אני לא? מי ניצחה אותי? אני אילחם בה במגרש החניה."

"גברת מֵקין. היא מארגנת כל חודש מסיבת פיצות. אבל אומרים שאת הכי יפה."

"מרגש," היא אמרה, אבל לא אימצה את המחמאה הזאת. היא הייתה הסייעת הכי צעירה, וזה הדבר היחיד שעמד לזכותה. בכל שאר המובנים הייתה לכל היותר ממוצעת — שיער חום עד הכתפיים, עיניים חומות גדולות שתמיד החמיאו לה עליהן, ומלתחה שלא התחדשה כבר שנים. בשביל בגדים חדשים צריך כסף. "אני צריכה להשיג לעצמי תעודה עם ההישג הזה ליום חלוקת הבונוסים. יש לך שיעורי בית?"

לוסי קמה ממקומה והתחילה שוב לנקות, ניגבה את השולחנות ואת הכיסאות במטלית עם ליזוֹל. היא קיוותה שהתשובה תהיה לא. הוא לא קיבל הרבה תשומת לב מהורי האומנה העסוקים שלו, והיא השתדלה לפצות אותו על מה שלא קיבל בבית.

"לא הרבה." הוא השליך את תיק הגב שלו אל השולחן. ונראה עייף כל כך, המסכן. עם עיגולים כהים מתחת לעיניים וכתפיים שמוטות מתשישות. עיניים של ילד בן שבע לא אמורות להיראות כמו של בלש עייף מהחיים, שעובד על תיק רצח מזעזע במיוחד.

היא נעמדה מולו, הבקבוק עם נוזל הניקוי תלוי על אצבעה וזרועותיה שלובות. "אתה בסדר, ילד? הצלחת לישון קצת הלילה?"

הוא משך בכתפיו. "היו לי חלומות רעים."

לוסי חזרה והתיישבה לצידו. הוא הניח את ראשו על השולחן.

גם היא הניחה את ראשה על השולחן, והסתכלה לו בעיניים. הן היו ורודות בזוויות כאילו הוא התאמץ כל היום לא לבכות.

"אתה רוצה לספר לי על מה חלמת?" היא שאלה. היא שמרה על קול נמוך ורך ועדין. ילדים עם חיים קשים ראויים למילים עדינות.

יש אנשים שמדברים על החוסן הנפשי של ילדים, אבל אלה אנשים ששכחו עד כמה ילדים נפגעים מכל דבר. לוסי עדיין נושאת בליבה חבלות ממכות שקיבלה בילדוּת.

כריסטופר הניח סנטרו על חזהו. "כמו תמיד."

"כמו תמיד" זה טלפון מצלצל, מסדרון, הדלת פתוחה, הוריו במיטה נראים ישנים אבל עיניהם פקוחות לרווחה. אילו יכלה הייתה לוסי לוקחת את החלומות הרעים שלו למוח שלה כדי שיוכל לישון טוב.

היא הניחה את ידה במורד גבו וליטפה אותו. כתפיו היו צרות ושבריריות כמו כנפיים של עש.

"גם לי עדיין יש לפעמים חלומות רעים," אמרה. "אני מכירה את ההרגשה. סיפרת על זה לגברת בֵּיילי?"

"היא אמרה לי לא להעיר אותה אלא אם כן זה מקרה חירום," הוא אמר. "את יודעת, משהו עם התינוקות."

"הבנתי," לוסי אמרה. זה לא מצא חן בעיניה. היא העריכה את העובדה שאימו האומנת של כריסטופר מטפלת בשני תינוקות חולים, אבל מישהו צריך לטפל גם בו. "אתה יודע שהתכוונתי ברצינות כשאמרתי לך שאתה יכול להתקשר אליי אם אתה לא מצליח לישון. אני יכולה להקריא לך סיפור בטלפון."

"רציתי להתקשר אלייך," הוא אמר. "אבל את יודעת..."

"אני יודעת," אמרה. כריסטופר פוחד מטלפונים, אז היא לא ממש התפלאה. "זה בסדר. אולי אמצא רשמקול ישן ואקליט את עצמי קוראת לך סיפור, ובפעם הבאה שתתקשה לישון תוכל להשמיע את זה."

הוא חייך. זה היה חיוך קטן, אבל הדברים הכי טובים באים באריזות קטנות.

"אתה רוצה לישון קצת?" היא שאלה. "אני אפרוש לך מזרן."

"לא."

"אתה רוצה לקרוא?"

הוא משך שוב בכתפיו.

"אתה רוצה..." היא השתתקה וניסתה לחשוב על משהו שיסיח את דעתו מהחלומות שלו. "...לעזור לי לארוז מתנה?"

זה הצליח אכן לעניין אותו. הוא הזדקף בכיסאו וחייך. "מכרת צעיף?"

"בשלושים דולר," היא אמרה. "החוטים עלו לי שישה. אז תעשה את החשבון."

"אֶה... עשרים ושתיים? ארבע! עשרים וארבע."

"כל הכבוד!"

"אני יכול לראות את הצעיף?" הוא שאל.

"תן לי להוציא אותו. נעטוף אותו ונכתוב מכתב."

לוסי ניגשה אל השולחן שבו היא ותרזה נועלות כל יום את התיקים ואת המפתחות שלהן. בתוך שקית ניילון הייתה מונחת היצירה החדשה של לוסי — צעיף סרוג מרשת עדינה של חוטי משי בצבעי ורוד וקרם. היא לקחה את השקית אל השולחן, הוציאה מתוכה את הצעיף ודגמנה אותו בשביל כריסטופר כאילו היה פרווה סביב כתפיה.

"מוצא חן בעיניך?"

"זה של בנות," הוא אמר, וטלטל את ראשו מצד לצד כאומד את ערכו.

"בת עשתה את זה, ובת קנתה את זה," לוסי אמרה. "ותדע לך שבמאה התשע־עשרה ורוד נחשב צבע של בנים, וכחול נחשב צבע של בנות."

"מוזר."

לוסי הצביעה עליו. "אתה מוזר."

"את מוזרה," הוא החזיר לה.

לוסי טפחה עם קצה הצעיף שלה קלות על ראשו, והוא צחק.

"לך תביא את נייר המכתבים שלנו," היא אמרה. "אנחנו צריכים לכתוב מכתב תודה."

כריסטופר רץ אל ארון הציוד. הוא אהב את ארון הציוד. שם מסתתרים כל הדברים הכיפיים: חבילות חדשות של בריסטולים, שקיות של מנקי מקטרות, נצנצים, טושים, עטים ועפרונות צבעוניים, קישוטים להאלוֹוין. והיו שם גם ניירות מכתבים יפים, שתרמה אימא של אחד הילדים מהשנה שעברה שהיא בעלת חנות שכונתית לצורכי משרד. לוסי קבעה שהנייר התכול עם העננים הלבנים יהיה נייר המכתבים של ה"חֶברה" שלהם.

"אני יכול לכתוב אותו בזמן שאת עוטפת?" כריסטופר שאל, וחזר אל השולחן בריצה עם הנייר בידו.

"אתה רוצה לכתוב את המכתב?" היא שאלה בעודה מעבירה בזהירות מברשת מוך על פני הצעיף. היא מכרה צעיף או שניים בשבוע באתר אֶטסי. רוב האנשים ודאי חושבים ששלושים או ארבעים דולר לשבוע לא שווים מאמץ של סריגת צעיף בארבע מסרגות. אבל בשביל לוסי כל פֶּני היה חשוב.

"התאמנתי על מכתבים," כריסטופר אמר. "כתבתי עמוד שלם אתמול בלילה."

"למי כתבת מכתב?" היא שאלה בעודה מקפלת את הצעיף לארבע בקפידה ועוטפת אותו בנייר טישו לבן.

"לאף אחד," הוא אמר.

"מי זה אף אחד?" היא שאלה. "חבר חדש?"

"לא כתבתי לאף אחד," הוא אמר.

"אוקיי." לוסי לא לחצה עליו, במיוחד משום שיכלה לנחש בקלות למי הוא כתב את המכתב שלו. היא כבר תפסה אותו לא אחת כותב פתקים להורים שלו.

 

אני מתגעגע אלייך אימא. חבל שלא היית היום בפיקניק של בית הספר. הרבה אימהות באו.

 

אבא קיבלתי היום כוכב על שיעורי הבית שלי.

המשך בספר המלא