תועות בזמן

1.

טיג ונל

עזרה ראשונה

יום אחד נל חזרה הביתה לפני ארוחת הערב וראתה שדלת הכניסה פתוחה. המכונית נעלמה. על המדרגות היה שובל של טיפות דם, וכשנכנסה היא עקבה אחריו לאורך שטיח המסדרון, עד שהגיעה למטבח. על קרש החיתוך נחה סכין, הסכין האהובה על טיג, פלדה יפנית, חדה מאוד — ולצידה גזר מוכתם בדם, שקצהו האחד גדוע. בתם, שהייתה אז בת תשע, לא נראתה בשטח.

מה התרחישים האפשריים? פושעים פרצו הביתה. טיג התגונן מפניהם בעזרת הסכין (אבל מה פשר הגזר?) ונפצע. הפושעים חטפו אותו, את בתם ואת המכונית. צריך להזעיק את המשטרה.

או שטיג בישל, נחתך מהסכין, החליט שהוא זקוק לתפרים ונהג בעצמו לבית החולים, עם בתם, כדי שלא תישאר לבדה. אפשרות סבירה יותר. הוא כנראה מיהר ולא השאיר פתק.

נל הוציאה חומר ניקוי לשטיחים והתיזה על כתמי הדם: אם יתייבשו, יהיה הרבה יותר קשה למחות אותם. אחר כך ניגבה את הדם מרצפת המטבח, ואחרי הפוגה קצרה ניגבה את הגזר. גזר מצוין, אין שום סיבה לזרוק אותו.

הזמן חלף. המתח הצטבר. היא כבר עמדה להתקשר לבתי החולים הקרובים ולבדוק אם טיג שם, כשהוא חזר ביד חבושה. הוא היה במצב רוח מרומם, וגם בתם. איזו הרפתקה! הדם פשוט נשפך, דיווחו. מגבת המטבח שטיג עטף בה את החתך נספגה כולה! כן, לא היה פשוט לנהוג — הוא לא אמר מסוכן — אבל הם לא יכלו לחכות למונית, והוא הסתדר לא רע ביד אחת כי את השנייה נאלץ להרים, והדם טיפטף על המרפק, ובבית החולים תפרו אותו בן רגע כי הוא נטף לכל עבר ובכל אופן, הנה הם! מזל שזה לא היה עורק, אחרת זה היה סיפור אחר לגמרי. (זה אכן היה סיפור אחר לגמרי כשטיג גולל אותו אחר כך באוזני נל: הגבורה שהפגין הייתה סתם הצגה — הוא לא רצה להפחיד את בתם — והוא חשש שיתעלף מאיבוד דם, ומה היה קורה אז?)

"אני צריך לשתות," אמר טיג.

"גם אני," אמרה נל. "אפשר לאכול ביצה מקושקשת." התוכניות של טיג לגבי הגזר, יהיו אשר יהיו, ירדו מהפרק.

מגבת המטבח חזרה בשקית ניילון. היא הייתה אדומה בוהקת אבל כבר התחילה להשחים בשוליים. נל השרתה אותה במים קרים, הדרך הטובה ביותר להסיר כתמי דם מבדים.

אבל מה הייתי עושה אילו הייתי בבית? תהתה. לא פלסטר, זה לא מספיק. חסם עורקים? היא קיבלה הכשרה שטחית בצופים. הם למדו גם לקבע את שורש כף היד. מקרי חירום קלים היו התחום שלה, אבל לא מקרים חמורים. החמורים היו של טיג.

זה קרה מזמן. בתחילת הסתיו, עד כמה שהיא זוכרת, לקראת סוף שנות השמונים. כבר היו מחשבים אישיים, אבל הם היו מגושמים. ומדפסות: הנייר הגיע בדפים מחוברים מלמעלה ומלמטה, ובצדדים היו חורים, מין רצועות מנוקבות שהיה צריך לקרוע. אבל לא היו טלפונים סלולריים, ולכן נל לא יכלה לשלוח הודעה או להתקשר לטיג ולשאול איפה הוא, ולמה יש דם בכל הבית?

כמה חיכינו, היא חושבת. חיכינו ולא ידענו. כל כך הרבה פערים שלא יכולנו למלא, כל כך הרבה תעלומות. כל כך מעט מידע. עכשיו זה העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, חלל־הזמן דחוס יותר, צפוף, בקושי אפשר לזוז כי האוויר עמוס בכל מיני דברים. אי־אפשר לברוח מאנשים: הם באים במגע, הם נוגעים, הם במרחק נגיעה. זה טוב יותר או רע יותר?

היא מפנה את תשומת ליבה לחדר ששניהם נמצאים בו כרגע. זהו בניין גבוה חסר ייחוד ברחוב בּלוּר, ליד הגשר. היא וטיג יושבים בכיסאות שמזכירים כיסאות בית ספר, בחזית יש לוח — ואיש בשם מר פוּט מדבר. האנשים בכיסאות האחרים מאזינים גם הם למר פוט, צעירים מטיג ונל בשלושים שנה לפחות; אחדים מהם אולי בארבעים. בסך הכול ילדים.

"אם מדובר בתאונת אופנוע," אומר מר פוט, "אסור להסיר את הקסדה, כן? כי אי־אפשר לדעת מה תמצאו שם, אֶה?" הוא מניע את ידו לפני גופו כאילו ניקה חלון.

נקודה חשובה, חושבת נל. היא מדמיינת את זכוכית הקסדה, מרוחה. ובפנים, פרצוף שכבר אינו פרצוף. פרצוף עיסה.

מר פוט ניחן בכישרון לעורר דימויים כאלה. כיליד ניופאונדלנד, צורת הדיבור שלו גרפית. הוא לא הולך סחור־סחור. הוא בנוי על פי תוכנית אדריכלית: טורסו רחב, רגליים עבות, מרחק קצר בין אוזן לכתף. צורתו מאוזנת ומרכז הכובד שלו נמוך. לא קל להפיל את מר פוט. נל מניחה שהיו מי שניסו לעשות זאת, בברים — הוא נראה כמי שמתמצא בקטטות שיכורים, אבל גם כמי שלא יתערב באלה שלא יוכל לנצח. אם ידחפו אותו חזק מדי, הוא יעיף מהחלון את קורא התיגר, בשלווה — הוא כבר אמר פעמיים "תשמרו על קור רוח" — ולבסוף יוודא ששום עצם לא נשברה. ואם כן, הוא יקַבֵּע אותה ויטפל בחתכים ובפציעות. מר פוט הוא חבילת הכול־כלול. למעשה הוא פרמדיק, אבל זה בא לידי ביטוי רק בהמשך היום.

הוא נושא קלסר עור שחור ולובש סווטשרט ארוך עם רוכסן ולוגו של "סנט ג'ון אמבולנס", כמו מאמן של קבוצה, וזה מה שהוא במובן מסוים — הוא מלמד אותם עזרה ראשונה. בסוף היום יהיה מבחן וכולם יקבלו תעודה. הם נמצאים בחדר כי הם זקוקים לתעודה הזאת: החברוֹת שהם עובדים בהן שלחו אותם. כנ"ל לגבי נל וטיג. הודות לקשרי המשפחה של טיג, הם מעבירים הרצאות בספינות תענוגות שעורכות סיורי טבע — הוא על ציפורים, היא על פרפרים: התחביבים שלהם. כך שטכנית הם עובדי הספינה, וכל עובד חייב להיות בעל תעודה. זאת חובה, הסביר להם איש הקשר של הספינה.

אבל לא אמרו להם שרוב הנוסעים — האורחים — הלקוחות — אינם צעירים, בלשון המעטה. אחדים מבוגרים יותר מנל וטיג. ממש ענתיקות. אנשים כאלה עלולים למעוד בכל רגע, ואז התעודות יצילו את המצב.

נל וטיג כנראה לא יצילו אף אחד בעצמם. נל בונה על כך שעובדים צעירים יותר יתייצבו למשימה. אם לא תהיה ברירה, נל תגמגם ותטען ששכחה מה לעשות, וזאת תהיה האמת. מה יעשה טיג? הוא יגיד, תתרחקו, תנו לו לנשום. משהו כזה.

ידוע — השמועה אומרת — שבספינות כאלה יש מקפיאים נוספים, ליתר ביטחון. נל מדמיינת את מצוקתו של מלצר שפותח בטעות את המקפיא הלא נכון ורואה מולו את המבט המבועת הקרוש של נוסע ביש מזל, שבמקרה שלו התעודה לא הוכיחה את עצמה.

מר פוט עומד בקדמת החדר ומעביר את מבטו על יבול התלמידים היומי. הבעתו ניטרלית, או משועשעת במקצת. חבורת רכרוכים בּוּרים, הוא ודאי חושב לעצמו. עירונים. "יש דברים שצריך לעשות, ויש דברים שצריך לא לעשות," הוא אומר. "אני אסביר את שני הסוגים. קודם כול, לא צורחים כמו תרנגולת שחוטה. גם אם הבחורצ'יק שחוט."

אבל תרנגולות שחוטות לא צורחות, חושבת נל. היא לפחות מניחה שהן לא יכולות. אבל היא מבינה את הכוונה. אומרים שבמקרה חירום צריך לשמור על קור רוח. ומר פוט היה מוסיף, "אם אתם יכולים." הוא ללא ספק היה רוצה שישמרו על קור רוח.

"אפשר לתקן הרבה דברים," אומר מר פוט. "אבל לא ראש ערוף. זה משהו שאני לא יכול ללמד אתכם." זאת בדיחה, מניחה נל, אבל מר פוט לא מאותת על בדיחה. פניו חסרות הבעה.

"נגיד אתם במסעדה." אחרי שעסק בתאונות אופנוע, מר פוט עבר לחֶנק. "הבחורצ'יק שלנו נחנק. השאלה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא: האם הוא מסוגל לדבר? תבקשו רשות להכות אותו בגב. אם הוא אומר כן, המצב לא נורא כי הוא עדיין נושם, אֶה? אבל רוב הסיכויים — הרבה אנשים נבוכים ממצבם, אז הם קמים ומה עושים? הולכים לשירותים, כדי לא לעשות עניין. לא למשוך תשומת לב. אבל צריך להיכנס איתם, לעקוב אחריהם, כי הם עלולים למות. ממש שם על הרצפה, עוד לפני שתשימו לב שהם הלכו." הוא מהנהן בכובד ראש. היו דברים מעולם, אומר מנוד הראש. הוא היה שם. הוא ראה את זה קורה. אבל הוא איחר את המועד.

מר פוט יודע מה הוא עושה, חושבת נל. גם לה קרה דבר כמעט זהה. היא נחנקה, הלכה לשירותים, לא רצתה לעשות עניין. מבוכה עלולה להרוג, היא מבינה עכשיו. מר פוט קלע בול.

"ואז צריך לכופף אותם קדימה," ממשיך מר פוט. "חמש מכות על הגב — גוש הבשר או הכופתה או עצם הדג או מה שלא יהיה עשוי לעוף החוצה. ואם לא, עוברים לתִמרון היימליך. העניין הוא שאם הם לא יכולים לדבר, הם לא יכולים לתת רשות, וחוץ מזה אולי הם מכחילים ומתעלפים. אז אתם חייבים לעשות את זה. אולי תשברו צלע, אבל לפחות הם יחיו, אֶה?" הוא מחייך מעט, או לפחות נל מניחה שזה חיוך. מעין עווית בפה. "זאת מטרת־העל, אֶה? לחיות!"

הם מתַרגלים תמרון היימליך ואת הדרך הנכונה להכות מישהו בגב. לדברי מר פוט, השילוב של שני הדברים עובד כמעט תמיד, אבל חשוב להגיע בזמן: עיתוי הוא הכול, כשמדובר בעזרה ראשונה. "בגלל זה היא נקראת ראשונה, אֶה? פה זה לא מס הכנסה, שאפשר לשבת על התחת כל היום, סליחה על הביטוי. לכם יש אולי ארבע דקות."

עכשיו, הוא אומר, תהיה הפסקת קפה, ואחריה ידברו על טביעה והנשמה מפה לפה, פלוס היפותרמיה; ואחרי הפסקת הצהריים, התקפי לב ודפיברילטורים. הרבה ליום אחד.

טביעה זה פשוט למדי. "קודם כול צריך להוציא את המים. הם יישפכו אם תזכרו שכוח הכבידה לצידכם, אֶה? תשכיבו אותם על הצד ותרוקנו אותם, אבל צ'יק צ'ק." מר פוט ראה אינספור טביעות. הוא חי ליד מים כל חייו. "תהפכו אותם על הגב כדי לפַנות את דרכי הנשימה, תבדקו אם הם נושמים, תבדקו דופק, תדאגו שמישהו יזמין אמבולנס. אם אין נשימה, צריך לעשות הנשמה. עכשיו, ההתקן הזה שאני מראה לכם נקרא מסכת הנשמה, וצריך אותה כי לפעמים הם מקיאים, ואתם לא רוצים שזה ייכנס לכם לפה, אֶה? חיידקים? תיקחו איתכם אחת כזאת לכל מקום." למר פוט יש מלאי שלם. אפשר יהיה לרכוש אותן בסוף היום.

נל רושמת לעצמה לקנות מסכה. איך העבירה את החיים עד עכשיו בלי מסכת הנשמה? איזה חוסר אחריות.

כדי לתרגל הנשמה מפה לפה, הנוכחים מתחלקים לזוגות. כל זוג מקבל טורסו אדום מפלסטיק עם ראש קירח שנוטה לאחור ומזרן יוגה לכריעה בזמן ההחייאה של הטורסו המשותף. סותמים את האף, מכסים פה בפה, נושפים חמש נשיפות הצלה, מוודאים שהחזה עולה בכל פעם, ואז לוחצים על החזה חמש פעמים. וחוזר חלילה. בינתיים, השני מזעיק אמבולנס, ואחר כך מחליף את הראשון בלחיצות על החזה. זה מעייף, וכואב בשורשי הידיים. מר פוט מסתובב בחדר, בודק את הטכניקה של כולם. "מתקדמים לא רע," הוא אומר.

טיג אומר שעכשיו כשהוא ירד למזרן, נל תצטרך להזעיק אמבולנס כדי שירים אותו בחזרה, בגלל הברכיים. נל מצחקקת לתוך פה הפלסטיק ומחבלת במאמצי ההחייאה. "אני רק מקווה שאף אחד לא יטבע במשמרת שלנו," היא אומרת. "כי הם כנראה יישארו טבועים." טיג אומר שהוא הבין שזו דווקא דרך לא כואבת למות. אומרים ששומעים פעמונים.

אחרי שכולם מחזירים את גופי הפלסטיק לחיים, הם עוברים להיפותרמיה והלם. שניהם כוללים שמיכות. מר פוט מספר סיפור מדהים על גבר בטיול סקי שיצא מהבקתה להשתין, בלי פנס, בשלג כבד. הוא נפל לבור מי קרח שנפער לרגלי עץ, לא הצליח לצאת, והתגלה רק בבוקר. הוא היה נוקשה כמו קרש וקר כמו מקרל, אמר מר פוט, אפס נשימה, ולב דומם כמו קבר. אבל מישהו אחר בבקתה למד הנשמה מפה לפה ועבד על המת במשך שש שעות — שש שעות! — עד שהחזיר אותו לחיים.

"תמשיכו. אל תוותרו," אומר מר פוט. "לעולם אין לדעת."

הם יוצאים להפסקת צהריים. נל וטיג מוצאים מסעדה איטלקית קטנה תחובה בין גורדי שחקים נטולי נשמה ומזמינים כוס יין אדום, אוכלים פיצה לא רעה. נל אומרת שהיא תזמין כרטיס שכתוב בו: "במקרה של תאונה נא להתקשר למר פוט"; וטיג אומר שהם צריכים להריץ את מר פוט לראשות הממשלה כי הוא יכול להנשים את כל המדינה. הוא חושב שמר פוט שירת בחיל הים. נל אומרת שלא, הוא מרגל. טיג אומר שאולי הוא היה פיראט, ונל אומרת שלא, הוא בוודאות חייזר מהחלל החיצון, ומדריך עזרה ראשונה בשם מר פוט הוא המסווה המושלם.

הם מרגישים מטופשים וחסרי תועלת. נל בטוחה שבמקרה חירום — טביעה, הלם, קיפאון — היא תיכנס לפאניקה, וכל מה שמר פוט לימד אותם יתעופף לה מהראש.

"אבל אולי אני אצליח בהכשות נחש," היא אומרת. "למדתי קצת בצופים."

"אני לא חושב שמר פוט מתעסק בהכשות," אומר טיג.

"הוא כן. אבל רק בשיעורים פרטיים. זאת נישה."

אחר הצהריים מלהיב. כל אחד מקבל דפיברילטור אמיתי ומצמיד בקפידה את המדבקות לחזה הפלסטיק האדום. כל אחד זוכה לתרגל. מר פוט מסביר איך לא לחטוף בעצמם שוק חשמלי בטעות — הלב עלול להתבלבל ולהחליט לעצור. נל ממלמלת לטיג שמוות מהחייאה עצמית זה מאוד לא מכובד. לא כמו לתקוע מזלג בתקע, ממלמל טיג. נכון, חושבת נל. צריך להיזהר עם זה כשיש ילדים קטנים.

ואז מגיע המבחן. מר פוט דואג שכולם יעברו: הוא רומז בהרחבה את התשובות ומורה להם להצביע אם הם לא מבינים משהו. הם יקבלו הודעות במייל, הוא אומר, סוגר את קלסר העור השחור — בהקלה, מניחה נל. נפטר מעוד קבוצה של חדלי אישים, ובעזרת האל איש מהם לא ייקלע לעולם למקרה חירום אמיתי.

נל קונה את מסכת ההנשמה. היא רוצה לומר למר פוט שנהנתה מסיפוריו אבל חוששת להישמע קלת דעת, כאילו מדובר בבידור בלבד, כאילו לא התייחסה אליו ברצינות. הוא עלול להיעלב. אז היא פשוט אומרת תודה, והוא מניד בראשו.

כשהיא וטיג נמצאים בבית — למחרת, או אולי כעבור יומיים — היא מונה את כל המצבים שנקלעו אליהם, ואולי היו מסַכּני חיים. באיזו מידה היא הייתה מוכנה לקראתם?

כשאש פרצה בארובת המתכת והבעירה את פְּנים הגג, וטיג טיפס אל חלל הזחילה בתוך עשן מחניק ושפך עליה דליים של מים. ואם הוא היה מאבד את ההכרה משאיפת עשן? אחרי התקרית טיג קנה שמיכת כיבוי אש, והם התקינו מַטפּה בכל קומה בכל בית שהתגוררו בו מאז. הוא חשש גם מבתי מלון, ותמיד וידא שהוא יודע איפה המדרגות, ליתר ביטחון. והחלונות: האם הם פתוחים? בהדרגה בתי מלון סגרו את כל החלונות, אבל אולי אפשר לשבור את הזכוכית, אם עוטפים את היד במגבת קודם. אף שזה חסר טעם כשהחלון גבוה מדי.

כשטיג הפעיל את כל מערכות גילוי האש במלון בן שלושים קומות כי הוא עישן סיגר תחת אחד הגלאים במסדרון, והם ירדו את כל המדרגות וחצו את הלובי שהתפקע מכבאים והעמידו פנים שלא הם גרמו לכך. האירוע הזה לא היה מסכן חיים. הוא אפילו לא היה מביך, כי הם לא נתפסו.

כשמשאית נסעה לפניהם בכביש המהיר, וכל העצים שנשאה נפלו — קרשים התעופפו באוויר, קיפצו על האספלט וכמעט פגעו בהם. ועוד בזמן סופת שלג. שום כישורי החייאה לא היו עוזרים להם במקרה הזה.

כשהם שטו בקאנו באחד האגמים הגדולים, והסירה התהפכה בגלל גל חריג שהעלתה אוניית קיטור חולפת. לא מסכֵּן־חיים — הם היו קרובים לחוף והמים היו חמימים. הם נרטבו, זה הכול.

כשטיג שעט בטרקטורון עם נגרר מלא עצים שחטב במסור חשמלי, ודם ניגר מפניו בגלל חתך בקרקפת, עוד בלי שהיה מודע לכך. זה לא היה מסכן־חיים — הוא בכלל לא שם לב.

"יורד לו דם מהפנים," אמרה נל לילדים, כאילו לא ראו בעצמם.

"תמיד יורד לו דם מהפנים," אמר אחד מהם ומשך בכתפיו. מבחינתם, הוא היה בלתי מנוצח.

"כנראה יש לי הרבה מאוד דם," אמר טיג וחייך. ממה הוא נחתך? משהו זניח. כעבור רגע הוא פרק את העצים, וכעבור עוד רגע ביקע אותם: העץ היה יבש, הוא חטב עצים מתים. ואז, בום, הוא כבר מילא את התיבה בבולי עץ. הם חיו בהילוך מהיר באותם ימים.

הטיולים הרגליים שיצאו אליהם, לפני הטלפונים הסלולריים — הם לא חשבו שהם מסתכנים. האם לקחו איתם ערכת עזרה ראשונה? אולי איזה פֶּד נגד שלפוחיות, משחה אנטיביוטית, משככי כאבים. מה היה קורה אילו אחד מהם היה נוקע את הקרסול או שובר רגל? האם סיפרו למישהו שהם יוצאים לטייל?

למשל בסתיו אחד, בפארק לאומי. מזג אוויר קשה. שלג מוקדם וקרח.

הם צעדו ביער האשורים הצהוב־זהוב עם תרמילים ענקיים, דקרו בריכות קפואות במקלות ההליכה, נועצו במפות שבילים והתווכחו עליהן. אכלו קוביות שוקולד ועצרו לארוחת צהריים: התיישבו על ערמות של בולי עץ, נישנשו גבינות קטנות, ביצים קשות, אגוזים וקרקרים. רום בבקבוק אישי.

לטיג כבר היו בעיות בברכיים, אבל הוא עדיין המשיך לטייל. הוא קשר את הברכיים בבנדנות, אחת מעל, אחת מתחת. "למה אתה ממשיך ללכת?" שאל אותו רופא. "בעיקרון, אין לך ברכיים." אבל זה היה הרבה יותר מאוחר.

באותה שנה התפשטה אגדה אורבנית חדשה, ולפיה האייל הקורא, בעונת הייחום — הסתיו, בדיוק הזמן שטיילו בו — נמשך מינית לחיפושית של פולקסוואגן. האיילים קופצים עליהן מצוקים ומועכים את המכונית ואת הנהג גם יחד. נל וטיג חשבו שזה קשקוש, אבל הוסיפו "כנראה": כי הכול יכול להיות.

הם הקימו אוהל בנקודה סבירה, הכינו ארוחת ערב על גזייה, תלו את שקיות האוכל על עץ במרחק מה מחשש לדובים, והשתחלו לשקי השינה הקפואים.

נל שכבה ערה והירהרה בעובדה, שהאוהל בצורת הכיפה מזכיר מאוד חיפושית של פולקסוואגן. האם יגיע אייל באמצע הלילה ויסתער עליהם? וכשיבין את הטעות שעשה, האם יתרתח? איילים נודעו לשמצה בזעמם בתקופת הייחום. הם עלולים להיות מסוכנים מאוד.

באור הבוקר הצלול, האפשרות שיימעכו בידי אייל התפוגגה. לא חוויה מסכנת־חיים, אפוא, אלא בראשה של נל.

כעבור שנה, זוג שצעד באותו המסלול והקים אוהל, הותקף למוות על ידי דוב ונטרף חלקית. טיג אהב לחשוב שהם חמקו בנס. הוא התחיל להקריא לנל בלילות קטעים מספר בשם "תקיפות דובים". יש שני סוגים של דובים תוקפנים: דובים רעבים, ואימהות שמגינות על גוריהן. התגובה צריכה להיות שונה בשני המקרים, אבל אין שיטה מיידית להבחין בהבדל. מתי להעמיד פני מתים, מתי לחמוק בחשאי, ומתי להשיב מלחמה? ובאיזה סוג של דוב מדובר: שחור או גריזלי? ההוראות היו מסובכות.

"אני לא בטוחה שכדאי לקרוא את זה לפני השינה," אמרה נל. הם הגיעו לסיפור על אישה שזרועה נתלשה, אבל בסוף היא נשכה את חוטמו של הדוב והצליחה להרחיק אותו.

"כנראה היו לה עצבים מפלדה," אמר טיג.

"היא כנראה הייתה בהלם," אמרה נל. "במצבים כאלה מקבלים כוחות־על."

"בכל מקרה, היא שרדה," אמר טיג.

"בעור שיניה," אמרה נל. "במובן המילולי ביותר."

האם זה מנע מהם לצאת לטיולים נוספים בלי ציוד מתאים? לא. אבל טיג קנה תרסיס נגד דובים. בדרך כלל הם זכרו לקחת אותו.

בעודה משחזרת את המצבים האלה — כי השחזור הופך להרגל עם הזמן, במיוחד כשעושים זאת הרבה — נל תוהה אם ההוראות של מר פוט היו משנות משהו ברגע האמת. אולי בתקרית הארובה: אם נל הייתה מצליחה לגרור את טיג מחוסר ההכרה מתוך חלל הזחילה, אולי היא הייתה מנשימה אותו קצת בזמן שהבית נשרף. אבל מול דוב תוקף או אייל מועך? לא היה להם סיכוי.

מר פוט צדק: אין לדעת. איש לא יכול לנבא את התוצאות, אבל למה קוראים לזה תוצאות בכלל? הרי אף אחד לא יוצא מזה. "לא נצא מזה בחיים," נהג טיג להתבדח, אף שזה לא היה מצחיק. ואם מצליחים לנחש, אם מצליחים לחזות מראש, האם זה עדיף? לא. חיים בצער מַתמיד, מתאבלים על דברים שטרם קרו.

מוטב להיאחז באשליית הביטחון. מוטב לאלתר. מוטב לצעוד ביער הסתווי הזהוב, לא מוכנים כמו שצריך, לדקור בריכות קפואות במקלות הליכה, לנשנש שוקולד, לשבת על בולי עץ קפואים, לקלף ביצים קשות באצבעות קרות תחת אבקת השלג המוקדם, כשהיום מאפיל. ואף אחד לא יודע איפה את.

האם הם באמת היו פזיזים כל כך, לא מוּדעים כל כך? כן. אי־המוּדעוּת שירתה אותם נאמנה.