הספר שבעין הסערה

נער

ששש... תקשיבו!

זה הספר שלי, והוא מדבר אליכם. אתם שומעים אותו?

זה בסדר אם אתם לא מצליחים. זאת לא אשמתכם. דברים מדברים כל הזמן, אבל אם האוזניים שלכם לא מכווננות, אתם צריכים ללמוד להקשיב.

תוכלו להתחיל בעזרת העיניים שלכם, כי עיניים זה קל. תסתכלו על כל הדברים סביבכם. מה אתם רואים? אתם רואים ספר, מן הסתם, והספר מן הסתם מדבר אליכם, אז נסו משהו יותר מאתגר. הכיסא שאתם יושבים עליו. העיפרון שבכיס. הנעל שעל כף הרגל. עדיין לא שומעים? אז רדו על הברכיים ותצמידו את הראש למושב, או שתורידו את הנעל ותקרבו אותה לאוזן — לא, רגע, אם יש אנשים מסביב, הם יחשבו שאתם משוגעים, אז נסו קודם את העיפרון. לעפרונות יש סיפורים בתוכם, והם לא מסוכנים כל עוד לא דוחפים את החוד לתוך האוזן. פשוט תחזיקו אותו קרוב לראש ותקשיבו. אתם שומעים את לחישת העץ? את רוח הרפאים של האורן? את מלמול העופרת?

לפעמים יש יותר מקול אחד. לפעמים יש מקהלה שלמה של קולות שעולה מדבר אחד, בייחוד אם זה דבר "עשוי" שהרבה אנשים עשו אותו, אבל לא צריך לפחד. אני חושב שתלוי איזה יום עבר עליהם בגְוַאנְגדוֹנג או בלאוס או איפה שלא יהיה, ואם היה להם יום טוב בסדנת היזע, אם הם נהנו ממחשבה נעימה שחלפה ברגע שהחֶבֶק היטלטל לעברם על הסרט הנע ועבר להם בין האצבעות, המחשבה הנעימה הזאת תישאר דבוקה לחור. לפעמים זאת לא בדיוק מחשבה, אלא יותר הרגשה. הרגשה חמימה וטובה, כמו אהבה לדוגמה. הרגשה שמשית בצבע צהוב. אבל אם מדובר ברגשות כמו עצב או כעס שנשרכים לכם לתוך הנעל, כדאי להיזהר כי הנעל עלולה לעשות משהו משוגע, למשל להצעיד לכם את הרגליים היישר אל הכניסה לחנות של נייק, ושם תמצאו את עצמכם מנפצים את חלון הראווה במחבט בייסבול שעשוי מעץ זועם. אם דבר כזה קורה, זאת עדיין לא אשמתכם. פשוט תתנצלו בפני החלון, תגידו סליחה לזכוכית, ובשום פנים ואופן אל תנסו להסביר. לשוטר שבא לעצור אתכם לא אכפת מהתנאים המחורבנים במפעל המחבטים. לא אכפת לו מהמסורים ומעץ המֵילָה החזק שהמחבט היה פעם. תהיו רגועים. תהיו מנומסים. אל תשכחו לנשום.

חשוב מאוד שלא תתרגזו, כי אז ידם של הקולות תהיה על העליונה, והם ישתלטו לכם על המחשבות. דברים הם תלותיים. הם תופסים מקום. הם רוצים תשומת לב והם יוציאו אתכם מדעתכם אם רק תיתנו להם. אז פשוט תזכרו שאתם כמו פקחי טיסה — לא, רגע, אתם כמו מנצח תזמורת כלי נשיפה גדולה שמורכבת מכל הדברים הג'זיים שבכדור הארץ, ואתם צפים לכם בחלל, עומדים על ערמת הזבל האדירה הזאת שהיא העולם, השיער שלכם מתוח ומהודק לראש, אתם לובשים חליפה מהודרת ומרימים את שרביט הניצוח שלכם באוויר, מוקפים בכל הדברים שמצפים בקוצר רוח, ולרגע אחד קצרצר ויפהפה כל הקולות שלהם משתתקים, מחכים שתנמיכו את השרביט.

מוזיקה או שיגעון. זה תלוי רק בכם.

חלק ראשון
הביתה

הרי כל תשוקה גובלת בתוהו,
אולם תשוקת האספן גובלת בתוהו הזיכרונות.

ולטר בנימין, אני פורק את ספרייתי, 1931

הספר
1

טוב, אם כן, נתחיל בקולות.

מתי הוא שמע אותם בפעם הראשונה? כשהוא עוד היה קטן? בני תמיד היה ילד קטן יחסית והתפתח לאט, כאילו התאים בגופו מיאנו להתרבות ולתפוס מקום בעולם. נראה שהוא פחות או יותר הפסיק לגדול כשהגיע לגיל שתים עשרה, באותה שנה שבה מת אביו ואימו התחילה לעלות במשקל. השינוי היה עדין, אבל נראה שבני התכווץ ככל שאנבל גדלה, כאילו היא עיכלה את צערו של בנה הקטן עם הצער שלה.

כן. זה נשמע הגיוני.

אם כן, אולי גם הקולות התחילו בערך באותה תקופה, זמן קצר אחרי שקֵני מת? זו הייתה מכונית שהרגה אותו — לא, זו הייתה משאית. קני אוֹ היה נגן קלרינט בהרכב ג'ז, אבל שמו האמיתי היה קֶנגִ'י, אז כך נכנה אותו. הוא ניגן בעיקר סווינג, מוזיקת ביג בנד, בחתונות ובבר מצוות ובמועדונים קַמפּיים של היפסטרים בדרום העיר, שלכל הבחורים בהם היו זקנים ומגבעות ישנות וחולצות משובצות ומקטורני טוויד מעופשים מחנויות של צבא הישע. הוא ניגן בהופעה, ואחריה יצא לשתות או להתמסטל או מה שזה לא יהיה שעשה עם חבריו המוזיקאים — הוא רק הסניף משהו קטן, אבל מספיק בשביל שבדרכו הביתה, כשמעד ונפל בסמטה, הוא לא הרגיש צורך לקום תכף ומיד. הוא לא היה רחוק מהבית, רק כמה מטרים מהשער הרעוע שהוביל לכניסה האחורית לביתו. אילו רק היה מצליח להתקדם מעט בזחילה, הוא היה בסדר, אבל במקום זאת הוא פשוט שכב שם על הגב, בשלולית האור המעומעם שבקע מפנס הרחוב שמעל פח הזבל של חנות היד שנייה של מיסיון הבשורה. צינת החורף הארוכה החלה להתפוגג, ודוק אביבי אפף את הסמטה. הוא שכב שם, בוהה באור שממעל ובחלקיקי הלחות הזעירים שהתפשטו באוויר הבהיר. הוא היה שיכור. או מסטול. או שניהם. האור היה יפהפה. קודם באותו הערב היה לו ריב עם אשתו. אולי הוא הצטער על כך. אולי במחשבותיו הוא נשבע להתנהג יפה יותר. מי יודע מה הוא עשה באותו רגע? אולי נרדם. נקווה שהוא נרדם. בכל מקרה, הוא המשיך לשכב שם גם כעבור שעה בערך, כשהמשאית נכנסה לסמטה ברעש גדול.

זו לא הייתה אשמתו של נהג המשאית. הסמטה הייתה מלאה בחריצים ובמהמורות. היא הייתה מטונפת מרוב שקיות זבל ריקות למחצה, שאריות מזון, ערמות מגובבות של בגדים וכלי בית שבורים שצוללני הפחים השאירו מאחור. באור האפור השטוח של טפטוף הזריחה נהג המשאית לא הצליח להבחין בין הפסולת ובין גופו הרזה של המוזיקאי, שבינתיים התכסה בעורבים. העורבים היו חברים של קנג'י. הם רק ניסו לעזור בכך שחיממו אותו ודאגו שלא יירטב, אבל כולם יודעים שעורבים אוהבים זבל. מה הפלא שהנהג חשב בטעות שקנג'י הוא שקית זבל? הנהג שנא עורבים. עורבים מביאים מזל רע, ולכן הוא כיוון את המשאית היישר אליהם. המשאית העבירה ארגזים מלאים בתרנגולות חיות אל בית המטבחיים הסיני שבקצה הסמטה. הנהג לחץ על דוושת הגז והרגיש את הגוף נדחק מתחת לגלגלים בעוד העורבים מתעופפים מול השמשה הקדמית, מפריעים לו לראות וגורמים לו לאבד שליטה על ההגה ולסטות אל אזור הפריקה והטעינה של דפוס אושר נצח בע"מ. המשאית התהפכה על הצד, וארגזי התרנגולות התעופפו לכל עבר.

רעש העופות הצווחים העיר את בני, שחלון חדר השינה שלו השקיף אל פח הזבל. הוא שכב שם והאזין, ואז הדלת האחורית נטרקה. קול צעקה גבוה ודק עלה מהסמטה, מסתלסל כמו חבל, כמו קנוקנת חיה, מתפתל מעלה אל חלונו ולופת אותו, מושך אותו מהמיטה. הוא ניגש אל החלון, הסיט את הווילונות והציץ למטה אל הרחוב. השמיים בדיוק התחילו להתבהר. הוא ראה את המשאית שוכבת על הצד, גלגליה מסתובבים. האוויר היה מלא במשק כנפיים ובנוצות מתעופפות, אף שהתרנגולות האלה, מאחר שגודלו בכלוב, לא באמת יכלו לעוף. הן אפילו לא נראו כמו עופות של ממש. הן נראו כמו דברים קטנים, דומים לטְריבּלים,2 נמלטות אל הצללים בציפורניהן השורטות. הצעקה הדקה התהדקה כמו תיל, מושכת את עיניו של בני אל דמות רפאים מכוסה ענן של לובן שקוף, מקור הצליל, מקור עולמו, אימא שלו, אנבל.

היא עמדה שם בכתונת הלילה שלה, היא לבדה בשלולית האור של פנס הרחוב. הכול סביבה היה בתנועה, נוצות נישאות ברוח כמו שלג, אבל היא עמדה דוממת לחלוטין, כמו נסיכה קפואה, חשב בני. היא השפילה את מבטה אל משהו שהיה על הקרקע, ובבת אחת הוא ידע שהמשהו הזה הוא אבא שלו. מהמקום שצפה ממנו, מהחלון שלמעלה, הוא לא ראה את הפנים של אביו, אבל הוא זיהה את רגליו, שהיו מכופפות ובועטות, בדיוק כמו כשקנג'י היה רוקד, אלא שעכשיו הוא שכב על הצד.

אימא שלו צעדה צעד קדימה. "לאאא!" היא צעקה ונפלה על ברכיה. שערה הזהוב העבה גלש על כתפיה, נצץ באור פנס הרחוב וכיסה את ראשו של בעלה כווילון. היא רכנה אליו, הומה בעודה מנסה להקים אותו. "לא, קנג'י, לא, לא, בבקשה, אני מצטערת, לא התכוונתי..."

האם הוא שמע אותה? אילו פקח את עיניו באותו רגע, הוא היה רואה את פניה היפים של אשתו תלויים מעליו כמו ירח חיוור. ואולי ראה. הוא היה רואה את העורבים העומדים על הגגות ועל קווי החשמל המתנדנדים, מתבוננים. ואולי, אילו הביט מאחורי כתפה של אשתו ומעבר לה, הוא היה רואה את בנו, מתבונן גם הוא מהחלון המרוחק. ונאמר שהוא אכן ראה, כי רגליו הרוקדות בדיוק האטו, הפסיקו לבעוט ודממו. אם באותו רגע הייתה אנבל הירח של קנג'י, אז בני היה הכוכב הרחוק שלו, וכשראה אותו שם, מנצנץ באור בהיר בשמי הזריחה החיוורים, הוא התאמץ להזיז את זרועו, להרים את היד, להניע את האצבעות.

כאילו הוא נופף אליי, חשב בני אחר כך. כאילו הוא נפרד לשלום.

קנג'י מת בדרך לבית החולים, והלוויה התקיימה שבוע לאחר מכן. אנבל הייתה צריכה לעשות את כל הסידורים, אבל היא לא כל כך ידעה איך מתכננים דברים כאלה. קנג'י היה המוציא והמביא, ובתור זוג הם אף פעם לא עשו מסיבות או אירחו אנשים. היו לה חברים מעטים, אם בכלל.

מנהל בית הלוויות שאל אותה הרבה שאלות על המשפחה של יקירה ועל אמונתו הדתית, והיא התקשתה לענות. לקנג'י לא הייתה משפחה למיטב ידיעתה. הוא נולד בהירושימה, אך הוריו מתו כשהיה צעיר. אחותו, שבאותו זמן עוד הייתה תינוקת, נשלחה לגור עם הדוד והדודה, ואילו קנג'י גדל אצל סבא וסבתא שלהם בקיוטו. הוא דיבר על ילדותו לעיתים רחוקות, ורק אמר שסבא וסבתא שלו היו מאוד מסורתיים וקפדנים ושהוא לא הסתדר איתם, אך כמובן גם הם מתים עכשיו. סביר להניח שאחותו עוד בחיים, אבל הוא איבד קשר איתה. בתחילת הנישואים, כשאנבל שאלה, הוא רק חייך וליטף אותה בלחי ואמר שהיא המשפחה היחידה שהוא צריך.

בכל הנוגע לאמונה, היא ידעה שסבא וסבתא שלו היו בודהיסטים, ופעם הוא סיפר לה על תקופה שבה חי במנזר זן כשהיה סטודנט. היא זכרה אותו צוחק. "כל כך מוזר, נכון? אני, נזיר!" וגם היא צחקה, כי הוא בכלל לא נראה נזירי. הוא אמר שאין לו צורך בדת כי יש לו ג'ז. הדבר היחיד שהיה ברשותו שקשור לדת היה מחרוזת תפילה, שלפעמים ענד סביב פרק היד. המחרוזת הייתה יפה, אבל היא אף פעם לא ראתה אותו משתמש בה לתפילה. לאור שורשיו הבודהיסטיים, נוכחות של כומר בלוויה נראתה לא מתאימה, ולכן בתשובה לשאלות של מנהל בית הלוויות השיבה אנבל שלא, אין לו משפחה, אין לו אמונה דתית, ולא יתקיים שום טקס. המנהל נראה מאוכזב.

"ובצד שלך?" הוא שאל בדאגה, וכשהיססה הוסיף, "בתקופות כאלה טוב שיש משפחה —"

הזיכרון הבהב לרגע, כמו רוח רפאים. היא חשבה על הגוף המכווץ של אימה במיטת בית החולים, על הצל הכהה של אביה החורג מגיח בפתח דלתה. היא הנידה בראשה. "לא," היא אמרה בתקיפות, קוטעת אותו. "אמרתי שאין משפחה."

הוא לא מבין? הוא לא מבין שהיא וקנג'י היו לבד בעולם, ושזה מה שאיחד ביניהם עד שהגיע בני?

מנהל בית הלוויות הציץ בשעונו והמשיך הלאה. הוא שאל מה היא חושבת על ארון פתוח בלוויה. היא שוב היססה, ולכן הוא הסביר. הצגת שרידיו של אדם יקר ששוחזרו בקפידה עשויה להפחית את הטראומה שנגרמת לרוב מעדות לתאונה טרגית. היא מרככת את הזיכרונות הכואבים ומסייעת לאנשים שהותיר אחריו לקבל את המציאות של המוות הפיזי. חדר הצגת הגופה הוא חלל אינטימי ומרוהט בטוב טעם. בית הלוויות ישמח לספק משקאות לאורחים, יש אצלם מבחר גדול של סוגי תה, קפה ומלביני קפה בשלל טעמים נהדרים, ואולי גם מעט עוגיות?

מלביני קפה? היא חשבה, וניסתה לא לחייך. ברצינות? היא רצתה לזכור את הרגע הזה כדי לספר לקנג'י אחר כך — זה היה בדיוק מסוג הדברים האבסורדיים שיגרמו לו לצחוק — אבל המנהל חיכה, אז היא מיד אמרה שכן, יהיה נחמד אם יהיו עוגיות. הוא רשם משהו, ואז שאל אותה על רצונותיה בנוגע לסידורים האחרונים של שרידי יקירה. היא ישבה על קצה הספה המרופדת יתר על המידה, שמעה את עצמה מסכימה לשרפת הגופה ומסרבת לחלקת קבורה או למדף באתר הקבורה, כשלפתע עלתה בה מחשבה: היא לא תוכל לספר לקנג'י על מלביני הקפה בשלל טעמים נהדרים כי קנג'י מת. ובעקבותיה הופיעה שורה של מחשבות אחרות: שהאדם היקר לה שעל שרידיו הם מדברים הוא קנג'י; וששרידים אלה הם השרידים של הגוף של קנג'י, הגוף האהוב שהכירה היטב כל כך, ושכאשר עצמה את עיניה יכלה לדמיין בבהירות כה רבה את השרירים המגוידים בכתפיו, את העור החום־צהבהב, את שיפולי גבו העירום.

היא ביקשה סליחה ושאלה אם היא יכולה להשתמש בשירותים. בוודאי, אמר המנהל, וכיוון אותה אל המשך המסדרון המכוסה בשטיח. היא סגרה את הדלת מאחוריה. בפנים מטהרי אוויר מבושמים פיזרו ניחוחות מכל שקע ושקע בקיר. היא ירדה על ברכיה מול האסלה והקיאה אל תוך מי החיטוי התכולים.

עכשיו שכבה הגופה של קנג'י בתוך ארון פתוח בחדר דמוי טרקלין בבית הלוויות. כשבני ואנבל הגיעו לצפות בגופה, מנהל בית הלוויות הוביל אותם פנימה ואז נסוג חרש לאחור, כדי לתת להם רגע לבד. אנבל נשמה נשימה עמוקה. היא נאחזה במרפקו של בנה והחלה לצעוד לכיוון ארון המתים. בני מעולם לא הלך באופן הזה, כשאימא שלו מחזיקה בזרועו כאילו הוא האחראי. הוא הרגיש כמו משענת או מעקה. הוא תמך בה בתנועות נוקשות, מוליך אותה קדימה, ואז הם עמדו זה בצד זה בקצה הארון.

קנג'י היה גבר קטן, ובמותו נעשה קטן יותר. הוא היה לבוש במקטורן דק בצבע כחול בהיר שאנבל בחרה עבורו, אותו אחד שלבש עם ג'ינס שחורים כשהיה מנגן בחתונות בקיץ, אבל בלי המגבעת הישנה. הקלרינט שלו היה מונח על חזהו באלכסון. אנבל פלטה אנחה ארוכה, רכה, מקוטעת. "הוא נראה בסדר," היא לחשה, "כאילו הוא סתם ישן. וגם הארון יפה." כשבני לא ענה, היא משכה בזרועו. "אתה לא חושב?"

"כנראה," אמר בני. הוא בחן את הגופה ששכבה שם בארון המפואר. העיניים היו עצומות, אבל הפנים לא נראו חיים מספיק בשביל לישון. הם אפילו לא נראו חיים מספיק בשביל למות. הם לא נראו כמו משהו שאי־פעם היה חי. מישהו השתמש באיפור כדי לטשטש את החבלות, אבל אבא שלו בחיים לא היה מתאפר. מישהו הבריש את השיער השחור הארוך ופיזר אותו על הכרית. קנג'י הסתובב ככה בשיער פזור רק כשנח לו בבית. בפומבי הוא תמיד היה אוסף אותו בקוקו שחור ועבה. כל הפרטים האלה הוכיחו לבני שהדבר ההוא בארון המתים הוא לא אבא שלו. "אתם הולכים לשרוף גם את הקלרינט שלו?" הוא שאל.

הם ישבו בצד בכיסאות מתקפלים קשיחים וחיכו. אנשים התחילו להגיע. בעלת הבית הסינית הקשישה שלהם גברת ווֹנג, שני אנשים מהעבודה של אנבל, חברי ההרכב של קנג'י והחברים שלו מסצנת המועדונים. המוזיקאים עמדו בפתח הדלת ונראו כאילו הם רוצים ללכת, אבל מנהל בית הלוויות דחק בהם להיכנס. הם התקדמו אל ארון המתים בעצבנות. כמה מהם השתהו ובהו בו. אחרים דיברו אל הגופה או התבדחו — ברצינות, אחי, משאית תרנגולות? — ואנבל העמידה פנים שהיא לא שומעת, ואז הם הבחינו בשולחן הכיבוד, התקדמו לעברו במהירות, נעצרו כדי לומר לה כמה מילים נבוכות ולתת לבני חיבוק זריז וטפיחה על הראש. אנבל הייתה אדיבה וחיננית. אלה היו החברים של בעלה. בני היה בן שתים עשרה ושנא שטופחים לו על הראש, אבל את החיבוקים הוא שנא אפילו יותר. כמה מחברי ההרכב נתנו לו אגרוף בכתף. האגרופים לא הפריעו לו.

אולי היה זה הקלרינט בארון המתים שנתן למישהו את הרעיון, אבל ככל שיותר אנשים טפטפו פנימה, כן התרבו כלי הנגינה, ואז כמה מחברי ההרכב התמקמו בפינת החדר והתחילו לנגן. הם ניגנו ג'ז רך, שום דבר ראוותני. עוד אורחים הגיעו. כשבקבוק ויסקי הופיע על שולחן הכיבוד, ליד מלביני הקפה, נראה היה שמנהל בית הלוויות עשוי להתנגד, אבל נגן החצוצרה לקח אותו הצידה ודיבר איתו. הוא נסוג, וההרכב המשיך לנגן.

קנג'י הכיר אנשים שיודעים לחגוג, וכך כשהגיע הזמן להעביר את הגופה של החבר שלהם למשרפה, המוזיקאים ביטלו את רכב הקבורה ולקחו את העניינים לידיהם. אנבל שיתפה פעולה. ארון המתים היה כבד, אבל קנג'י לא הוסיף הרבה למשקלו, וכך הם יכלו להרים אותו בתורות, נושאים אותו על כתפיהם בסגנון ניו אורלינס, חולפים בסמטאות הצדדיות הצרות וברחובות החשוכים, החלקלקים מהגשם. אנבל ובני הלכו איתם. מישהו הוביל אותם אל ראש התהלוכה, במרחק קטן מאחורי הארון, והושיט לבני מטרייה בצבע אדום בוהק. בני החזיק אותה בגאווה גבוה מעל ראשה של אימו כמו דגל, עד שזרועו נעשתה נוקשה והוא חשב שהיא עומדת להישבר.

זה היה באביב, הגשם הכה בפריחת השזיף והפיל אותה מהעצים, והעלים הוורודים החיוורים נדבקו אל המדרכה הרטובה. מעל חגו שחפים וצווחו, מגביהים עוף עוד ועוד על זרמי האוויר. מנקודת התצפית שלהם המטרייה האדומה שמתחת בוודאי נראתה כמו עין אדומה של נחש, מתקדמת לאט בדרכה המפותלת בעיר הספוגה מים. העורבים המשיכו לעוף נמוך, עוקבים אחר התהלוכה ביתר תשומת לב, מתעופפים דרך העצים מענף לענף, נחים על פנסי הרחוב וקווי החשמל. עד אז ההרכב כבר כמעט הגיע לגודלו המלא, וכשהאבלים צעדו בסך בגשם השמנוני, המוזיקאים ניגנו שירי קינה ושתו מבקבוקים מכוסים בשקיות נייר חומות שהעבירו ביניהם, בעוד הזונות והנרקומנים הסתחררו בעקבותיהם כמו אשפה מתעופפת ברוח.

לא היה מספיק מקום לכולם במשרפה, אבל הגשם נחלש, כך שהמוזיקאים נשארו בחוץ והמשיכו לנגן ברחוב. אנבל ובני הלכו אחרי ארון המתים עד לכניסה, אבל כשהדלת נפתחה בני עמד מלכת. הוא שמע על התנור. אפילו אם הדבר הזה בקופסה הוא לא אבא שלו, הוא לא רצה לראות אותו נזרק אל האש ונשרף כמו בול עץ או נצלה כמו חתיכת בשר, ולכן הוא התעקש להישאר בחוץ עם נגן החצוצרה, ונגן החצוצרה אמר שזה בסדר. אנבל נראתה טרודה, ואז החליטה. היא החזיקה את פניו החלקים והעגולים של בנה בין כפות ידיה, נתנה לו נשיקה קטנה ופנתה אל החצוצרן. "אל תוריד ממנו את העיניים," היא אמרה, ואז נעלמה בפנים.

ההרכב הפסיק לנגן שירי קינה ועבר לסט של בני גודמן. גודמן היה המוזיקאי האהוב על קנג'י. הם ניגנו את "Body and Soul", ואת "Life Goes to a Party". הם ניגנו את "I'm a Ding Dong Daddy", ואת "China Boy", את "The Man I Love", ובמשך כל אותו הזמן הלב של בני פעם בפראות והוא חשב על הלהבות שבתנור. כשהגיע הסולו של הקלרינט ב־"Sometimes I'm Happy", כלי הנשיפה השתתקו, מניחים למתופף להחזיק את הקצב השקט במברשת, שומרים על החלל הריק שהקלרינט אמור היה למלא. זה היה השיר של קנג'י, וכמעט אפשר היה לשמוע את נגינת הרפאים שלו מסתלסלת ברחוב הגשום. ואולי בני באמת שמע אותה. הוא האזין בתשומת לב, וברגע שנגמרה ההפוגה וכלי הנשיפה שוב הצטרפו בנגינה, הוא חמק משם. הוא היה דקיק כמו אבא שלו, כמו דגיגון קטן, והשתחל בין המוזיקאים, שהיו מסטולים מדי בשביל להבחין בו. הוא ראה לאן אימא שלו הלכה. כשהדלת הכבדה נסגרה מאחוריו הוא עדיין היה מסוגל לשמוע את המוזיקה מבחוץ, אבל עכשיו הוא האזין למשהו אחר.

בני...?

הקול דיבר ממעמקי הבניין, ובני הלך בעקבותיו. ככל שהתקדם במסדרון המואר באור רך, כן התגבר הרעש ממערכת האוורור. הוא הגיע לחדר המתנה מרוהט בספה ובכמה כיסאות נמוכים מרופדים. אגרטל ובו חבצלות לבנות מפלסטיק עמד על שידה קטנה, ליד חבילת טישו. חלון רחב השקיף אל תוך חדר המשרפה, ואף שבני לא ידע כיצד נקרא החדר, הוא ידע מה מתרחש בפנים, בצד האחר של הזכוכית. הוא ראה את אימו. היא החזיקה את הקלרינט של אביו, שנראה מוזר ומגושם בידיה כי היא לא ידעה לנגן. לידה ניצב ארון המתים המפואר. הוא היה ריק. איפה הגופה? אימא שלו הייתה לבד, פרט למלווה מטעם בית הלוויות. כל אחד מהם עמד בקצה אחר של קופסה צרה ומוארכת. הקופסה הייתה עשויה מקרטון, וכה חסרת ייחוד עד שבני בקושי הבחין בה, עד ששוב שמע את הקול.

בני...?

אבא?

זה היה הקול של אביו, ואפילו שבני בקושי היה מסוגל לשמוע אותו מבעד לשאון מערכת האוורור, הוא ידע שהוא בוקע מתוך הקופסה. הוא נעמד על קצות אצבעותיו בניסיון להציץ פנימה.

אוי, בני...

אבא שלו נשמע עצוב כל כך, כאילו הוא רוצה להגיד משהו אבל כבר מאוחר מדי, ואכן בדיוק באותו רגע הנידה אנבל בראשה ופנתה ללכת, והמלווה צעד צעד קדימה והניח את המכסה על הקופסה. בני הצמיד את כפות ידיו אל החלון.

"אימא!" הוא קרא, מטיח את ידיו בזכוכית. "אימא!"

הקופסה התחילה לזוז כאילו בכוחות עצמה.

"לא!" קרא בני, אבל הזכוכית הייתה עבה, ומערכת האוורור הייתה רועשת, וקופסת הקרטון עשתה את דרכה, מחליקה במעלה כבש קצר לעבר פי התנור שנפתח כדי לקבלה. הוא ראה את הלוע הבוער ואת לשונות האש, ושמע את נהמת הבס של האש ושל יניקת האוויר מתמזגת בקינת הטרומבון הבודד העולה מהרחוב. "Don't Be That Way". הם ניגנו את "Don't Be That Way".

בני הלם בזכוכית באגרופיו. "לא!" הוא צעק. "לא!"

באותו רגע אנבל הרימה את מבטה. היא לפתה את הקלרינט של קנג'י בידיה, ופניה היו לבנים כאפר ודמעות זלגו עליהם. היא הבחינה בבן שלה מבעד לזכוכית וידיה הושטו אליו, והוא ראה את שפתיה נעות בצורה של שמו.

בני...!

מאחוריה החליקה הקופסה פנימה, ופי התנור נסגר.

הוא הספיק להירגע עד שהם עזבו את המשרפה. רוב חברי ההרכב כבר ארזו את הציוד והלכו הביתה, ונשארו רק כמה בחורים שעדיין עמדו ליד גן הזיכרון. נגן החצוצרה נשען על קיר וביצע גרסה נוגה של "Smoke Gets in Your Eyes" בזמן שהם התבוננו בגלי החום הרוטטים מתאבכים מהארובה הגבוהה.

מישהו נתן להם טרמפ, ובני הלך לישון מיד וישן עד הבוקר. כשהתעורר סוף־סוף אמרה לו אנבל שהוא לא הולך היום לבית הספר, והרשתה לו לשחק במחשב בלי הגבלת זמן עד ארוחת הצהריים. אחר הצהריים הם עלו על אוטובוס ונסעו נסיעה ארוכה ואיטית לבית הלוויות, לאסוף את האפר של קנג'י. האפר היה סגור בשקית ניילון, בתוך קופסת פלסטיק, בתוך שקית קניות חומה רגילה, ובני סירב להחזיק אותה באוטובוס אפילו ששאר הנוסעים לא יכלו לדעת שיש בתוכה שרידי אדם. בזמן שהם הלכו ברגל מתחנת האוטובוס העורבים התקהלו בסמטה, נחים על השער ועל הגג של ביתם. קנג'י בנה במרפסת האחורית מתקן האכלה משידת טלוויזיה ישנה מעץ שמצא בזבל, וכשאנבל פתחה את מנעול הדלת האחורית היא הבחינה שהמתקן ריק והזכירה לעצמה להאכיל אותם אחר כך. היא הניחה את שקית האפר על שולחן המטבח, הוציאה מגש אפייה והדליקה את התנור כדי לחמם אותו מראש.

"אצבעות דגים או נגיסי עוף?"

"לא משנה."

הוא צריך משהו לעשות, היא חשבה. משהו שיעסיק אותו. "חמוד, אתה יכול להאכיל את העורבים של אבא שלך?" היא הושיטה לו שקית ניילון עם עוגות ירח עבשות שקנג'י לקח מפח הזבל של המאפייה הסינית והשאיר תלויה על ידית הדלת. היא צריכה לזכור להוסיף את חיפוש עוגות הירח בזבל לרשימת כל הסידורים והמטלות שעכשיו נמצאים באחריותה.

בני לקח את השקית ויצא אל המרפסת, וכעבור רגע חזר. "תראי," הוא אמר. הוא החזיק פקק של בקבוק, צדפה שבורה וכפתור זהב מלוכלך. היא פרשה מולו את כף ידה, והוא שמט לתוכה את החפצים הקטנים.

"כמה מוזר," היא אמרה, בוחנת את הכפתור. "שמעתי שעורבים משאירים מתנות." ואז זה הכה בה. "אה! אתה חושב —" היא עצרה את עצמה.

"מה?" אמר בני.

"כלום." היא לקחה קערה קטנה מהמדף והניחה בתוכה את החפצים בקפידה. "אתה יכול לפנות את השולחן, מתוק?"

שקית הקניות עם האפר עדיין הייתה על השולחן. בני התבונן בה. היא נראתה כמו שקית מצרכים. "את מתכוונת פשוט להשאיר את זה שם?"

"חשבתי שאחרי ארוחת הערב נוכל למצוא לו מקום מיוחד." היא פתחה את המקפיא והוציאה אריזה של נגיסי עוף. "ככה עושים ביפן, אתה יודע. מניחים את האפר במזבח בודהיסטי קטן בבית."

"אין לנו מזבח כזה."

"אנחנו יכולים להכין." היא קרעה את האריזה ופיזרה את הנגיסים על מגש האפייה. "על אחד ממדפי הספרים. נוכל לשים שם את החפצים שאבא שלך הכי אהב, למשל את הקלרינט שלו, כדי שיהיו לו בחיים שאחרי המוות." היא החליקה את המגש לתנור וסגרה את הדלת. "תמזוג לך חלב ותערוך את השולחן."

"כמו זומבי?"

אנבל צחקה. "לא, חמוד שלי. אבא שלך לא זומבי. החיים שאחרי המוות הם דבר שבודהיסטים מאמינים בו. זה כשהנשמה שלך נולדת מחדש וחוזרת לחיים בגוף אחר."

"הוא יהיה בן אדם אחר?"

"אולי לא בן אדם. אולי חיה. אולי עורב..."

"זה מוזר," הוא אמר וניגש אל מגירת הסכו"ם. "בכל מקרה, אנחנו לא בודהיסטים. אנחנו לא שום דבר." הוא משך בידית המגירה הישנה וטלטל אותה עד שנפתחה.

אנבל הביטה למעלה. "אתה רוצה להיות משהו?"

"למה את מתכוונת?"

"אתה יודע, למשל בודהיסט. או משהו אחר. נוצרי?"

"לא." הוא הוציא מהמגירה מזלגות ואת הכפית המיוחדת שלו וערך אותם על השולחן, מקפיד לא לגעת באפר. הוא לקח כוס מהארון וניגש למקרר.

"אבא שלך היה פעם בודהיסט," אמרה אנבל. "אולי הוא עדיין בודהיסט."

"עכשיו?"

"בטח. למה לא?"

בני עמד מול המקרר, בוהה בצרור המגנטים, כשחשב על מה שאמרה. הוא הזיז כמה מהמגנטים. אלה היו מגנטי שירה, והמטרה שלהם הייתה שיזיזו ויסדרו אותם בכל פעם מחדש כדי להרכיב שורות עם כל מיני משמעויות. אנבל קנתה אותם בחנות יד שנייה כדי לעזור לקנג'י לשפר את האנגלית, והוא נהג להרכיב לה שיר בכל פעם שנזכר, ולפעמים גם בני היה מרכיב שירים. כמה מהמילים היו חסרות בסט, אבל אנבל אמרה שזה לא משנה כי לא צריך הרבה מילים בשביל להרכיב שיר.

"לא," אמר בני לבסוף. "הוא לא שום דבר עכשיו. הוא פשוט מת."

ביום שמת, זמן קצר לפני שיצא למועדון, קנג'י הרכיב שיר. השיר עדיין היה שם, בין נחיל המילים.

טוב, ברור," אמרה אנבל. "אבל אנחנו לא באמת יודעים מה זה אומר, להיות מת."

הוא דחף כמה מהמילים והרכיב שורה חדשה. "אנחנו כן יודעים. זה אומר שהוא לא חי."

אנבל התכופפה מעל התנור הפתוח והפכה את הנגיסים, אבל הפסקנות הקהה בקולו של בנה גרמה לה לסובב את הראש אחורה.

"אוי, בני, לא!" היא שמטה את תרווד המתכת, ודלת התנור נטרקה. היא רצה אל המקרר ודחפה את בני הצידה. "תחזיר אותם! אנחנו חייבים להחזיר אותם! אישה היה פה, וסימפוניה, אבל היה גם שם תואר. מה זה היה? אני לא זוכרת! למה אני לא מצליחה להיזכר? אוי, בני, אולי אתה זוכר?"

היא פנתה לאחור, מפצירה בו, אבל הוא התרחק ממנה. הוא לא התכוון לפרק את השיר של אבא שלו. המגנטים רצו שיזיזו אותם, שיעשו מהם שיר חדש, והוא רק ניסה לעזור. הוא פתח את פיו כדי להסביר, אבל המילים סירבו לצאת. הוא עמד שם המום, וכשאנבל הבחינה בכך היא התנתקה מדלת המקרר והושיטה אליו יד.

"אוי, מתוק שלי," היא אמרה. "אני כל כך מצטערת. בוא." היא משכה אותו אליה. הוא הרגיש את כובד זרועותיה סביב כתפיו, את חזה העולה יורד.

"לא התכוונתי —" הוא אמר.

היא חיבקה אותו חזק יותר. "אני יודעת, בני," היא אמרה. "אל תדאג. זאת לא אשמתך. הכול בסדר, אל תבכה, אנחנו נהיה בסדר..."

הוא לא בכה, אבל היא כן. כשלבסוף שחררה אותו, היא השתמשה בשולי חולצת הטי־שרט שלה כדי לנגב את פניו, ואז הם אכלו ארוחת ערב. בהמשך הערב הם שחזרו את השיר של קנג'י, אבל בני לא נגע שוב במגנטים לעולם ולא הרכיב מהם עוד שיר, ולזמן־מה מערך המילים המרופטות נשאר קפוא.

אישה אימא אלה מאהבת שלי

אנחנו סימפוניה יחד

אני מטורף בשבילך