יצורים נבונים להפליא

יום 1,299 למאסרי
 
החושך מיטיב עימי.
בכל ערב אני מחכה לתקתוק הכיבוי של נורות התקרה, שמותיר אחריו רק את הזוהר של המכל הראשי. לא מושלם, ובכל זאת מספיק.
כמעט חושך, כמו בשכבה הכמעט עמוקה ביותר של הים. גרתי שם לפני שנתפסתי ונכלאתי. אינני זוכר זאת, אבל אני עדיין יכול לטעום את טעם זרמי המים הפראיים של הים הפתוח והקר. החושך זורם בעורקיי.
מי אני, אתם שואלים? שמי מַרסֶלוּס, אבל רוב בני האנוש אינם קוראים לי בשמי. בדרך כלל הם קוראים לי ההוא שם. למשל: תראו את ההוא שם — הנה הוא — רואים את הזרועות שלו מאחורי הסלע.
אני תמנון פּסיפי ענק. אני יודע את זה על פי השלט המוצמד לקיר לצד המכל שלי.
אני יודע מה אתם חושבים. כן, אני יודע לקרוא. אני יודע לעשות הרבה דברים שלא הייתם מצפים שאדע.
בשלט מופיעות עוד עובדות: הגודל שלי, התזונה המועדפת עליי והאזורים שבהם הייתי חי אלמלא הייתי כלוא כאן. הכיתוב מציין את היכולת האינטלקטואלית שלי ואת הפיקחות שניחנתי בה, שמשום מה מפתיעות מאוד את בני האנוש: תמנונים הם יצורים נבונים להפליא, נכתב שם. השלט מזהיר את בני האנוש מיכולת ההסוואה שלי, ומורה להם לחפש אותי בעיניהם בקפידה רבה, למקרה שהסוויתי את עצמי בתוך החול.
בשלט לא מצוין ששמי מרסלוּס. אבל בן האנוש שנקרא טֶרי, זה שמנהל את האקווריום, מספר זאת לפעמים לאורחים שמתקבצים סביב המכל שלי. אתם רואים את ההוא שם? קוראים לו מרסלוס. הוא משהו מיוחד.
משהו מיוחד. אכן.
הבת הקטנה של טֶרי היא שבחרה את שמי. מרסלוּס דְיוֹנוּנוּס, אם לדייק. כן, זה שם מגוחך. בגללו בני אנוש רבים מאמינים שאני דיונון, שזה עלבון מן הסוג המשפיל ביותר.
אז איך עליכם לקרוא לי, אתם שואלים? טוב, זה תלוי בכם. אולי תסתפקו גם אתם בכינוי ההוא שם, כמו שאר האנשים. אני מקווה שלא, אבל לא אנטור לכם טינה אם כן. בסופו של דבר אתם בסך הכול בני אנוש.
עליי להודיע לכם שזמננו יחד עלול להיות קצר. בשלט מצוינת עוד עובדה אחת: משך החיים הממוצע של תמנונים פסיפיים ענקיים. ארבע שנים.
משך החיים שלי: ארבע שנים — 1,460 יום.
הביאו אותי לכאן כשהייתי בגיל הנעורים. אמות כאן, במכל הזה. לכל היותר נותרו עוד מאה ושישים יום עד שגזר הדין שלי יושלם.

צלקת של מטבע כסוף

טוֹבָה סאליבַן מתכוננת לקרב. מתוך הכיס האחורי שלה מבצבצת כפפת גומי צהובה, שנראית כמו נוצות של קנרי, והיא מתכופפת לבחון את האויב.
מסטיק.
"אוי, באמת." היא תוקפת את הגוש הוורדרד במטלית שבקצה המגב שלה. שכבות של עקבות סניקרס נגלות על פני הגוש ומכתימות אותו.
טובה מעולם לא הבינה את המטרה שבלעיסת מסטיק. ואנשים מאבדים את המסטיקים שלהם לעיתים כל כך תכופות. אולי הלועס דיבר עם מישהו בלי הפסקה והמסטיק פשוט נפל לו מהפה, נסחף בתוך זרם של מילים מיותרות.
היא מתכופפת ונוגעת בקצה הגוש בציפורן שלה, אבל הוא מסרב להתנתק מאריח הרצפה. וכל זה כי מישהו התעצל ללכת שלושה מטרים עד לפח האשפה. פעם, כשאֶריק היה קטן, טובה תפסה אותו מועך חתיכת מסטיק מתחת לשולחן בדַיינֶר. זאת הייתה הפעם האחרונה שהיא קנתה לו מסטיק, אבל כמובן, הדברים שהוא בחר לבזבז עליהם את דמי הכיס שקיבל כשכבר היה נער — עליהם, כמו על דברים רבים אחרים, לא הייתה לה שליטה.
היא הבינה שיהיה צורך בכלי נשק ייעודי. אולי פצירה. שום מכשיר שנמצא על העגלה שלה לא ישחרר את המסטיק ממקומו.
היא מתרוממת, והגב שלה משמיע קְנאק. הרעש מהדהד ברחבי המסדרון המעוגל, האפוף כרגיל באור כחלחל, והיא צועדת לעבר ארון השירות. כמובן, איש לא יאשים אותה שהזניחה גוש מסטיק והותירה אותו במקומו. בגיל שבעים לא מצפים ממנה לנקות ביסודיות שכזאת. אבל היא צריכה לפחות לנסות.
ומלבד זאת, זה נותן לה משהו לעשות.

*

טובה היא העובדת הוותיקה ביותר באקווריום סאוֶול בֵּיי. בכל ערב היא מנקה את הרצפות, מנגבת את הזגוגיות ומרוקנת את הפחים. אחת לשבועיים היא מוציאה מהתא שלה שבחדר העובדים תלוש שמאשר את הסכום שהופקד בחשבונה. ארבעה־עשר דולר לשעה, פחות ההורדות של מס ההכנסה ושאר המיסים.
את התלושים היא מכניסה לתוך קופסת נעליים ישנה, שמונחת על גבי המקרר שלה ושהיא לא פותחת לעולם. הסכומים מצטברים בחשבון שקיומו נשכח בבנק סאוול ביי.
היא צועדת עכשיו לעבר ארון השירות, בקצב חדור מטרה שהוא בוודאי מרשים על פי כל קנה מידה, אבל ביחס לקשישה קטנטונת עם גב מעוקם ועצמות שבריריות, הוא פשוט לא ייאמן. מעליה, טיפות גשם נוחתות על הצוהר שבתקרה, שמואר בזוהר של תאורת האבטחה שברציף המעבורות הישן, הסמוך לאקווריום. טיפות כסופות זולגות על הזגוגית, רצועות נוצצות מתחת לַשמיים אפופי הערפל. חודש יוני היה נורא, כפי שכולם מציינים שוב ושוב. מזג האוויר האפור אינו מטריד את טובה, אף שהיה נחמד אילו הגשם פסק לפרק זמן שיאפשר לחצר הקדמית בביתה להתייבש. מכסחת הדשא הידנית שלה נתקעת כשהיא נרטבת.
בניין האקווריום, שמעוצב כמו דונאט שמעליו כיפה, כך שהמכל הראשי במרכז ומסביבו המכלים הקטנים יותר, אינו גדול או מרשים במיוחד, וכנראה מתאים לסאוול ביי, עיירה שאינה גדולה ומרשימה במיוחד כשלעצמה. ארון השירות נמצא בדיוק בצד השני של האקווריום, הרחק מאתר המפגש של טובה עם המסטיק. הסניקרס הלבנות שלה חורקות על פני אזור במסדרון שהיא כבר ניקתה ומשאירות על האריחים הנוצצים סימנים עמומים של עקבות. ללא ספק היא תנקה שוב את האזור הזה.
היא נעצרת בגומחה השטוחה, שבמרכזה פסל ברונזה בגודל מלא של אריה ים פסיפי. הכתמים החלקלקים שעל גבו ועל ראשו הקירח, שנשחקו בידיהם של ילדים שליטפו אותו וטיפסו עליו במשך עשרות שנים, רק תורמים למראהו האמין. על אדן האח שבביתה של טובה יש תמונה של אֶריק, בן אחת־עשרה או אולי שתים־עשרה, מחייך חיוך גדול בעודו רוכב על גבי הפסל, ידו האחת מונפת כאילו הוא עומד להשליך לאסוֹ. קאובוי של הים.
התמונה היא אחת התמונות האחרונות שבהן הוא נראה כמו ילד נטול דאגות. טובה שומרת את התמונות של אריק על פי סדר כרונולוגי: מונטאז' של המעבר שלו מתינוק עם חיוך חושף חניכיים עד לנער נאה, גבוה מאביו, שעומד בגאווה מול המצלמה עם הז'קט של נבחרת הבייסבול. מגיש זר פרחים לבת זוגו לנשף הבוגרים. עומד על דוכן מאולתר על החופים הסלעיים של מפרץ פְּיוּגֶ'ט, שמימיו עמוקים וכחולים, בידיו גביע ניצחון של נבחרת השיט של בית הספר התיכון. טובה נוגעת בראשו הקר של אריה הים בזמן שהיא חולפת לידו, ומדכאת את הדחף לתהות שוב איך אריק היה יכול להיראות עכשיו.
היא ממשיכה בדרכה, כי אין ברירה, לאורך המסדרון האפלולי. כשהיא מגיעה אל מכל דגי המים המתוקים, היא נעצרת. "ערב טוב, יקיריי."
אחריהם מגיע תורם של הסרטנים היפניים. "שלום, חברים."
"מה שלומך?" היא מתעניינת אצל העקרבנוּן חד החוטם.
את צלופחי הזאב טובה לא ממש מחבבת, אבל היא מהנהנת לעברם בנימוס. לא יפה להיות גסי רוח, אפילו שהם מזכירים לה את סרטי האימה שבעלה המנוח ויל אהב לצפות בהם באמצע הלילה כשלא הצליח להירדם בגלל הבחילה מהכימותרפיה. צלופח הזאב הגדול מכולם מחליק מתוך מערת הסלעים, ופניו מקובעות כתמיד בהבעתן הזעופה עם הפה הפעור. שיניים משוננות מבצבצות מעלה מתוך הלסת התחתונה שלו, כמחטים קטנות. יצור כעור ביותר, בלשון המעטה. אבל מצד שני, מראה חיצוני עשוי להיות מתעתע, נכון? טובה מחייכת אל צלופח הזאב, אף שהוא לעולם לא יחזיר לה חיוך, גם אם ירצה. לא עם הפנים האלה.
התצוגה הבאה היא האהובה על טובה. היא רוכנת לפנים, סמוך לזגוגית. "אז מה, אדוני, מה עשית היום?"
עובר רגע עד שהיא מוצאת אותו: רצועה כתומה מאחורי הסלע. גלויה לעין, אבל רק בטעות, כמו איבר של ילד שמבצבץ מבלי משים במשחק מחבואים: קוקו של ילדה שנגלה ממחבואה שמאחורי הספה או כף רגל נתונה בגרב שמציצה מתחת למיטה.
"קצת ביישן היום?" היא צועדת אחורה ומחכה. התמנון הפסיפי הענק אינו זז. היא מדמיינת את שעות היום, אנשים נוֹקשים על הזגוגית במפרקי אצבעותיהם, מתרחקים באכזבה כשהם לא רואים שום דבר. בימינו כולם כבר שכחו מה זאת סבלנות.
"קשה לי להגיד שאני מאשימה אותך. באמת נראה שנעים לך שם."
הזרוע הכתומה מתנועעת לרגע, אבל הגוף נותר חבוי.
המסטיק פותח במלחמת מגן נועזת אל מול הפצירה של טובה, אבל לבסוף מתנתק ממקומו.
כשטובה זורקת את הגוש הנוקשה אל תוך פח האשפה, הוא משמיע רשרוש קטן ומספֵּק בעודו מתחכך בניילון.
עכשיו היא מנקה את הרצפה. שוב.
ריח של חומץ מהול בשמץ לימון עולה באוויר ונישא מעלה מהאריחים הרטובים. עדיף בהחלט על הנוזל המחריד שהשתמשו בו כשטובה רק התחילה לעבוד כאן, זבל ירוק ובוהק שצרב את נחיריה. היא הכריזה על התנגדותה הנחרצת אליו כבר ברגע הראשון. קודם כול, הוא עושה לה סחרחורת, וחוץ מזה, הוא משאיר סימנים כעורים על הרצפה. ואולי גרוע מכול, הוא מדיף את אותו הריח שהיה בחדר של ויל בבית החולים, כמו המחלה של ויל, אפילו שאת התלונה המסוימת הזאת טובה שמרה לעצמה.
המדפים בחדר הציוד היו מלאים בבקבוקים של הזבל הירוק הזה, אבל טֶרי, מנהל האקווריום, משך לבסוף בכתפיו ואמר לה שהיא מוזמנת להשתמש בכל חומר שתרצה, אם תביא אותו בעצמה. כמובן, טובה הסכימה. וכך בכל ערב היא סוחבת איתה בקבוק של חומץ ואת שמן הלימון שלה.
עכשיו עליה לפנות עוד פחי אשפה. היא מרוקנת את הפחים שבאולם הכניסה, את הפח שמחוץ לחדרי השירותים, ואז מגיעה לחדר העובדים, שהדלפק בו מלא כולו בפירורים. זה לא חלק מהעבודה שלה, זה תפקידם של המנקים המקצועיים שמגיעים אחת לשבועיים מאֶלַנד, ובכל זאת, טובה תמיד מעבירה סמרטוט מסביב למכונת הקפה העתיקה ובתוך המיקרוגל המנוקד בכתמים, שמדיף ריח של ספגטי. אבל היום יש בעיות קשות יותר: קרטונים ריקים של משלוח אוכל על הרצפה. שלושה.
"בחיי," היא אומרת, ונוזפת בחדר הריק. קודם המסטיק, ועכשיו זה.
היא מרימה את הקרטונים וזורקת אותם לפח האשפה, שמישהו הזיז משום מה למרחק של יותר ממטר ממקומו הרגיל. היא מרוקנת את הפח אל שקית האשפה הגדולה, ואז מחזירה אותו למקומו הקבוע.
לצד הפח יש שולחן אוכל קטן. טובה מיישרת את הכיסאות. ואז היא רואה.
משהו. מתחת לשולחן.
גוש חום־כתום, תחוב בפינה. סוודר? מֶקֶנזי, הצעירה הנחמדה שעובדת בעמדת הכרטיסים, משאירה לעיתים קרובות סוודר תלוי על גב כיסא. טובה מתכופפת ומתכוננת להרים אותו ולזרוק אותו לתא של מקנזי.
אבל אז הגוש זז.
זרוע זזה.
"אלוהים אדירים!"
העין של התמנון מבצבצת פתאום מאי־שם בתוך המסה הבשרנית. האישון העגול מתרחב, ואז העפעף שמעליו מצטמצם. בהבעת נזיפה.
טובה ממצמצת ואינה בטוחה שעיניה עובדות כשורה. איך זה שהתמנון הפסיפי הענק יצא מהמכל שלו?
הזרוע נעה שוב. היצור מפותל סביב סבך כבלי החשמל. כמה פעמים היא קיללה את הכבלים האלה? אי אפשר לטאטא כאן כמו שצריך בגללם.
"אתה תקוע," היא לוחשת, והתמנון מרים את ראשו העצום והכדורי ומנסה למשוך את אחת מזרועותיו, שסביבה נכרך שוב ושוב כבל דק, מהסוג שמשמש להטענת טלפונים ניידים. היצור מושך חזק יותר, והכבל מתהדק עוד יותר, כך שבשר התמנון מתפקע בין הלולאות הכרוכות. לאריק היה פעם צעצוע כזה, מחנות של צעצועים מצחיקים. גליל קטן וקלוע שתוקעים משני צדדיו את האצבעות המורות ואז מנסים להפריד ביניהן. ככל שמושכים חזק יותר, כך הגליל מתהדק.
היא מתקרבת עוד. בתגובה, התמנון מטיח את אחת מזרועותיו ברצפת הלינולאום כמו כדי לומר: תתרחקי מכאן, גברת.
"בסדר, בסדר," היא ממלמלת, ויוצאת ממקומה מתחת לשולחן.
היא קמה ומדליקה את נורת התקרה, וזו שוטפת את חדר העובדים בזוהר ניאון. היא מתחילה שוב להתכופף, הפעם לאט יותר. אבל אז, כרגיל, הגב שלה משמיע קנאק.
ברגע שנשמע הקול, התמנון מצליף שוב, ודוחף את אחד הכיסאות בעוצמה מבהילה. הכיסא מחליק על פני החדר ונחבט בקיר הנגדי.
מתחת לשולחן, העין הצלולה להפליא של היצור נוצצת.
טובה מתקרבת אליו עוד, בנחישות, ומנסה לייצב את ידיה הרועדות. כמה פעמים היא חלפה ליד השלט שתלוי לצד המכל של התמנון הפסיפי הענק? היא לא זוכרת שהיה כתוב שם משהו על כך שתמנונים מסוכנים לבני אדם.
היא במרחק של לא יותר משלושים סנטימטר ממנו. נראה שהוא מתכווץ, וצבעו מחוויר. האם לתמנונים יש שיניים?
"חבר יקר," היא אומרת בשקט. "אני רוצה לשלוח יד מסביבך ולנתק את הכבל." היא מסתכלת סביב ורואה בדיוק איזה כבל גורם לצרותיו. היא יכולה להגיע אליו.
העין של התמנון עוקבת אחרי כל תנועה שלה.
"אני לא אפגע בך, יקירי."
אחת מזרועותיו הפנויות נוקשת על הרצפה כמו זנב של חתול מחמד.
בזמן שהיא מנתקת את הכבל מהחשמל, התמנון נרתע אחורנית. גם טובה נרתעת. היא מצפה שהוא יחליק לאורך הקיר לכיוון הדלת, הכיוון שאליו ניסה למשוך את עצמו.
אבל במקום זאת הוא מתקרב אליה.
כמו נחש חום־צהבהב, אחת מזרועותיו מחליקה לעברה. בתוך שניות היא מתפתלת סביב אמת היד שלה, ואז נכרכת סביב המרפק ושריר הזרוע שלה כמו סרט קישוט. היא מרגישה איך כל כפתור הצמדה נצמד אליה. מתוך רפלקס היא מנסה לנתק ממנו את זרועה, אבל התמנון מהדק את אחיזתו עד לעוצמה מטרידה. אבל העין המוזרה שלו נוצצת בממזריות, כמו עין של ילד שובב.
קרטונים ריקים של משלוח אוכל. פח אשפה שהוזז ממקומו. עכשיו הכול הגיוני.
ואז, ברגע אחד, הוא משחרר אותה. טובה מסתכלת בתדהמה בזמן שהוא יוצא מחדר העובדים ומשתרך לו לדרכו על החלק העבה ביותר של כל אחת משמונה רגליו. נדמה שהגלימה שלו נגררת אחריו, והוא נראה עכשיו חיוור אפילו יותר. הוא מתקדם במאמץ. היא ממהרת אחריו, אבל כשהיא מגיעה למסדרון, התמנון כבר נעלם מעיניה.
טובה מצמידה כף יד אל פניה. היא מתחילה להשתגע. כן, זה העניין. ככה זה מתחיל, נכון? עם הזיות על תמנון?
לפני שנים היא ראתה איך אימה הולכת ומאבדת את יכולת החשיבה. זה התחיל בשכחה מדי פעם של שמות מוכרים או של תאריכים. אבל טובה אינה שוכחת מספרי טלפון או מוצאת את עצמה שוברת את הראש בניסיון להיזכר בשמות. היא מביטה מטה אל זרועה, שמכוסה בעיגולים קטנים. סימנים של כפתורי הצמדה.
היא מסיימת את מטלות הערב, עדיין המומה מעט, ואז עושה כרגיל סיבוב בבניין כדי להגיד לכולם לילה טוב.
לילה טוב, דגי מים מתוקים, צלופחים, סרטנים יפניים, עקרבנון חד חוטם. לילה טוב, שושני ים, סוסוני ים, כוכבי ים.
מעבר לסיבוב היא ממשיכה. לילה טוב, דגי טונה וסנדל וטריגון. לילה טוב, מדוזות, מלפפוני ים. לילה טוב, כרישים, מסכנים שכמותכם. טובה תמיד ריחמה לא מעט על הכרישים, שנאלצים להסתובב עד אינסוף סביב המכל. היא מבינה איך מרגיש מי שאינו מסוגל להפסיק לנוע, מפני שאחרת לא יוכל לנשום.
והנה התמנון, חבוי שוב מאחורי הסלע שלו. חתיכה תפוחה שלו מבצבצת החוצה. צבעו הכתום חי יותר עכשיו בהשוואה לצבע שהיה לו בחדר העובדים, אבל הוא עדיין חיוור מהרגיל. טוב, אולי זה מגיע לו. הוא צריך להישאר איפה שהוא. ובאמת, איך בכלל הוא הצליח לצאת? היא מסתכלת מבעד לאדוות המים, סורקת בעיניה את האזור שמתחת לשפת המכל, אבל נראה שהכול כשורה.
"מחפש לעצמו צרות," היא אומרת ונדה בראשה. היא נשארת עוד רגע אחד מול המכל שלו, ואז הולכת לדרכה בסוף יום העבודה.
הסטיישן הצהובה והקטנה של טובה מצפצפת וממצמצת בפנסי הצד שלה כשטובה לוחצת על השלָּט־מפתח, מכשיר שהיא עדיין לא התרגלה אליו. החברות שלה, קבוצת הפנסיונריות העליזות שמכנות את עצמן בחיבה "הסַרגָניות", שכנעו אותה שהיא זקוקה למכונית חדשה כשהתחילה לעבוד כאן. עניין של בטיחות, הן טענו, ואי אפשר לנהוג בלילה במכונית ישנה. הן הציקו לה בעניין במשך שבועות.
לפעמים קל יותר פשוט להיכנע.
אחרי שהיא מכניסה את בקבוק החומץ ואת בקבוק שמן הלימון לתא המטען, כמו תמיד, כי לא משנה כמה פעמים טרי אמר לה שהיא מוזמנת להשאיר אותם בארון השירות, אף פעם אי אפשר לדעת מתי היא תזדקק בבית לקצת לימון וחומץ, היא שולחת מבט לאורך הרציף. בשעה מאוחרת זו הוא ריק מאנשים, ודייגי הערב הלכו כבר מזמן. רציפי המעבורות הישנים רובצים מול האקווריום כמו מין מכונה עתיקה ומחלידה. סרטנים מכסים את עמודיהם המתפוררים. בשעת הגאות, הסרטנים תופסים רצועות של אצות, וכשמֵי הים נסוגים, הן מתייבשות ונצמדות אליהם בשכבה ירוקה־שחורה.
היא חוצה את לוחות העץ החבוטים. כמו תמיד, תא הכרטיסים הישן ניצב במרחק שלושים ושמונה צעדים בדיוק ממקום החניה שלה.
טובה מסתכלת שוב כדי לראות אם מישהו נמצא כאן ואולי מתחבא בין הצללים הארוכים. היא מצמידה את כף ידה אל זגוגית החלון של תא הכרטיסים, והסדק האלכסוני שעליו נראה כמו צלקת ישנה על לחי של מישהו.
ואז היא יוצאת אל הרציף, לכיוון הספסל הקבוע שלה. הוא חלָק מנתזים של מי מלח ומכוסה בלשלשת שחפים. היא מתיישבת, מפשילה את שרוולה ומסתכלת על הסימנים העגולים המשונים כאילו ציפתה משום מה שייעלמו. אבל הם עדיין במקומם. היא מעבירה את קצה אצבעה סביב הסימן הגדול מכולם, בחלק הפנימי של מפרק ידה. הסימן בערך בגודל של מטבע דולר כסוף. כמה זמן הוא יישאר על זרועה? האם יהפוך לחבּורה? חבּורות מתהוות על גופה בקלות בימינו, והסימן לובש כבר עכשיו גוון חום, כמו שטף דם. אולי הוא יישאר לה לתמיד. צלקת של מטבע כסוף.
הערפל התפזר, נסחף בידי הרוח אל פְּנים היבשה, גורש לעבר מרגלות הגבעות. מדרום לה, אוניית מטען עוגנת בנמל, ושולי האונייה הנמוכים חושפים את שורות המכולות שנערמות זו על גבי זו על הסיפון כמו לבני בנייה של ילדים. אור הירח מנצנץ על המים, אלף נרות שמרצדים על פניהם. טובה עוצמת את עיניה ומדמיינת אותו מתחת לפני המים, מחזיק את הנרות בשבילה. אריק. בנה היחיד.