חנות הצעצועים המכושפת

1

בקיץ שמלאו לה חמש עשרה גילתה מלאני שהיא בשר ודם. הו אמריקה שלי, גילוי יבשת!¹ היא הפליגה למסע סחרחר וחקרה את כל כולה, טיפסה על רכסי הריה, חדרה לנבכיהם הלחים של עמקיה הנסתרים, כאילו הייתה קורטז, דה גאמה או מנגו פארק של הפיזיולוגיה. שעות בהתה בגופה העירום בראי של ארון הבגדים בחדרה, מתחקה באצבעה אחר המבנה האלגנטי של בית החזה, שם מפרפר הלב מתחת למעטה הבשר כמו ציפור מתחת לשמיכה, ומשם יורדת בדרך הארוכה מעצם החזה עד לטבור (מערה או נקרה מסתורית) ומחככת בכפות ידיה את השכמות, ניצני כנפיים. ואחר כך התפתלה, חבקה את עצמה, צוחקת, לפעמים עשתה גלגלונים ועמידות ידיים בהתרוממות רוח צרופה נוכח ההפתעה הגמישה של יֵשותה, עכשיו ששוב אין היא ילדה קטנה.

היא התייצבה בתנוחות שונות עם חפצים שונים. בעמידה פרה־רפאליטית סרקה את שערה השחור הארוך כך שצנח בקו ישר משני צידי הפסוקת וסקרה בכובד ראש את דמותה, בברכיים צמודות ובשושן כתום מהגן תחת סנטרה. בסגנון טולוז־לוטרק הטילה בזנותיות את שערה על פניה והתיישבה על כיסא ברגליים פשוקות, קערת מים ומגבת למרגלותיה. תמיד הרגישה שהיא רעה במיוחד כשדגמנה ללוטרק, אף שפִנטזה שהיא חיה בתקופתו (היא נערת מקהלה או דוגמנית, ומאכילה אנקור בפירורים על אדן חלונה בעליית גג פריזאית). בפנטזיות האלה היא עזרה לו ואהבה אותו מפני שריחמה עליו כי הוא גמד וגאון.

היא הייתה רזה מדי לטיציאן או לרנואר, אבל הצליחה להיות ונוס חיוורת וזחוחה של קראנאך,² זנב וילון שקוף כרוך סביב ראשה ולצווארה מחרוזת הפנינים המתורבתות שקיבלה לקונפירמציה. אחרי שקראה את ״מאהבה של ליידי צ'טרלי״ קטפה בהיחבא פרחי זִכריני ושזרה אותם בשער הערווה שלה.

באותו וילון שקוף השתמשה גם כחומר גלם לשלל כותנות לילה לליל כלולותיה, ועיצבה אותן על גופה. היא ארזה את עצמה באריזת מתנה למען חתן רפאים שמתקלח ומצחצח שיניים בחדר רחצה מממד עתידי בירח דבש בקאן. או בוונציה. או במיאמי ביץ'. היא העלתה אותו באוב ושידלה אותו לדלג על מחסום הזמן־חלל ביניהם עד שכמעט חשה בהבל פיו על לחְייה ושמעה את קולו מצריד בלחישת ״אהובה״.

נכונה לבואו, חשפה רגל ארוכה, לבנה כשלג, עד לירך (ושכחה את הפנטזיה כשפתאום ריתקה אותה ההשתקפות של תנועת השריר בראי והיא כיווצה את רגלה שוב ושוב); אחר כך, כשהיא מהדקת היטב את הווילון, בחנה את צורת שדיה הקטנים, הקשים, מתחת למעטה. גודלם אכזב אותה, אבל היא חשבה שאפשר להסתפק בהם.

כל זה התרחש מאחורי דלת נעולה בחדרה התמים, הפסטלי, עם דובי אדוארד (פיג'מה מפוספסת בבטנו הנפוחה) הלוטש אליה עיני חרוזים מהכר ו״לורנה דון״³ מוטל, פתוח והפוך, באבק שמתחת למיטה. זה מה שעשתה מלאני בקיץ שמלאו לה חמש עשרה, כשלא עזרה לשטוף כלים ולא השגיחה על אחותה הקטנה פן תהרוג את עצמה תוך כדי משחק בגן.

גברת ראנדל חשבה שמלאני לומדת בחדר שלה. היא אמרה שמלאני צריכה לצאת יותר לאוויר הצח ושבסוף היא תהיה חולנית. מלאני אמרה שהיא מתאווררת די והותר כשגברת ראנדל שולחת אותה לסידורים, וחוץ מזה, היא לומדת מול החלון הפתוח. לשמע הדברים האלה נחה דעתה של גברת ראנדל והיא השתתקה.

גברת ראנדל הייתה שמנה, זקנה ומכוערת, ואף על פי שהתכנתה ״מרת ראנדל״ מעולם לא נישאה לאיש. את תואר האישה הנשואה הוסיפה לשמה באמצעות שינוי במרשם האוכלוסין, שהעניקה לעצמה במתנה ליום הולדתה החמישים. היא סברה שהתואר ״מרת״ משווה לאישה בגילה הדרת כבוד כלשהי. חוץ מזה, תמיד רצתה להיות נשואה. לעת זִקנה הזיכרון והדמיון מתמזגים; כבר עכשיו התחילו הגבולות מיטשטשים בנפשה של גברת ראנדל. לפעמים ישבה במקומה החמים ליד האח, בזמנה החופשי, אחרי שכל הילדים כבר שכבו לישון, והמציאה, חולמנית, את הרגליו והתנהגותו של הבעל שמעולם לא היה לה עד שפניו הצטיירו לה בעננת האד העולה מכוס התה שלפני השינה, והיא בירכה אותו כמכר ותיק.

היו לה שומות שעירות ושיניים תותבות ענקיות. היא דיברה בהדרת פנים מיושנת של ממלכה שלא הייתה ולא נבראה, כמו דוכסית באחת הקומדיות בתיאטרון וייטהול.⁴ היא ניהלה את משק הבית. היא הביאה איתה את החתול שלה והשתקעה במקום. תפקידה היה לטפל במלאני, בג'ונתן ובוויקטוריה בזמן שאימא ואבא באמריקה. אימא נסעה ללוות את אבא. אבא יצא לסיבוב הרצאות.

״סיבוב יציאות!״ צהלה ויקטוריה בת החמש ודפקה בכף על השולחן.

״תגמרי את הפשטידה, חמודה,״ אמרה גברת ראנדל. הם אכלו הרבה פשטידות בתקופת כהונתה של גברת ראנדל, וכולן משאריות לחם. היו לה פשטידות לחם פשוטות ומיוחדות, עם או בלי דומדמניות או צימוקים או גם וגם; והיו לה כמה גרסאות עם תוספות למתכון הבסיסי, שהיו מעורבים בהן ריבה, תמרים, תאנים, ריבת ענבי שועל ותפוחים מאודים. היא הייתה אמנית שאריות הלחם. לפעמים אכלו את הפשטידה קרה, עם התה.

מלאני התחילה לפחד מפשטידות הלחם. היא חששה שאם תאכל יותר מדי תשמין ואף אחד לא יאהב אותה אף פעם והיא תמות בתולה. מלאני ענקית, נפוחה מפשטידות לחם כמו גופה טבועה, חזרה והופיעה בחלומותיה והיא הייתה מתעוררת מהסיוט שטופת זיעה. היא הסיעה את הפשטידה הקטלנית על הצלחת לכאן ולכאן, ומאחורי גבה הרחב של גברת ראנדל העבירה בערמומיות את רוב המנה לצלחת של ג'ונתן. ג'ונתן אכל בשיטתיות. ג'ונתן אכל בעיקר מתוך היסח דעת גמור.

ג'ונתן אכל כמו כוח טבע עיוור, הבקיע את דרכו מבעד לערימות מזון כמו טנק העובר דרך בית. הוא אכל עד שלא נותר מה לאכול; ואז נעצר, הניח את הסכין והמזלג או את הכף והמזלג זה לצד זה בצורה מסודרת, ניגב את הפה בממחטה והלך לבנות דגמי אוניות. בקיץ שמלאני הייתה בת חמש עשרה, ג'ונתן היה בן שתים עשרה וכל מעייניו היו נתונים להרכבה של דגמי אוניות.

הוא היה ילד נמוך, אפו סולד ושערו בהיר, ילד של מכנסי פלנל אפורים וכובע מצחייה, על אחת הברכיים גלד נצחי על סף התקלפות. הוא בנה דגמי אוניות מתוך ערכות, הרכיב וצבע אותם בדקדקנות, מתח מפרשים ותקע תרנים ואחר כך הציב אותם על מדפים וכרכובים בכל רחבי הבית כדי שיוכל להתבונן בהם בדרכו ממקום למקום. הוא הרכיב אך ורק דגמים של אוניות מפרש.

הוא בנה דגם של אוניית הוד מלכותו התלת־תורנית ״ביגל״; ושל אוניית הוד מלכותו ״באונטי״; של ״ויקטורי״ ושל ״תרמופילאי״. בקיץ ההוא הידיים שלו היו מרובבות בדבק באופן קבוע. בעיניו היה מבט רחוק, כאילו לא את העולם האמיתי הוא רואה אלא את הים הכחול ואת איי הקוקוס, וספינותיו שהושקו מפליגות שם בדמיון ובנצח. כהולנדי מעופף של הנפש⁵ הפליג ג'ונתן בימים לא נודעו תחת מפרש מתוח ככנף ברבור, רגליו נטועות בקרשי הסיפון המתנודדים ספוגי המלח ואינן דורכות לעולם על היבשה. הוא צעד מתנודד קלות כעל גלי הים, אבל אף אחד לא שם לב.

אף אחד לא שם לב גם שג'ונתן אינו רואה את מי שלפניו כי את עיניו הסתירו משקפיים שעדשותיהם עגולות, כבדות ועבות. כשנדרש לראות את מרכיבי העולם הזה הוא היה קצר רואי מאוד. במשקפי הראייה שלו ובכובע המצחייה ובברכיו המשופשפות הוא נראה כמו ילד מתוך התסכית ״נורמן והנרי בונז, הבלשים הצעירים״. הוריו, שהלכו שולל אחר המראה החיצוני, מילאו את כוננית הספרים שלו בספרי ההרפתקאות על הטייס הגיבור ביגלס, ואלה נשארו סגורים והעלו אבק.

בראשית הקיץ גנבה מלאני שישה ספרי ביגלס זנוחים מחדרו של ג'ונתן, הבריחה אותם לאחת העיירות במרחק נסיעה קצרה וזולה, ומכרה אותם בחנות לספרים משומשים כדי לקנות לה ריסים מלאכותיים. אבל הריסים המלאכותיים העלו בעיניה דמעות כאב כשניסתה להדביק אותם, ואחר כך סירבו להישאר במקומם וגלשו בין אצבעותיה אל שולחן האיפור כמו זחלים שעירים, זדוניים, שיש להם חיים אפלים משל עצמם. הם האשימו אותה ללא קול — גנבת! גנבת! בבוגדנותם הם היו גמולו של החטא. מלאני שרפה אותם בבושת פנים באח הכבויה לרוב שבחדרה. ברור היה לה שאי אפשר להשתמש בהם מפני שגנבה כדי להשיג את הכסף שנקנו בו. הייתה לה תודעת אשמה מפותחת בקיץ ההוא.

לוויקטוריה לא הייתה תודעת אשמה. לא תודעה ולא שכל. היא הייתה יונה זהובה, עגלגלה והומייה. היא התגלגלה לה בשמש וקרעה פרפרים לגזרים זעירים כשהצליחה לתפוס אותם. ויקטוריה הייתה שושנת השדה, היא לא עמלה ולא טוותה, אבל היא גם לא הייתה יפה.⁶ גברת ראנדל שרה לה שירים ישנים, על אורות המפרץ שסיפרו לי שאתה עוזב, ועל הוורדים שפורחים בפיקרדי אבל אין עוד ורד כמוך; וויקטוריה הצטחקקה בחיקה וניסתה לתפוס את החתול של גברת ראנדל באגרוף קובייתי. החתול של גברת ראנדל היה גאוותן ושמן מאוד. כשישב היה בגודל ובצורה של שולחן קפה פרוותי ועגול. אולי האכילה אותו גברת ראנדל בשאריות של פשטידת לחם.

החתול ישב על נעלי הבית של גברת ראנדל (נעלי לבד צהובות עם פונפונים אדומים) וגברת ראנדל שרה לוויקטוריה וסרגה.

״מה את סורגת?״ שאלה ויקטוריה.

״סוודר.״

״שדדר,״ שיבשה ויקטוריה בסיפוק.

״למה הוא שחור, גברת ראנדל?״ שאלה מלאני, שנכנסה לקחת מהמקרר מיץ תפוזים עם קוביות קרח, פוסעת חרש ברגלי קיץ יחפות.

״בגילי,״ נאנחה גברת ראנדל ואמרה, ״תמיד יש סיבה ללבוש שחורים. אם לא כרגע, בקרוב מאוד.״ התנועה ב״מאוד״ נפלטה מפיה ארוכה להפליא, כאילו גיהצו אותה במכבש — ״מאווווד״. ״את תמותי מקור, יקירה, אם תלכי יחפה.״

קוביות הקרח נרעדו בידה של מלאני.

״הכרת הרבה אנשים שמתו?״ שאלה.

״די והותר,״ אמרה גברת ראנדל והתחילה להוריד עיניים מהמסרגה.

״בעיניי, המוות הוא בלתי נתפס,״ אמרה מלאני לאט, מתקשה לקלוע למילה הנכונה.

״בגילך זה טבעי.״

״לשיר!״ ציוותה ויקטוריה, חובטת בכפותיה העגולות כסוכריות על מקל על ברכי המשי השחורות של גברת ראנדל. גברת ראנדל נשאה את קולה בצייתנות.

מלאני חשבה על המוות כמו על חדר, מין מרתף שנכלאים בתוכו בלי שום אור.

מה יקרה לי לפני שאמות? חשבה. טוב, אני אגדל. ואתחתן. אני מקווה שאתחתן. אוי, כמה נורא יהיה אם לא אתחתן. הלוואי שכבר הייתי בת ארבעים והכול היה מאחוריי והייתי יודעת מה יקרה לי.

היא שזרה חרציות לבנות בשערה הארוך והסתכלה על עצמה בראי כאילו היא תצלום באלבום התמונות של בת דמותה המבוגרת: ״אני בגיל חמש עשרה.״ ואחרי התמונה הזאת, תמונות ילדיה במדי צופים ובתחפושות של אינדיאנים, וכלבי משפחה וחופשות עתידיות בתצלומי קיץ. דליים וכפות. חול בנעליים. טוֹרקי? זה יהיה בטוֹרקי? או בבורנמות' (בחוף הנקיק)? או בסקרבורו הסוערת? ואף פעם לא, למשל, בוונציה? וכלבי המשפחה, האם יהיו אלה כלבי יורקשייר־טרייר או קורגי? ואולי אפגנים אציליים ארוכי חוטם או צמד כלבי רוח לבנים ברצועה מוזהבת?

היא אמרה לנערת החרציות עם העיניים הגדולות, החומות: ״שרק לא יהיה פשוט. לא — מיוחד. זה חייב להיות מיוחד.״ היא התכוונה לעתידה. חרצית לבנה צנחה משערה, כמו אות לגלגני משמיים.

ובינתיים הם גרו בבית בכפר עם חדר לכל ילד ועוד כמה וכמה חדרים, ופוני שטלנד בשדה ועץ תפוחים שהחזיק באצבעות זרדים את הירח מול חלונה של מלאני כדי שתוכל לראות אותו מהמיטה, מיטת יחיד בלי מסגרת, עם מזרן לטקס איכותי וראש מיטה לבן מרופד. היא ישנה בין סדינים מפוספסים.

הבית היה בית לבנים אדומות עם גַמלונים נאו־קלאסיים בלב שטח אדמה פרטי, שישה או שבעה דונמים; הוא הדיף ריחות של משחת רהיטים בניחוח לוונדר ושל כסף. מלאני גדלה אפופה בריח הכסף ולא ידעה שהוא ממלא את האוויר שהיא נושמת, אבל היה לה ברור שהיא בת מזל מפני שיש לה מברשת שיער עשויה כסף, רדיו־טרנזיסטור משלה וחצאית וז'קט ממשי פראי, אריג נוקשה ומענג, שתפרה לה התופרת של אימא שלה לביקורים בכנסייה בימי ראשון.

אבא שלהם רצה שכל המשפחה תלך לכנסייה בימי ראשון. לפעמים הוא הקריא שם את הדרשה, אם היה בבית בסוף השבוע. הוא נולד בסלפורד ונהנה להעמיד פנים שהוא בעל אחוזה מקומי, עכשיו שכבר לא היה צריך להיזכר בסלפורד ולו לרגע. בקיץ ההוא הם הלכו לכנסייה עם גברת ראנדל שהייתה אדוקה. היא הביאה עימה את ספר התפילות השחור והמתפקע שלה, שהשיר פרחים מיובשים ישנים ופירורי שרכים כשהרימה אותו בלי להיזהר. ויקטוריה ישבה למרגלות הספסל, רדפה בעצלתיים אחר העלווה המיובשת הנושרת מספר התפילות של גברת ראנדל, והמְְתה. לפעמים היא המתה בקול רם למדי.

אולי ויקטוריה מפגרת? תהתה מלאני. אולי אני אצטרך להישאר בבית ולעזור לאימא לטפל בה ולי לא יהיו חיים משלי אף פעם?

ויקטוריה, כמו גברת רוצ'סטר, סוד נורא בחדר האחורי,⁷ מחייכת בסכלות, משחקת בקוביות, בצעצועי הרכבה פשוטים ובפאזלים מעץ, מצמידה את פני התינוק המגונים שלה למעקה והומה לעיני האורחים המבוהלים.

המזמור האהוב על ג'ונתן היה ״אבינו הנצחי, מושיע בלב ים״. בכל פעם שהכומר, איש חיוור שאהב לדוג ולהשמיע בדיחות חיוורות על דייגי אנשים, בא לשים עליהם עין כפי שהבטיח לאבא שלהם, היה ג'ונתן נאחז בשולי גלימתו ומבקש שביום ראשון ישירו את ״אבינו הנצחי, מושיע בלב ים״.

״נראה, נראה,״ היה אומר הכומר, שבא במבוכה נוכח הבוהק העז של משקפיו של ג'ונתן.

לאורך כל ארוחת הבוקר של יום ראשון וההתלבשות בבגדים החגיגיים רטט ג'ונתן מציפייה כבושה. אבל על פי רוב המזמור לא הושר. התקווה נגוזה ברגע שראה את מספרי המזמורים מתנוססים במסגרות העץ על הקיר. אז היה ג'ונתן עולה על סיפונה של ספינת הסוחר ״קאטי סארק״ או של אוניית הוד מלכותו ״באונטי״ ומפליג. רוח ערה ניפחה את המפרשים והוא מצא את נתיבו בלב הים הכחול־הכחול וטיפח את עלבונו. הכומר בגד בו. סִכרו את פיו ביתד חבלים. אֶל ראש התורן, תְלו אותו שם כל היום — עירום, בשמש הטרופית העזה. הטעימוהו את טעם השוט.

מלאני התפללה: ״בבקשה אלוהים, שאני אתחתן. או שאני אעשה סקס.״ היא הפסיקה להאמין באלוהים כשהייתה בת שלוש עשרה. בוקר אחד התעוררה ואלוהים פשוט נעלם. היא הלכה לכנסייה כדי לשמח את אבא שלה וביקשה משאלות כשנשר לה ריס לא פחות משביקשה כשכרעה על ברכיה. גברת ראנדל התפללה, לגודל התדהמה: ״בבקשה אלוהים שאני אזכור שהייתי נשואה כאילו התחתנתי באמת,״ כי היא ידעה שלא תוכל לשטות באלוהים עם מרשם האוכלוסין. ״או לפחות,״ המשיכה, ״שאזכור שעשיתי סקס.״ אלא שאת המשאלה הזאת ניסחה בצורה בוטה פחות. מדי פעם בפעם הוסחה דעתה של גברת ראנדל מהתפילה והיא הרהרה במצבם של הצלי ותפוחי האדמה שהשאירה בתנור, אבל היא התנצלה תמיד כששבה ונתנה את דעתה על אלוהים.

ג'ונתן וויקטוריה לא התפללו, כי לא היה להם מה לבקש. ויקטוריה תלשה את הגדילים מריפודי המושבים ואכלה אותם.

מלאני הייתה בת חמש עשרה, ויפה, ולא יצאה אף פעם עם בן, וזאת בשעה שיוליה, למשל, כבר הספיקה להתחתן ולמות מאהבה בגיל ארבע עשרה. היא הרגישה שהיא מזדקנת. כשעיגלה את כפות ידיה סביב שדיה העירומים, המנוקדים בשתי בליטות ורודות כקצות אפים מרחרחים של ארנבים לבנים, חשבה: מבחינה גופנית כנראה הגעתי לשיא ומכאן אני יכולה רק להידרדר. או אולי להבשיל. אבל לא נעם לה לחשוב שייתכן שהיא עדיין לא מושלמת.

לילה אחד מלאני לא הצליחה להירדם. זה היה בשלהי הקיץ, והירח האדום, הנפוח, קרץ לה מעץ התפוח ולא נתן לה לישון. היה חם במיטה. גירד לה. היא התהפכה על משכבה והתפיחה את הכר. עורה עִקצץ מערנות ועצביה היו מגורים כאילו חרקו מאה סכינים על מאה צלחות בתיאום מושלם. לבסוף לא יכלה לשאת עוד את המיטה וקמה.

הבית היה הלום שינה, אבל מלאני הייתה ערה לגמרי. מוזר ומרגש היה להסתובב בבית כשכולם ישנים; היא דמיינה לה פס ארוך של רי״שים... חררר... בוקע כנחיל דבורים משלושת הפיות הישנים ומזמזם בחולמנות בכל הבית. היא שוטטה ונכנסה לה לחדר ההורים הריק. נעליים מתחת למיטה המתינו בסבלנות לרגלי אימה שישובו, קופסת טבק ריקה על השידה שליד המיטה נמקה בגעגועים לאביה שיחזור וישליך אותה לפח. הירח האיר את החדר כולו; כיסוי המיטה הלבן הסרוג על המיטה הנמוכה, הרחבה, בהק באור הלבנה, הרה אור. ההורים שלה ישנים במיטה הזאת, מיטה מרווחת ומפוארת כמו של כוכבי קולנוע.

מלאני נרכנה מעל למסגרת המיטה הקלועה בצורת לב וניסתה לדמיין את הוריה מתעלסים. מחשבה נועזת מאוד בלילה חם שכזה. היא השתדלה לדמיין אותם חבוקים במיטה הזאת, אבל אימה התעקשה כל הזמן ללבוש את החליפה השחורה שבה היא יוצאת העירה, ואבא היה בז'קט הטוויד השעיר עם טלאי העור במרפקים, שבצירוף המקטרת היה סימן ההיכר שלו. המקטרת ודאי תקועה בכיס החזה כשהם עושים את זה. מלאני ניסתה לשווא לדמיין את עירומם של הוריה. כשחשבה על אימה ועל אביה, הבגדים נראו חלק בלתי נפרד מגופם, כמו שיער או ציפורני רגליים.

אימה בייחוד הייתה אישה לבושה נחרצות, לבושה מכף רגל עד ראש, בגרבונים בכל מזג אוויר, תמיד בכפפות ובכובע, מוכנה ליציאה כלשהי. כובע קטיפה חום, רחב תיתורה, וסרט שחור בצורת ורד מתנוסס עליו מהצד התלבש על תמונת אימה של מלאני המתעלסת. מלאני זכרה שבילדותה, כשאימא ערסלה אותה, החיבוק היה עטוף תמיד בשכבות אריג עבות — צמר, כותנה או פשתן, לפי עונת השנה. אימא כנראה נולדה לבושה, אולי לבשה שובל שִליה אלגנטי וצמוד שנבחר מתוך כתבה מצולמת במגזין כרומו, ״מה ילבש העובר האופנתי השנה״. ואבא — אבא לא משתנה אף פעם; טוויד וטבק, רק טוויד וטבק וסרט מכונת הכתיבה. מהם הוא עשוי.

תמונת הכלולות של הוריה הייתה תלויה מעל מדף האח, וכל הדברים המוכרים נראו שם זרים ומוזרים באור הירח. השעון הצרפתי המוזהב לדוגמה, המורה את שעותיהם של הוריה, נעצר בחמישה לשלוש יום אחרי שנסעו לאמריקה. איש לא טרח למתוח אותו. ליד השעון ניצב ברווז חרס מקסיקני צבעוני, עליז ומטופש, ועל גבו הכחול זרועים פרחים צהובים. אימה קנתה אותו אחרי שראתה תצלום שלו במוסף סוף השבוע של העיתון. מלאני ניגשה אל מדף האח, הרימה את ברווז החרס ואחר כך הניחה אותו ונשאה את עיניה אל תמונת הכלולות.

ביום כלולותיה הייתה לאימה התגלות ביגודית. היא התלבשה בראוותנות ובהתמסרות כזאת ששולי שמלתה המתבדרים הסתירו לגמרי את אביה של מלאני. אפשר היה רק לראות את חיוכו הביישני, אפוף עננות של בד טול מרחף, ומלאני לא יכלה לראות אם כפי שהיא חושבת הוא אכן לבוש בז'קט הטוויד עם טלאי העור גם ביום כלולותיו, משום שהוא אינו יכול להסיר אותו. אבל אימה התפוצצה במפגן זיקוקים של משי ותחרה, לבושה כמו לנשף בימי הביניים.

המשך בספר המלא