ויליאם מוריס (1896-1834) נולד במחוז וולתָ'מסטו (Walthamstow) שגבל בעת ההיא באזורים הצפון-מזרחיים של לונדון רבתי, למשפחה אמידה מן המעמד הבינוני. אבי המשפחה עבד בסיטי של לונדון בעסקי פיננסים. מותו הפתאומי של האב בשנת 1874 אמנם אילץ את המשפחה להסתגל לחיים מעט יותר צנועים, אך די היה בירושתו של ויליאם הצעיר כדי שזו תבטיח לו חיים נוחים ואי-תלות כספית, בעיקר בגין השקעות נבונות של אביו שהניבו למוריס תשואה נאה ממניות בחברות מצליחות בעסקי כרייה של בדיל ונחושת.
כנער רכש מוריס את השכלתו הבסיסית בבית הספר הכנסייתי והיוקרתי מרלבורו קולג' (Marlborough College) ולאחר מכן, כסטודנט אמיד שאינו תלוי כלכלית, למד באקסֶטֶר קולג' (Exeter College) שבאוקספורד. מוריס הצעיר לא גילה עניין מיוחד בלימודים הרשמיים, אך לעומת זאת התעניין עד כדי תשוקה בארכיטקטורה, בהיסטוריה ובתרבות הנורדית בכלל ובזו האנגלית בפרט, תוך שימת דגש מיוחד על פרקי ימי הביניים. הוא סיים את לימודיו בשנת 1853 בכוונה להצטרף לשורות המשמשים בקודש (holy order) ככהן דת קהילתי, אולם ככל שחלף הזמן הלך מוריס והתרחק מהכנסייה, ובעצה אחת עם חבר נפש שליווה אותו כמעט לאורך כל חייו הבוגרים, אדוארד ברן-ג'ונס, נטש בשנת 1855 את הרעיון להיות איש דת ובחר בקריירה אומנותית, בידיעה שהחלטה זו תאכזב מרות את משפחתו.
את פעילותו האומנותית ניתב מוריס בשני ערוצים מקבילים: ספרות ואומנות דקורטיבית. ב-1854 נכבש על ידי השירה ועד מהרה החל לפרסם בקביעות ב-Oxford and Cambridge Magazine, כתב עת שייסד, ערך ואף מימן את רוב הוצאותיו. רשימת פרסומיו של מוריס ארוכה ומכובדת: ארבעה כרכי שירה, סיפורת, רומנים, ספרי פנטזיה היסטוריים, קובצי מאמרים וכתבים סוציאליסטיים, ואחרון – תרגומי מופת משפות מודרניות, משפות קלאסיות ומלשונות נורדיות עתיקות. מוריס נחשב למשורר איכותי, ובני-זמנו הניחו את ספריו על המדף לצד גדולי השירה כמו טניסון ובראוניג. אך לא פחות חשוב מכך, מוריס נחשב לבולט ולמרתק שבמעצבים האנגלים של כל הזמנים וכמי ששלח ידו כמעט בכל תחום: טיפוגרף גאוני ומחיה האומנות העתיקה של הוויטראז', מעצב רהיטים וטקסטיל, והוא כמובן ייזכר לעד כמי שהשפיע עמוקות על התפתחות הארכיטקטורה המודרנית.
קריירת העיצוב של מוריס החלה בשנת 1856, עת החל לעבוד עם הארכיטקט ג'ורג' אדמונד סטריט (Street). גם אם ההתקשרות עם סטריט הייתה קצרת מועד, הארכיטקטורה נותרה אהבתו הגדולה. לאחר תשעה חודשים שוכנע על ידי המשורר והצייר הפרה-רפאליטי דנטה גבְּריאל רוסטי (Rossetti) לזנוח את עבודתו כארכיטקט ולהתרכז בנעלה שבאומנויות, לטעמו של רוסטי – אומנות הציור. אלא שעד מהרה נוכח מוריס שאומנות הציור אינה ממלאת את עולמו ואינה עונה על ציפיותיו האתיות. עדיין משוכנע שייעודו מונח באומנות, החל מוריס לעסוק בעיצוב או במה שכונה אז "אומנויות דקורטיביות", ובלשונו האירונית של מוריס "האומנויות הפחותות" (the lesser arts""). בהתחלה עיצב יחד עם ידידו ברן-ג'ונס את הרהיטים למעון שחלקו יחדיו בכיכר רֶד לַיון בלונדון. באותה רוח, כשבשנת 1860 בנה עם חברו, הארכיטקט פיליפ אדוארד ווב (Webb), את ביתו שבבקְסליהית' שמדרום מזרח ללונדון, הידוע כ"בית האדום", העדיף גם כן את העבודה בצוותא עם חבריו על פני שכירתם של בעלי מקצוע ויצרנים. כך, במעין אחוות ארטיזנים ימי-ביניימית, עיצבו מוריס וחבריו את פנים הבית שנבנה בסגנון ניאו-גותי מקורי. בעקבות כך נפתחו לפניו אפיקי פעולה חדשים, עולם חדש שחיבר בין רגישותו האסתטית לרגישותו האתית, ובין העולם היצרני לעולם הסוציו-פוליטי. עד מהרה, יחד עם חבריו ביניהם, פורד מדוקס בראון (Madox Brown), ברן-ג'ונס ופיליפ ווב, ייסדו שותפות, או בלשונם "אחווה", שנודעה בשם מוריס, מרשל, פוקנר ושות' שעסקה בייצור ארטיזני ומכירה של פריטים מעוצבים, ובמסגרתה פיתחו יחדיו שפה אסתטית מקורית ששימשה בתחום רחב של פרקטיקות כמו אדריכלות, טקסטיל, אריגה, עיצוב לדפוס, עיצוב ריהוט וויטראז'ים. בלב פילוסופיית העיצוב של מוריס וחבריו, אותה קבוצה שנודעה כתנועת "אומנויות ומלאכות" (Arts and Crafts), היה מונח מושג האותנטיות, כלומר שימוש בחומרים טבעיים, פשטות, זיקה לטבע, עבודה ידנית לאורך כל שלבי הייצור והשראה מורלית מהאסתטיקה ופרקטיקות הייצור של ימי הביניים, כשבמרכזם אחוות בעלי-מלאכה כיחידת הייצור הבסיסית.
