הדממה שלך

הקדמת המתרגם

הַאן יוֹנְג-אוּן (1879-1944), הידוע גם בשם העט מַנְהֶה (萬海, "אינספור ימים"), היה נזיר בודהיסטי, פעיל פוליטי, סופר, פילוסוף, עיתונאי, ואחד המשוררים הידועים והאהובים בקוריאה המודרנית. שיריו מדוקלמים עד היום בשיעורי הספרות, חיבוריו מתורגמים למגוון שפות, פרס ספרותי חשוב נקרא על שמו, ומוזיאון גדול הוקם לזכרו במקדש בו התגורר שנים רבות, מקדש בֶּקְדַאם – החבוי אי-שם בהרי סוֹרַאק – המקדש בו חיבר גם את קובץ שיריו, "הדממה שלך".

הַאן נולד למשפחה אריסטוקרטית שירדה מגדולתה, ושמו הלך לפניו בצעירותו כבריון לא-קטן המפליא באגרופיו. כשהגיע לגיל המופלג של שלוש-עשרה, שודך הַאן לנערה צעירה בהתאם למסורת. אולם לאחר כעשור של נישואים, הוא עזב את ביתו ואת אשתו ההרה, והפך לנזיר. הוא קיבל מן המאסטר במקדש שם בודהיסטי חדש: יוֹנג-אוּן, ומשמעותו: "ענן הדרקון".

את קובץ השירה, "הדממה שלך", חיבר הַאן בשנת 1925, והוציא לאור שנה אחר כך. השירים כתובים, רובם ככולם, עבור האהובה, על האהבה לאהובה, על פרידה מאהובה, אולם השאלה שעולה שוב-ושוב, היא מיהי למעשה אותה אהובה? של מי היא אותה הדממה? עבור מי נכתבה השירה?

התשובה לכך נמצאת, לכאורה, כבר בפתיחה, שם נכתב: "אַת אינך אהבתי בלבד / כל הנכסף הוא 'אַת' / אַת הישויות הרבות עבור הבודהה / אַת הפילוסופיה עבור קַאנְט / אַת גשמי האביב עבור הוֶרֶד / אַת איטליה עבור ג'וֹזֶפֶּה מַצִינִי." השירה נכתבה, אם כך, עבור כל הנכסף, כל דבר שנאהב. אך מהו הנכסף עבור הַאן עצמו בשיריו, לְמָּה הוא כָּמָהּ? כפי שאדגים בקצרה בהמשך, הנכסף עבור הַאן אינו אחד אלא שלושה, שלוש אהבות השזורות האחת בתוך השנייה: אהבת האומה (הקוריאנית), אהבת ההארה (הבודהיסטית), ואהבה של אישה, או של גבר (ארוטית).

אין זה מפתיע שרבים קראו, ורבים עדיין קוראים, את שיריו של הַאן כשירי הלל לקוריאה הכבושה, שנפרדה מעצמאותה, שהושתקה, שנכבשה בידי האימפריה היפנית, דִּמְמָהּ וְדָּמְמָה. השירים נכתבו, בכוונה, באלפבית הקוריאני, ה-הַאנְגוּל, ולא – כפי שנהוג היה לכתוב שירה – בסינית קלאסית. ומעבר לכך, כדאי לזכור שהַאן היה פטריוט ומנהיג פוליטי חשוב בחייו. ב-1919, השתתף הַאן בכתיבת הצהרת העצמאות הקוריאנית, ולאחר שנעצר בשל כך על ידי השלטונות היפניים, סירב בעיקשות לחזור בו מדרישותיו, סירב להשתחרר בערבות, סירב לעשות שימוש בעורך דין, ולבסוף נאסר לשלוש שנים. הצהרת העצמאות הקוריאנית לא היתה יוצאת דופן באותם הימים, ימים בהם עמים רבים ברחבי העולם – וגם אנחנו ביניהם – שיחרו לאמנציפציה מדינית, ולמרות שלא קראה ההצהרה למרד אלים, היא עוררה הפגנות סוערות שהובילו למותם של אלפים. לאחר ששוחרר, הקים הַאן את מפלגת המַנְדָלָה, ארגון מרי מחתרתי של נזירים בודהיסטים.

כמה משיריו של הַאן עוסקים באופן ישיר בגיבורי תרבות פטריוטים – או יותר נכון בגיבורות – גיבורות שפיתו את האויב בקסמיהן והקריבו את עצמן למען האומה הקוריאנית (ראו שירים 52, 61, 73). אולם גם שירים שאינם מתייחסים באופן ישיר למדינה, ניתן לקרוא כשירי אהבה לקדושת האומה. דוגמה לכך הוא שיר מספר 38, "צִיוּת", בו מכריז הַאן שאין אושר גדול מלציית לאהובתו, אך אין הוא מסוגל לציית לפקודתה – לציית לאחרות.

יחד עם היותו פטריוט הנכסף לעצמאות מדינית, היה הַאן נזיר בודהיסטי הנכסף לדממת ההארה, לדממת המדיטציה, לדממתו השלווה של הבודהה. הוא ערך תרגומים מחודשים לכתבי הקודש וקרא לרפורמות מודרניות בדת הקדומה – לסוציאליזם בודהיסטי, לחינוך מודרני במקדשים, ולהתרת נישואי נזירים.

מוטיבים בודהיסטים מנקדים ומרקידים את השירה; מציפים את השפה, מכוונים את הטון, וגודשים את התוכן בסִבְלוֹת האהבה, בפרידה האינהרנטית הטמונה בכל פגישה, ברפסודות של מדיטציה המשייטות אל הגדה השנייה, באשליות החיים, ובנצח. השורה האחרונה בשיר 87, למשל – "הציפייה חיפשה 'אני' ולא מצאה, ולבסוף, איבדה גם את עצמה" – כמו נלקחה הישר מתוך סוטרת היהלום. אולם אף על פי כן, כתלמיד ההורג את הבודהה בדרכו, מבקר הַאן בשיר 43 את מורה הזן הממליץ לנטוש את שלשלאות האהבה, וכך להשתחרר. הוא אומר: "מורה זן שכזה טיפש למדי / להיקשר בכבלי אהבה זה כואב, בוודאי / אך להתירם / כואב זה אולי יותר מן המוות."

אכן, הַאן הרומנטיקן האמין שאין צורך בכך שנזירים ינטשו את האהבה, ואף את הנישואים, על מנת להתקדם על הדרך, ולהיות למורים בודהיסטים. הוא הביט בכמרים הפרוטסטנטים הנשואים שתרמו רבות לקהילותיהם, הוא למד מהבודהיזם היפני – בו החל מסוף המאה ה-19 ועד היום, יותר מ-90% מהנזירים מנהלים חיי נישואים ומשפחה – וטען שהמחסור בילודה פוגע בעוצמת האומה, ושנזירים בודהיסטים צריכים לחיות יחד עם הקהילה, ועל פי דרכיה. רק כך יוכלו להבין את קשיי האנשים ובעיות החברה, ולתרום מעצמם בחמלה.

יש המרננים שקובץ השירה נכתב שעה שהַאן היה מאוהב בנזירה שהתגוררה במנזר שָכֵן בהרי הסוֹרַאק. האיסור על נישואי הנזירים הוסר בקוריאה בשנה בה פורסמו שיריו, וכעשור אחר כך, בגיל מבוגר, התחתן הַאן בשנית. כמה מן השירים בהחלט מעוררים תחושה רומנטית, שלא לומר ארוטית, חושנית, בין זוג נאהבים, גבר ואישה. אחד החביבים עליי הוא השיר "אָמָּן", בו ניתן כמעט לחוש בערגה, הגשמית, הדביקה, של המחבר המשרטט באצבעו על גופו את תווי פניה של אהובתו.

האגדה מספרת שקובץ השירים של הַאן, "הדממה שלך", נכתב כולו במשך לילה אחד, כמקשה אחת, וניתן למצוא בו לפיכך התקדמות הדרגתית, נרטיב אחיד ומאוחד. קובץ השירים נפתח בשקיעה ונסגר בזריחה, מתחיל בחשכה של פרידה, ומסתיים באור בוקר של השלמה, של קבלה. בשיר הראשון נכתב: "אף כי הלכת / אותך לא שילחתי," ואילו האחרון נקרא "קיצה של אהבה", אך אולי מוטב לתרגמו כ-"יקיצה מאהבה". ניתן לטעון שהנרטיב עוסק למעשה בעזיבת הבית, בפרידה מן המשפחה ויציאה אל ההרים, אל הנזירוּת, ומשם מתקדם וממשיך אל ההארה – ההתעוררות הבודהיסטית מחלום – ההתפקחות המגיעה עם אור הבוקר. ואולי מדובר כאן על נרטיב מנטלי, פנימי – פסיכולוגי – מחשבות על גבי מחשבות, שירים על גבי שירים, הנולדים ומתפוגגים, נשזרים ונפרמים, מסתחררים ולבסוף נאלמים, במשך לילה אחד ארוך של מדיטציה דוממת.

אורי קפלן

2022

פתיחה

"אַת" אֵינֵךְ אַהֲבָתִי בִּלְבַד,

כָּל הַנִּכְסָף הוּא "אַת".

אַת הַיֵּשׁוּיוֹת הָרַבּוֹת עֲבוּר הַבּוּדְהָה,

אַת הַפִילוֹסוֹפְיָה עֲבוּר קַאנְט,

אַת גִּשְׁמֵי הָאָבִיב עֲבוּר הַוֶּרֶד,

אַת אִיטַלְיָה עֲבוּר ג'וֹזֶפֶּה מַצִּינִי,

אֵינֵךְ רַק מֻשָּׂא אַהֲבָתִי,

אַת גַּם אוֹהֶבֶת, אוֹתִי.

אִם אַהֲבָה רוֹמַנְטִית הִיא הַחוֹפֶשׁ,

אַת הַחוֹפֶשׁ שֶׁלִּי,

אוּלָם,

הָאֵין כֻּלָּנוּ כְּבוּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת הַחוֹפֶשׁ הַזֶּה?

הֲגַם לָכֶם יֵשׁ אַהֲבָה?

אִם כֵּן,

אֵין זוֹ אַהֲבָה, זֶהוּ צִלְּכֶם.

כָּתַבְתִּי שִׁירִים אֵלּוּ

בְּעוֹדִי מְהַרְהֵר בִּטְלָאִים צְעִירִים

הַמְּשׁוֹטְטִים בְּשָּׂדוֹת חֲשׁוּכִים

כִּי אִבְּדוּ אֶת דַּרְכָּם הַבַּיְתָה.