#סודות

פרק 1

"אם היתה לכם אפשרות לשבת לשיחה על קפה ועוגה עם מי שאתם רוצים, חי או מת, בכל תקופה בהיסטוריה האנושית, מכל תרבות או מדינה, במי הייתם בוחרים?" דובי תלה בנו את עיניו הגדולות.

לא היה לי כוח אליו ולשיעורים המוזרים שלו! המחנך היחיד בשכבה שאחת לשבוע, במסגרת שיעור חינוך שהוא מכנה "מכון כושר לחיים", מאתגר אותנו בשאלות שלטענתו מפתחות לנו את המחשבה והדמיון, אומר שהתשובות שלנו "תהדהדנה בחלל הכיתה" ושדרכן נלמד לחשוב באופן יצירתי. "הן קצת יוציאו אתכם מעצמכם." בסך הכול אני מעריך את דובי ואת העובדה שהוא משתדל עבורנו, אבל השיעור הזה הוא משהו שדובי המציא, ואותי, באופן אישי, המשהו הזה בעיקר עיצבן. לדוגמה, בשבוע שעבר הוא פתח בשאלה: "מה הייתם עושים אם הייתם מקבלים מיליון שקל שאתם חייבים לבזבז על עצמכם?" במקרה הזה התשובה היתה ברורה לי — אני קונה אי פרטי ונוסע אליו עם אנה, החברה שלי, ואז זורק את הטלפון לים כדי לא לשמוע לעולם שום דבר מאף אחד.

"אני הייתי נפגשת עם ביל גייטס!" קראה קרן שתמיד עונה ראשונה. "אתה בטח שואל למה," היא המשיכה בקצב של מכונת ירייה, כי קרן תמיד שואלת שאלות וגם עונה עליהן. "אז לידיעתך, ביל גייטס הוא אחד האנשים הכי עשירים בעולם, ומכיוון שהוא פיתח את המחשב האישי הראשון אז הוא גם חכם, כך שיש מצב שבפגישה הוא יגלה כמה אני מהממת ויזרוק לי איזה מיליון להשקעה... הוא נדיב ותורם לכל מיני ארגונים, ואפילו את הקורונה הוא חזה כמה שנים לפני ההתפרצות שלה. אם אתם לא מאמינים, תראו בעצמכם — יש הרצאה על זה בטד." קרן סיימה את דבריה ונשענה לאחור, חיוך מלא סיפוק התפשט על פניה.

גם דובי נראה מרוצה. "עוד מישהו?"

"אני הייתי נפגש עם מייקל ג'ורדן, הכדורסלן הכי טוב שהיה אי־פעם!" אמר אסף. הוא פירט מדוע היה רוצה להיפגש איתו והוסיף שמעל מיטתו תלוי פוסטר של ג'ורדן.

התחלתי לאבד עניין. שלפתי את הטלפון והנחתי אותו על ברכי. אמא שלחה הודעה בקבוצת הווטסאפ "משפחת דותן החסרה", שזאת דרך מעודנת לומר שליבי, אחותי, לא חלק ממנה. "היי לכם, מחר נחגוג יום הולדת לתום. הזמנתי לנו מקום לשעה שמונה וחצי במסעדה נפלאה, מנצ'יז, שלפי התפריט נראה שיש בה את ההמבורגרים והקינוחים הכי טובים בארץ! אז... תתכוננו!" אבא כבר הוסיף אימוג'י של מחיאות כפיים וכתב שהוא ישמח.

לא מתחשק לי לחגוג יום הולדת בלעדיה. דמיינתי איך זה יהיה — נשב סביב השולחן וכולם יתאמצו לא להזכיר את העובדה שליבי, אחותי התאומה שתמיד הפכה כל יום הולדת לחגיגה, מבלה את יום הולדתה במרכז טיפולי בצפון הרחוק.

"מר תום דותן, שחלק גדול מהשיעורים עסוק בבהייה בדבר־מה מתחת לשולחן, הייתי שמח לשמוע עם מי אתה היית רוצה לשתות קפה ולאכול עוגה," התקיל אותי דובי. התייבשתי. החלקתי את לשוני על שפתי בניסיון "למשוך זמן".

"אני לא שותה קפה," אמרתי את הדבר הראשון שחלף בראשי.

"טוב, אז נגיד שלא תזמין קפה, אלא שוקו." עיניו של דובי הצטמצמו והתמקדו בי.

"המורה, אני לא אוהב שוקו." חשבתי שזאת תהיה דרך נהדרת להוריד אותו ממני.

צחוקים חנוקים הידהדו בחלל הכיתה.

"אז לא משנה מה אתה שותה, רק תספר לנו, עם מי היית מעוניין לנהל שיחה?" הוא הרים את קולו ואדמומיות פשטה בלחייו.

"ממש מצטער, אבל אני לא שותה משקאות חמים, וגם ממש לא אוהב להיפגש עם אנשים שאני לא מכיר..."

גלי צחוק נשמעו מאחורי. התפללתי שהשיעור ייגמר כבר.

"הוא היה רוצה לשתות עם אנה," קרא אמיר מהצד השני של הכיתה, ומיד הרגשתי את ההתכווצות הלא־רצונית בשרירי הפנים שלי; הטיק הארנבי ששנאתי הרעיד את פני והסגיר את רגשותי.

סוף־סוף נשמע הצלצול. נשמתי לרווחה והצצתי אל דובי. הוא רכן אל השולחן, נשען עליו בידיו והביט בי במבט מאוכזב. עוד אחד שמאוכזב ממני. אתה מוזמן להצטרף למועדון, רציתי להגיד לו והפניתי את פני אל החלון. רציתי לגשת אליו ולהתנצל שהרסתי לו ככה את השיעור, להוסיף שהייתי רוצה להיפגש עם אלוהים או עם איזה מלאך ולבקש ממנו שיחזיר את הגלגל לאחור כדי שנהיה כמו שהיינו פעם, משפחה נורמלית, אבל כשהבטתי שוב לכיוונו, דובי כבר לא היה שם.

"תקרא," אמרה אנה שנעמדה מולי ועיניה פעורות לרווחה. "זה הגיע עכשיו למייל שלי," היא דחפה לידי את הטלפון שלה.

"לכבוד: נאווה ומאיר לוי

מאת: משרד עורכי הדין גביזון ענת ושות'

הנדון: תביעת תשלום על סך 300,000 שקלים בגין הפרת חוזה דוגמנות עם חברת בסט מודלס

שלום רב,

ברצוני להביא לידיעתכם כי בגין הפרת החוזה של אנה לוי, בתכם, נגרמו למרשי, מר מייקל הירש, בעל חברת בסט מודלס, נזקים כלכליים ותדמיתיים בשווי של מאות אלפי שקלים. בהפרתה את התחייבותה להובלת קמפיין של חברת אנדר מי גרמה אנה לוי לביטולו של החוזה שנחתם בין אנדר מי למר הירש. כמו כן, במשך חודשים הוכשרה אנה לוי כדוגמנית ובתהליך זה הושקע ממון רב.

כאמור, בשל הנזקים שנגרמו למרשי אנו דורשים 300,000 שקלים שיועברו למרשי עד תום חודש זה. היה ולא יועבר הסכום, יפנה מר הירש לבית המשפט ויגיש לו ראיות חותכות המוכיחות את הנזקים שנגרמו לו ותביעה על סך 500,000 שקלים.

בברכה..."

אנה חטפה את הטלפון מידי ורכנה אלי. עיניה הכחולות נראו לי מבוהלות וגדולות מהרגיל.

"תום, אתה קולט שהם תובעים את ההורים שלי?" תלתליה דיגדגו את פני, אך לא זזתי מילימטר. "זכותי להחליט שאני לא רוצה לעבוד איתו יותר, אבל אסור שההורים שלי יֵדעו על המכתב. רק לא מזמן התוודיתי בפניהם על כל השקרים... על הדוגמנות. הם לא יודעים שכדי להצטרף לסוכנות וגם כדי להשתתף באודישן זייפתי את החתימה של אבא שלי על כל מיני מסמכים שלא קראתי. יש סיכוי שבאמת יש קנס כספי," היא הוסיפה בקול חנוק. "אנחנו חייבים לטפל בנושא ולהוריד את מייקל מהעניין!"

ידיה נסגרו סביב הטלפון והיא דחפה אותו לכיס האחורי של מכנסיה, כאילו עם היעלמותו יתפוגגו המכתב ותוכנו.

"אל תדאגי," אמרתי. צד הלוחם שבי, שאני מכנה היוניקורן, יצא לאור. "נמצא פתרון!"

יצאנו מהכיתה. לא באמת ידעתי מה לעשות ונשמתי עמוק. מייקל הירש, חשבתי, יש לי חשבון ארוך איתך, חשבון שקשור לא רק באנה.