| 1 |
"אתם נמצאים בסכנה אמיתית," לחש אמיר, אבא של אדם, אל שבעת הגיימרים שישבו בג'יפ השחור שלו. שרה בחנה את פניו החדות והרזות ואת שערו המלבין והביטה אל תוך עיניו החומות־אפורות. כהרגלה, היא דלתה תובנות שבוודאי יחשפו מעט יותר מהמילים שנאמרו. מבטו אמר עוצמה שקטה שאפשר לסמוך עליה, היא סיכמה לעצמה. כמה טוב שהוא בצד שלנו, לא הייתי רוצה שאדם שעובד במוסד, בשירות הביטחון של המדינה, יראה בי אויבת. "עמדתי בפני מגוון מצבים מסוכנים בחיי המקצועיים," הוא אמר ועיניו סקרו את פניהם של חבורת בני הנוער שישבה מולו. "אני יודע לזהות גורמים בעלי עוצמה וכוח, ואם אני מעריך את המצב נכון, יש לנו עשרים וארבע שעות עד שנציגי 'כוכבי השְחור' יגיעו אלינו, ולדעתי," הוא התבונן בשעון שענד על ידו השמאלית, "תוך חמש שעות ישחררו את סוזן ולוני מהחקירה המשטרתית שנערכת ברגעים אלה ממש. וכשהם ישוחררו, הם יחפשו אתכם וגם ימצאו. יהיה קשה להסתיר אתכם לאחר מכן. כלומר, אני משער שנותרו לנו חמש שעות בלבד עד שהמרדף אחריכם יחל, ועשרים וארבע שעות עד שהם ימצאו אתכם, ולכן כדאי שנבצע היערכות כמו במבצע צבאי. אני מבקש שנשתף פעולה כדי שנוכל להקדים אותם בכמה צעדים. חשוב שנזכור שהמטרות שלנו הן להציל את מיקה ולהפליל את לוני וסוזן, או לפחות לאיים עליהם מספיק כדי שלא יעלה בדעתם לנסות לפגוע בכם שוב."
אדם הביט באביו בגאווה מהולה בפחד. הוא מעולם לא ראה אותו נחוש ויסודי כל כך. הזר הזה היה אבא שלו, ואדם רצה ללמוד עוד על האיש שכל חייו עטה על פניו מסכה, אך כעת הסיר אותה.
שרון נשכה את שפתיה. זה לא פייר, חשבה, למה אבא שלי לא? לא בבית, לא כאן, ובעיקר לא אכפת לו אם אני חיה או מתה. שלא כמו אבא של אדם, שאפשר היה לקרוא בפניו את המתח והדאגה לגורלו של בנו, אביה עזב את הבית לפני כשנה ומאז לא שמעה ממנו מילה. היא שלחה ידה אל דניאל, החבר שלה, ושילבה את אצבעותיה באצבעותיו הרפות. תום פכר את אצבעותיו בעצבנות ופלט לחלל הג'יפ, "אם מיקה הייתה פה היא הייתה יודעת איך לפעול."
"מה אתה רוצה שנעשה? כלומר אנחנו לא בלשים או משהו כזה," אמרה מיה וקולה רעד. היא ביקשה להיכנס למשחק רק כדי לזכות בדניאל בלום, הנער שהייתה מאוהבת בו כל חייה, ולא ציפתה להסתבך בפרשה מסכנת חיים. הדבר שרצתה לעשות יותר מכול היה לקפוץ לקניון הקרוב ולטרוף גלידה עם רוטב שוקולד נוזלי שתמיס את כאב הלב שאחז בה כשהציצה בשרון ודניאל אוחזים ידיים, מאוהבים.
"אנננחנו חייבים להיכנס חזרה למשחק," מלמל אלכס, "כככדי למצוא את הנסיוב - התרופה שתציל את מיקה."
"אולי רק חלק מאיתנו ייכנסו?" שרון הניעה את שערה השחור מצד לצד וחייכה חיוך מתוק כאומרת, ותרו עליי, אני לא אוכל להועיל לכם.
"תשכחי מזה," קרא אדם ולטש בה עיניים, "מיקה שוכבת בבית חולים מחוסרת הכרה. כולנו נכנסים למשחק ומחפשים את התרופה שתציל אותה."
"אני נכנס!" הכריז דניאל בלום, ובלבו הוסיף, איתך שרון או בלעדייך.
"אז גם אני," אמרה מיה וניסתה ללכוד את מבטו, אבל דניאל מולל את קצה חולצתו באצבעותיו ונמנע מלפגוש במבטן של הבנות שנלחמו על אהבתו.
"חבל על הוויכוחים," קבע אמיר. "יש לנו מלחמה שאנחנו חייבים לנצח בה. אני אקח אתכם למקום מסתור חסוי ובטוח, ואחר כך אצור קשר עם הבוסים שלי ואארגן את יחידת לוחמי הסייבר שיפרצו למשחק וימצאו את הנסיוב."
"אתה יכול לחסוך לעצמך את כל הלוחמי סייבר האלה," רגלה של שרה קפצה בחוסר סבלנות, "יש לנו את אלכס ששווה יחידה שלמה. הוא מקושר לכל ההאקרים הכי קריפים שיש, אפילו לראש שלי הם יכולים לפרוץ." היא קרצה אל אלכס שנראה מנותק כהרגלו, כאילו שמו לא עלה כלל בשיחה. "ובכלל," המשיכה שרה, ששערותיה הג'ינג'יות נשלחו לכל עבר כאילו לא הסתרקה מעולם, "כבר שעה שאני מתייבשת פה עם הדיבורים שלכם! בזמן הזה כבר יכולתי להיכנס למשחק ולחפש את הנסיוב שיציל את מיקה!" הפרעת הקשב שלה בפעולה, חשב אדם וצפה באלכס מניח יד מרגיעה על ידה.
"תרגיעי שרה!" אמר אדם והביט בה במבט מצמית. "את מלחיצה את כולם, ואם אבא שלי אמר שלא ניכנס, אז לא ניכנס, נחכה ליחידת הסייבר!"
"שרה צודקת," אמר אמיר. "הגיע הזמן לפעול. כל אחד מכם ילך לביתו ויחזור לכאן עם הציוד למשחק: משקפי האַיי־פּלֵיי, כפפות החישה. אלכס ושרה - אתם צוות נהדר. הבית של סוזן־ניקול נשאר פתוח לאחר שעזבנו, תיכנסו אליו ותביאו את המחשב שלה, מסמכים וכל פרט שתחשבו שיכול להיות קשור למשחק. בו בזמן אני אשלח להורים שלכם הודעה שאתם מוזמנים ליום ההולדת של אדם בחוף הים ושהוא יכלול עשרים וארבע שעות של פעילות אקטיבית ואטרקטיבית, ולכן לא תהיו זמינים בשעות האלה."
"אבל אבא, יום ההולדת שלי הוא בחודש יולי, ועכשיו חודש יוני," אמר אדם, "והשעה עכשיו תשע בלילה, זה לא ייראה להם מוזר?"
"נכון, אבל הם לא יודעים מתי יום ההולדת שלך... וגם אבטיח לשלב פעילות מיוחדת ללילה, משהו אתגרי, חינוכי... אני מעריך שהם לא יתנגדו לפעילות מהסוג הזה, אבל ודאי שהתפקיד שלכם הוא ללחוץ עליהם שיסכימו." הוא חייך, ויצא לו חיוך עקום. מסתבר שהיכולת לחייך היא גנטית, חשבה שרה.
"אני מקווה שאין עליכם טלפונים סלולריים. דרך תוכנות מעקב פשוטות מאוד אפשר לזהות את המיקום שלכם בעשרים שניות."
"השארנו את הטלפונים כבויים בבית של אדם לפני שיצאנו," עדכן אלכס.
"מעולה! עכשיו לכו הביתה ותחזרו תוך חצי שעה. אני אחכה לכם כאן." אמיר זקף את אגודלו באוויר כמסמן להם בהצלחה.
ששת הגיימרים מיהרו לבתיהם ונעלמו בחשכת הלילה.
אדם התמהמה בתוך הג'יפ השחור, המתין לדלת האחרונה שתיטרק. הוא חיכה בסבלנות להזדמנות לנהל עם אביו שיחה, כזו שלא קיים מעולם. הילד, שדבק בו הכינוי "שטן" בבית הספר משום התקפי האלימות שחווה והעובדה שנהג לרדת על כל מי שסביבו עד שפרץ בבכי, החליק מהמושב האחורי והתיישב במושב הקדמי לצד הנהג, לצד אביו הזר לו. הרחוב היה שומם והוא שמח שחושך עוטף את הרכב. כל העת ניסה אדם לחמוק מעיני אביו.
"אבא," הוא לחש, "אני מצטער."
"על מה אדם?" אדם ניסה לגרש את הגוש שחנק את גרונו. "אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל לפני שנה עניתי לטלפון שלך, ודיבר איתי אדם בגרמנית. התחלתי לחשוד שאתה לא סוכן של חברת תרופות, כמו שסיפרת תמיד, והחלטתי לחקור מי אתה באמת." הוא ליקק את שפתיו העבות וכמעט נכנע לרצון להתכנס בעצמו. הרי כך אבא שלו והוא מתקשרים - משקרים ושותקים.
"תמשיך אדם, אני מקשיב," אמר אביו בקול נמוך.
"חיטטתי לך בטלפון, ומצאתי את הקוד לכספת." אביו כחכח בגרונו. אדם הבחין שעיניו מצטמצמות. "כשפתחתי את הכספת, מצאתי שם אקדח ודרכונים מזויפים עם תמונות שלך..." אדם נחנק כשנזכר ברגע שבו גופו התאבן כאילו ברק הכה בו. כל מה שידע על אביו השתנה באחת. "הבנתי ששיקרת לי, יותר נכון לנו - לאמא ולי," קולו רעד. "פחדתי... אתה מבין, חשבתי שאתה רוצח שכיר שעובד במאפיה. ולא ידעתי מה הולך לקרות. ציפיתי לרע ביותר, רציתי לברוח מהבית, להיעלם לך. לא יכולתי לדעת שאתה עובד במוסד, בארגון הביטחוני החשאי, שאתה בעצם מגן עלינו." אדם הביט לעבר החלון, אך כשידיו של אביו נכרכו סביב כתפיו, גבו טולטל ברעידות.
"אני צריך להתנצל בפניך ילד שלי," אמר אביו בקול חנוק. "לא היה לי מושג מה אתה עובר."
אדם בלע את הגוש שחסם את גרונו וניסה להחזיר לידיו את השליטה על עצמו. "שטויות, נגמר." הוא ביקש למחוק את השנה האחרונה, השנה הסיוטית בחייו.
"אנחנו דומים - אתה ואני," נמתח אביו ושניהם התנשמו בהתרגשות. השקט שהשתרר בג'יפ השחור כיסה על המבוכה שחשו. "אולי תספר לי מה קרה במשחק?" ביקש אביו, שלף בקבוק מים מינרליים מתיקו והציע לאדם לשתות. אדם רצה לסרב - הוא לא שותה מבקבוק שמישהו אחר שתה ממנו - אבל הפתיע את עצמו כששלח את ידו לבקבוק, קירב אותו אל פיו ולגם ממנו בלגימות גדולות וקולניות.
"תיזהר גבר, שלא תבלע את הבקבוק," צחקק אביו, ואדם הצטרף אליו. הוא חש הקלה. אבא שלו באמת אמר שהם דומים?! הוא התקשה להאמין. ואחר כך אבא שלו חיבק אותו והתנצל וכינה אותו גבר? אדם חזר על המילה בשפתיו, אביו מעולם לא החמיא לו במילות חיבה או הערכה. כל כך הרבה דברים קרו בדקות האחרונות. אדם התנשם והתנשף כאילו רץ. "המשחק..." אמר אמיר ברוך, "זוכר? גיימרים, סוזן, לוני..."
"כן, כן, בטח, המשחק."
"תחזור להתחלה. איך המשחק התחיל?"
"טוב, אז ככה. לכיתה שלנו נכנסה סוזן שכינתה את עצמה ניקול והציגה את עצמה כמורה. היא הציעה לשמונה תלמידים מתנדבים מהכיתה שלנו להצטרף ל'משחק החיים' - משחק של מציאות וירטואלית שבו נשחק זה נגד זה במשך שעה כל יום. היא הבטיחה לנו שמי שיזכה במספר הנקודות הרב ביותר, ושיישאר אחרון, ינצח ויקבל מה שהוא רוצה."
"במציאות?" שאל אמיר.
אדם הנהן והמשיך בדבריו. "סוזן נתנה לנו משקפי אַיי־פּלֵיי שדרכם צופים במשחק, כפפות חישה לידיים וצמיד לרגל שאסור היה להסיר אותו. תכלס, זה היה צמיד שדרכו הם עקבו אחרינו. כשנכנסנו למשחק כל אחד צריך היה לבחור אווטאר - כלומר דמות שתייצג אותו במשחק. מיה, לדוגמה, בחרה את הדמות של שרון, כי היא מתה על דניאל ורוצה להיות חברה שלו. שיחקנו במשחק במשך שלושה ימים. המקום עצמו היה מדהים - כמו סרט שיש בו דרקונים, חדי קרן, טירות עם רוחות רפאים, מגניב לגמרי, וכל דבר שקרה במשחק הרגיש מציאותי, אמיתי, כאילו אתה השחקן הראשי - לא כמו במשחקי מחשב רגילים. הבעיה הייתה שבכל יום, עם תום המשחק, הוא נהיה מסוכן יותר."
"מסוכן במה?"
אדם נשם עמוק. "היחסים בינינו הלכו ונהרסו: שרה ואני הפכנו לאויבים מושבעים. מיה ודניאל התאהבו במשחק - ושרון קינאה במיה ושנאה אותה בטירוף. אלכס נעלם במשחק, תום ומיקה נהנו ושרון רדפה במבוך שיחים אחרי דמות שחשבה שהיא אביה וכמעט הרגה אותה. קרו גם דברים מוזרים אחרים - התחלנו למצוא באינטרנט עוגות שטעמנו במשחק, בגדים שלבשנו במשחק ודמויות מתוך המשחק. כשראינו אותם, קנינו אותם בלי לחשוב. בזמן המשחק זה לא נראה לנו מוזר, אבל בסופו התברר שהוא בעצם ניסוי שמטרתו לבדוק איך אפשר להפוך בני נוער שנחשפים במשחק למוצרים שונים לקניינים שיבזבזו עליהם הרבה כסף אחרי, כלומר להשפיע עליהם לקנות." אדם התנשף.
"תמשיך..." עודד אותו אמיר.
"ביום האחרון למשחק כבר לא ראיתי בעיניים. רק רציתי ששרה תמות. השתלטתי על ביתן שנקרא 'חדר הבקרה', מקום שממנו שולטים על המשחק, והתחלתי להמטיר על העולם הווירטואלי חומצה. החומצה הרעילה את היצורים במשחק והם ברחו לאגם. בדרך הם הרסו את העולם המיוחד שלהם. לא הצלחתי להרוג את שרה. החלטתי שכדי שהיא תמות אירה בה חץ מורעל. שלחתי את החץ באוויר, ובדיוק אז אלכס שלף אותי מחדר הבקרה. החץ שינה את הזווית שלו ופגע במיקה שישבה על קרונית בגלגל הענק. מיקה התנדנדה ואז נפלה מתה לאגם בתחתית הקרונית." אדם נאנח. פתאום חש הקלה שאביו לצדו. "המשחק נגמר," הוא המשיך. "ואנחנו חזרנו לחדרים שלנו, למציאות. רק ששום דבר לא באמת נגמר, הוא רק התחיל, כי במציאות מיקה איבדה את ההכרה והיה צריך לפנות אותה לבית החולים." אדם השפיל את מבטו. "ואז הגיימרים האשימו אותי שבגללי מיקה מחוסרת הכרה. הם פרצו לבית שלנו וחיפשו אותי. לקחתי את האקדח שלך כדי להגן על עצמי, הסתתרתי בארון, וכשראיתי אותם, יריתי ירייה באוויר כדי שיתרחקו. הם חשבו שניסיתי להרוג אותם ותקפו אותי. למזלי, אלכס הגיע בזמן ועצר אותם. הוא סיפר לכולנו שכוחות רשע שולטים במשחק, שניקול היא מתחזה ושילדים נוספים ברחבי הארץ איבדו את ההכרה כששיחקו במשחק והם מאושפזים בבתי חולים." מרותק וחרד הקשיב אמיר למילים שיצאו מפיו של בנו. עיניו הצטמצמו כששמע על הפריצה לביתם וכשדמיין את אדם יושב בתוך הארון החשוך וידיו אוחזות באקדח.
"אלכס אמר שאנחנו חייבים להיעלם ולגלות מי הם אותם כוחות רשע," המשיך אדם. "אז חתכנו את צמידי הרגל, השארנו את הטלפונים כדי שלא יזהו אותנו, לקחנו רק את המחשב שלך שמותקנות עליו תוכנות ריגול וברחנו ליער, שם הסתתרנו. שרה הלכה להזעיק עזרה, וגם כדי שההורים לא ידאגו לנו. בינתיים גילינו שהשם האמיתי של ניקול הוא סוזן שפירא ושיש לה בן זוג בשם לוני זילבר וביחד הם מנהלים את המשחק. פרצנו למחשב שלהם וגילינו שהם חלק מחבורה שנקראת 'כוכבי השחור' - אנשי עסקים ששולטים במסחר ובפוליטיקה העולמית וגורמים לילדים לצרוך בעולם האמיתי חפצים שראו במשחקים וירטואליים."
"ואז?"
"אז מצאנו את הכתובת שלהם והגענו לבית שלהם מוכנים. לקחתי עט הקלטה מהשולחן שלך, הקלטתי אותם ושידרתי לך כשהם הודו בתוכניות המרושעות שלהם." אדם נראה כמו בלון שיצא ממנו כל האוויר.
"כשחזרתי הביתה ראיתי שהבית נפרץ," אמר אמיר. הוא דיבר לאט, כמודד את מילותיו. "מצאתי את קליע האקדח בארון, את צמידי הרגל זרוקים בסלון, אבל הטלפונים הסלולריים שלכם הבהירו לי שמשהו רע התרחש. הזעקתי את המשטרה וחיכינו למסר מכם. לא היה לנו מושג איפה להתחיל לחפש. אבל כששידרת לי מהבית של סוזן," הוא חייך, "יכולנו למצוא את הכתובת, להגיע ולעצור את לוני וסוזן."
"הלוואי שכך זה היה נגמר," אגרף אדם את כפות ידיו, "אבל אז לוני לחש לשרה באוזן שכדי למצוא את הנסיוב - התרופה שתעזור למיקה לחזור להכרה - עלינו לחזור למשחק. אז עכשיו," סיכם אדם את דבריו בפנים נפולות, "לוני וסוזן אמנם נחקרים במשטרה, אבל אנחנו צריכים לחזור למשחק."
