חשבתי שאנחנו חברות

טלי 

"מזל טוב!"

קולה של סבתא אביבה היה רם וצורמני מהרגיל. "מזל טוב לטלי שלנו!"

התקפלתי בתוך כיסא הגינה הרך בגינה של סבא וסבתא וקיוויתי שהוא יבלע אותי. שונאת להיות במרכז העניינים, שונאת!

"היום יום הולדת, היום יום הולדת," שר סבא דוד ונענע את ראשו לכל הכיוונים, מנסה כרגיל להצחיק אותי. טיפת זיעה קטנה זלגה לאט על צד ראשו ולאורך סנטרו. הוא נפנף בידיו בתנועות גדולות כמנסה לכסות על המבוכה שלי. סידרתי את המשקפיים על גשר אפי. אבא ואספי צצו מהמטבח, אוחזים בטלפון הנייד של אבא שהיה מכוון לעברי. "תחייכי, בייבי, יש לך יום הולדת היום. את בת אחת עשרה!"

"די, אבא," מלמלתי וכיסיתי בידי את פניי. "שחרר אותי, אתה יודע שאני שונאת להצטלם."

"שונאת, שונאת, שונאת," קפץ אספי מול עיניי וכל תלתליו השחורים קפצו ביחד איתו. אני לא סובלת שהוא קופץ לי מול העיניים. כמו חרגול הוא מתחיל ולא מפסיק.

"תפסיק, אספי," נפלטה צעקה מפי.

סבתא אביבה הביטה בי במבט מופתע ושלחה מבט נוסף לכיוון סבא. "שכחת להביא את העוגה, דוד."

"אוי, יש לך סבא אידיוט," צחק סבא והיכה במצחו. אספי התחיל להתגלגל מצחוק. "תעשה את זה עוד פעם, סבא. עוד פעם."

"אתה לא אידיוט," לחשתי.

"אני אביא את העוגה." אבא רץ למטבח וחזר אחרי דקה או שתיים כשהוא אוחז בידיו בעוגת שוקולד בת שלוש קומות, שפרחי קצפת ורודים מקשטים אותה בצדדים. הוא הניח את העוגה על שולחן נמוך ליד הספה שעליה ישבתי.

"למה טלי מקבלת עוגה של שלוש קומות וביומולדת שלי הייתה לי רק קומה אחת?" תהה אספי בקולו היללני.

"עזוב את זה עכשיו," לחש אבא לעברו.

הבטתי בעוגה שהייתה באמת מדהימה. שלוש קומות של שוקולד מבריק וסמיך עם ריח של גן עדן מקושט בסוכריות צבעוניות. בקצה הקומה העליונה, מפוסלת בבצק סוכר, ניצבה דמות הילדה האהובה עליי ביותר בעולם, בגלימה שחורה ובידה שרביט קסמים.

"הרמיוני!" נפלטה קריאת התפעלות מפי.

אבא הניח את ידו על כתפי, ורכן עד שפניו היו מול פניי. זקן שחור שפסים לבנים שולבו בו עיטר את פניו. זקן חדש שגרם לו להיראות אחר, זר. אבל העיניים השחורות והטובות שלו נצצו לעברי. "מזל טוב, ילדה שלי. אהובה שלי. ילדת הקשת בענן שלי, שכולך אור, חוכמה וכישרון."

רציתי לבקש שיפסיק וגם שימשיך באותו זמן. הוא העביר את ידו על לחיי. "שתהיה לך שנה מקסימה, ממש כמוך," הוא בירך אותי.

הנהנתי. הדמעות חנקו את גרוני.

"שתצליחי בלימודים. ובמקהלה, שתקבלי תפקידים ראשיים," הוסיפה סבתא.

"אימא, טלי שונאת תפקידים ראשיים," הזכיר לה אבא.

"אפשר כבר לאכול את העוגה?" קשקש אספי.

"עוד רגע, חמודי, עכשיו מברכים את טלי."

"מברכים, מברכים, מברכים. אני רוצה לאכול עוגה." האח הקטן והמעצבן שלי התחיל ליילל. ידעתי מה יקרה בעוד רגע. הוא ישכב על הרצפה וינפנף ברגליים ובידיים עד שהוא יקבל את מה שהוא רוצה, ממש כמו מה שקורה תמיד לאחרונה.

"לא עכשיו, אספי, בבקשה..." מלמל אבא.

"גם הבאנו לךְ מתנה," אמר סבא ושלף משהו מאחורי גבו. זה היה שרביט קסמים. "כמו שיש להרמיוני. אפילו הארי פוטר היה מת לקבל כזה."

"אבא הזמין לך במיוחד מאנגליה, מהחנות המקורית של הארי פוטר. יש עליו חתימה של הרמיוני."

"עוגההה!" צעק אספי.

סבא דוד הרים את אספי על הידיים. אפילו שעכשיו שהוא בן שש הוא כבר היה כבד לו, ולסבא דוד יש בעיות גב. "רוצה שנעשה אבו יו־יו?" שאל סבא.

התבוננתי בידה של סבתא שהחזיקה את השרביט. ביקשתי אותו בשנה שעברה ולפני שנתיים, אבל אז הם לא ממש התייחסו לזה. רציתי לשאול, "עכשיו נזכרתם? אני גדולה מדי לשרביטי קסמים, ללחשים ולסיפורי פנטזיה."

סבא הוריד את אספי מהכתפיים.

"קחי אותו. הוא שלך," חייכה סבתא לעברי והושיטה לי את המתנה. "נכדה נפלאה שלי. הנכדה הראשונה שלי."

לקחתי את השרביט בחוסר חשק והנחתי אותו לצידי על הספה.

סבתא רצה למטבח בריצה הברווזית שלה וחזרה עם שני נרות של מספרים. אחד ועוד אחד. היא תקעה אותם על העוגה והדליקה אותם. מעגל קטן של אהבה סבב אותי. סבא, סבתא, אבא ואספי, שלא הפסיק לרטון ולמלמל ולעצבן.

"תבקשי משאלה," לחש אבא בקול רך כזה ונמוך.

עצמתי את העיניים. הרגשתי שוב את הגוש הזה שיושב לי לאחרונה בתוך הגרון. הרגשתי איך השפתיים שלי מתכווצות ומתכווצות. הדבקתי אותן חזק חזק אחת לשנייה כדי שלא תיפלט לי המשאלה בקול. הדבר היחיד שרציתי.

לא מקל קסמים, לא טלפון חדש, לא סקייטבורד.

כל מה שרציתי זה שלרגע אחד גם היא תהיה שם איתנו. תחזיק לי את היד. כמו בשנה שעברה.

הלוואי שהם יחזרו, אמרתי בלב חזק. אלוהים, בבקשה תעשה שאימא ואבא יחזרו.

צליל ואני חייבות למצוא דרך להחזיר אותם זה לזה — זאת תהיה המטרה שלנו. הלוואי שתחזרו, אמן, אמן, המשכתי לומר בלב. נשמתי עמוק ואספתי אוויר אל ריאותיי, ואז נשפתי בחוזקה על שני הנרות. אנחנו חייבות להצליח, חשבתי כשקריאות "מזל טוב, טלי!" הדהדו באוזניי.

דביר 

יולי יצאה בריצה מבית הספר, כמו אצן מרתון שרואה את קו הגמר. הידיים שלה היו מונפות באוויר, לחייה היו סמוקות ושערה השחור התנופף לאחור כשהיא קראה, "יש, יש, יש! אני אלופה!" היא עצרה לצידי ליד מעבר החצייה בצל עץ האורן הגדול, שם אני מחכה לה כל יום שני.

"מה קרה?"

יולי דילגה סביבי בהתרגשות, קופצת מרגל לרגל. "קיבלתי את התפקיד הראשי! התפקיד הראשי, אתה קולט?"

ברור שקלטתי. איך אפשר שלא?! יולי מדברת כבר מהקיץ הקודם על התפקיד הראשי שהיא חייבת לקבל. יולי מקבלת כל מה שהיא רוצה. אבל תפקיד ראשי שכולל שירה זה כבר משהו אחר, כי הקול שלה קצת צרוד ועולה ויורד כשהיא שרה. כלומר, היא קצת מזייפת. ברור שאסור היה אפילו לרמוז לה על זה.

יולי זינקה על הספסל ונעמדה מול קהל דמיוני, שבמקרה הזה אני הייתי הנציג היחיד שלו, ופצחה בהסבר.

"קלוט. סוף שיעור המקהלה. המורה אִינה עומדת מול כולם עם הגולגול הבהיר שלה שאסוף לפקעת הדוקה כאילו היא פרימה בלרינה, מכחכחת בקולה ואומרת (כאן יולי חיקתה את המבטא הרוסי הכבד של אינה):'תלמידות ותלמידים יקרים. אתם כולכם יודעים שבעוד חודש נופיע במופע יום העצמאות בגן האֵם שבמרכז הכרמל, על הבמה המרכזית.'" יולי זקפה את ראשה ומתחה את גבה עד שנראתה כאילו חוט דמיוני מותח אותה מהקודקוד מעלה, ממש כמו אינה שתמיד הולכת בגב זקוף. "המופע הזה מיוחד מאוד, כי אנחנו נשיר את השיר האחרון של יום הזיכרון, מייד אחרי הדברים שתישא ראשת העיר. ומייד אחרינו יתחיל מופע הזיקוקים. כלומר, כל הגן יהיה מלא באנשים ומשפחות. אנחנו חייבים להיות טובים ומקצועיים."

רציתי לבקש מיולי שתקצר את המופע שהיא הציגה מולי ושתגיד מה עוד אינה אמרה, אבל את יולי אסור לקטוע באמצע כי זה ממש מעצבן אותה. לכן המשכתי להביט בה, מגייס את כל הסבלנות שלי.

"לכן, בחרתי את השיר הנפלא 'שיר לשלום' שכתב יענקלה רוטבליט, שגם הוא נולד בחיפה. שיר מרגש שמבטא את הרצון שלנו לשלום."

"נו, אז את מי היא בחרה לשיר סולו?" לא הצלחתי להתאפק אפילו שכבר ידעתי את התשובה, וזכיתי במבט זועם מעיניה הכחולות.

"החלטתי שאת הסולו ישירו יולי, אייל וסתיו," הגיעה סוף סוף הידידה שלי לשיא הנאום.

היא קפצה מהספסל והתחילה לרקוד סביבי במעגלים. "אתה קולט, דביר? אתה קולט? היא בחרה אותי! אותי! סוף סוף, אחרי מיליון שעות של שיעורי פיתוח קול, שיעורי ריקוד והתחנפויות לאינה, זכיתי בתפקיד! החיים שלי הולכים להשתנות!" יולי תלתה מבט חולמני בצמרות העצים.

"נראה לי שפספסתי משהו... איך שיר עם עוד שני ילדים על הבמה המרכזית בגן האם הולך לשנות לך את החיים?"

"אוף, דביר, אי אפשר כל דבר להסביר לך. הגיע הזמן שתשתמש במוח שלך, בדמיון... הרי אתה יודע שאבא של אביב מהכיתה שלנו הוא מגלה כישרונות לטלוויזיה. כלומר, התפקיד שלו זה להסתובב בארץ ולאתר את הכוכבים המבטיחים שיתפרסמו בקרוב. הוא מוצא אותם ומציע להם להשתתף בתוכניות ריאליטי כמו 'הכוכב הבא' או 'דה וויס' שכל מי שמופיע בהן הופך להיות כוכב. כי הם נחשפים בטלוויזיה ואחר כך נחטפים לתוכניות אחרות, הופכים לכוכבי רשת, מקבלים הצעות, פרסומות וכל מיני דברים כאלה, בקיצור — הם נעשים מפורסמים."

"חשבתי שאנחנו לא סובלים את אביב," מלמלתי והרגשה כזאת לא טובה התחילה להסתובב לי בבטן. כי אם יולי באמת תצליח בתוכנית שלה ותתפרסם כמו שהיא רוצה, אין מצב שהיא תמשיך להיות החברה הכי טובה שלי.

"מה קשור אביב לזה? אפשר לא לסבול את אביב ולכבוש את הלב של אבא שלו עם הכישרון שלי."

"את צודקת..."

"בקיצר, דביר, התפקיד הזה הוא הדבר הכי חשוב שקרה לי בחיים!"

"חשבתי שטלי תקבל אותו." המשפט הזה ברח לי, נשבע לכם. הרי כולם יודעים שלטלי יש קול פעמונים. מלאכי כזה. כשהיא פותחת את הפה ומתחילה לשיר אני מרגיש שהלב שלי רועד. פעם בכיתה, כשהיא שרה במסיבת סוף השנה, העיניים שלי אפילו התמלאו דמעות. ברור שניגבתי אותן מהר כי לא רציתי שיראו שאני בוכה.

"אז העכברה לא קיבלה אותו," צחקה יולי וחשפה את שיניה הלבנות. "במקום זה קיבלה אותו הכוכבת הבאה של ישראל. יאללה, בוא למרכז, אני אקנה לך ארטיק שוקולד. אני במצב רוח אדיר היום." היא נתנה לי יד והתחלנו לרוץ לעבר המרכז.

איזה מזל שיש לי אותה, חשבתי וחיוך התפשט על פניי. התפקיד הראשי לגמרי מגיע לה, יולי היא באמת כוכבת.

צליל 

"את שוב עושה לי סחרחורת," אמרה טלי וחזרה לכסוס את ציפורניה, שזה סימן שהיא עצבנית. הבנתי אותה, גם אני הייתי משתגעת אם ההורים שלי היו מודיעים לי יום אחד שהם מתגרשים, ככה כאילו כלום, בלי שום התרעה מוקדמת. בלי מריבות קולניות (כמו שיש אצלנו בבית), בלי ברוגזים ארוכים. יום אחד הם פשוט לקחו אותה ואת אספי, אחיה הקטן, לשיחה שקטה ורגועה בסלון המואר שלהם והסבירו להם שזה נגמר ביניהם. כאילו הנישואים שלהם הם איזו סדרה בנטפליקס וזה הפרק האחרון בה, ואין עונה שנייה ואין המשך.

"סורי," אמרתי והורדתי את רגל שמאל למדרכה. נתתי דחיפה קלה והעליתי אותה לסקייטבורד החדש שלי. עשיתי עוד סיבוב אחד עם כמה קפיצות, מנסה את הטריק האחרון שלמדתי בטיקטוק מקבוצת סקייטריות ירושלמיות שמעלות סרטונים מדליקים. אבן קטנה בלמה אותי וכמעט עפתי קדימה. טוב, אני רק בהתחלה, חשבתי. אספתי את הסקייטבורד ביד והתיישבתי על הטריבונה ליד טלי.

"אנחנו חייבות למצוא דרך להחזיר אותם זה לזה," היא אמרה וסידרה את קווצת השיער שלה שברחה מהקוקו מאחורי האוזן. ידעתי שהיא עצבנית. גם ידעתי שאף אחד אחר בעולם שיסתכל על הילדה עם השיער הבהיר ועיני הדבש הגדולות, הממוסגרות בזוג משקפי ראייה עדינים, ויציץ באוסף הנמשים הוורדרדים שמכסים לה את האף והלחיים, לא ישים לב לזה. כי טלי תמיד נראית רגועה. יותר נכון, בשליטה. היא מדברת בשקט, לא מתפרצת כמוני לשיחות של אחרים, נעימה וקשובה. דביר המעצבן אוהב לקרוא לה "החנונית", או כמו שהוא התחיל לאחרונה לכנות אותה: "שקט". כי טלי ואני היינו "שקט ורעש", ככה הוא לועג לנו. לא נעים לומר שהוא די צודק. כי כמה שטלי שקטה ונעימה, ככה אני רעשנית וחסרת שקט. הוצאתי את כדור הספוג מהכיס שלי והתחלתי למעוך אותו בידי. "אז תחשבי על איזה רעיון, מה עולה לך בראש?" שאלתי.

טלי בהתה באנשים שטיילו עם הכלבים שלהם בגן הציבורי "גן רבין" שבו ישבנו כמעט בכל יום אחר הצהריים. אני הייתי זו שחייבת לצאת מהבית, לפרוק קצת אנרגיה. יותר מדי זמן בתוך ארבעה קירות יצר לי לחץ על החזה, כאילו אני בבית כלא. היציאה לפארק, אם אפשר עם הסקייטבורד שלי, שחררה אותי. טלי לגמרי זרמה על זה, וככה היינו נפגשות בפארק באופן קבוע.

"אולי נארגן להם דייט משותף?" הצעתי.

החברה שלי העיפה בי מבט. "למה את מתכוונת?"

"לא בדיוק יודעת," משכתי בכתפיי, "אבל נניח, רק נניח שנשלח לאבא שלך הודעה מאימא שלך, משהו כמו 'היי רם, חשבתי על הדברים, אני רוצה לפגוש אותך ולדבר איתך.' ובאותו זמן נשלח לאימא שלך הודעה דומה. נקבע להם פגישה במקום רומנטי. עם יין וגבינות. נניח שנסגור מראש תפריט שיגיע לשולחן."

"יש לי דמי כיס, אני יכולה לשלם על זה," התפרצה טלי והקול שלה עלה בהתרגשות. "ואז כשהם ישבו יחד הם ידברו על מה שהיה טוב ביניהם. על הטיולים שלנו לחו"ל, למשל לאגם גארדה לפני שנתיים. או שהם ידברו על הצימר שהיינו בו בצפון. או סתם על הפיצות הטעימות שאבא היה מכין לנו כל שבת בערב."

"הם ישתו קצת יין ויפטפטו, ואז פתאום את תתקשרי ותגידי להם, 'היי, אני לא מרגישה טוב, תבואו יחד הביתה. אולי צריך לקחת אותי למרפאה.'"

מעכתי את כדור הספוג ביד ממש חזק ומהר, מתלהבת מהרעיון הגאוני שהתחלנו לגלגל.

"ברור ששניהם יבואו, כי שניהם יהיו מודאגים," המשיכה טלי בהתלהבות. "הם ייקחו אותי למרפאה ושם 'יגלו' שאני בסדר, וכשנחזור הביתה אבא יימָרח על הספה הכחולה שהוא אוהב ואימא תצנח לידו עייפה. הוא ילך למקרר לאכול משהו כי תמיד הוא רעב בלילה. ואימא תתאפק לא להעיר לו שזה ממש לא בריא לאכול בשעות מאוחרות. אני אכנס למיטה שלי ואנשק אותם, והם ייכנסו גם למיטה שלהם ואולי גם... יתנשקו." טלי גיחכה ופניה הסמיקו.

"נשמע לי אש, תוכנית מצוינת!" התלהבתי עוד יותר. קמתי, עליתי על הסקייטבורד והתחלתי לנסוע סביבה במעגלים.

"צליל, בחייאת, את עושה לי סחרחורת!" הפעם טלי צחקה כשאמרה את זה.

"אבל איך נחבר אותם יחד? הרי אם אני אשלח הודעה מהטלפון של אבא הוא יידע שלא אימא שלחה ויבין שזו אני, ואותו דבר אימא." פניה שוב נפלו.

"טוב, חייבת להיות דרך אחרת," ניסיתי לעודד אותה. עצרתי והתיישבתי שוב לצידה, מרגישה את הזיעה זולגת לי מבתי השחי. התחשק לי לחבק את החברה שלי, לעזור לה באמת, כמו שהיא עוזרת לי. כי טלי ואני — אנחנו כמו הפכים שמשלימים.

גם המורה מיכל ראתה את זה, ממש מזמן כשעוד היינו בכיתה ב'. ביום חורף אחד היא החליפה מקומות בכיתה והושיבה אותי ליד הילדה היחידה שלידה עוד לא ישבתי — ליד טלי.

"השקט שלה ירגיע אותך," אמרה המורה בקול סמכותי. כבר לא האמנתי. מכל ילד או ילדה שישבתי לידם בכיתה ספגתי עלבונות. "תפסיקי לגעת לי בעפרונות; את לא מפסיקה לתופף עם הידיים על השולחן; את כל הזמן מדברת, קשה לי להתרכז..." הם העירו לי. נעלבתי. מה יכולתי לומר, שזה לא בשליטתי? שהאצבעות שלי מתופפות על השולחן כאילו מעצמן? שיש לי מה לומר על כל דבר ולכן אני לא שותקת? שבלי כוונה הידיים שלי גולשות לצד שלהם בשולחן?

בכל יום חזרתי עצובה הביתה ולא סיפרתי לאף אחד. אבל המורה מיכל שמה לב. היא הושיבה אותי ליד טלי, שישבה רגועה והביטה במורה לאורך כל השיעור כאילו היא מסך שקשה להסיר ממנו את העיניים. היא כתבה במחברת בכתב עגול ויפה. מהרגע שהתיישבתי לידה הרגשתי את האנרגיה השקטה שלה משפיעה עליי, כמו שמיכת קיץ דקה ונעימה. כשהתחלתי לתופף עם האצבעות היא נגעה לי ביד במין תנועה קלה כזאת שהרגיעה אותי. כשפטפטתי בזמן השיעור היא הציצה בי מזווית עינה, חייכה ואמרה "נדבר על זה בהפסקה."

איכשהו השקט שלה זלג אליי. שיעור ועוד שיעור. הרגשתי איך אני לאט לאט מרפה. היא לא כעסה עליי ולא העליבה אותי. היא דווקא צחקה מהבדיחות שלי בזווית הפה כדי שהמורה לא תכעס עליה. בהתחלה רק ישבנו ביחד בשיעורים. אחר כך יצאנו ביחד להפסקה, כי נדמה היה שאין לה ממש חברות, וגם לי לא היו. ובסוף התחלנו לצאת לפארק אחר הצהריים. בדרך כלל אני הייתי מדברת בלי הפסקה וטלי הייתה מוסיפה מדברי החוכמה שלה. כי טלי היא ילדה חכמה, אבל אחרת, במין חוכמה שנמצאת בפנים, בלב.

עד שלפני חודש היא סיפרה לי על הגירושים של ההורים שלה. גם אז היא ניסתה לשמור על פנים קפואות ועל דיבור שליו, אבל זה בכלל לא הצליח לה.

היא באה באותה שבת אחר הצהריים לבית שלי, ואז פרצה בבכי ששטף לה את כל הנמשים. היא הסתובבה בחדר שלי ממקום למקום ואפילו צעקה שזה לא פייר. למה דווקא ההורים שלה? היא אמרה שאולי היא או אספי עצבנו אותם יותר מדי וכל מיני דברים שהם לגמרי שטויות, וישר אמרתי לה את זה. כי ככה זה, הורים נפרדים ומתגרשים, ומה אנחנו בכלל מבינות במה שקורה ביניהם באמת?

"איזה יום מעצבן!" טלי אספה עלה יבש בידה והחלה למולל אותו, מפוררת לחתיכות קטנות. "אפילו במקהלה אִינה כעסה עליי."

"אינה? לא יכול להיות. היא מתה עלייך, יש לך קול מדהים. למה היא כעסה?"

"בגלל המופע בפארק הגדול ביום העצמאות שאנחנו משתתפים בו. כולם עושים מזה ביג דיל כי לפנינו נואמת ראשת העיר ומופע הזיקוקים פותח את יום העצמאות ממש אחרינו. אנחנו שרים את 'שיר לשלום' ואינה הציעה לי לשיר סולו את הפזמון: 'לכן רק שירו שיר לשלום, אל תלחשו תפילה, מוטב תשירו שיר לשלום, בצעקה גדולה'..." טלי שרה וקול הפעמונים שלה הרעיד את הפארק.

"מה אמרת לה?"

"אמרתי לה לא, ברור שלא! אני שונאת להיות בשורה הראשונה. לשיר מול אלפי אנשים זו בכלל לא אפשרות מבחינתי, אני אמות מבושה." היא חזרה לכסוס את הציפורן של האגודל.

קמתי ממקומי. הסתכלתי לה טוב טוב לתוך העיניים ואמרתי בדרמטיות, "את פשוט סתומה. הפסדת את ההזדמנות היחידה להפגיש בין אבא שלך ואימא שלך ולהחזיר אותם זה לזה!"