ספינה לאמריקה

פרק א'

1
זה היה ערב חורפי. בחוץ ירד שלג. ישבתי בחדר המרוהט ששכרתי ברחוב דֶלוּגָה ושקעתי בעבודת תרגום. החדר היה קטן, אבל נקי ומסודר. על שולחן הכתיבה, המכוסה יריעת לֶבֶד ירוק, עמדה מנורה בעלת אהיל זכוכית ירוק. אור החשמל הוטל באלכסון על רצפת הפרקט המצוחצחת, על התנור המוסק, ועל המסגרות המוזהבות של התמונות והרפרודוקציות התלויות על קירות החדר. בעלת הדירה, גברת לֶבָרְטוֹבְסְקָה, יַאדְזָ'ה המשרתת, והעלמה פולה¹ - הבת היחידה של הלֶבָרְטוֹבְסְקים - שמרו על הסדר והניקיון בחדר. דמי השכירות ששילמתי היו גבוהים מאוד: שמונים זלוטי² לחודש. בכל שבוע נתתי למשרתת זלוטי אחד, וכשהגברת הצעירה, פולה, חגגה את יום ההולדת העשרים ושמונה שלה, הבאתי לה אלבום תמונות במתנה.

הדירה המרווחת כללה חמישה חדרים ומטבח. חוץ ממני גר בה עוד גבר: אדון לֶבָרְטוֹבְסְקִי. הוא היה גוץ שמנמן, בעל זקנקן אפור, אף גבנוני, פנים חרושי קמטים. פיסות צמר־גפן בצבצו מתוך אוזניו, ופתיל שחור השתלשל ממשקפי הפנסנה³ המוזהבים שלו. לאדון לֶבָרְטוֹבְסְקִי היה באיזשהו מקום מפעל קטן לייצור גרביים, שהופעל רק יומיים בשבוע. לפעמים גם זה לא. אדון לֶבָרְטוֹבְסְקִי היה חולה לב, ומיעט לצאת מהבית. בכל יום הוא קרא בשעת הארוחה את ״קוריער וואַרשאַוובסקי״ בלי לפסוח על מילה שהודפסה בעיתון, כולל מודעות הפרסומת. הוא נהג להסתובב בדירתו בנעלי בית רכות, ובחלוק משי צבעוני. נוסף לכך הוא חבש מצנפת משי, דומה לירמולקה שחובשים בבית הכנסת החדש בוורשה, כי חשש שראשו יתקרר.

בדירה המהודרת - עם השטיחים הישנים, הטפטים המעודנים והנברשות הכבדות, המעוטרות נטיפי זכוכית - שררה דממת עולם שוקע. על השידות ושרפרפי הנוי ניצבו אגרטלים, פסלונים, קישוטים ומזכרות מערי הנופש ומעיינות המרפא.

אני הקדשתי שלוש שעות ביום למלאכת התרגום. בשעות אלה יאדז'ה הגישה לי פעמיים כוס תה עם לימון. הגברת לֶבָרְטוֹבְסְקָה דרשה ממנה להופיע כנהוג בבתי עשירים: במצנפת מעומלנת וסינר לבן. יאדז'ה לא ידעה קרוא וכתוב, ובכל זאת נהגה להעיף מבט בכתב־היד שלי. לפעמים היא אפילו הרימה דף כתוב ובחנה אותו במבט מהורהר. פניה היו מחוטטים, אבל היו לה תלתלים זהובים ופה מלא שיניים צחורות. אני כתבתי עבורה בכל שבוע גלויה שהיא שלחה אל חתנה, שהיה פרש בצבא הפולני. כמו כן קראתי באוזניה את המכתב שמישהו בקסרקטין כתב עבורו כדי שישלח אותו אליה. כשגברת לֶבָרְטוֹבְסְקָה הלכה לבקר אצל אחותה, יאדז'ה סיפרה לי מיני מעשיות על כפר הולדתה ועל השקצים שרוצים לפתות אותה ולהתפיח לה את הבטן, כפי שעשו לאחותה הגדולה, בַּשַׁה. הממזר שלה מתגלגל עד היום בבית מחסה לילדים חסרי בית.

התכוננתי ללכת. הסרתי את המעיל והמגבעת מהמתלה שניצב בפרוזדור, התלבשתי, ולפני שיצאתי הצצתי במראה כדי לבדוק אם אין כתמי דיו על פניי. ראיתי מולי מצח גבוה, לחיים שקועות, סנטר חד. על ראשי המתקרח כמעט לא נותר שיער, ובמעט שנותר ליד הרקות הסתמנו פסים אפורים. עיניי הכחולות האדימו מרוב חיטוט בספרים ובמילונים. פניי נראו כמו פני אדם ממושקף שמסיר את משקפיו. המכרים שלי טענו שארשת פניי משתנה בלי סוף: פעם היא מביעה רעננות נעורים, ופעם - זִקנה. אני זיהיתי בהם את פני אמי ואת פני סבי.

הספקתי הרבה בחיי: למדתי ב״חדר״, בישיבות שונות, בסמינר לרבנים. עברו עליי שנים של האזנה להרצאות, הופעה בהרצאות, כתיבה שמשלמים עבורה פרוטות. הזמן חלף, גבי נרכן וכתפיי שחו.

גברת לֶבָרְטוֹבְסְקָה אמרה לי לעתים קרובות שגברים צריכים ללבוש בביתם חלוק סולידי ולנעול נעלי בית. אבל אני נהגתי לנעול נעליים כבר בבוקר וללבוש כותונת בעלת צווארון נוקשה וחליפה. מבחינתי, חדר שכור אינו בית. לכן גם נמנעתי ככל האפשר מלהיכנס לשירותים הסמוכים למטבח, ובגלל זה סבלתי מעצירות. מוזר, אבל הביישנות של ״ילד־חדר״ נותרה בי, אף שהיא לא התאימה כעת לאורח החיים שלי.

דלת חדר השינה⁴ של פולה הייתה פתוחה. היא ישבה שם וקראה ספר. החדר היה כחול כולו: טפטים כחולים, וילונות כחולים, שטיח כחול, ריפוד כחול על הספה והכיסאות. לעלמה הזו היו כבר העוויות קפריזיות של רווקה זקנה. היא הייתה נמוכה ורחבת־גרם. שערותיה הבהירות מתוחות, אפה מזדקר, ומשני צדי הפה מסתמנים קמטים עמוקים. אמה נשבעה שפולה הייתה פעם יפהפייה שסנוורה את כל הבחורים הוורשאים. רבים חיזרו אחריה, אבל היא דחתה את כולם בגאוותה ובבררנות המוגזמת שלה.

פולה כתבה שירים בפולנית, ואפילו פרסמה שיר אחד בז'ורנל פולני. כעת היא קוראת ספר של סלובצקי⁵ בכריכה כחולה. היא נשאה פניה כשעברתי ליד חדרה, וניכר בה שהיא מוכנה להחליף איתי כמה מילים, אחרי שהתעלמה ממני במשך זמן רב. המגורים שלי בדירה מהודרת זו, עם הספרים וכתבי־היד ביידיש, היוו סימן ברור לירידת המשפחה מנכסיה. דמי השכירות הגבוהים ששילמתי לא כיסו את ההוצאות הכרוכות בתחזוקת הדירה. גברת לֶבָרְטוֹבְסְקָה אפילו ביקשה ממני למצוא עבורה דייר מתאים, כדי להשכיר לו את החדר הכחול.

פולה שלחה אליי מבט עקמומי, מהול בזלזול, ושאלה: ״אתה הולך?״⁶

״כן.״

״אתה מתכוון לחזור היום?״

״אולי כן, ואולי לא.״

״אם כן, אל תבוא אחרי חצות. אתה מעיר את אמא, והיא לא מצליחה להירדם שנית.״

״רוב הסיכויים שלא אחזור היום.״

״איפה אתה מבלה? מה אתה עושה כל הלילה?״

״אני מבלה עם כנופיית שודדים. אנחנו חופרים מנהרה תחת בניין הבנק הפולני.״

״אל תעשה את עצמך גיבור. אתה ודאי יושב עם היהודים שלך, ואתם מדברים ביידיש על פלשתינה.״

״אנחנו חייבים להשיג לעצמנו מדינה, כי הפולנים לא רוצים בנו.״

״מדוע שהפולנים ירצו בכם? אתם נולדתם בפולין, אבל אתם מדברים פולנית גרועה. אתם כותבים בשפה משונה, מין גרמנית משובשת. אתם חיים כאן מאות שנים, אבל מתנתקים מכל דבר שהוא פולני. אַה, יהודים הם עם מגוחך! מה קושר אותך לעם הזה?״

״כלום. ממש כלום.״

״מדוע לא תתנצר?״

״לשם מה? זה גם מאוחר מדי. להתראות, העלמה פולה.״

״להתראות. אל תיעלב. לא דיברתי נגדך. אני אומרת דברים דומים גם לאבא שלי.״

יצאתי החוצה. בבניין הייתה מעלית, אבל היה צריך מפתח כדי להפעיל אותה. מפתח כזה ניתן רק לבעלי הדירות מהכניסה הראשית, ולא לדיירי־משנה כמוני. המעלית הדוממת עמדה שקועה באפלולית, ואני פניתי אל מדרגות השיש והתחלתי לרדת ברגל. בכל קומה ניצב פסל ברונזה, ובידו מנורה שהפיצה אור קלוש. בעולם התרחשו תהפוכות מרעישות, אבל בתוך הבניין הכול היה סולידי ויציב: דלתות הדירות עשויות עץ מהגוני מלוטש ומהוקצע, ועל כל דלת קבועה לוחית פח נוצצת ועליה חרות שם בעלי הדירה והתואר שלהם. קולות נגינה בפסנתר בקעו מכמה דירות, כיאה לדייריו הנכבדים. כאן גרו פרופסור למוזיקה, זמרת אופרה לשעבר, גנרל בדימוס, רופא, ורופא שיניים.

הלכתי לאט. תוך כדי הליכה חישבתי את סך הכנסותיי והוצאותיי. בזמן האחרון הספקתי לתרגם שלושה רבעים של ספר עב־כרס, וידעתי שכמעט אין סיכוי שאקבל הזמנת תרגום נוספת. בתי ההוצאה לאור הפסיקו לפרסם ספרים מתורגמים. אנשים לא קונים ספרים. מעטים קונים ספרים ביידיש, ומי שכבר קנה, לא שילם. בעיירות הקטנות פרצו ויכוחים וקטטות בין סיעות ומפלגות, והוצאות הספרים הן 'תרנגול הכפרות' של צרות אלה... ברוניה, בת זוגי לשעבר, צפויה להיאסר ולשבת ארבע שנים בכלא. לכן אצטרך לדאוג בעצמי לבן שנולד לנו, דידי. כיוון שכך, לא אוכל להמשיך לגור כאן ולשלם כל חודש שמונים זלוטי. נו, מזמן נאלצתי להתרגל למצבים של חוסר ודאות: היטלר נהיה הקנצלר של גרמניה, איטליה מתכוננת לכבוש את אתיופיה, אנשים מתלחשים בפולין שפילסודסקי נהיה חצי משוגע.⁷ ברוסיה הקימו מחנות עבודה וגירשו עמים שלמים לסיביר. כאן, בפולין, נוסדה מפלגה פשיסטית שקוראת לעצמה ״מפלגת העם״. בפרובינציות תוקפים יהודים. אפילו כאן, בוורשה, הכו יהודים שטיילו בגן הסקסוני.

2
הכנתי לעצמי תוכנית של סדר יום, ורשמתי אותה על דף של מחברת. חישבתי כל פרט עד השנייה האחרונה: מתי לקום מהשינה, מתי לכתוב את הרומן שלי, מתי לעסוק במלאכת התרגום, מתי לאכול, מתי לטייל, מתי לקרוא. כבר כתבתי תוכניות רבות, ולא הצלחתי לעמוד בהן יותר משניים־שלושה ימים. למרות זאת, הייתי בטוח שכעת אוכל לממש את התוכנית החדשה שלי, ולקיים כל פרט כמו יהודי שומר מצוות. היום התחלתי בכך, והצלחתי לעשות הכול, בלי להחמיץ שום פרט. קראתי ספרים על תבניות הרצון, על ההיגיינה של הנפש, על אוטוסוגסטיה. העמיתים שלי במועדון הסופרים צחקו לי ולהתעניינותי בספרים כאלה. הם כמעט לא קראו, וכשקראו משהו, הסתפקו בספרות יפה או ספרות פוליטית. הסופר יהושע פרלה⁸ היה חוטף מידי את הספר שאחזתי, מציץ בעמוד השער, מדפדף קצת, וטוען כנגדי בעיניים מלאות ניצוצות צחוק מושחז: ״מאיפה אתה מגרד שמונצֶס כאלה? בשביל מה אתה זקוק להם? באמת, אתה ממש בחור מוזר!״

״זה מעניין אותי,״ עניתי.

״קרא משהו משמעותי!״

אבל לי היו דרכים משלי. כל כמה ימים הלכתי לספרייה של ברֶסְלֶר ושאלתי ספרים על פילוסופיה, אסטרונומיה, פסיכולוגיה, אוקולטיזם^9. חיפשתי שיטה שתסייע לי לנהל חיים מושלמים, ולא נואשתי מהרצון למצוא אמת פילוסופית חדשה, ואולי לייסד דת חדשה. חלמתי על כתיבת רומן מדויק, חודר לעומק כמו צוללת, ונהגתי לרשום בפנקס כל מיני רעיונות על נושאים שונים.

תודה לאל, היום ביצעתי את כל מה שתכננתי, ונשאר לי זמן לאכול, לטייל עד גשר פרגה, לחזור משם, ואפילו לחטוף שנת צהריים קלה. כתבתי פרק ראשון של רומן ותרגמתי שלושה עמודים יותר ממה שתכננתי. שמרתי על משמעת עצמית כמו איש צבא או כמו הפילוסוף קאנט,¹⁰ שקראתי לא מזמן את ה״פְּרוֹלֶגוֹמֶנָה״ שלו. החלטתי להפסיק לשחק שחמט במועדון הסופרים, להימנע מהשתתפות בוויכוחים ריקים על ספרות, ובעיקר - להשתחרר מחלומות בהקיץ, הזיות ארוטיות וכל מיני עניינים טפלים של מצב רוח. החלטתי להקפיד על לבושי, לא לאחר במסירת הלבנים המלוכלכים למכבסה, לתלות את המעיל על המתלה במקום להשליך אותו על כיסא, לצחצח את הנעליים בכל בוקר. אלוהים אדירים, מתי כל יום יהיה מאורגן ומסודר כמו היום?

אני עשיתי את שלי, ואלוהים עשה את שלו: השלג היבש שירד כיסה את רחובות ורשה. תלוליות שלג נערמו על המרפסות, הלבינו את הגגות, קישטו את כרכובי החלונות. העיר הייתה אפופה דממה שלא מהעולם הזה. מפעם לפעם חלפה מגררת שלג בצלצול פעמונים שהחריש את האוזניים הקופאות מקור. השלג הזכיר לי את זאקופנה, עיירת הנופש שבה ביליתי את חופשתי בשנה שעברה. באוויר נדף ריח של חנוכה וחג המולד, וריח זה עורר בי כמיהה חורפית, שונה מזו שמרגישים בקיץ. האור שהסתנן מבעד לזגוגיות המכוסות כפור נראה כאילו הוא עובר דרך מנסרה. גיצים מבהיקים כיהלומים התנוצצו בפתיתי השלג, עננים מוקפים מסגרת ארגמנית ריחפו על פני השמיים הקרים והזרים שרכנו על הארץ. לי היה נדמה שמחוזות הצפון הרחוק נדדו ועברו לכאן, כאילו חל שינוי בסדרי בראשית ולילה ארוך יחשיך את הכול עד בוא האביב. עוד מילדותי אהבתי מעשי ניסים: רציתי שכוכב שביט יתקרב אל האדמה, או שהירח ייפול ארצה. ידעתי שבשמיים יש מאבק מתמיד בין קבלה ודחייה, ובשלב מוקדם של חיי הבנתי שאם יש פתרון לחידת הקיום, הוא יבוא משם.

ירדתי מהמדרכה. חבל לבזבז את הכוחות ולקלקל את הערדליים בצעידה על תלוליות השלג שנערמו עליה. הרחוב היה ריק. ברגע זה העולם היה שייך רק לי. נשמתי עמוקות ושאפתי לריאותיי את האוויר הקר. צריך להיות עיוור כדי לא לחוש בפלאי הערב הזה. יד אלוהים פיזרה פתיתי שלג, שתבניתם המשושה חזרה על עצמה במיליון גוונים של ניצוצות מבהיקים. מגררה נעצרה בקרבת מקום, ומישהו עלה עליה. עור הסוס הלבין מהכפור, וההבל שנפלט מנחיריו היתמר בצורה של צמות לבנות. ליל החורף הקר השתקף באישוני הסוס והקרין זוהר מסתורי. ״יצור נעלה,״ אמרתי בלבי לסוס, ״מי יודע עד כמה עמוקות מחשבותיך. אף שאתה מלאך, אתה מוכרח לגרור מגררה עמוסה אנשים.״

הגיעה השעה שמונה. לפי סדר היום שרשמתי לעצמי הלכתי למועדון הסופרים, כי הייתי אמור לאכול שם ארוחת ערב. השלג הצח, שהיה מונח על המדרכה ללא רבב, השחיר על מדרגות הכניסה המרופשות אחרי שנרמס ברגלי סופרים וברגלי רבנים (בקומה השנייה של הבניין היה אולם כנסים של תנועת ״המזרחי״). לא רחוק מכאן היה בית בושת, ונערת רחוב עמדה ליד שער הכניסה אליו. שערה המסולסל היה צבוע בגוון צהוב, מצחה מכוסה פודרה לבנה ולחייה משוחות בסומק אדמוני. היא ניתרה במגפיה המשוחים דונג, צחקה וקרצה בעיניה הירוקות. צורתה הזכירה לי חתול פולני במגפיים. לפי המראה הצוהל שלה אפשר היה להניח שהיא בחרה מרצון בחיי ההפקר שלה. לא, היא לא הייתה יתומה מסכנה שהדיחו אותה לזנות בניגוד לרצונה כמתואר ברומנים רבים.

פתחתי את הדלת הכבדה ונכנסתי אל המועדון.

המזנון היה באולם הכניסה. כאן התאספו סופרים צעירים שחיכו לרגע שבו יכירו בהם ובכישרונם. ייתכן שהם עוד לא היו חברים במועדון, אלא אורחים מזדמנים. כאן התנהל הוויכוח הנצחי: למי יש כישרון ולמי אין. אוהדי הקומוניסטים ישבו בפינות קבועות, הסתודדו ודיברו בגנות הספרות הבורגנית. כאן תכננו פרסום של כל מיני עלונים, שנפסלו אחר כך על ידי הצנזורה, או פסקו להופיע כי לא היו להם קוראים. סופרים זוטרים אלה לבשו בגדים מהוהים ונעלו נעליים שחוקות. כולם היו צעירים, זריזים ונמרצים, ולרובם הייתה בלורית שופעת שיער שחור כפחם. הם התרוצצו לכאן ולכאן, עיניהם השחורות נוצצות בהתלהבות מהפכנית ובלהט של הסתה נגד השיטה הקפיטליסטית. צעירים ״אדומים״ אלה הרבו להסתודד ולחייך בפיקחות ערמומית. הם גם עישנו הרבה סיגריות ופלטו בשובבות טבעות עשן. פעמים רבות באו אליהם שליחים מוועד מהפכני מקומי או מרכזי, ואפילו ממוסקבה. שליחים אלה מסרו להם הוראות מגבוה, ואיש לא העז להפר אותן. נוסף לשליחים שהופיעו בשמות מוסווים, באו גם נערות לבושות במעילי עור בסגנון הצֶ'קָה.¹¹ רק אקדח נעוץ בחגורה היה חסר להשלמת רושם זה...

חבורה זו התייחסה אליי בחשדנות, כי חייתי כמה שנים עם אחת מהנערות האלה, ואנשיה שלחו אליי מבטים מתגרים, שכאילו אמרו: ״אנחנו ננצח אתכם ואת הדומים לכם.״ היו ימים שהם ניסו למשוך אותי אל החוגים שלהם בטענות שונות, כמו: ההמונים מצדדים בהם, יידיש היא שפה רשמית ברוסיה הסובייטית, יש שם בתי ספר ביידיש, אוניברסיטאות, ואפילו מקימים מחוז יהודי אוטונומי בבירוביג'אן.¹² אבל אני לא נמשכתי לתנועות השמאל. לא היה בכוונתי ליטול חלק בעולמם של מתרפסים שנדחפים לקרון של לנין. ידעתי היטב שאם מי מהם נאסר על ידי המשטרה הפולנית, חבריו לשעבר מתכחשים אליו במוקדם או במאוחר, זורקים אותו מהמפלגה בטענה שהוא בגד ברעיון הנאצל של המהפכה, ומדביקים לו כינויי גנאי, כמו ״סוציאל־פשיסט״, ״עריק״, ״משרת של הקפיטליזם״, ״בוגד״, ״כלב משוגע״. הספקתי לקרוא כמה ספרים שעוסקים במטריאליזם היסטורי: ״הקפיטל״ של מרקס, וספרים מאת קאוצ'קי ובוכארין, בנוסף לכל מיני מאמרים ומניפסטים שמאלניים. בעקבות קריאה זו החלטתי שאפילו אם הם יזכו בניצחון, אני לא אקח בו חלק.

המלצרית ניגשה אליי ושאלה: ״אתה רוצה לבחור משהו מהתפריט?״

״כן.״

״מה?״

אמרתי מה. הזמנתי לפי תכנון מראש: כך וכך פרוטאין, פחמימות, שומן, כך וכך קלוריות. נזהרתי מאכילה רבה, בהתאם לשיטה של טולסטוי, שלדבריו ״הרוח לא מצויה בגוף שהתפטם יותר מדי.״