מ"מ בחזית

שגרה של בדידות

"נשבר הזין". זה הביטוי הכי נפוץ אצלנו במחלקה. זה מה שהיה לי לומר, זה מה שהיה לכולם לומר. ביום, בלילה, כל הזמן, כולם, בלי יוצא מן הכלל, זרקו את צירוף המילים הזה לחלל האוויר מבלי ששמו לב אפילו. הרגשנו שאנחנו טובעים בתוך הבוץ הזה לבד, מבלי שמישהו יודע מה קורה איתנו. היינו בודדים בצריח, בודדים בטנק, בודדים בשטח ובודדים בגזרה. שלושה טנקים, קו עמדות ומשימה שצריך לבצע. לעיתים, בין המארבים, אחד החיילים היה עולה על הטנק וצועק, "נשבר כבר הזין!" תוך שהוא הולם בידיו באוויר, כמו אסיר שרוצה לברוח מהכלא ומכה בקיר התא שלו מרוב ייאוש. כמו האסיר, גם החיילים הבינו שאין להם אפשרות לצאת מהמחלקה המטורפת הזאת.

זו השגרה שלנו כבר חצי שנה. מארבי טנקים, מארבים משולבים עם חיילי חי"ר, מצבי כוננות משתנים, ימי קרב, כוננות ספיגה. כל מה שאפשר להכניס תחת הכותרת "פעילות טנקאית מבצעית". כמפקד מחלקה הייתי עצמאי בשטח. לגמרי. ולא פעם חשתי בדידות בעת קבלת החלטות. תכלס, לא היו לי מפקדים, לא מ"פ ולא מג"ד. אותם היינו רואים אחת בחודש, כאשר היינו מפקידים אצלם את הקיטבגים ואת הציוד הכללי של הצוותים לפני היציאה הביתה, ואוספים אותם אחרי החופשה הקצרה.

ציודו של כל לוחם הסתכם בקיטבג עם מעיל, זוג מדים מנוילנים, כלי רחצה, תחתונים, גופיות וסרבל נוסף להחלפה למקרה שהכול יירטב.

הייתי מפקד מחלקה התקפית באוגדה המרחבית ממטולה במזרח ועד ראש הנקרה במערב. היינו שלושה צוותים בשטח. מדי שבוע-שבועיים היינו מחליפים עמדות, בהתאם להתרעות ולהתפתחויות המודיעיניות, ועולים לעמדות לא מוכרות בשטח חדש. כך לבד, בר בשטח, בלי תנאים בסיסיים כמו מוצב, חדר אוכל, מקלחת או מיטה.

מושב המפקד הפך למיטה, המדף לכרית, הנשק לחברה והטנק לבית. היו רק מנות קרב ומים בג'ריקנים. לבשנו סרבל ושכפ"ץ, לא חלצנו נעליים ולא נפרדנו מהקסדה מהרגע שהגענו לגזרה עד הרגע שיצאנו הביתה.

הכנו את הכלים במשך כל היום, תחת השמש הקופחת. שמרנו על מצב כוננות שיא של הטנקים ושל הצוותים. לא זוכר מתי מישהו מהצוות ישן לילה רצוף, לא זוכר מתי יכולתי ללכת מבלי לשקול את צעדיי ולבדוק כל הזמן מתי אני חשוף לעיני החיזבאללה ומתי אני נסתר. וכל הזמן חשבתי איך אנחנו משתפרים ומגיעים ליום קרב הבא מוכנים יותר. קטלניים יותר.