מ"מ בחזית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מ"מ בחזית
מכר
מאות
עותקים
מ"מ בחזית
מכר
מאות
עותקים

מ"מ בחזית

5 כוכבים (17 דירוגים)

עוד על הספר

אביעד חיון

רב-סרן (במיל') אביעד חיון, בוגר הפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה, בעל תואר שני בביטחון לאומי מטעם אוניברסיטת חיפה, איש חינוך לשעבר וכיום עוסק בתפקידים ביטחוניים.

מ"מ בחזית - כרוניקה של מלחמה הוא ספר הביכורים שלו.

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

"אביעד שופך אור על מסירותם ועוז רוחם של לוחמי השריון."

(יצחק בוז'י הרצוג, נשיא המדינה)

"מבין השורות ניתן להרגיש את הגריז והזיעה, לחוש את הדבקות במשימה, כמו גם את המתח והסכנה. מבעד למילים אפשר לחוש את עוצמת הטנק ואת הביטחון שהוא מקנה, את עוצמת הרוח ואת הנכונות להמשיך לפעול נוכח כל קושי."

(הרמטכ"ל, רא"ל אביב כוכבי)


"אביעד מעביר לקוראים חוויה ייחודית; מבט על המלחמה היישר מצריח הטנק. הכתיבה האישית, הקולחת, החשופה, מעניקה תחושה שאנו חלק מן המלחמה."

(תא״ל במיל׳, אביגדור קהלני)



"בתיאוריו מכניס אביעד את הקוראים ל'חדרים הסגורים' ביותר בחוויות הלוחמים ונוגע בחיי השגרה האין־סופיים שכל מטרתם היא להתכונן ליום פקודה."

(מפקד חטיבה 7, אל״ם במיל׳, אמנון אשל אסולין)

בלבנון מה שאתה רואה – זה לא מה שאתה רואה; את זה הבנו מהר מאוד תוך כדי מארבים וקרבות. השטח שצמוד לגבול היה ג'ונגל ירוק, בראשיתי כמעט, שהשקיף מלמעלה על יישובי אצבע הגליל. זה נראה גן עדן והרגיש גיהינום.

קיץ 2006 – מלחמת לבנון השנייה.
אביעד חיון היה מ"מ צעיר, נחוש ומלא מוטיבציה, שבין מארב להפגזה, בין טל"ת לקפ"ק, כתב את זיכרונותיו במחברת מאובקת שמצא בטנק.

סיפורו של אביעד הוא סיפורה של מחלקת טנקים מחטיבה 7 של חיל השריון, והוא מספק הצצה נדירה ונוגעת ללב לנפשו של הלוחם בשטח. בכנות וברגישות נחשפות מערכות היחסים העדינות בין החיילים והמפקדים, מובאות דילמות שנוגעות בחיי אדם ונפרש הקושי הנורא מכול אל מול השכול – לנשוך שפתיים ולהמשיך קדימה.

פרק ראשון

שגרה של בדידות

"נשבר הזין". זה הביטוי הכי נפוץ אצלנו במחלקה. זה מה שהיה לי לומר, זה מה שהיה לכולם לומר. ביום, בלילה, כל הזמן, כולם, בלי יוצא מן הכלל, זרקו את צירוף המילים הזה לחלל האוויר מבלי ששמו לב אפילו. הרגשנו שאנחנו טובעים בתוך הבוץ הזה לבד, מבלי שמישהו יודע מה קורה איתנו. היינו בודדים בצריח, בודדים בטנק, בודדים בשטח ובודדים בגזרה. שלושה טנקים, קו עמדות ומשימה שצריך לבצע. לעיתים, בין המארבים, אחד החיילים היה עולה על הטנק וצועק, "נשבר כבר הזין!" תוך שהוא הולם בידיו באוויר, כמו אסיר שרוצה לברוח מהכלא ומכה בקיר התא שלו מרוב ייאוש. כמו האסיר, גם החיילים הבינו שאין להם אפשרות לצאת מהמחלקה המטורפת הזאת.

זו השגרה שלנו כבר חצי שנה. מארבי טנקים, מארבים משולבים עם חיילי חי"ר, מצבי כוננות משתנים, ימי קרב, כוננות ספיגה. כל מה שאפשר להכניס תחת הכותרת "פעילות טנקאית מבצעית". כמפקד מחלקה הייתי עצמאי בשטח. לגמרי. ולא פעם חשתי בדידות בעת קבלת החלטות. תכלס, לא היו לי מפקדים, לא מ"פ ולא מג"ד. אותם היינו רואים אחת בחודש, כאשר היינו מפקידים אצלם את הקיטבגים ואת הציוד הכללי של הצוותים לפני היציאה הביתה, ואוספים אותם אחרי החופשה הקצרה.

ציודו של כל לוחם הסתכם בקיטבג עם מעיל, זוג מדים מנוילנים, כלי רחצה, תחתונים, גופיות וסרבל נוסף להחלפה למקרה שהכול יירטב.

הייתי מפקד מחלקה התקפית באוגדה המרחבית ממטולה במזרח ועד ראש הנקרה במערב. היינו שלושה צוותים בשטח. מדי שבוע-שבועיים היינו מחליפים עמדות, בהתאם להתרעות ולהתפתחויות המודיעיניות, ועולים לעמדות לא מוכרות בשטח חדש. כך לבד, בר בשטח, בלי תנאים בסיסיים כמו מוצב, חדר אוכל, מקלחת או מיטה.

מושב המפקד הפך למיטה, המדף לכרית, הנשק לחברה והטנק לבית. היו רק מנות קרב ומים בג'ריקנים. לבשנו סרבל ושכפ"ץ, לא חלצנו נעליים ולא נפרדנו מהקסדה מהרגע שהגענו לגזרה עד הרגע שיצאנו הביתה.

הכנו את הכלים במשך כל היום, תחת השמש הקופחת. שמרנו על מצב כוננות שיא של הטנקים ושל הצוותים. לא זוכר מתי מישהו מהצוות ישן לילה רצוף, לא זוכר מתי יכולתי ללכת מבלי לשקול את צעדיי ולבדוק כל הזמן מתי אני חשוף לעיני החיזבאללה ומתי אני נסתר. וכל הזמן חשבתי איך אנחנו משתפרים ומגיעים ליום קרב הבא מוכנים יותר. קטלניים יותר.

אביעד חיון

רב-סרן (במיל') אביעד חיון, בוגר הפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה, בעל תואר שני בביטחון לאומי מטעם אוניברסיטת חיפה, איש חינוך לשעבר וכיום עוסק בתפקידים ביטחוניים.

מ"מ בחזית - כרוניקה של מלחמה הוא ספר הביכורים שלו.

מ"מ בחזית אביעד חיון

שגרה של בדידות

"נשבר הזין". זה הביטוי הכי נפוץ אצלנו במחלקה. זה מה שהיה לי לומר, זה מה שהיה לכולם לומר. ביום, בלילה, כל הזמן, כולם, בלי יוצא מן הכלל, זרקו את צירוף המילים הזה לחלל האוויר מבלי ששמו לב אפילו. הרגשנו שאנחנו טובעים בתוך הבוץ הזה לבד, מבלי שמישהו יודע מה קורה איתנו. היינו בודדים בצריח, בודדים בטנק, בודדים בשטח ובודדים בגזרה. שלושה טנקים, קו עמדות ומשימה שצריך לבצע. לעיתים, בין המארבים, אחד החיילים היה עולה על הטנק וצועק, "נשבר כבר הזין!" תוך שהוא הולם בידיו באוויר, כמו אסיר שרוצה לברוח מהכלא ומכה בקיר התא שלו מרוב ייאוש. כמו האסיר, גם החיילים הבינו שאין להם אפשרות לצאת מהמחלקה המטורפת הזאת.

זו השגרה שלנו כבר חצי שנה. מארבי טנקים, מארבים משולבים עם חיילי חי"ר, מצבי כוננות משתנים, ימי קרב, כוננות ספיגה. כל מה שאפשר להכניס תחת הכותרת "פעילות טנקאית מבצעית". כמפקד מחלקה הייתי עצמאי בשטח. לגמרי. ולא פעם חשתי בדידות בעת קבלת החלטות. תכלס, לא היו לי מפקדים, לא מ"פ ולא מג"ד. אותם היינו רואים אחת בחודש, כאשר היינו מפקידים אצלם את הקיטבגים ואת הציוד הכללי של הצוותים לפני היציאה הביתה, ואוספים אותם אחרי החופשה הקצרה.

ציודו של כל לוחם הסתכם בקיטבג עם מעיל, זוג מדים מנוילנים, כלי רחצה, תחתונים, גופיות וסרבל נוסף להחלפה למקרה שהכול יירטב.

הייתי מפקד מחלקה התקפית באוגדה המרחבית ממטולה במזרח ועד ראש הנקרה במערב. היינו שלושה צוותים בשטח. מדי שבוע-שבועיים היינו מחליפים עמדות, בהתאם להתרעות ולהתפתחויות המודיעיניות, ועולים לעמדות לא מוכרות בשטח חדש. כך לבד, בר בשטח, בלי תנאים בסיסיים כמו מוצב, חדר אוכל, מקלחת או מיטה.

מושב המפקד הפך למיטה, המדף לכרית, הנשק לחברה והטנק לבית. היו רק מנות קרב ומים בג'ריקנים. לבשנו סרבל ושכפ"ץ, לא חלצנו נעליים ולא נפרדנו מהקסדה מהרגע שהגענו לגזרה עד הרגע שיצאנו הביתה.

הכנו את הכלים במשך כל היום, תחת השמש הקופחת. שמרנו על מצב כוננות שיא של הטנקים ושל הצוותים. לא זוכר מתי מישהו מהצוות ישן לילה רצוף, לא זוכר מתי יכולתי ללכת מבלי לשקול את צעדיי ולבדוק כל הזמן מתי אני חשוף לעיני החיזבאללה ומתי אני נסתר. וכל הזמן חשבתי איך אנחנו משתפרים ומגיעים ליום קרב הבא מוכנים יותר. קטלניים יותר.