הטנקיסטים

מעיך על

“אני לא נשאר כאן!” צעק אחיעד, השתחל החוצה מתא הטען וירד מהטנק. השוטרים, שנעמדו כעשרים מטר מהטנק, זינקו עליו והשכיבו אותו על המדרכה.

“סגור הידראולי!” צעק אשר, פתח את מדף תא הנהג שלו ויצא מהטנק אחריו. גם עליו זינק שוטר והשכיב אותו על המדרכה. רק כהן וארנון נשארו בפנים, מוגנים.

נותרו שלוש דקות לאולטימטום שהציבו.

אל חמ”ל המשטרה המאולתר שהקים גבאי חזר הסגן שלו.

“כל יושבי הבניין,” הוא דיווח, “יצאו ממנו ונמצאים כרגע בהמתנה בחניית אגף השיקום.”

חלקם יצאו את המתחם לגמרי ונכנסו למכוניות שלהם, ממתינים עד יעבור זעם ויוכלו לנסוע לביתם, אבל חלקם הצטרפו לקהל הגדול שעטף את הטנק, את הבניין ואת כל הרחוב הזה, מכל הכיוונים.

“אתה שומע אותי, ארנון?” פנה ניסים שוב במגפון אל מפקד הטנק, “אנחנו נענים לכל דרישותיכם. אל תדאג. נעלה את הכל למעלה, לשר הביטחון, שגם הוא מיודע על כל התקרית הזו. תקבלו את כל מה שמגיע לכם, כפי שאתה מבקש – בזכות ולא בחסד. אני מבטיח שנבחן שוב את המצב ושאדאג באופן אישי לכך שנשפר את השירות שלנו בוועדות ובנגישות לנכים.”

“הגיעה הדקה האחרונה לאולטימטום,” הופיעה מאיה דגון שוב מול המצלמה, “טנק המרכבה מכוון את התותח שלו לבניין אגף השיקום כאן בחיפה. ככל הנראה הבניין פונה לחלוטין–”

קולה נבלע בקריאות המתגברות של הקהל.

“תירה! תירה! תירה!” הם צעקו בקצב.

*

בתוך הטנק היו הקולות עמומים אך מורגשים היטב.

“תותח מעיך בניין על,” נתן ארנון את הפקודה.

“מעיך על.”

“מדידה.”

“550 על,” ענה לו יוסי, התותחן, בקשר פנים.

“550 אש!”

“יווווווורררררררהההה.”

ארנון

נולדתי ב־1970 בצפת. זה היה כמו חממה עבורי ועבור משפחתי. הייתה לי ילדות יפה, והיא עברה עליי בנעימים. לא היה משהו יוצא דופן חוץ מהעניין שבאותם הימים הרפואה לא הייתה מתקדמת כמו שהיא היום.

“ארנון, האם הכנת שיעורים?” פנתה אליי המורה לתנ”ך.

“לא הכנתי,” עניתי מבויש כהרגלי, ורציתי לקבור את עצמי שוב.

“ארנון, אני מבקשת שתשלים את השיעורים למחר בבוקר, או שאפנה להורים שלך.”

“טוב, ילדים,” המשיכה המורה לתנ”ך, “מחר יש לכם מבחן שמבוסס על החומר שנלמד עד עכשיו.”

לאחר כשבוע קיבלתי את התוצאה.

“כל הכבוד, ארנון,” אמרה המורה לתנ”ך, “למרות שלא הכנת שיעורים, הצלחת יפה מאוד במבחן. אבל שוב לא הכנת שיעורים. אני רוצה לפגוש את אימא שלך. אומַר לה כמה שאתה עצלן. למרות כל זאת אתה מצליח יפה במבחנים, אז אני לא דואגת.”

היא סיימה במשפט שבו תמיד סיימו איתי, “אתה מסוגל ליותר, חבל עליך.”

הריטואל הזה המשיך מכיתה לכיתה. גם בשיעור מתמטיקה בכיתה י’, במגמה הריאלית, פנתה אליי המורה למתמטיקה, “ארנון, האם הכנת שיעורים?”

“לא המורה, הייתי עסוק מדי אתמול. רקדתי בלהקה עד מאוחר.”

“אני רוצה לדבר עם אימא שלך בבקשה. תן לה את הטלפון שלי ושתתקשר אליי עוד היום. בקצב הזה תקבל מגן נמוך לקראת בחינת הבגרות.”

“אתה בא היום לאימון?” פנה אליי בהפסקה אילן, חברי לקבוצת הכדורעף, “יש היום אימון לקראת המשחק בליגה.”

“לא יודע, יש לי חזרה בלהקה, ומחר יש לי אימון שחייה,” עניתי.

“וואלאק אתה,” ענה לי אילן, “שתהיה לי בריא. גם שוחה בנבחרת של צפת, גם רוקד בלהקת המחול, גם מתאמן בג’ודו, גם מתאמן בפינג פונג וגם משחק איתנו כדורעף. איך יש לך זמן לכל זה? ועוד לא סתם, אלא בנבחרות!”

“לא יודע, אני אוהב את זה. ואל תשכח שבחורף אני עם אבא שלי בחרמון, לסקי,” עניתי, “וב־י”ב אני יוצא לקורס מדריכי שחייה בווינגייט, נוסף על קורס מציל חובב, בריכה וים, גם במסגרת וינגייט. ובצבא...”

*

באותו הרגע כאילו נכנס הטנק אל מתחת לעננים שחורים, ומשהו במבט של ארנון השתנה.

מאיה שמעה את סיפורו בשקיקה והתפללה בליבה שהרעש מהטנק לא יהרוס לה את ההקלטה. ליתר ביטחון היא כתבה בפנקס שלה כל מה שיכלה.

“תמשיך,” היא אמרה, “מה קרה בצבא?”

“בצבא התגייסתי לחיל השריון. התקדמתי יפה בשירות, עברתי קורס מפקדי טנקים ולאחריו הוצבתי בגדוד 77 של חטיבה 7, כמפקד טנק בפלוגה מבצעית.

“בזמן השירות שלי כמט”ק ביצעתי פעילות מבצעית ונקראתי לקו בלבנון. בכלל, בשירותי הצבאי הייתי בלבנון לסירוגין לצורך ביצוע קו ארבע פעמים, כל קו למשך שלושה־ארבעה חודשים.

“במסגרת השירות שלי כמט”ק בפלוגה מבצעית, ביצעתי גם קו ביהודה ושומרון למשך כשלושה חודשים, שבהם נקראתי יום אחד עם צוותי להחליף צוות תצפית בכפר שנמצא על הכביש העוקף של חוצה שומרון.

“הגעתי עם הצוות לבית שבו היה אמור להחליף אותי צוות התצפית הקיים. מרוב שמחה, מפקד הצוות השליך עליי רימון הלם שהתפוצץ סמוך לאוזני.”

“זה המקור לנכות שלך?” שאלה מאיה, וארנון סימן לה בידו להקשיב עד הסוף.

“כן ולא. הפיצוץ היה כה חזק עד שנפגמה שמיעתי. נאלצו לפנות אותי לבית חולים צבאי בתל השומר, שם שהיתי כשבוע ימים עם דלקת חמורה בתוך אוזני הימנית. לאחר השחרור הכיר בי אגף השיקום כנכה צה”ל וכמי ששמיעתו נפגעה במהלך שירותו הצבאי.

“כשחזרתי הייתי מפקד טנק בפלוגה המבצעית. לאחר כארבעה חודשים הוצבתי במסגרת פלוגת הצמ”פ,¹ שם שימשתי מפקד טנק במשך שני מחזורים נוספים. לאחר מכן יצאתי לקורס קצינים, סיימתי אותו בהצלחה רבה והתייצבתי לשירותי כמפקד מחלקה במסגרת גדוד 82 בחטיבה 7. לאחר מכן אף יצאתי לקורס מפקדי פלוגה, כאשר הייתי אמור בעצם להתייצב בפלוגת הצמ”פ כמ”פ.

“נסעתי עם דרור, חבר מהגדוד, לחופשה של שבוע ביוון, ושם שיניתי את תוכניותיי. החלטתי להשתחרר ללא חתימה על תקופת קבע נוספת על זו שהתחייבתי לה במסגרת קורס מפקדי הפלוגה. מפקד החטיבה העביר אותי להיות מפקד פלוגה בקורס קצינים, בבה”ד 1, בית הספר לקצינים של צה”ל, וכמובן התייצבתי ללא היסוס. הייתי מפקד פלוגה ומדריך במשך שני מחזורים נוספים.”

“ואחרי הצבא?” המשיכה הכתבת, “יצאת ישר ללימודים או שטיילת כמו כולם?”

“מה זה כמו כולם? בזמני זה לא היה מקובל כמו היום. דרור חיכה לי כמה חודשים עד שהשתחררתי מהצבא, אבל יום וחצי אחרי השחרור כבר היינו על המטוס לדרום אמריקה עם ערן, עוד חבר.”

“איפה טיילתם?”

“איפה לא? טיילנו בכל דרום אמריקה למשך כחצי שנה. לא אשכח את הטרקים, את המסע בג’ונגל, את הכיף חיים בקוסקו, פרו, את הסתלבט בברזיל ואת המפגש עם בנות המקום כמה פעמים בכל מיני מקומות שם. יצא לי גם ללמוד קצת ספרדית שם.”

“ומה עם לימודים?” התעניינה שוב הכתבת, “אתה אקדמאי?”

“כשחזרתי מהטיול למדתי במכינה קדם־אקדמית של אוניברסיטת בר אילן, שבה שיפרתי את ציוני הבגרות שלי לאין ערוך. לאחר מכן התייצבתי במכללת צור, שסטף ורטהיימר הקים באזור התעשייה תפן, סמוך לכפר ורדים.”

“ומה עם חברה?” חייכה מאיה והמשיכה, “הייתה לך?”

“ברור שהייתה לי חברה. בשנת 1997 התחתנו. ביוני 1999 סיימתי את הלימודים כמהנדס, אבל משהו אחר משך את תשומת ליבי...”

*

העיקר שירדתי משלוש־עשרה דקות, חשבתי לאחר שסיימתי את ריצת 3,000 המטר בבחינות הקבלה הסופיות לקורס בשירות הביטחון הכללי. שבועיים אחר כך החל קורס הקב”טים באחוזה.² נדרשו ממני רף גבוה של כושר גופני ותוצאה מספיק גבוהה במבחני המיון העיוניים שעשיתי חודשים אחדים קודם לכן.

הקורס עבר עליי בנעימים בסך הכל. המון אימוני קרב מגע עם מגנים ולאחר מכן גם בלי המגינים. ככה עם ידיים וגוף חשופים למכות שהחטפתי וקיבלתי בעצמי. למדתי להבליג על הכאבים בעקבות המכות של חבריי לקורס, ובהחלט השתכללתי במכות ובטכניקה. גם תוצאות הירי שלי היו בין הגבוהות בקבוצה שלי.

ואז יום אחד יצאתי לתרגיל יחיד של ירי מהיר. בתרגיל הייתי אמור לרוץ, לזהות מטרות בתור אויב, לעצור ולירות בהן בתרגולת ירי מהיר, כפי שלמדתי בקורס. זה היה תרגיל ביבש, שבו ירו המתרגלים באקדחים המדמים אקדחים אמיתיים, שהיו צבועים בצבע אדום.

יוחאי המדריך צעק לי, “צא!” ואני יצאתי לתרגיל כמו עשרות התרגילים שקדמו לו, רק שהפעם הוא הניף את רגלו ונתן לי בעיטה חזקה בכתפיי.

הבעיטה הכאיבה לי והפתיעה אותי מאוד. השארתי את האקדח מכוון למטרות, אך הסתובבתי ליוחאי וצעקתי לו, “זו הפעם האחרונה שאתה עושה את זה, הבנת?”

יוחאי היה מופתע מהצעקה שלי, צרח עליי ללכת ולשבת במקום וקרא לבא בתור.

ספגתי את המכה והלכתי לשבת מבויש וכועס מתמיד. חבריי לקבוצה אמרו לי, “ראינו את זה,” “זה באמת עובר כל גבול,” “הפעם יוחאי הגזים.”

בתום סבב התרגילים הנוכחי הלך המדריך יוחאי לחדרו וקרא לי שאכנס אליו למשרד. ניגשתי. לא ידעתי מה מחכה לי.

יוחאי אמר לי, “אתה יודע שאני יכול להשעות אותך מהקורס בגלל התקרית הזו.”

עניתי לו, “ואתה יודע שהיית ככה קרוב מזה שאחטיף לך עם האקדח בפרצוף.”

“אתה רוצה להגיד לי שרצית להפעיל אלימות כלפיי?”

“מובן שלא, רק שהייתי ככה קרוב להחטיף לך. אבל עובדה שלא עשיתי זאת.”

“טוב, ברור לך שאני מעביר את סיפור התקרית מעלה,” אמר לי יוחאי.

“תעשה מה שאתה רואה לנכון,” עניתי לו ויצאתי מן החדר.

החלטתי להתקשר לבכיר שהכרתי. “הלו אבי, בוקר טוב. מדבר ארנון, בעלה של נועה והחתן של מושיקו.”

“מה שלומך, ארנון?”

“תגיד, יש לך כמה דקות בשבילי?”

“כן, בוודאי. קרה משהו?”

“פחות או יותר,” עניתי וסיפרתי לו את כל השתלשלות האירוע. הבכיר אמר שהוא יראה מה הוא יכול לעשות עבורי. כמו כן ביקש ממני שאנמיך פרופיל ושאעשה כל מה שמבקשים ממני.

למחרת כבר הזמינו אותי לשימוע.

“טוב, ארנון,” אמר לי מרכז הקורס, “בדקנו את כל המקרה שהיה לך עם יוחאי והחלטתי להוציא אותך לחופשה בת שבוע ימים. תצא, תנוח בבית ואנחנו כבר נראה מה אפשר לעשות איתך. אני מקווה שאתה מבין את חומרת המעשה.”

“לא מבין,” עניתי, “מה כבר עשיתי לא בסדר?”

“בגלל זה בדיוק אנחנו רוצים שתצא לחופשה ותחשוב מה לעשות בהמשך.”

לאחר כשבוע ימים חזרתי לקורס, וכעבור שבוע נוסף קראו לי לשימוע אצל מפקד בכיר.

“תשמע, ארנון, אני נותן לך כרגע אפשרות להמשיך בקורס קב”טים אחר ולא בקורס קב”טי תעופה. הקורס התחיל לפני כחודשיים ובעוד שבוע תידרש להשלים בו שלושה שבועות של לימודים עיוניים על מנת לסיים אותו בהצלחה. מה אתה אומר?”

“לאחר שהתייעצתי עם אשתי,” עניתי לו, “אני מעדיף לסיים כאן ועכשיו את הקורס.”

“טוב, אם כך תזדכה על החומרים שלך,” ענה לי המפקד, “אני מבין שאנחנו נפרדים ממך כאן ועכשיו.”

1 צמ”פ – צוות, מחלקה, פלוגה. פלוגה שבה מקבלים הטנקיסטים את הכשרתם בפועל כאנשי צוות, במסגרת אימונים בגדוד.

2 אחוזה – המקום שבו נערכים קורסים במסגרת שירות הביטחון הכללי.

מ"מ בחזית-

שגרה של בדידות

"נשבר הזין". זה הביטוי הכי נפוץ אצלנו במחלקה. זה מה שהיה לי לומר, זה מה שהיה לכולם לומר. ביום, בלילה, כל הזמן, כולם, בלי יוצא מן הכלל, זרקו את צירוף המילים הזה לחלל האוויר מבלי ששמו לב אפילו. הרגשנו שאנחנו טובעים בתוך הבוץ הזה לבד, מבלי שמישהו יודע מה קורה איתנו. היינו בודדים בצריח, בודדים בטנק, בודדים בשטח ובודדים בגזרה. שלושה טנקים, קו עמדות ומשימה שצריך לבצע. לעיתים, בין המארבים, אחד החיילים היה עולה על הטנק וצועק, "נשבר כבר הזין!" תוך שהוא הולם בידיו באוויר, כמו אסיר שרוצה לברוח מהכלא ומכה בקיר התא שלו מרוב ייאוש. כמו האסיר, גם החיילים הבינו שאין להם אפשרות לצאת מהמחלקה המטורפת הזאת.

זו השגרה שלנו כבר חצי שנה. מארבי טנקים, מארבים משולבים עם חיילי חי"ר, מצבי כוננות משתנים, ימי קרב, כוננות ספיגה. כל מה שאפשר להכניס תחת הכותרת "פעילות טנקאית מבצעית". כמפקד מחלקה הייתי עצמאי בשטח. לגמרי. ולא פעם חשתי בדידות בעת קבלת החלטות. תכלס, לא היו לי מפקדים, לא מ"פ ולא מג"ד. אותם היינו רואים אחת בחודש, כאשר היינו מפקידים אצלם את הקיטבגים ואת הציוד הכללי של הצוותים לפני היציאה הביתה, ואוספים אותם אחרי החופשה הקצרה.

ציודו של כל לוחם הסתכם בקיטבג עם מעיל, זוג מדים מנוילנים, כלי רחצה, תחתונים, גופיות וסרבל נוסף להחלפה למקרה שהכול יירטב.

הייתי מפקד מחלקה התקפית באוגדה המרחבית ממטולה במזרח ועד ראש הנקרה במערב. היינו שלושה צוותים בשטח. מדי שבוע-שבועיים היינו מחליפים עמדות, בהתאם להתרעות ולהתפתחויות המודיעיניות, ועולים לעמדות לא מוכרות בשטח חדש. כך לבד, בר בשטח, בלי תנאים בסיסיים כמו מוצב, חדר אוכל, מקלחת או מיטה.

מושב המפקד הפך למיטה, המדף לכרית, הנשק לחברה והטנק לבית. היו רק מנות קרב ומים בג'ריקנים. לבשנו סרבל ושכפ"ץ, לא חלצנו נעליים ולא נפרדנו מהקסדה מהרגע שהגענו לגזרה עד הרגע שיצאנו הביתה.

הכנו את הכלים במשך כל היום, תחת השמש הקופחת. שמרנו על מצב כוננות שיא של הטנקים ושל הצוותים. לא זוכר מתי מישהו מהצוות ישן לילה רצוף, לא זוכר מתי יכולתי ללכת מבלי לשקול את צעדיי ולבדוק כל הזמן מתי אני חשוף לעיני החיזבאללה ומתי אני נסתר. וכל הזמן חשבתי איך אנחנו משתפרים ומגיעים ליום קרב הבא מוכנים יותר. קטלניים יותר.

הספר "כיוון ברור"-