רק בגלל הרוח
בוקר יום 12 ביולי 2006 נפתח באופטימיות. נעתי לכיוון החרמון, ללוות ביקור של מפקד אוגדה 36 באחת מיחידות החטיבה, גדוד 603, שם החלה פעילות מבצעית.
ישבתי בג'יפ לצד סאלי הנהג, נסענו לאורך ציר היישובים בואכה בוקעתא, ובדרך סיפרתי לו על המורשת המפוארת של חטיבה 7: "פה פעל כוח טייגר,1 פה התרחש הסיפור של גדוד 77 בחרמונית, פה סיפורה של פלוגת הסיור החטיבתית, פה כוח..."
בעודי מספר חלף בי הרהור, מעל כתפי הלוחמים בהווה מרחפות מורשת והיסטוריה בכמויות לא מבוטלות. המחשבה הבאה הייתה: איך אוכל למנף את סיפורי הגבורה האלה לטובת חיזוק רוח הלחימה? לא העליתי על דעתי כי בתוך שעות אחדות תהיה המחויבות למורשת הזאת חלק מרכזי בעשייה העכשווית.
לקראת השעה שמונה וחצי הגעתי למפקדת הגדוד ופגשתי את ערן – מג"ד 603. וידאתי איתו שהכול ערוך ומוכן לביקור מפקד האוגדה. לאחר כמה דקות הצטרף אלינו ניזאר – מח"ט 474, שזו הגזרה שלו. גלגלנו שיחת חולין, ובה עלתה השאלה: לאן נעלם חזבאללה? ניזאר אמר, "אינו – היה כלא היה".
חושיי נדרכו. מתוך ניסיוני רב השנים בלחימה נגד הארגון, אמרתי לערן ולניזאר, "חברים, כשחזבאללה נעלם, זה קורה". בעודי מדבר צלצל הטלפון הנייד שלי. על הקו, קצין ההספקה של אוגדה 91 – סא"ל עמי, חבר טוב. הוא מלמל בהתרגשות, "אחי, חניבעל" וניתק.
סיפרתי לערן ולניזאר מה אמר לי עמי, ובתוך רגעים נשמעו צפצופי ביפרים וצלצולי טלפון. מפקד האוגדה הגיע, ואני ביקשתי להשתחרר מהביקור. "יש לי גדוד בלחימה, ואני לא מצליח לדבר עם אף אחד מהאנשים שלי", אמרתי. שוחררתי ויצאתי לדרכי.
בירידות מהחרמון לכיוון עמק החולה התגלו לעיניי מראות של תחילת הקרב. פעילות התרחשה במרחב רכס רמים. ביקשתי מסאלי לעצור בצד. סאלי פנה לכיוון פאתי שטח האימונים זעורה, שם התאמנתי כשהייתי מט"ק ומ"מ צעיר בלחימה בשטח בנוי, בשיתוף גדודי גולני והנח"ל.
הוצאתי פנקס והתחלתי לכתוב את סדר הפעולות למלחמה. מייד לאחר מכן הרמתי טלפון לעמיחי – ק.אג"מ חטיבה, וביקשתי ממנו שייתן פקודות להתחיל בהכנת החטיבה למלחמה.
הטלפון הבא היה לסמח"ט, וממנו ביקשתי שיפזר את כנס הסגנים המיוחד שנערך בהובלתו בחיפה, וכן שיסייע בסדר הפעולות למלחמה. הסמח"ט לא ירד לסוף דעתי, אך לאחר שמג"ד 82 דיווח לו שטנק התפוצץ בכיפת הדגל, הוא הבין ונרתם מיידית למשימה.
כמה אירוני, יום קיצי ונינוח שהחל בסיפורים על מורשת החטיבה ועל אירועים שהתרחשו לפני שלושים שנה ויותר, נותב באופן חד להכנה למלחמה בלבנון.
כמה ימים אחר כך, ובעקבות לחץ שהופעל על המפקדים הבכירים, חטיבה 7 נכנסה למערכה וחייליה לחמו תחת פיקוד אוגדה 91 עד היום האחרון למלחמה.
החטיבה פתחה במשימות הנדסיות בגזרה המערבית, במרחב חניתה ועד החוף. בהמשך כבשה את מארון א-ראס, נלחמה בעייתא א-שעב, כבשה את מרחב רכס ג'בל כחיל, נטרלה את כוחות הנ"ט במרחב עיתרון, הובילה מהלך של התקדמות תוך איגוף עמוק ומפתיע – פעולה שגרמה להשבתת מפקדת הדרום של האויב במרחב בינת ג'בייל – טיפסה על רכס שקיף א-נימל וכבשה את הכפרים אל מנז'ל, כונין, בית יהון, בואכה חד'תא וחאריס. לבסוף, התייצבה החטיבה בעמדת זינוק ותמרון צפונה, להמשך הלחימה.
עוד בימי המלחמה היה לי ברור שאני שותף לפרק משמעותי נוסף במורשת הלחימה של חטיבה 7 ושל צבא ההגנה לישראל. פעלנו בחרדת קודש ובנמרצות, מתוך הבנה של גודל השעה ושל חשיבות ההגנה על המולדת. היינו נחושים להשיב את הביטחון לתושבי מדינת ישראל, שחוו חוויות מטלטלות בפרק זמן קצר.
את הלחימה הובלנו בהתאם לערכי הליבה של צה"ל וברוחה של חטיבה 7 לאורך הדורות. פעלנו בדבקות, במקצועיות, בתחושת שליחות, בהקפדה של שמירת חיי אדם ותוך חתירה לניצחון.
בדרך גם טעינו והפקנו לקחים, התקדמנו בעוצמות אש ללא פשרות, תדרכנו וירדנו לפרטים, תכננו מהלכים בקפידה והיינו נכונים לשינויים; לא התפשרנו על איכות הביצוע, שילבנו ושיתפנו יכולות מקסימליות, ובמקומות שבהם הדבר התבקש – התווכחנו על הדרך המקצועית.
במלחמה הזאת למדתי מהו כאוס, ועל כך שאינו נגרם בהכרח בגלל אויב לא ברור או מפתיע; למדתי על חשיבות המקצוענות, על ניהול הערכת מצב מתמשכת, על נקיטת פעולה אגרסיבית נגד היערכות האויב ועל מיצוי היכולות בשדה הקרב, לרבות שימוש בטכנולוגיות חדישות. למדתי דברים רבים נוספים, אבל יותר מכול למדתי על העוצמות האנושיות הקיימות בצה"ל בכלל ובחטיבה 7 בפרט – העוגן המרכזי והיתרון שלנו על כל אויב בכל מקום.
מפקד הוא "מנוע" לקבלת החלטות בעיתות שגרה, בזמנים של אימונים ומבצעים, וכמובן, בשעת מלחמה. זהו תפקיד בודד למדי, אולם בתקופת הלחימה שבה עוסק ספר זה, לא הייתי לבד. זכיתי להקיף את עצמי בקבוצה איכותית של לוחמים, אנשים שיצרו עבורי תשתית ראויה לקבלת החלטות והובילו בביצוען. בראשם עמד סגני, סא"ל רונן איציק, שראה כיצד אני מתמודד עם דילמות, הכרעות וענייני מנהיגות וסייע לי רבות בכל אלו, תוך יצירת אווירה שחיזקה את ביטחוני ברגעים הקשים.
נוסף עליו סייעו לי קציני המטה – דורון, עמיחי, חיימון, זאב, רן, עודד, צבי, יאיר, תמי, איציק, יקי, אסעד ועוזריהם, המג"דים – עודד, דן, ערן, הרן, משה, אודי, יפתח, ווג'די, אילן, אמיר, קבילי ומפקדים נוספים, שאליהם הצטרפה שדרת מ"פים איכותית ומפקדים זוטרים, ולבסוף – שכבת הלוחמים, תומכי הלחימה וחיילי העורף. כולם נרתמו למשימה: לוחמה מקצועית ובלתי מתפשרת עד למיגור האויב.
בעיניי, העוצמה האנושית היא שמובילה אותנו ליתרון משמעותי מול האויב ולהכרעתו באשר הוא. לוחמים שהם המיטב שבמיטב של עם ישראל, פעלו במופתיות והראו שיש לנו על מי לסמוך.
ביומה האחרון של המלחמה, כשעה לאחר יציאת אחרוני חיילי צה"ל – לוחמי חטיבה 7 – משטח לבנון, התראיינתי לתוכניתו של רפי רשף. הוא שאל אותי, "האם הולך ופוחת הדור?"
בתגובה סיפרתי את הסיפור הבא: במהלך הלחימה במארון א-ראס נפגע אחד הטנקים מפגיעת טיל ישירה. התותחן אור בראון, ששהה בטנק, נפצע ורגליו נקטעו. מפקד הטנק חזר עם הטנק לשטח ישראל, לאזור אביבים, והצוות הרפואי החל לטפל בפצוע. קראתי למט"ק, בחור בן תשע-עשרה, שאלתי לשלומו וביקשתי לעודד את רוחו.
לאחר שהפצוע פונה מהטנק, ביקש ממני המט"ק שאשחרר אותו חזרה לפעולה. לשאלתי "מדוע?" הוא השיב בחדות, "המפקד, חבריי עוד נלחמים שם בכפר ועל חיפה עדיין יורים".
"זו, בעיניי", אמרתי לרפי, "דוגמה לכך שבכל הקשור בהגנה על המולדת, בלחימה וברעוּת בני הדור הצעיר נחושים ביותר והם חוליה חשובה בשרשרת הדורות של העם היהודי".
ספר זה מוקדש, בראש ובראשונה, לחללי חטיבה 7 ולחללי צה"ל שחירפו נפשם בשם רוח הלחימה והערכים, ומטרתו היא לספר על המשך מורשתה ודברי ימיה של חטיבת הפאר – חטיבה 7, תוך תיאור סיפורם של החיים – הלוחמים, תומכי הלחימה, אנשי העורף והמפקדים. יחד זכינו לשאת את נס החטיבה בגאווה ולעמוד בכל המשימות באופן מעורר הערכה והשתאות.
אל"ם (מיל') אמנון אשל אסולין,
מח"ט 7 במלחמת לבנון השנייה
1 פלוגה אגדית בפיקודו של תת-אלוף מאיר זמיר. במלחמת יום הכיפורים הכוח לחם בדיביזיה סורית והשיג תוצאה מוחצת.
