הדמעות של ויולה

פרולוג

2005

הוא מצא אותי, התליין הכי מפחיד בכנופיה. הוא מפחיד כמו המוות, ובידיו כוח בלתי מוגבל. הוא חסר רחמים, אכזר ומסוכן. שמו לבדו מספיק כדי לעורר בעתה ורצון לרדת על הברכיים — העכביש. הוא מוקף ברוצחים נאמנים, ואיש מעולם לא סירב לו... חוץ ממני.

״תמשיך בטקס, אבי! החתן מת, יחי החתן החדש! התחליף משובח, תאמין לי!״

הוא שרק את מנגינת מארש החתונה של מנדלסון, ואני כיסיתי את אוזניי בידיי והבטתי אל החשכה המדממת. ידעתי מי זה היה... ידעתי למה זה הגיע לי.

נשמתי בכבדות והרגשתי כיצד זרם של דם שאינו שלי גלש במורד הלחי שלי. הנדתי בראשי והבטתי בשטן הזה, בסיוט הכי גדול שלי — סָלְבָטוֹרֵה דִּי־מָרְטֵלִי. הוא כיוון את קנה האקדח אל ראשו של האב אלחנדרו, וכתבי הקודש שבידיו של הכומר רטטו מעט.

האופל מצא אותי. במשך זמן רב העכביש זחל על קוריו הדקיקים עד שדחק אותי לפינה כדי לטרוף אותי ללא רחמים, אבל לא לפני שהוא יטרוף את כל מה שיקר לי.

"אמרתי לך להמשיך, או שאפוצץ לך את המוח! העקשנות שלך תהיה שוות ערך להתאבדות, אבי, ואתה הרי לא רוצה לאבד את מקומך בעולם הבא."

רק אל תסתכלי למטה, אל תסתכלי על הרצפה ואל תסתכלי לאחור.

הלוואי שזה רק חלום רע, הלוואי שאפקח את העיניים והכול ייעלם. הלוואי שאעמוד שוב מול המראה בשמלת הכלה שלי ואחייך סוף־סוף, כי הצלחתי להשתחרר מקורי העכביש והתחלתי לחיות, כי אני נישאת לגבר מדהים, וכל הסיוט הנורא שחוויתי נשאר מאחוריי.

נזכרתי בהשתלשלות האירועים שהחלה לפני כשלוש–ארבע שעות. אלו היו רגעים שבהם עדיין הייתי מאושרת, כשרומן לגם מגביע היין שלו ואביו הקיש במקל ההליכה שלו על הרצפה מנגינה איטלקית פשוטה ומוכרת. הרי לא ייתכן שכולם מתים, זה לא יכול להיות. והוא... לא ייתכן שהוא עומד כאן מולי, לבוש בבגדיו השחורים ונראה כמו המוות עצמו. לא ייתכן שהוא עומד בכנסייה, במשכן האל, במקום האחרון שבו צריך להימצא השד הזה.

כמה התפללתי שלעולם לא איאלץ לראות אותו שוב. כמה השתדלתי להתחבא, כמה קיוויתי שלא אצטרך להביט שוב בעיניו המקוללות. קיוויתי שהוא התפגר, שהוא הסתבך בקורים המגעילים של עצמו ונמחץ בתוכם.

"האם הגעת לכאן מרצונך החופשי, מתוך כוונה אמיתית לבוא עם האדם הזה בברית הנישואין?" שאל הכומר בקול רועד ודבריו נשמעו כמו בדיחה, כמו לגלוג חסר בושה על הקדושה עצמה, על ברית הנישואין ועל האהבה. הרי זאת לא הפעם הראשונה שהוא שאל אותי את השאלה הזאת היום.

הסטולה¹ עדיין הייתה על גופי, מוכתמת בטיפות ארגמניות, אבל לא הספקתי לשאת את נדרי הנישואין.

"לאאא! לאאא! תפסיק את זה! תשתוק!" התפרצתי.

גופות חסרות חיים היו שרועות לרגליי. החתן שלי שכב על הרצפה וסביר להניח שגם הוא היה כבר מת. דמו כיסה את שיפולי שמלתי. הייתי אחוזת אימה ופחדתי להביט לאחור כי היה שקט שם מדי. לא נשמע שום רחש וקול, רק מנגינת אורגן מבשרת רעות התנגנה.

"מילותיה חסרות משמעות. היא מסכימה לכול. תאמין לי, אני יודע.״

"האם אתם מוכנים לאהוב ולכבד זה את זה כל חייכם?"

תחושת מחנק אחזה בגרוני והשתנקתי בקול רם. הבטתי בשנאה ובכאב בפניו היפות של די־מרטלי, וסירבתי להאמין שהוא עשה את זה. לא האמנתי שלפני כמה דקות הוא ואנשיו רצחו ביריות את כל המשפחה הזאת, שחטאה היחיד היה לקבל אותי בזרועות פתוחות, לאמץ אותי אליה ולאהוב אותי כאילו היה בינינו קשר דם.

אבל למה אני עדיין בחיים? למה הם לא ירו למוות גם בי? האם הם לא העזו למעוך את פרח הוויולה²?

"אף פעם... לעולם לא..." לחשתי ונכנעתי לדמעות.

"בטח שהיא מוכנה. עד הקבר. עד שהמוות יפריד בינינו."

סלבטורה פסע מעל גופה של מישהו והתקרב אליי. שפתיו החושניות באופן מעוות נמתחו לחיוך לגלגני.

פעם היינו חברים. פעם אימו החורגת הרעיפה מחמאות על אימי, והאבות שלנו שיחקו פוקר יחד. פעם חיבבתי אותו, אבל אז לא היה אף אדם בעולם שאיחלתי לו מוות נורא כמו שאיחלתי לסלבטורה די־מרטלי ולכל מי שחלק איתו את אותו שם משפחה. הם הפכו כל שנייה מהקיום שלי לכואבת ומדממת.

"כן, יוליה?" הוא תמיד הגה את השם שלי במבטא רוסי מעושה, והדגיש בכוונה ובלעג את השם שנתנה לי משפחתי. "הרי אמרתי לך שזה יקרה. אמרתי לך שאת שייכת לי, שאת הרכוש שלי."

"אני מעדיפה למות!"

הוא התעלם מהיללה שלי והמשיך לבחון את גופי ולגעת בשערי.

"קוראים לחתן המסכן שלך רומן? ברצינות? כמעט 'רומיאו', אה, יוליה? כמה חבל שהוא מת. זה יהיה סופו של כל אחד שיעז לגעת בך, של כל אחד שיעז לחשוב שיוכל להסתכל על מה ששייך לי ללא חשש מעונש."

"מה..."

הוא תמיד התייחס אליי כאל "משהו" ולא כאל "מישהי", בצורה גרועה יותר מזו שמתייחסים לבהמה, ובאופן מגעיל יותר מזה שמתייחסים לחרק. ידעתי בשביל מה הוא ארגן את הטבח המדמם הזה ואת הקרקס שהוא קרא לו "חתונה". ידעתי מהשנייה הראשונה שבה שמעתי את השריקה הארורה שלו, שחדרה מבעד לנגינת האורגן וגרמה לי לקפוא מאימה.

אצבעות שחומות נגעו בסנטרי הרועד ועצמתי את עיניי בחוזקה כדי שלא אצטרך לראות את הפרצוף האכזרי הזה, ואת העיניים מלאות הגיחוך, השחורות והמפחידות. העיניים הללו גרמו לדמי לקפוא בעורקיי. הן היו שורפות מדי, אכזריות מדי וחסרות רחמים. איך יכולתי אי־פעם לחשוב שהן יפות? סלבטורה תמיד היה חלאה, חיית אדם ורוצח. זה זרם לו בדם. לכל הדי־מרטלי.

"האם אתם מוכנים לקבל באהבה את הילדים שיעניק לכם האל, ולגדל אותם על־פי תורתו של ישו משיחנו ועקרונות הכנסייה?"

העדפתי לכרות לעצמי את הרחם מאשר לשאת את ילדיו.

"מוכנה ועוד איך. נכון, ויולה? אולי עפת קצת בחופשיות כמו פרפר, אבל עכשיו נתפסת."

"אל תקרא לי ככה!" צווחתי, נרעדת למשמע הכינוי הזה.

"שכחתי לבקש את אישורך לקרוא לך כך," הוא ענה בציניות. הבטתי בפניו כדי לזכור כל קו וכל תכונה, כדי שלעולם לא אשכח אף אחת מהמילים שהוא אמר לי. אגיד לו אותן שוב ושוב כשאהרוג אותו. "מה נשאר לנו עוד להגיד, אבי? קדימה, תמשיך בטקס ובוא נגמור את זה כבר. התמהמהות יכולה לשגע אותי!" כמה נורא היה גזר הדין שציפה לי, כמה מפחיד ובלתי הפיך. "אני, סלבטורה די־מרטלי, לוקח אותך, יוליה..." הוא בכוונה לא הזכיר את שם המשפחה שלי. לפי הכללים של הקוֹזָה נוֹסְטְרָה³ הוא כבר מזמן אינו חוקי. כל זכר ממשפחתי נמחק מעל פני האדמה בגללם, בגלל הדי־מרטלי הארורים. "...לאישה, ומבטיח לשמור לך אמונים בשמחה ובעצב, בבריאות ובחולי, וגם לאהוב ולכבד אותך כל ימי חיי," הוא חשף את שיניו בבוז כדי להבהיר שהוא לא באמת התכוון לאף מילה.

לא התכוונתי להגיד את זה, לא היה סיכוי שאישבע להיות נאמנה לו. תיעבתי כל מחווה שלו וכל מילה שהוא אמר, תיעוב מכלה. הייתי צמאה למותו.

"תחזרי על הנדרים!" הוא הצמיד את קנה האקדח לכתפי, "קדימה! את הרי ילדונת טובה, למדת בעל־פה את נדרי הנישואים, נכון?"

"הלוואי שתישרף באש הגיהינום!"

"אלה לא המילים הנכונות. התבלבלת. תנסי שוב," הוא חייך את החיוך הדוחה ועוצר הנשימה שלו, "אמרתי — תחזרי על הנדרים, או שבראשו של הכומר אלחנדרו יופיע חור קטן ועגול שיהיה על המצפון שלך, יוליה. בדיוק כמו המוות של כל המסכנים האלה."

"למען האל, יוליה, תחזרי..." הכומר הביט בעיניי בתחינה. הוא רצה לחיות וגם אני רציתי, רציתי מאוד, אבל לא ככה. לא חיים של שפחה, לא בתוך כלוב.

נשמעה ירייה.

צעקתי ועצמתי את עיניי בחוזקה, וכשפקחתי אותן ראיתי את פניו החיוורות של הכומר ואת המזבח המנופץ לרסיסים. חזרתי על הנדרים כי חיי אדם קדמו לכול. יותר מדי אנשים כבר מתו בגללי.

האם טקס הנישואין השטני עם העכביש בכבודו ובעצמו הושלם? או שאולי הרגע קברו אותי וזהו טקס ההלוויה שלי?

"הנישואין התקיימו בפני ישו משיחנו ובפני קהילת הכנסייה," המשיך הכומר בגמגום, "את האיחוד שבירך האל איש לא יוכל להפריד. אני מאשר ומברך את ברית נישואיכם בשם האב, הבן ורוח הקודש. אילו שמות לכתוב ב... תעודת הנישואין? כתוב לי כאן..."

"אמן," סלבטורה קטע את דבריו של הכומר, הנהן בראשו בשמחה ואז הסתובב אליי, תפס בידי בכוח ויישר את אצבעותיי הקמוצות לאגרוף. "לא התכוננתי לטקס הזה, אז במקום טבעת תענדי בינתיים חוט," הוא אמר, כרך סביב אצבעי חוט פשתן, קשר אותו בחוזקה והגיש חתיכת חוט גם לי. "תקשרי לי."

קשרתי הכי חזק שיכולתי כדי להכאיב לו, אבל הוא אפילו לא מצמץ, אלא המשיך לבהות בי במבטו הנוקשה והשטני. לאחר מכן הוא ניגש אל האב אלחנדרו, לחש משהו באוזנו, לקח מידיו את תעודת הנישואין וטמן אותה בכיסו.

"זה הכול, מתוקה. ניסע הביתה לחגוג ולהזדיין."

פרק 1

פלרמו, סיציליה, 1996

"יוליה, יש לנו אורחים."

"אני כבר יורדת אבא, כמה דקות. רוזי מברישה את שערי," צעקתי ברוסית והבטתי במראה בהנאה. רוז, רוזי, הייתה אומנת שמנמנה וכהת עור. הכרתי אותה כל חיי ולא זכרתי את עצמי בלעדיה. רק רוזי ידעה לבשל דייסת סולת טעימה ולקלוע לי צמות יפות.

רוזי גם תפרה בובות, סרגה ארנבונים והתגוררה איתנו. כולנו אהבנו אותה מאוד וגם היא אהבה אותי לאין שיעור, ולא, זה לא בגלל הכסף של אבי ולא כי לא היה לה מקום אחר לגור בו. היא אהבה אותי פשוט כי היא אהבה אותי, וזה הכול.

היא עברה מברוקלין לאיטליה עם הוריי לפני שנים רבות. אף אחד לא סיפר לי מאיפה רוזי הגיעה אלינו, אבל על זרועותיה, רגליה וגבה היו חרוטות צלקות בצבע בז'. היא הסתירה אותן ובכל זאת ראיתי. מישהו פגע בה מאוד.

רוזי תמיד הודתה לאימי כשהתפללנו בימי ראשון, וקראה לה מלאכית. היא סיפרה שפעם הוריי גרו במדינה אחרת ואז ברחו משם לארצות הברית. במדינה ההיא אבא ישב בכלא, ואחי ואחותי מתו ממחלה נוראה. אבל זהו סוד ואם הייתי מספרת אותו למישהו ההורים שלי היו כועסים מאוד על רוזי.

"דון אלפונסו הגיע עם אשתו ובניו."

"הם חזרו מניו־יורק והגיעו ישירות אליך? איזה כבוד." בקולה של אימא נשמעה נימה של חוסר שביעות רצון. התאמצתי לשמוע את השיחה.

"אל תשכחי מיהו דון אלפונסו וכמה הידידות איתו חשובה לי. קדימה, תזרזי את אנה. תגידי לה שתתחיל לערוך את השולחן."

"אני יודעת מיהו, מיקאל, ובדיוק בגלל זה... לא הייתי רוצה שתהיה ביניכם ידידות קרובה כל כך."

"הידידות הזאת היא המפתח לכול עבורנו, ואני לא מתכוון לדון איתך בזה יותר."

"זאת דרך אחרת לומר לי 'דעי את מקומך, אישה'?"

"נדיה!" ענה אבי בקשיחות.

"בלינצ'ס הקוויאר האהובים על אלפונסו כבר מוכנים.״

"מעולה, ותדאגי שהילדים לא יפריעו לנו כשניכנס אל המשרד."

ניכר היה שאימא לא חיבבה את האלפונסו הזה, שכנראה נחשב לאדם חזק ובעל השפעה, ושלאבא היו אי־אילו עסקים איתו.

אבא אמר שהוא הגיע עם הבנים שלו? מעניין, הוא באמת חושב שאני מתכוונת לבדר ילדים שאני לא מכירה? בדיוק כשהמחשבה הזאת עברה בראשי, אבא הציץ אל תוך חדרי.

״יוליה!״ אמר בנימה חמורה, ״אני מצפה שתהיי מארחת למופת, ובלי השטויות שלך, מובן?״ כשהוא הלך הבטתי ברוזי דרך המראה.

״די־מרטלי המגעילים האלה, אני לא יכולה לסבול אותם,״ אמרתי בכעס.

״אבל מעולם לא ראית אותם.״

״בגללם אסור לי לשחק בחצר האחורית. שיחזרו לאמריקה שלהם.״

״זאת לא התנהגות שהולמת סניוריטה צעירה. את צריכה להתייחס לאורחים של אביך בכבוד. אם אני הייתי אומרת מילים כאלה בנוכחות אבי...״

״אז הוא היה מפליק לך בישבן?״ דמיינתי את ישבנה של רוזי השמנה רוטט וצחקתי.

״נכון, וחבל שאביך לא עושה את זה לך מדי פעם.״

נחרתי בבוז, ואז פלטתי צעקה קטנה כשרוזי הידקה את צמותיי חזק יותר ושזרה בהן סרטים צבעוניים.

״יש לך שיער נפלא, הוא דומה לדבש טרי ומריח כמו מנטה. אבי אמר שאין דבר יפה יותר מצבען של חלות דבש, והוא בהחלט ידע הרבה על יופי אמיתי, תאמיני לי.״

״רוזי, נו, תפסיקי כבר! אני לא ילדה קטנה, תפרקי את הצמות המחרידות האלה!״

״אסור להסתובב ככה בשיער פרוע.״

״אז צריך לספר אותו. אני שונאת להסתרק. תראי את דנה טוריצ׳לי, יש לה תספורת ׳קארה׳ וזה מתאים לה מאוד.״

״רק זה חסר לך, חוץ מזה, סניור מיקאל אוהב מאוד את השיער שלך.״

״ואני שונאת אותו,״ משכתי בסרטי השיער, ניערתי ראשי ופיזרתי את השיער הפרוע והסורר שלי, שצבעו חום־דבש ושקצותיו עברו את קו הישבן שלי.

״חכי רגע, ילדה עקשנית שכמוך, תני לי לפחות לאסוף לך אותו בסיכה.״

״ואני גם אלבש מכנסיים.״

״בשום פנים ואופן לא. את יכולה ללבוש רק שמלה.״

״מכנסיים!״

״את תלבשי שמלה כמו שאמרתי, או שלא אתן לך לטעום מקרם השוקולד שמכינים במטבח.״

עיקמתי פרצוף ורוזי עיקמה את שלה בתגובה והניחה את הידיים שלה על מותניה העבים. הסינר המפוספס שעל החזה הרחב שלה התרומם באיום, והסמיילי שהיה רקום עליו כבר כלל לא נראה מחייך, אלא כועס, וזה היה סימן לכך שלא היה טעם להתווכח. נאנחתי בייאוש.

"בסדר, אבל בלי כל מיני סלסולים וקישוטים."

ישבתי לשולחן במצב רוח נורא והכול הרגיז אותי: השכבות המתנפנפות של השמלה, הגרביים הלבנים, הנעליים המעוטרות בסרטי משי והמחשבה שאצטרך לבדר את הילדים של האורח, שבגללו קרצפו כל פינה בבית במשך שלושה ימים, עמלו במטבח יומיים, שחטו שלושה תרנגולים ואסרו עליי ללכת לאורווה כדי לבקר את "גיבור", הסוס האהוב עליי.

אלפונסו עצמו נראה לי מפחיד. היה לו אף גדול, שפתיים בשרניות שהציצו מבעד לזקן הסמיך והאפור שלו ובעיני הנץ שלו בערה מדי פעם להבה שעוררה בי חוסר נוחות. אשתו הייתה יפה ונראתה כמו כוכבת זוהרת שהופיעה בשערי מגזינים. שערה החום והמתולתל הדיף ריח של בושם מדהים, והריסים הארוכים שלה נראו כמו מניפות גדולות. חשבתי שזה מוזר שאימא לשני נערים מתבגרים נראית ככה, אבל אז גיליתי שהיא אימם החורגת ואשתו החמישית של די־מרטלי האב. אשתו הראשונה של אלפונסו, אימם של שני הבנים, מתה לפני חמש שנים מדלקת ריאות חריפה, ומאז, הוא החליף אישה כל שנה.

הבנים של משפחת די־מרטלי היו עבורי אכזבה גדולה ביותר. כשראיתי אותם מהחלון שילבתי את ידיי על חזי במחאה. מה, לעזאזל, אני אמורה לעשות איתם? חשבתי שהם יהיו בגילי, אבל הם היו גדולים יותר. הצעיר התברר כבן שתים־עשרה והגדול בן חמש־עשרה. הם לא ישבו לשולחן, אלא הסתובבו בחצר.

"קדימה, יוליה, לכי, תצטרפי אל הבנים. תראי להם את הגן הבוטני ואת המזרקה, בזמן שאנחנו מדברים על כל מיני עניינים של מבוגרים. לכי. תטיילי."

התכוונתי למחות ולומר שאני רוצה לאכול קודם, אבל אבא שלי הסתכל עליי במבט שגרם לי לשנות את דעתי.

העדפתי לשבת בחדר שלי ולקרוא, אבל ירדתי במדרגות בחוסר רצון וראיתי את הבנים עומדים ליד הגדר, או ליתר דיוק מאחוריה, ליד שער קטן שמוביל אל האגם. שניהם התכופפו והביטו במשהו שנמצא בעשב הגבוה. הצלחתי לראות רק גבים וראשים מלאים בתלתלים שחורים.

"אמרתי לך לא לעבור את הגדר. אבא יקרע אותך, סָלְבָה."

הבנים דיברו באיטלקית.

"אם לא נפתח את המלכודת הוא יתפגר כאן."

"ואם תתקרב אליו הוא ינשוך לך את היד. בוא נלך מכאן, בוא נסגור את השער ואף אחד לא יגלה."

"מרקו, פחדן שכמוך, תכסה לו את הראש בסוודר שלך, תחזיק אותו חזק בעורף ואני אוציא את הכפה שלו מהמלכודת."

התגנבתי אליהם בשקט כדי לראות מה הם עשו שם, אבל בטעות דרכתי על ענף. למשמע קול הפיצוח אחד האחים הסתובב אליי, בזמן שהשני המשיך להתעסק במשהו שייבב ונהם.

"סלבה, אנחנו לא לבד."

האח השני הרים את ראשו ואני קפצתי במקומי.

מעולם לא התעניינתי בבנים במיוחד, והאמנתי שאבא שלי הוא הגבר הנאה ביותר בעולם. עד לאותו הרגע. הרגע שבו הכול התכווץ בתוכי ונדמיתי עלובה, פתטית ותפלה בעיניי — מהשיער החום ועד לגרביים הלבנות והמטופשות.

"מה נעמדת פה כמו פסל?"

עיניו השחורות של האח הגדול הבזיקו ואחזו בי במבטן המזלזל, ותחושה חדה ומכאיבה פילחה את בטני, גרמה לי לשכוח את האיטלקית שלי ואילצה אותי לעמוד שם ולהמשיך להביט בו בשתיקה, כאילו בלעתי את הלשון.

הכאב שפעם ממש מתחת לצלעותיי דמה לכאב שמרגישים כשרוצים מאוד לאכול, וניחוח מתוק של לחמניות רכות וטריות נישא מהמטבח. הכאב הזה התפתל בי חזק יותר, וכלל לא הייתי רעבה.

הוא ניצב מולי בידיים ארוכות וברגליים ארוכות ושריריות, ונראה לי גדול וגבוה מאוד. הוא היה חזק להפליא. כן, זאת בדיוק המילה שעמדה על קצה הלשון שלי כשהבטתי בבחור הזה. לעומתו, נראיתי כמו חרק — קטנה, רגילה, משעממת ו"מגיעה לו עד הפופיק". ביטוי שרוזי אהבה להשתמש בו.

"קדימה, תסתלקי מכאן, ילדונת!"

"לאן להסתלק? זה הבית שלי!" התחצפתי והתכוננתי להתגונן. רק חסר היה שהאחים די־מרטלי המגעילים האלה יגרשו אותי מהשטח שלי.

"עופי הביתה!"

"זאת הבת של מיקאל."

"לא אכפת לי, מה היא עומדת כאן ובוהה בנו בפה פעור?"

יבבה נוספת נשמעה מהעשב הגבוה והבחנתי ביצור אפור ופרוותי.

"מה זה שם?"

"גור זאבים. הוא נלכד במלכודת. אבא שלך פיזר פה מלכודות?" שאל די־מרטלי הקטן.

"לא יודעת."

"מאיפה הגעת לכאן, מארץ הדובים⁴? במה משחקים שם, בבובות? במָטְרְיוֹשְׁקוֹת⁵? קדימה, לכי תשחקי, גמדה. אל תפריעי לנו. קישטה!"

"לפי מה החלטת שאני משחקת בבובות? אני לא סובלת בובות, אז תשתוק ותגיד לי מה אני צריכה לעשות כדי לעזור."

"לכי הביתה. 'לעזור'. כן, בטח. קודם תנגבי את הנזלת ותפסיקי לצייץ כאן, יצור קטן שיש לו בטן גדולה!"

אני לא יודעת מה פגע בי יותר, "יצור קטן" או "שיש לו בטן גדולה", אבל התחלתי לרעוד מכעס.

"אני אולי נראית קטנה, אבל בסוף הקיץ אהיה בת אחת־עשרה! חוץ מזה, אני יכולה לקרוע אותך במכות, בריון שכמוך!"

קפצתי את ידיי לאגרופים ונעמדתי בעמדת תקיפה, בדיוק כפי שלימד אותי לודוויג בשיעורי הגנה עצמית. הבריון פרץ בצחוק מעליב, והתמלאתי ברצון חזק לבעוט לו בעצם השוק. מאוחר יותר גיליתי שיש לו כינוי, "העכביש", בגלל הידיים והרגליים הארוכות שלו.

"תנסי, נראה אם תצליחי. רק תיזהרי שלא תשברי את הרגליים הקטנות שלך."

"סלבה, תן לה לעזור. שתביא כלי עבודה כלשהו שיעזור לנו לשחרר את הגור," הציע האח הצעיר.

"היא תרוץ עכשיו לאבא'לה שלה ותלשין עלינו."

"אני לא, איזה כלי עבודה צריך להביא?"

המבט שבעיניו השחורות והענקיות, הפך מכועס לסקרן.

"תביאי צבת או שתמצאי איזשהו מקל, כמה שיותר חזק. אפשר מוט מברזל, אבל הכי טוב שפשוט תיעלמי בדרך."

"מטומטם," מלמלתי מתחת לאף.

הבאתי לאחים די־מרטלי מזמרה. האח הבכור נאבק במלכודת זמן רב והזיע מאוד. הוא פשט מגופו סוודר בצבע בז' ותחב אותו לידיים שלי. שאפתי את ריחו בעל כורחי והסתחררתי מעט מריח הדרים ומניחוח כמעט בלתי מורגש של טבק.

הבטתי בהתפעלות בשרירי גבו הרחב שנמתחו עם כל תנועה, ובקווצות השיער שהתקרזלו על עורפו. הוא הדיף ריח חמוץ של זיעה, שנישא למרחק במין כוח קדמוני ותוקפני שהציף את כל הווייתי, כמו גם את הסכנה שנשקפה מהנער הזה.

"לעזאזל, זה לא נפתח. אני אשבור לו את המפרקת ואסיים את הייסורים שלו. בכל מקרה הוא ימות כאן."

לא היה לי ספק שהוא היה מסוגל לעשות את זה. העיניים שלו היו אכזריות כל כך, נוקבות וחצופות, ובו בזמן יפות כל כך, עוטפות ומנחמות.

"אל תעשה את זה!" צעקתי, "אל תעשה את זה, אנחנו נוציא אותו מהמלכודת. תראה, המנעול כמעט נשבר. אתה חזק, אתה תצליח לעשות את זה."

למשמע מילות העידוד שלי עיניו השחורות נצצו, ורמז של חיוך זחוח הופיע על שפתיו.

"ומה אז? זה לא כלבלב, זה גור זאבים."

"אני אחביא אותו ואנסה לטפל בו עד שיבריא. אל תהרוג אותו, בבקשה."

הנער העיף בי מבט קודר וחזר להיאבק במלכודת.

"רק אל תתבכייני לי פה."

"בבקשה... הוא קטן כל כך."

"המלמולים שלך מפריעים לי, ילדונת."

לבסוף הוא הצליח.

התייפחתי משמחה ודי־מרטלי הצעיר פלט קללה עסיסית מהתלהבות והביט באחיו בהערצה. לעומתו, הוא נראה רזה מאוד ושברירי. הם היו דומים ובו בזמן שונים מאוד.

"לעזאזל, סלבה, כמה כוח יש לך!"

לקחנו את הגור אל החצר האחורית, מאחורי האורווה, והסתרנו אותו במלונה של ליימה, כלבת ההאסקי שלנו. אבא שלי בנה עבור ליימה מתחם מגודר רחב ידיים, ושם היא גרה בזמן שיפוץ הבית. לפני שנה ליימה מתה מזקנה ומאז לא אימצנו כלב אחר. הייתי רוצה שיהיה לנו עוד כלב, אבל אבא לא הסכים כי הוא לא רצה שאימא תבכה שוב.

"איך קוראים לך?" שאל אותי הבריון וסידר את הפוני המתולתל והסורר שכיסה חצי מפניו בגלל הרוח.

עורו השחום הקנה לו מראה של פסל ברונזה, ועיניו הגדולות והשחורות נראו כאילו צוירו בפחם, כמו גם גבותיו העבות. אפו הגבנוני לא השתלב עם תווי פניו האחרים, ושפתיו המלאות והעסיסיות היו מתאימות יותר לנערה, כמו גם הריסים הארוכים שלו. פניו היו גסות ומחוספסות אך גם יפות וקורנות בזוהר לוהט, ועל עצמות לחיו התחילה להופיע פלומת שיער עדינה.

הוא הותיר עליי רושם חזק כל כך, שלא הצלחתי להירדם כל הלילה אחרי עזיבתם. לא ידעתי מה קרה לי ואיך קראו לזה, כמו שלא ידעתי מי היה אלפונסו די־מרטלי ומי היה אבי. עדיין לא הכרתי את המילה הנוראה "מאפיה", הייתי רק ילדה קטנה שהתאהבה בפעם הראשונה, אפילו בלי להבין מהי משמעות המילה "אהבה", ושעמדה להצטער על זה מאוד.

"יוליה... אממ... ג'ולי. ג'ולייטה," התבלבלתי שלוש פעמים כמו טיפשה, אבל הוא ממילא לא יקרא לי באף אחד מהשמות האלה.

"אני סלבטורה, וזה אחי, מרקו."

"ילדים, איפה אתם? האוכל כבר מזמן מוכן!"

"קדימה, ילדונת, בואי. ואל תספרי לאף אחד או שיירו בו, הבנת?" הנהנתי בהסכמה, והתקשיתי לנשום מרוב פחד כשסלבטורה נעמד מולי והיישיר אליי מבט. "אני לא יכול לסבול מלשנים, אם תספרי למישהו אני אהרוג אותך!"

"אני לא מלשנית!"

"נראה מי את. הזמן יגיד, ויולה."

"מי?"

"את. העיניים שלך סגולות. אף פעם לא ראיתי כאלה."

"לידיעתך, כולם אומרים שהעיניים שלי יפות," אמרתי בהתרסה.

הוא חשב לרגע ואז צחק בלעג. "שיקרו לך, הן נוראות. כמו של מפלצת."

"מנוול! אתה מפלצת בעצמך!"