רקורסיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רקורסיה
מכר
אלפי
עותקים
רקורסיה
מכר
אלפי
עותקים

רקורסיה

4.4 כוכבים (243 דירוגים)
ספר דיגיטלי
48
ספר מודפס
68.6 מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2744מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/06/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

רב-מכר של "הניו יורק טיימס". פאזל מהודק ומשוכלל על זמן, על זהות ועל זיכרון, במותחן שמעובד לסדרה של שונדה ריימס בנטפליקס.

בהתחלה זה נראה כמו מחלה. מגפה שמתפרצת ומטריפה את דעתם של אנשים עם זיכרונות מחיים שלא חיו מעולם. איש אינו מבין מהו אופן ההדבקה, אבל זהו רק גל ההלם הראשוני. מתברר שמקור התופעה אינו נגיף אלא תגלית איומה ומדהימה שלא מאיימת רק על המוח האנושי כי אם על מרקם הזמן כולו.

הבלש הניו יורקי בארי סאטון מתקרב לגילוי האמת; ורחוק משם, בקצה השני של הארץ, במעבדה בפאלו אלטו, לנוירולוגית הלנה סמית אין מושג שהיא אוחזת הן במפתח לתעלומה והן בכלים להילחם בה.

יחד, ייאלצו בארי והלנה להתעמת עם אויב משותף לפני שהם – ושאר העולם – יילכדו בלופ אינסופי של כאוס הולך וגדל.

"קראוץ' מפיח רוח חיים בנושאים המשלבים רומנטיקה, אינטליגנציה ופילוסופיה" - אנטרטיינמנט ויקלי

"רכבת הרים גדושת אקשן, מבריקה וייחודית, שגרמה לי לזנוח את שאר המחויבויות עד שסיימתי את העמוד האחרון" - אנדי וייר, מחבר "לבד על מאדים"

פרק ראשון

בארי

2 בנובמבר 2018

בארי סאטון יורד לנתיב רכבי החירום בכניסה הראשית לבניין פּוֹ, מגדל בסגנון אר־דקו שזוהר עכשיו בלובן התאורה החיצונית. הוא יוצא מהפורד קראון ויקטוריה שלו, ממהר לחצות את המדרכה ונכנס אל הלובי מבעד לדלת המסתובבת.

שומר הלילה עומד ליד שורת המעליות ומחזיק אחת מהן פתוחה לבארי, שצעדיו המהירים מהדהדים על רצפת השיש.

"איזו קומה?" בארי שואל כשהוא נכנס למעלית.

"ארבעים ואחת. כשאתה יוצא מהמעלית, ימינה עד סוף המסדרון."

"עוד שוטרים יגיעו עוד מעט. תגיד להם שאני אמרתי שיחכו למטה לסימן שלי."

המעלית עולה במהירות גבוהה מן המצופה מגילו של הבניין, ואוזניו של בארי נסתמות כעבור שניות אחדות. כשדלת המעלית נפתחת הוא יוצא ועובר ליד שלט עם שם של משרד עורכי דין. פה ושם דולק אור, אבל רוב הקומה חשוכה. הוא ממהר לאורך השטיח על פני משרדים שקטים, חדר ישיבות, פינת קפה, ספרייה. המסדרון נגמר ונפתח לאזור קבלה שצמוד למשרד הגדול ביותר.

באור העמום נראים כל הפרטים בגוונים שונים של אפור. שולחן מהגוני גדול ועליו תלים של ניירות. שולחן עגול מלא פנקסים וכוסות עם שאריות קפה בריח מריר. בר משקאות עם בקבוקי ויסקי יקרים. אקווריום זוהר שמזמזם בצד ובו שוחים כריש קטן וכמה דגים טרופיים.

כשבארי מתקרב לדלת הכפולה הוא משתיק את הטלפון שלו וחולץ נעליים. הוא פותח את הדלת לאט ויוצא בשקט למרפסת.

גורדי השחקים השכנים באפר וסט סייד נראים מיסטיים בערפל הזוהר שעוטף אותם. שאון העיר חזק וקרוב - צפירות מכוניות מהדהדות בין קירות הבניינים ויללות אמבולנסים בדרכם לעוד טרגדיה. ראשו המחודד של הבניין נמצא פחות מחמישה־עשר מטרים מעליו - גג זכוכית ופלדה ואבנים מסותתות בסגנון גותי.

האישה יושבת במרחק חמישה מטרים מהמקום שבו הוא עומד, ליד גרגויל שהשנים שחקו, בגבה לבארי, רגליה משתלשלות מעבר למעקה.

הוא מתקרב לאט, ואבני המרצפת הרטובות מרטיבות את גרביו. אם יצליח להתקרב אליה מספיק בלי שתרגיש, הוא ימשוך אותה מהמעקה לפני שהיא תספיק -

"אני מריחה את האפטרשייב שלך," היא אומרת בלי לסובב את הראש.

הוא עוצר.

היא מפנה את ראשה לאחור ואומרת לו, "עוד צעד אחד ואני קופצת."

קשה לדעת באור הזה, אבל היא נראית בערך בת ארבעים. היא לובשת בלייזר כהה וחצאית תואמת וכנראה יושבת כאן כבר לא מעט זמן, כי הערפל הספיק להשטיח את שערה.

"מי אתה?" היא שואלת.

"בארי סאטון. אני בלש בחטיבת השוד המרכזית במשטרת ניו יורק."

"שלחו מישהו מחטיבת השוד -?"

"במקרה הייתי הכי קרוב. איך קוראים לך?"

"אן ווס פיטרס."

"אני יכול לקרוא לך אן?"

"בטח."

"יש מישהו שאני יכול להתקשר אליו?"

היא מנידה את ראשה לשלילה.

"אני זז הצדה כדי שלא תצטרכי לאמץ את הצוואר בשביל להסתכל עלי."

בארי מתרחק ממנה בזווית שגם מביאה אותו לקיר המעקה, פחות משלושה מטרים מן המקום שבו היא יושבת. מבט מעבר למעקה גורם למעיו להתכווץ באי־נוחות.

"אוקיי, קדימה. אני מקשיבה," היא אומרת.

"סליחה?"

"באת לשכנע אותי לא לקפוץ, נכון? אז בבקשה, תעשה מה שאתה יכול."

במעלית בדרך למעלה הוא החליט מה יאמר לה, על סמך מה שלמד על התאבדויות במסגרת הכשרתו. עכשיו, ברגע האמת, הוא מרגיש פחות בטוח בעצמו. הדבר היחיד שברור לו הוא העובדה שכפות רגליו קופאות מקור.

"אני יודע שאת מרגישה חוסר תקווה מוחלט כרגע, אבל זה רק רגע, ורגעים עוברים."

אן מסתכלת במורד קיר הבניין, מאה ועשרים מטרים אל הרחוב, וכפות ידיה פרושות על מעקה האבן השחוק מעשרות שנים של גשם חומצי. דחיפה קטנה בידיה והיא תיפול. הוא משער שהיא עוברת בראשה על סדר הפעולות. אוזרת כוח לקראת הסוף.

הוא רואה שהיא רועדת.

"אני יכול לשים עלייך את המעיל שלי?" הוא שואל.

"ממש לא כדאי לך להתקרב, בלש."

"למה?"

"יש לי FMS."

בארי הודף את הדחף המיידי לברוח. הוא שמע על תסמונת הזיכרונות הכוזבים, כמובן, אבל מעולם לא הכיר או פגש מישהו כזה. לא נשם אותו אוויר. עכשיו הוא כבר לא בטוח שזה רעיון טוב לתפוס ולמשוך אותה. הוא אפילו לא רוצה להיות כל כך קרוב אליה. לא, פאק, אין מצב. אם הוא יראה שהיא עומדת לקפוץ הוא ינסה להציל אותה, ואם הוא יידבק ב-FMS, הוא יידבק. זה סיכון שאתה לוקח כשאתה מחליט להיות שוטר.

"כמה זמן כבר?" הוא שואל.

"יום אחד, לפני חודש בערך, התעוררתי בבוקר ובמקום להיות בבית שלי במידלברי, ורמונט, מצאתי את עצמי בדירה כאן בעיר, עם כאב ראש חד ודימום חזק מהאף. בהתחלה לא היה לי מושג איפה אני. ואז נזכרתי... גם בחיים האלה. כאן ועכשיו אני רווקה, עובדת בבנק השקעות וידועה בעולם בשם הנעורים שלי. אבל יש לי גם..." היא אוספת את עצמה בקושי רגשי ניכר - "זיכרונות מהחיים האחרים שלי בוורמונט. הייתי אמא לילד בן תשע בשם סם. היה לי עסק לגננות עם בעלי, ג'ו ברמן. אני הייתי אן ברמן. היו לנו חיים טובים."

"איך זה? מה את מרגישה?" בארי שואל ומתקדם בחשאי צעד אחד קטן.

"מה זאת אומרת?"

"אל הזיכרונות הכוזבים מהחיים שלך בוורמונט."

"אני לא סתם זוכרת את החתונה שלי. אני זוכרת את הריב על העוגה של החתונה. אני זוכרת את הפרטים הכי קטנים מהבית שלנו. את הבן שלנו. כל רגע מהלידה שלו. את הצחוק שלו. כתם לידה שיש לו על לחי שמאל. את היום הראשון שלו בבית הספר. היה לו קשה להיפרד ממני. אבל כשאני מנסה לדמיין את סם, אני רואה אותו בשחור־לבן. אין לו צבע בעיניים. אני אומרת לעצמי שהן היו כחולות. אבל אני רואה רק שחור.

"אני רואה את כל הזיכרונות שלי מהחיים ההם בגוונים של אפור, כמו תמונות סטילס מסרט פילם־נואר. הם זיכרונות אמיתיים, אבל כמו זיכרונות רפאים. זיכרונות פנטום." היא נשברת. "כולם חושבים ש-FMS זה רק זיכרונות כזב מהרגעים הגדולים בחיים, אבל מה שהכי כואב זה הרגעים הקטנים. אני לא סתם זוכרת את בעלי. אני זוכרת את הריח שהיה לו מהפה בבוקר כשהוא הסתובב עם הפנים אלי במיטה. כל פעם שהוא קם לפנַי לצחצח שיניים, ידעתי שהוא יחזור למיטה וינסה לעשות סקס. זה מה שהורג אותי. הפרטים הכי־הכי קטנים ומושלמים שבגללם אני יודעת שזה באמת קרה."

"ומה החיים האלה?" בארי שואל. "הם לא שווים בעינייך?"

"אולי יש אנשים עם FMS שמעדיפים את זיכרונות ההווה על פני זיכרונות הכזב, אבל לי אין בחיים האלה שום דבר שאני רוצה. ניסיתי. ארבעה שבועות ארוכים. אני לא יכולה לזייף יותר." דמעות חורצות תלמים שחורים בלחייה. "הבן שלי מעולם לא היה קיים. אתה קולט? הוא סתם קצר יפה במוח שלי."

בארי מסתכן בעוד צעד לכיוונה, אבל הפעם היא תופסת אותו.

"אל תתקרב."

"את לא לבד."

"אני מאוד לבד."

"אני מכיר אותך רק כמה דקות ויישבר לי הלב אם אראה אותך עושה את זה. תחשבי מה זה יעשה לאנשים בחייך שאוהבים אותך. איך הם ירגישו."

"מצאתי את ג'ו," אן אומרת.

"את מי?"

"בעלי. הוא גר בבית גדול בלונג איילנד. הוא התנהג כאילו הוא לא מכיר אותי, אבל אני יודעת שהוא זיהה אותי. יש לו חיים שלמים. הוא נשוי - אני לא יודעת למי. אני לא יודעת אם יש לו ילדים. הוא התנהג כאילו אני המשוגעת."

"אני מצטער, אן."

"זה כואב מדי."

"תקשיבי, גם אני הייתי פעם במקום שלך. רציתי לגמור עם הכול. והיום אני עומד פה ואומר לך שאני שמח שלא עשיתי את זה. אני שמח שמצאתי את הכוח לעבור את זה. נקודת השפל הזאת היא לא כל ספר החיים שלך. היא רק פרק אחד."

"מה קרה לך?"

"איבדתי את הבת שלי. החיים שברו גם לי את הלב."

אן מסתכלת בקו הרקיע הזוהר. "יש לך תמונות שלה? אתה עדיין מדבר עליה עם אנשים?"

"כן."

"לפחות היא היתה קיימת פעם."

לזה פשוט אין לו מענה.

אן מורידה את מבטה שוב. היא חולצת בבעיטה אחת מנעליה.

מבטה מלווה את הנעל הנופלת.

היא שולחת את הנעל השנייה בעקבות הראשונה.

"אן, בבקשה."

"בחיים הקודמים שלי, החיים הכוזבים שלי, אשתו הראשונה של ג'ו, פראני, התאבדה בקפיצה מהבניין הזה, מהמעקה הזה, לפני חמש־עשרה שנים. היא סבלה מדיכאון קליני. אני יודעת שהוא האשים את עצמו. לפני שעזבתי את הבית של ג'ו בלונג איילנד, אמרתי לו שאני הולכת לקפוץ מבניין פו הלילה, כמו פראני. זה נשמע טיפשי ונואש, אבל קיוויתי שהוא יגיע להציל אותי. מה שהוא לא הצליח לעשות איתה. בהתחלה חשבתי שאתה הוא, אבל הוא לא שם אפטרשייב אף פעם." היא מחייכת - בעצב - ומוסיפה, "אני צמאה."

בארי מלכסן מבט מהיר למשרד החשוך ורואה שני שוטרי סיור עומדים הכן ליד דלפק הקבלה. הוא משיב את מבטו לאן. "אז אולי תרדי מהמעקה וניכנס יחד להביא לך כוס מים?"

"אתה יכול להביא לי לפה?"

"אני לא יכול להשאיר אותך לבד."

ידיה רועדות עכשיו, והוא רואה השלמה פתאומית בעיניה.

היא מסתכלת בבארי. "זאת לא אשמתך," היא אומרת. "היה ברור מההתחלה שזה ייגמר ככה."

"אן, לא -"

"הבן שלי נמחק."

ובאגביות חיננית, היא דוחפת את עצמה מהמעקה.

הלנה

22 באוקטובר 2007

הלנה עומדת במקלחת בשש בבוקר, מנסה להתעורר בעזרת הזרמים החמים השוטפים את גופה, כשתוקפת אותה פתאום תחושה חזקה שהיא כבר חייתה את הרגע הזה בדיוק. זה לא חדש. רגעי דז'ה־וו מילאו את חייה מאז שנות העשרים שלה. וגם אין שום דבר יוצא דופן ברגע הזה במקלחת. היא תוהה אם מאונטנסייד קפיטול כבר בדקו את ההצעה שלה. עבר שבוע. היא כבר היתה אמורה לשמוע מהם. לכל הפחות לקבל הזמנה לפגישה אם הם היו מעוניינים.

היא מכינה קפה ואת ארוחת הבוקר הסטנדרטית שלה - שעועית שחורה ושלוש ביצי עין הפוכה עם קטשופ. מתיישבת לשולחן הקטן ליד החלון ומסתכלת בשמים המתמלאים לאט באור מעל בתי השכונה שבפאתי סן חוזה.

כבר יותר מחודש לא היה לה יום פנוי לעשות כביסה, ורצפת חדר השינה שלה מכוסה בשטיח של בגדים מלוכלכים. היא מפשפשת ומוצאת ג'ינס וחולצת טריקו שהיא לא מתביישת יותר מדי לצאת בהם מהבית.

הטלפון מצלצל בזמן שהיא מצחצחת שיניים. היא יורקת, שוטפת ומספיקה לענות בצלצול הרביעי מהטלפון שבחדר השינה.

"מה שלום הילדה שלי?"

קולו של אביה תמיד מעלה חיוך על פניה.

"היי, אבא."

"חשבתי כבר שפספסתי אותך. לא רציתי להפריע לך במעבדה."

"לא, זה בסדר. מה קורה?"

"סתם, חשבתי עלייך. שמעת משהו על ההצעה?"

"עדיין לא."

"יש לי הרגשה טובה שזה יקרה."

"לא יודעת. זאת עיר קשה. הרבה תחרות. הרבה אנשים חכמים שרוצים כסף."

"אבל לא חכמים כמו הבת שלי."

היא לא יכולה לסבול יותר את האמון של אביה בה. לא בבוקר כמו זה, כשאפשרות הכישלון מוחשית וקרובה, כשהיא יושבת בחדר שינה קטן ומלוכלך עם קירות חשופים בבית לא משופץ שהיא לא הכניסה אליו אפילו אדם אחד כבר יותר משנה.

"איך מזג האוויר?" היא שואלת כדי לשנות נושא.

"ירד שלג בלילה. בפעם הראשונה העונה."

"הרבה?"

"כמה סנטימטרים. אבל ההרים לבנים."

היא רואה בעיני רוחה את ההרים - הרכס הקדמי של הרי הרוקי, הרי ילדותה.

"מה שלום אמא?"

היסוס קל.

"אמא בסדר."

"אבא."

"מה?"

"מה שלום אמא?"

היא שומעת אותו נושף לאט. "היו לנו ימים טובים יותר."

"היא בסדר?"

"כן. היא ישנה למעלה עכשיו."

"מה קרה?"

"זה שום דבר."

"תגיד לי."

"אתמול בערב שיחקנו רמי אחרי ארוחת ערב, כמו תמיד. והיא פשוט... היא לא זכרה את כללי המשחק. היא ישבה ובהתה בקלפים שלה ובכתה. אנחנו משחקים את המשחק הזה כבר שלושים שנה."

היא שומעת שידו מכסה את הפומית.

הוא בוכה, במרחק אלף ומשהו קילומטרים ממנה.

"אבא, אני באה הביתה."

"לא, הלנה."

"אתם צריכים את העזרה שלי."

"יש לנו תמיכה פה. יש לנו תור לרופא היום אחר הצהריים. אם את רוצה לעזור לאמא, תשיגי את המימון ותבני את הכיסא."

היא לא רוצה לספר לו, אבל הכיסא עדיין רחוק מאוד, מרחק שנות אור. הוא חלום, חזיון תעתועים.

עיניה מתמלאות דמעות. "אתה יודע שאני עושה את זה בשבילה."

"אני יודע, מתוקה."

לרגע שניהם שותקים, וכל אחד מהם מנסה לכבוש את הבכי כדי שהשני לא ישמע שהוא בוכה, ושניהם לא מצליחים. היא רק רוצה להגיד לו שזה יקרה - אבל זה יהיה שקר.

"אני אתקשר כשאחזור הביתה בערב," היא אומרת.

"בסדר."

"תמסור לאמא שאני אוהבת אותה."

"טוב. אבל היא כבר יודעת."

כעבור ארבע שעות, בעומק בניין מדעי המוח בפאלו אלטו, כשהלנה בוחנת תמונה של זיכרון־פחד של עכבר - נוירונים מוארים מחוברים ברשת סינפסות - האיש הזר מופיע בפתח משרדה. היא מרימה את עיניה מהמסך ורואה גבר לבוש במכנסי צ'ינו וחולצת טריקו לבנה, שהשיניים בחיוך שלו לבנות מדי בכמה גוונים.

"הלנה סמית?" הוא שואל.

"כן?"

"אני צי־ווּן צ'רקובר. יש לך דקה לדבר איתי?"

"זאת מעבדה מאובטחת. אסור לך להיות פה."

"אני מתנצל על ההפרעה, אבל אני חושב שתרצי לשמוע את מה שיש לי להגיד."

היא יכולה לבקש ממנו ללכת, או להזעיק מאבטחים. אבל הוא לא נראה לה מאיים.

"אוקיי," היא אומרת וקולטת פתאום שמה שהאיש הזה רואה עכשיו הוא החלום הרטוב של כל אגרן - במשרד שלה אין חלונות, הוא מלא ודחוס, וקירותיו עשויים מלבֵנים צבועות. לאפקט הקלאוסטרופובי תורמות גם ערימות בגובה מטר של ארגזי מסמכים, ובהם אלפי תקצירים ומאמרים, מסביב לשולחן. "סליחה על הבלגן. אני אביא לך כיסא."

"הכול בסדר."

צי־וון לוקח כיסא מתקפל ומתיישב מולה. עיניו עוברות על הקירות, שמלאים כמעט עד אפס מקום בתמונות ברזולוציה גבוהה של זיכרונות עכברים ושל פעילות עצבית במטופלים הסובלים מדמנציה ומאלצהיימר.

"במה אני יכולה לעזור?" היא שואלת.

"המעסיק שלי התלהב מהמאמר שפרסמת ב"נוירון" על צילום זיכרונות."

"למעסיק שלך יש שם?"

"זה תלוי."

"במה?"

"איך שהשיחה הזאת תתקדם."

"למה לי בכלל לדבר עם מישהו שאני אפילו לא יודעת בשם מי הוא מדבר?"

"כי התקציב של המחקר שלך בסטנפורד נגמר בעוד שישה שבועות."

היא מרימה גבה.

הוא אומר, "הבוס שלי משלם לי בעין יפה כדי לדעת דברים על האנשים שמעניינים אותו."

"ברור לך שמה שאמרת עכשיו ממש מקריפ, כן?"

צי־וון מכניס את ידו לתיק העור שלו ומוציא ממנו תיקייה כחולה.

ההצעה שלה.

"ברור!" היא אומרת. "אתה ממאונטנסייד קפיטול!"

"לא. ואת לא תקבלי מהם שום מענק מחקר."

"אז איך השגת את ההצעה שלי?"

"זה לא משנה. אף אחד לא יסכים לממן אותך."

"איך אתה יודע?"

"כי מה שיש פה?" הוא זורק את ההצעה המפוארת שלה על השולחן העמוס. "קטן וביישני. עוד מאותו דבר. זה מה שעשית בסטנפורד בשלוש השנים האחרונות. זה לא רעיון מספיק גדול. את בת שלושים ושמונה, שזה תשעים בשנים של אקדמיה. יום אחד בעתיד הלא־רחוק את תתעוררי בבוקר ותקלטי שהימים הטובים שלך כבר מאחורייך. שבזבזת -"

"אני חושבת שכדאי שתלך."

"לא התכוונתי להעליב. אם לא אכפת לך שאני אומר, הבעיה שלך היא שאת מפחדת לבקש את מה שאת באמת רוצה." עולה בדעתה פתאום שהזר הזה, משום מה, מטריל אותה. היא יודעת שהיא צריכה לקטוע את האינטראקציה, אבל לא מתאפקת.

"ולמה אני מפחדת לבקש את מה שאני באמת רוצה?"

"כי מה שאת באמת רוצה יקר מדי. את לא צריכה שבע ספרות. את צריכה תשע. אולי עשר. את צריכה צוות שלם של מתכנתים שיעזרו לך לכתוב אלגוריתם למיון ולניתוח של זיכרון מורכב. ליצור את התשתית לניסויים בבני אדם."

היא נועצת בו מבט ארוך. "בהצעה שלי לא היתה אף מילה על ניסויים בבני אדם."

"מה אם הייתי אומר לך שאנחנו ניתן לך את כל מה שתבקשי? מימון בלי הגבלה. היית מעוניינת?"

הלב שלה מאיץ את פעימותיו משנייה לשנייה.

אז ככה זה קורה?

היא חושבת על הכיסא, בּעלות של חמישים מיליון דולר, שהיא חולמת לבנות מאז שאמא שלה התחילה לשכוח את החיים. בקטע מוזר כלשהו, היא לא מדמיינת אותו אף פעם כמוצר מוגמר, אלא תמיד רק כתרשימים טכניים בַּיישום שהיא תרשום עליו יום אחד פטנט, ושמו יהיה פלטפורמה רב־ממדית להקרנת זיכרונות אפיזודיים, זיכרונות מורכבים וזיכרונות לטווח ארוך.

"הלנה?"

"אם אני אומרת כן, אתה אומר לי מי המעסיק?"

"כן."

"כן."

הוא אומר לה.

היא לוטשת בו עיניים בפה פעור, והוא מוציא מסמך אחר מהתיק שלו ומעביר לה מעל ארגזי המסמכים.

"מה זה?" היא שואלת.

"חוזה העסקה והסכם סודיות. לא פתוח למשא ומתן. תנאי התשלום נדיבים מאוד, אני חושב שתסכימי."

סקירות וביקורות

"רקורסיה" מעלה שאלות מרתקות על פעילות המוח ותפקידו של הזיכרון האנושי מאשה צור-גלוזמן הארץ 12/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
243 דירוגים
149 דירוגים
51 דירוגים
32 דירוגים
5 דירוגים
6 דירוגים
4/1/2025

וואוו! אני חושב שהספר מצטיין בהתפתחות הבלתי פוסקת של העלילה. גם כשהיה נראה לי שהבנתי במה הספר עוסק כעבור עשרים עמודים הבנתי שלא הבנתי כלום. ספר מותח, מעורר מחשבה וכתוב מצוין!

1
2/5/2024

ספר מרתק. עוצר נשימה. מעורר מחשבה. תענוג לקרוא. בלייק קראוץ' יודע לבנות סיפור עם בסיס תיאורטי שמחזיק את הסיפור במישור של פנטזיה אורבנית ריאלית. אי אפשר לעזוב מהיד עד הסיום המעודד.

1
8/12/2023

עלילה כתובה היטב, שנבנית בצורה איטית ומעוררת עניין. למרות שבחלקים גדולים העלילה תופסת כיוונים מעט מסובכים (ומתסבכים), הספר הוא כולו הנאה צרופה, חכם, מסקרן ולא עושה הנחות לקוראים. חמישה כוכבים easy

1
12/5/2025

ספר מעולה ומותח שגורם לחשוב כל הזמן על החיים בעולם שבו יכולנו לתקן את מה שאבד.

1/4/2025

סיפור ממש מיוחד! אהבתי מאוד!

1/2/2025

מתחיל מעט לאט אך ככל שצוללים פנימה קשה לעצור. מתמודד יחסית בסדר עם פרדוקס המסע בזמן, נושא כל כך אהוב

28/1/2025

ספר מותח, אי אפשר להפסיק מאוד מומלץ!

12/1/2025

מעולה!!!!!! משאיר אותך במחשבות….

5/1/2025

ראשית הסיפור מעניין ומסופר בצורה מרתקת ולרגעים מותחת. לראשונה "קראתי" ספר בגרסה קולית. אהבתי את החוויה. קולו של הקריין ליווה אותי בזמנים שונים לאורך הימים גם כשלא האזנתי לו. 😀 נראה שהקריין לאט לאט הכניס מעט קישורי משחק לקריאה, לא נראה לי שאפשר אחרת! ממליץ בחום!

24/12/2024

ספר מדהים. כתוב בצורה שכל כך מחברת את הקורא לדמויות, לא הצלחתי להפסיק לקרוא מרוב שהיה מותח ומעניין. נהניתי מכל מילה שכתובה בו מהפרק הראשון ועד האחרון, ובכל שלב בספר הייתי במתח וסקרנית לראות מה יקרה בהמשך. הוא נהפך לאחד הספרים האהובים עליי. מומלץ מאוד🤩

21/10/2024

ספר מרתק ומעורר מחשבה. מומלץ מאוד בעיקר למי שאוהב את פרדוקס המסע בזמן.

5/10/2024

ספר מרתק, חכם, כתוב בצורה סוחפת, משאיר מקום להרבה סקרנות ויוצר מתח. ספר שמכבד את הקוראים ורואים שנעשתה בו חשיבה רבה בכתיבה ועריכה כך שגם התוכן, וגם הקצב היו מדוייקים. תודה על החוויה

15/9/2024

מעניין ומותח

29/8/2024

איזה ספר מופלא. רעיון מבריק, משולב עם מתח ומלווה בדמויות מעניינות. אי אפשר להניח מהיד.

31/7/2024

נהדר

1/7/2024

ספר נהדר. כפיזיקאי וחוקר בינה מלאכותית, מידי פעם מצאתי עצמי מזלזל מעט או מגחך נוכח קונספטי מדע פופולארי או דילוגים לוגיים שהסופר ביצע, או משתעמם מכמה בחירות תסריטאיות הוליוודיות בנאליות מידי, אבל כל אלו כנראה בלתי נמנעים כיום ובז'אנר בפרט, ובכנות - היו זניחים אל מול חוויית הקריאה הכללית. נשאבתי מצד אחד של חור התולעת ונפלטתי מצידו השני 🤭. ממליץ בחום.

23/6/2024

ספר מצויין! מומלץ מאוד.

13/6/2024

מעולה! סוחף אי-אפשר לעצור ברגע שמתחילים לקרוא

8/6/2024

מה זה הספר הזה? וואו, פשוט וואו!

5/5/2024

פשוט וואו!!!!

22/4/2024

מותח מאוד ומעורר מחשבה

13/4/2024

וואו, איזה ספר !!! קראתי בנשימה עצורה. ממליצה !!

6/4/2024

ספר מעולה. הולך ומושך פנימה עד לסוף המהנה. מזכיר את הסרט inception עם זכרונות במקום חלומות.

23/3/2024

ספר מעולה! כשאתה חושב שכבר הבנת את הקטע מגיע עוד טוויסט

21/3/2024

עולם אחר. זמן אחר. ללא השוואה לאף ספר אחר. הופך את המוח

27/2/2024

ספר נהדר. מענין. כתוב יפה. מותח

11/1/2024

ספר מעניין, עם מוטיב בדיוני מעניין של ״גלישה בזמן״ . אני אוהבת שהסופר לקח את המוטיב והלך איתו ״עד הסוף״. הרגשתי שבספר יש קטעי מתח מרתקים, ולחלופין יש הרבה קטעים של נפילות במתח.

10/1/2024

מרתק לא יכולתי לעזוב אותו לרגע!

25/12/2023

איזה כיף לכל מי שטרם קרא...

10/11/2023

סוחף, כייפי וכתוב היטב

30/10/2023

אהבתי. רעיון מקורי ומיוחד, תיאורי סצנות מסוימות העבירו בי צמרמורת קלה

29/10/2023

סוחף מאוד, קל לקריאה אבל עדיין מעניין ומעלה מחשבות

10/10/2023

ספר חכם, מטלטל מסעיר ומרגש. נהנתי מכל רגע

8/10/2023

מעולה

5/10/2023

ספר מצוין!

2/10/2023

ספר מעולה. סיפור מפתיע ומרענן

30/9/2023

מי שאוהב טוויסטים במרחב והזמן יהנה מאוד מהספר הזה. מה שכן, הוא דורש ריכוז כי לפעמים קשה לעקוב אבל אני אישית לקחתי איתו את הזמן ונהנתי מכל רגע.

24/9/2023

ספר מעולה, בזמנים המעטים שהנחתי אותו בצד הוא תמיד רץ לי בראש, תמיד העסיק אותי.

14/9/2023

מצויין, בהתחלה קצת הלכתי לאיבוד אבל מהר מאוד נשאבתי לעלילה אהבתי גם את הקריינות.

30/8/2023

וואוו וואוו וואוו!!! מרתק! סיימתי ביומיים!

19/8/2023

הספר ממש טוב!!! קראתי בשקיקה

15/8/2023

מעולה ומעניין מאוד

19/7/2023

הספר היה ממש סוחף ומעניין מההתחלה. סיימתי תוך כמה ימים כשלרוב לוקח לי חודשים לסיים ספר.

18/7/2023

וואו!!! ספר מטורף, מותח באופן מבהיל, מעורר מחשבה, חכם, פנטסטי על גבול הפנטזיה... מה היה קורה אם הייתם יכולים לחזור לעבר ולשנות בו את העתיד? להווה כבר אין משמעות.. מומלץ לכל מי שיש לו זמן לקרוא, בלי לזוז ולמהר לשום מקום. כשמסיימים את הספר יש רק דבר אחד לומר: וואו, מה קראתי עכשיו???

13/7/2023

מרתק

8/7/2023

ספר מעולה לא יכולתי להניח מהיד יש בו הכל

28/6/2023

ספר מעולה!!! סיימתי אותו בשלושה ימים

23/6/2023

מצוין. מותח, חכם, מרתק ומטריד בו זמנית. ממליצה בחום :)

16/6/2023

מצטיין ומהפנט

6/6/2023

ספר מדהים ומותח, גורם לך להרהר על המשמעות של הזמן. לא יכולתי להפסיק לשמוע, קריינות מצויינת.

1/6/2023

מתחיל מבלבל, ממשיך עם טוויסט מעניין ונגמר בבום ענק. כתוב טוב וזורם, מצליח להסביר את העניין בספר בצורה מאוד פשוטה בסופו של דבר.

18/5/2023

וואו איזה ספר

12/5/2023

ספר מרתק ומושך שמשאיר אותך עם חשק לקורא עוד ועוד. מומלץ בחום

2/5/2023

מרתק, מותח, קשה שלא להתאהב בדמויות, אי אפשר להפסיק לקרוא. מומלץ בחום.

11/4/2023

מצויין

6/4/2023

מדהים, לא יכולתי להפסיק לקרוא

3/3/2023

וואוו! ספר מותח ומעניין. לאט לאט מבינים יותר את הדמויות, לא מהתחלה חושפים את הכל. שילוב של מתח ומד"ב ורגשות.

3/2/2023

וואו. מותח, מרגש, מפחיד ומרתק.

28/1/2023

מעולה!! אהבתי מאוד מותח, אחר וכל כך מעניין וחכם

20/1/2023

קראתי בכל הזדמנות, מרתק, מעורר מחשבה , מותח

12/1/2023

ספר מדהים ומרגש, אי אפשר להניח אותו

9/1/2023

מותח, מרתק ומעורר מחשבה. מותחן מד"בי דיסטופי יוצא מהכלל.

19/12/2022

ספר מעולה, מעורר מחשבה

27/11/2022

שמעתי את הספר ולא רציתי שהנסיעה תסתיים. ספר מותח, מעניין, חדשני ומפתיע. ממליץ לחובבי ז'אנר המותחן עתידני- מדעני.

5/11/2022

ספר שהוא חוויה מטורפת, מסקרן ועשוי היטב ולחלוטין משאיר טעם של עוד.

15/10/2022

מרתק מפתיע ומדהים הופתעתי לטובה

3/10/2022

קשה, מאתגר, מותח ומרתק עד הרגע האחרון.. שווה את האתגר בקריאתו.

29/9/2022

מאוד מעניין כתוב טוב

26/9/2022

אם אתם נרתעים מספרי מדע בדיוני, ובדרך כלל מתחברים לספרי מתח, אז זה ספר מעולה להתחיל בו את המסע לספרות המדע הבדיוני, שכן הוא משלב מספר ז'אנרים. קשה להניח מהיד ובהחלט מעורר מחשבה. מומלץ לקריאה.

19/9/2022

מרתק מעורר מחשבה ומטריד. מותח לא יכולתי להפסיק לקרוא. מאד ממליצה

12/9/2022

ספר מדהים! קוהרנטי כמעט לחלוטין! הישג מדהים כשלוקחים בחשבון את המורכבות המטורפת שהוא מכיל! מבלי להרוס עם ספויילר, 2 הנפילות הלוגיות אותן מצאתי קשורות ל"בניין" מסויים או ל"תאונה" והמבין יבין

9/9/2022

אהבתי

3/9/2022

מרתק וכתוב היטב כמעט בלי חורים בעלילה

27/8/2022

ספר מבריק, כתוב היטב, אי אפשר להניח מהיד. תתנצלו מראש בפני הקרובים כיוון שאתם הולכים להיעלם להם לכמה ימים.

14/8/2022

מעולה , חשיבה אחרת

8/8/2022

כתוב היטב. נותן הרבה דברים לחשוב עליהם. ממש הייתי רוצה לראות את זה מעובד לסרט או סדרת טלויזיה

5/8/2022

מעולה!!! רעיון מבריק וכתוב היטב. הסופר מצליח לעבור בין קווי העלילה בצורה נהדרת והדמויות בעלות עומק. לא הצלחתי להפסיק לקרוא. פשוט נהדר. מומלץ מאוד!!!

2/8/2022

נהדר

30/7/2022

ספר מרתק, משלב מדע בדיוני עם סיפור מתח. מתייחס למושג הזמן והזכרון בדרך מעוררת מחשבה והשראה.

28/7/2022

מדע בדיוני סוחף. כתוב ברהיטות.

16/7/2022

וואוו, ספר שגורם לחשוב .

16/7/2022

ספר מיוחד מאוד יוצא דופן

15/7/2022

כמעט בלתי אפשרי להניח את הספר הזה. סוחף מהעמוד הראשון, מותח ומאוד מומלץ

14/7/2022

אמא'לה ואבא'לה, פשוט ספר נהדר מלא דמיון, והגיון מתח אהבה בדיון ופנטזיה משולבת במדע בדיוני מו-מ-לץ ביותר

3/6/2022

וואו איזה ספר !!! מומלץ בחום...

15/5/2022

ספר שנקרא בנשימה עצורה. מרתק, מותח ומעורר מחשבה. נאלצתי להשלימו תוך יומיים. חבל.

9/5/2022

סוחף ומעורר מחשבה. מומלץ בחום.

6/5/2022

נפלא. מותח ומעורר מחשבה. ספר לכל זמן. מומלץ

4/5/2022

ספר פשוט וואו,מרתק,מעניין,מותח וסוחף. מציצ את הדמיון,פילוסופי ומעורר מחשבה.

25/4/2022

מעולה

18/4/2022

מעורר מחשבה ומרתק. נקרא בשלוק!

18/4/2022

לא הצלחתי להניח מהידים

3/4/2022

בסוג הספרים האלה של מתח ומדע , הספר כיפי בצורה בלתי רגילה , וגם מרגש וחכם

21/3/2022

ספר מצוין, סיפור קולח וזורם שסוחף אותך בלי מעצורים

15/3/2022

ספר מעניין ומרתק

5/3/2022

מעניין ושונה. מתחיל איטי, אך כשנכנסים לסיפור לא יכולים להרפות ממנו. מומלץ.

5/3/2022

נהדר ומעורר נחשבה

26/2/2022

וואו. מזמן לא נהניתי ככה...

18/2/2022

מרתק

12/2/2022

מעולה

10/2/2022

מזמן לא קראתי מדע בדיוני שהוא לא רק משובח, אלא גם ייחודי ומלא ברעיונות חדשניים.

7/2/2022

מעניין וקולח

5/2/2022

מצוין

29/1/2022

חזק מאד

8/1/2022

מצוין. אי אפשר להניח

6/1/2022

שווה קריאה. אמנם סוג של רעיון דומה היה בספר 'חמישים גלגולי החיים של הארי אוגוסט' אבל הרעיון לא זהה ויוצר עלילה מרתקת. כמובן שאין סיכוי להבין את כל ההסברים המדעיים וזה גם לא חשוב. המדענים האמיתיים לא יקראו את הספר הזה. מומלץ לכל מי שאוהב מתח ושילוב של פנטזיה.

1/8/2023

ספר מאד מותח ומעניין, קצת התבאסתי מאיך שהסתיים (ממש מהשורה האחרונה בדף האחרון)

1
6/8/2022

הרגשת שהסוף נמתח מדי.העטבדה שזה הסתיים בסוג של סוף פתוח הפריעה לי מאוד, אבל זה גם מהות הספר באיזה שהוא מקום

1
15/2/2022

מהנה עד האמצע בערך. רעיון מבריק, כתיבה קולחת. באמצע מאבד מאמינותו. ספויילר אלרט: קשה להאמין בזוגיות ארוכה שלא נפגמת, בשנים שחוזרות על עצמן בתיאור קצר...והפיתרון לא לגמרי ברור. מהנה אבל לא ב 100 אחוז

1
4/3/2025

התחברתי מאוד לעלילה אהבתי שיש נגיעות של פיזיקה, מדעי המח ועוד מהמדעים המדוייקים וגם מהפילוסופיה הסוף קצת אכזב אותי. הדרך שהדמויות עברו בין הזיכרונות שלהם הייתה קצת הזויה. לא תמיד זכרתי באיזה זמן אני בעלילה והייתי צריך לחזור לפעמים לראש הפרק כדי להזכר. ספר מדע בידיוני, מותח ולפעמים קצת קשוח לקריאה בכל זאת, ממליץ מאוד לקרוא יש לו קטע

2/1/2025

איזה כיף לקרוא מדע בדיוני בעברית. חבל שזה כל כך נדיר לקרוא מד״ב מהשנים האחרונות מתורגם לעברית. מעבר להתלהבות הכללית שלי מזה שיש מד״ב, זה ספר שהיתרון הגדול שלו הוא רעיון מסוים של מסע בזמן. מעבר לרעיון - לא מרגש. כלומר, מהרגע שאתה מבין את הפואנטה, את השיטה, הסיפור לא מאוד מרגש.

28/6/2024

מותחן טוב ורוב הזמן סוחף ומהנה. אמנם ארוך מדיי כמו כל הרומנים האמריקאיים של העשורים האחרונים, ומעט טרחני בהיבט הטכנולוגי אבל בהחלט ממליצה

13/6/2024

שילוב מעניין בין פילוסופיה קיומית למתח, רעיון חדשני ועלילה טובה.

16/4/2024

ספר נחמד מאוד אבל טיפה טיפה מייגע לאוהבי מדע בדיוני, מניפולציות זמן ולופים. ברגעים מסויימים בספר יש תחושה של loop בקריאה... אבל אם צולחים אותו בסך הכל שווה קריאה :)

7/11/2023

התחלה מהממת, המשך בינוני

25/9/2023

מותח מאוד! כמובן מופרך לחלוטין, אבל לז'אנר שלו הוא מצוין, ומאוד כיף שקשה להניח אותו מהידיים.

2/7/2023

בסדר. לא מדהים. הרעיון מעניין אם גם לא חדש הדמויות קצת שטוחות, אין מפגש עם עומק נפשי או סיפורי, יותר תיאור אירועים ונרטיב. מעניין קצת חוזר על עצמו לכאורה במכוון אך קצת עובר את הגבול.

1/6/2023

מותח. מעניין. אבל...מדע זה לא זה. המוח שלי סרב לקבל את ההסבר מאחורי התופעה, ועדיין, קראתי עד הסוף (הקצת מאכזב) כי הספר סוחף

12/2/2023

בתור אחת שלא קוראת בד"כ ספרים מהז'אנר הזה, אני ממליצה על הספר. בהחלט גורם לחשוב...

22/12/2022

חסרה הפואנטה הלא השגרתית, אבל כתוב היטב לקראת סוף ידוע

12/9/2022

ספר קולח ומהנה. עושה חשק לבינג קריאה. מעורר מחשבה שזה בונוס לספר הרפתקאות כזה.

7/9/2022

אחלה ספר, כמו סרט אקשן מד"ב. לא תצאו עם תובנות על החיים אבל תהנו. הספר הקולי בינוני ביותר, הביאו קריין ולא שחקן.

27/8/2022

ספר מותח ומעניין מאוד. הבעיה היחידה שלי שזה יותר מדי קשה להבין מה הולך. קשה להסביר בלי להיכנס לספוילרים, אבל לפעמים הלכתי לאיבוד באיזה שלב אנחנו

8/7/2022

מתחיל טוב ואז חוזר ומסתובב סביב עצמו. מתסכל כשבשליש האחרון מחכים כבר שיגמר.

29/6/2022

הספר מדהים מבחינת הקו עלילה, קודם כל הנושא הכללי של מסע בזמן ודבר שני זה שהסופר מצליח למתוח ולרתק אותך במשך כל הספר. הדבר היחיד שבאמת הוריד ממש זה הסוף שביחס לרמה הכללית של הספר היה ממש מאכזב:(

18/6/2022

קולח ומרתק

16/6/2022

ספר נהדר וגורם לסחרחורת כמעט פיזית.

6/5/2022

ספר מרתק למרות העלילה הקופצנית.

1/5/2022

כתוב טוב, מעניין, אינטליגנטי אך קליל

23/4/2022

טוב

9/4/2022

ספר מסקרן אך הכתיבה לא קולחת וקצת קשה לקריאה. אולי משהו התפספס בתרגום. בכל מקרה ספר וקונספט מעניינים

22/3/2022

ספר מותח ונהדר, ברגע שהוא צובר תאוצה אי אפשר להניח אותו. מה שכן, לא הצלחתי כל כך להתחבר לדמויות. מעבר לזה מעולה, ממליצה!

17/3/2022

ספר שמתחיל לאט ובהמשך גובר המתח. הרעיון מעניין אם כי נדוש.

3/3/2022

קצת מבלבל בהתחלה אבל מעניין וכתוב טוב.מומלץ

19/2/2022

ספר נהדר, משלב מדע בדיוני עם מותחן מרתק. הספר מלווה 2 דמויות, ומספר סיפור מעניין שמשחק עם המוח האנושי כשלוקחים אותו לקצה. סיפור שמתחיל בדרמה משטרתית ונגמר בסיטואציות שיהפכו לכם את הראש כמו בסרטים של כריסטופר נולן. ממליץ מאוד לקרוא, ספר מהנה, אמנם לא חדשני בתחומו אבל מי שאוהב את הסגנון ומחפש משהו צעיר חדש ומעניין - יהנה!

18/2/2022

ספר עם רעיון אדיר, הרבה ידע מדעי אך בהחלט מונגש. אהבתי את הרעיון וקצב העלילה. מוצלח

18/2/2022

מתחיל קצת לאט אבל מאוד מעניין. קצת עריכה וקיצור היו עושים לספר פלאים.

15/2/2022

ספר חזק, סוחף ומותח על משמעות הזכרונות והזמן, שבתום הקריאה בו אתה מרגיש כאחת הדמויות, שחיה כמה מחזורי חיים ואוחזת באינספור זכרונות כזב

4/2/2022

מהספרים שגורמים לך לחשוב תוך כדי קריאה, להרהר במה שנראה מובן מאליו. הספר מחולק בין שתי דמויות עיקריות והמסע המפותל שלהן בזמן ובנבכי הזכרונות שלהן משתלב זה בזה עד לקרשנדו מטורף ואפילוג מספק ביותר. ממליצה בחום

25/8/2023

אמנם כתוב טוב, ומותח. אבל קשה להאמין והספר מייגע. סיימתי אותו כי קשה לי לוותר. אבל גם הסוף מאכזב. ממליצה לוותר עליו

2
8/5/2024

כמעט זרקתי מהחלון. כתוב בצורה בינונית מתישה, הכל בזמן הווה, הרומנטיקה משנית ולא מעניינת. סיפור נוסף על מסע בזמן ואיך הוא משפיע על ההווה, עם טוויסט קטן כי גם זוכרים את הציר זמן שנמחק. לא התחברתי...

1
28/9/2023

מאד מתוחכם ומעורר מחשבות פילוסופיות על זמן וזיכרון. עם זאת חסרה בו נשמה.. כלומר, הדמויות שטוחות למדי ולא מעוררות הזדהות או רגשות כלפיהן. מותח למדי אבל יותר סרט אקשן בדיוני מאשר ספר. סיימתי מאוכזבת

1
19/8/2023

רעיון מרתק שמחזיק לאורך כל הספר. יחד עם זאת, הדמויות הצפויות להחריד והטפות המוסר המאפיינות כל כך את התרבות האמריקאית פוגמות בחוויה.

1
16/5/2022

בעיניי זה היה יותר תסריט מאשר ספר.

1
16/1/2025

אני מבין שזה ספר טוב, וגם ניסיתי כמעט עד הסוף, אבל לא הצלחתי להתחבר, מודה שהעלילה הייתה לי מסורבלת מדי. 🤷‍♂️

6/1/2025

מעניין, מותח קצת נמרח בסוף...

23/8/2024

ספר נחמד עם רעיון מקורי שכתוב טוב עד נקודה מסויימת שממנה זה מתחיל להימרח

20/7/2024

מצליח לרתק עד הסוף למרות הבילבול שאחז בי בחצי השני שלו. מומלץ

20/6/2024

בינוני מינוס. מיגע, חוזר על עצמו, חורים בעלילה, לא משכנע מבחינה מדעית. סיפור שמתחיל טוב ואז חוזר על עצמו בלופים בלתי נגמרים. נתתי כוכבים כי בכל זאת החזיק אותי עד הסוף בתקווה לתובנות כלשהן , מה שלא קרה. אפשר לוותר.

16/12/2023

הקונספט של "לקום אתמול בבוקר" פוגש את "בחזרה לעתיד" ידוע ומוכר. יש חורים בעלילה. היה נחמד, אבל לא הייתי קורא שוב

18/8/2023

מקריאת התגובות ציפיתי להרבה יותר. הספר לא זרם לי, הרגשתי שאני מכריחה את עצמי לחזור אליו, העלילה לא משכה אותי, מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב על משפטים ופסקאות כדי לנסות להבין במה מדובר ולמצוא איזה הגיון. ההסברים הפיזיקליים מסורבלים. הדמויות שטוחות מאוד, לא פלא שהתסריט הגיע לשונדה כי היא תצטרך לתת נפח לדמויות כדי שיחזיקו סדרה. היו רגעים מעוררי מחשבה ומעט שהיו מותחים אבל בגדול זה יותר ספר מדע בדיוני מאשר מתח, לאוהבי הז׳אנר.

23/6/2023

ספר חפירה רציני. כתוב טוב. אבל אל תחפשו הגיון.

21/2/2023

מבלבל ולא עקבי

31/12/2022

מערר מחשבה גרם לי לחפש בגוגל על התאוריות המדעיות שנזרקו על ידי המחבר , לא אהבתי את עודף עודף הדרמטיות.

29/11/2022

הרעיון טוב, אבל הספר מתיש.

14/7/2022

רעיון יפה, ביצוע כושל. עמוס בפרטים. מתחיל טוב, נגמר טוב, באמצע מדבר.

27/6/2022

התחיל טוב אבל הסתבך מהחצי לקראת סופו. דיכאוני למדי ואולי אני לא ברמה של הקוראים הנלהבים. לא הייתי קורא אותו שוב

20/5/2022

מתיש

5/3/2022

הרעיון יפה, הביצוע מאוד מסובך ומבולגן.

24/2/2022

בגדול, אהבתי את הספר. מעביר את הזמן בכיף. הרעיון מדהים וגרם לי לחשוב על עצמי ומה אני הייתי עושה. אני עוד אחשוב הרבה על הרעיון המהמם שהספר מעלה.

23/2/2022

בגדול זה ספר שכבר קראתי (של סטפן קינג), קצת יותר מדי צירי זמן...דז'ה וו

23/2/2022

רעיון מעניין, אך הספר מעט טרחני וחוזר על עצמו

7/2/2022

חביב לא מעבר. למרות הכותרת המושכת והתקציר המעניין מדובר אותו רעיון שקראתי כבר בספרים אחרים.

6/2/2022

ספר קשה מאוד, תיאורים שקשה לעקוב אחריהם

22/11/2024

הקריינות -מעולה הספר- חפירה אינסופית, מיותרת הספר מעביר את הזמן ואז בדיעבד ההבנה היא שבוזבז זמן יקר תדלגו.

1/10/2022

ספר די מאכזב, כמו גרסה רעה לספר של יואב בלום. מתעסק יותר מדי במדע מזויף, בערוקרטיות ועלילה רפיטטיבית במקום לבנות סיפור מעניין. הספר הכי מאכזב שלו שקראתי

28/6/2022

אוסף של נסיונות יומרניים לומר משהו על הזמן, או עלינו. או גרוע יותר, נסיון אחד שחוזר על עצמו. לא עובד. בהתחלה מותח, בהמשך מייגע.

22/1/2022

ההתחלה נראתה מבטיחה אבל אחכ אסון של שעמום שחוזר על עצמו בלופים, כמו המונח עצמו. משעמם טיכו, ציפיתי שיהיה ניתן ללמוד משהו, אפילו זה לא. כלום - ממש ריקני. אל תבזבזו את הכסף ואת הזמן.

25/5/2025

הקריין היה בסדר, הספר משעמם חוזר על עצמו, לא מומלץ

14/7/2024

הפסקתי באמצע ועברתי לספר אחר..............

1/8/2023

לא נפלתי ממנו בכלל, פנטזיה דמיונית ובלתי ישימה, חבל על הזמן שבשבתי על הספר, לא אזכור אותו בעוד שעה.

19/10/2022

עלילה טפשית והזויה

31/5/2022

צריך היה להזהיר את הקוראת (אני), קודם לקריאה, שלא רק שמדובר במד"ב אלא שזה ספר אימה. לא הייתי מוכנה לזה. אני קוראת ספרי מתח ורואה סרטי מתח, אבל לא קוראת ספרי אימה ולא צופה בסרטי אימה. כשהבנתי לאן הספר הזה מתקדם, הפסקתי את הקריאה (שלא על מנת לחזור אליה) ועברתי לסוף הספר רק כדי להזהיר את הקוראים הבאים. אז דעו למה אתם נכנסים. אם הז'אנר חביב עליכם - מצוין, אבל אם לא - תתרחקו מהר מהספר הזה.

20/2/2022

לא אהבתי

סקירות וביקורות

"רקורסיה" מעלה שאלות מרתקות על פעילות המוח ותפקידו של הזיכרון האנושי מאשה צור-גלוזמן הארץ 12/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
רקורסיה בלייק קראוץ'

בארי

2 בנובמבר 2018

בארי סאטון יורד לנתיב רכבי החירום בכניסה הראשית לבניין פּוֹ, מגדל בסגנון אר־דקו שזוהר עכשיו בלובן התאורה החיצונית. הוא יוצא מהפורד קראון ויקטוריה שלו, ממהר לחצות את המדרכה ונכנס אל הלובי מבעד לדלת המסתובבת.

שומר הלילה עומד ליד שורת המעליות ומחזיק אחת מהן פתוחה לבארי, שצעדיו המהירים מהדהדים על רצפת השיש.

"איזו קומה?" בארי שואל כשהוא נכנס למעלית.

"ארבעים ואחת. כשאתה יוצא מהמעלית, ימינה עד סוף המסדרון."

"עוד שוטרים יגיעו עוד מעט. תגיד להם שאני אמרתי שיחכו למטה לסימן שלי."

המעלית עולה במהירות גבוהה מן המצופה מגילו של הבניין, ואוזניו של בארי נסתמות כעבור שניות אחדות. כשדלת המעלית נפתחת הוא יוצא ועובר ליד שלט עם שם של משרד עורכי דין. פה ושם דולק אור, אבל רוב הקומה חשוכה. הוא ממהר לאורך השטיח על פני משרדים שקטים, חדר ישיבות, פינת קפה, ספרייה. המסדרון נגמר ונפתח לאזור קבלה שצמוד למשרד הגדול ביותר.

באור העמום נראים כל הפרטים בגוונים שונים של אפור. שולחן מהגוני גדול ועליו תלים של ניירות. שולחן עגול מלא פנקסים וכוסות עם שאריות קפה בריח מריר. בר משקאות עם בקבוקי ויסקי יקרים. אקווריום זוהר שמזמזם בצד ובו שוחים כריש קטן וכמה דגים טרופיים.

כשבארי מתקרב לדלת הכפולה הוא משתיק את הטלפון שלו וחולץ נעליים. הוא פותח את הדלת לאט ויוצא בשקט למרפסת.

גורדי השחקים השכנים באפר וסט סייד נראים מיסטיים בערפל הזוהר שעוטף אותם. שאון העיר חזק וקרוב - צפירות מכוניות מהדהדות בין קירות הבניינים ויללות אמבולנסים בדרכם לעוד טרגדיה. ראשו המחודד של הבניין נמצא פחות מחמישה־עשר מטרים מעליו - גג זכוכית ופלדה ואבנים מסותתות בסגנון גותי.

האישה יושבת במרחק חמישה מטרים מהמקום שבו הוא עומד, ליד גרגויל שהשנים שחקו, בגבה לבארי, רגליה משתלשלות מעבר למעקה.

הוא מתקרב לאט, ואבני המרצפת הרטובות מרטיבות את גרביו. אם יצליח להתקרב אליה מספיק בלי שתרגיש, הוא ימשוך אותה מהמעקה לפני שהיא תספיק -

"אני מריחה את האפטרשייב שלך," היא אומרת בלי לסובב את הראש.

הוא עוצר.

היא מפנה את ראשה לאחור ואומרת לו, "עוד צעד אחד ואני קופצת."

קשה לדעת באור הזה, אבל היא נראית בערך בת ארבעים. היא לובשת בלייזר כהה וחצאית תואמת וכנראה יושבת כאן כבר לא מעט זמן, כי הערפל הספיק להשטיח את שערה.

"מי אתה?" היא שואלת.

"בארי סאטון. אני בלש בחטיבת השוד המרכזית במשטרת ניו יורק."

"שלחו מישהו מחטיבת השוד -?"

"במקרה הייתי הכי קרוב. איך קוראים לך?"

"אן ווס פיטרס."

"אני יכול לקרוא לך אן?"

"בטח."

"יש מישהו שאני יכול להתקשר אליו?"

היא מנידה את ראשה לשלילה.

"אני זז הצדה כדי שלא תצטרכי לאמץ את הצוואר בשביל להסתכל עלי."

בארי מתרחק ממנה בזווית שגם מביאה אותו לקיר המעקה, פחות משלושה מטרים מן המקום שבו היא יושבת. מבט מעבר למעקה גורם למעיו להתכווץ באי־נוחות.

"אוקיי, קדימה. אני מקשיבה," היא אומרת.

"סליחה?"

"באת לשכנע אותי לא לקפוץ, נכון? אז בבקשה, תעשה מה שאתה יכול."

במעלית בדרך למעלה הוא החליט מה יאמר לה, על סמך מה שלמד על התאבדויות במסגרת הכשרתו. עכשיו, ברגע האמת, הוא מרגיש פחות בטוח בעצמו. הדבר היחיד שברור לו הוא העובדה שכפות רגליו קופאות מקור.

"אני יודע שאת מרגישה חוסר תקווה מוחלט כרגע, אבל זה רק רגע, ורגעים עוברים."

אן מסתכלת במורד קיר הבניין, מאה ועשרים מטרים אל הרחוב, וכפות ידיה פרושות על מעקה האבן השחוק מעשרות שנים של גשם חומצי. דחיפה קטנה בידיה והיא תיפול. הוא משער שהיא עוברת בראשה על סדר הפעולות. אוזרת כוח לקראת הסוף.

הוא רואה שהיא רועדת.

"אני יכול לשים עלייך את המעיל שלי?" הוא שואל.

"ממש לא כדאי לך להתקרב, בלש."

"למה?"

"יש לי FMS."

בארי הודף את הדחף המיידי לברוח. הוא שמע על תסמונת הזיכרונות הכוזבים, כמובן, אבל מעולם לא הכיר או פגש מישהו כזה. לא נשם אותו אוויר. עכשיו הוא כבר לא בטוח שזה רעיון טוב לתפוס ולמשוך אותה. הוא אפילו לא רוצה להיות כל כך קרוב אליה. לא, פאק, אין מצב. אם הוא יראה שהיא עומדת לקפוץ הוא ינסה להציל אותה, ואם הוא יידבק ב-FMS, הוא יידבק. זה סיכון שאתה לוקח כשאתה מחליט להיות שוטר.

"כמה זמן כבר?" הוא שואל.

"יום אחד, לפני חודש בערך, התעוררתי בבוקר ובמקום להיות בבית שלי במידלברי, ורמונט, מצאתי את עצמי בדירה כאן בעיר, עם כאב ראש חד ודימום חזק מהאף. בהתחלה לא היה לי מושג איפה אני. ואז נזכרתי... גם בחיים האלה. כאן ועכשיו אני רווקה, עובדת בבנק השקעות וידועה בעולם בשם הנעורים שלי. אבל יש לי גם..." היא אוספת את עצמה בקושי רגשי ניכר - "זיכרונות מהחיים האחרים שלי בוורמונט. הייתי אמא לילד בן תשע בשם סם. היה לי עסק לגננות עם בעלי, ג'ו ברמן. אני הייתי אן ברמן. היו לנו חיים טובים."

"איך זה? מה את מרגישה?" בארי שואל ומתקדם בחשאי צעד אחד קטן.

"מה זאת אומרת?"

"אל הזיכרונות הכוזבים מהחיים שלך בוורמונט."

"אני לא סתם זוכרת את החתונה שלי. אני זוכרת את הריב על העוגה של החתונה. אני זוכרת את הפרטים הכי קטנים מהבית שלנו. את הבן שלנו. כל רגע מהלידה שלו. את הצחוק שלו. כתם לידה שיש לו על לחי שמאל. את היום הראשון שלו בבית הספר. היה לו קשה להיפרד ממני. אבל כשאני מנסה לדמיין את סם, אני רואה אותו בשחור־לבן. אין לו צבע בעיניים. אני אומרת לעצמי שהן היו כחולות. אבל אני רואה רק שחור.

"אני רואה את כל הזיכרונות שלי מהחיים ההם בגוונים של אפור, כמו תמונות סטילס מסרט פילם־נואר. הם זיכרונות אמיתיים, אבל כמו זיכרונות רפאים. זיכרונות פנטום." היא נשברת. "כולם חושבים ש-FMS זה רק זיכרונות כזב מהרגעים הגדולים בחיים, אבל מה שהכי כואב זה הרגעים הקטנים. אני לא סתם זוכרת את בעלי. אני זוכרת את הריח שהיה לו מהפה בבוקר כשהוא הסתובב עם הפנים אלי במיטה. כל פעם שהוא קם לפנַי לצחצח שיניים, ידעתי שהוא יחזור למיטה וינסה לעשות סקס. זה מה שהורג אותי. הפרטים הכי־הכי קטנים ומושלמים שבגללם אני יודעת שזה באמת קרה."

"ומה החיים האלה?" בארי שואל. "הם לא שווים בעינייך?"

"אולי יש אנשים עם FMS שמעדיפים את זיכרונות ההווה על פני זיכרונות הכזב, אבל לי אין בחיים האלה שום דבר שאני רוצה. ניסיתי. ארבעה שבועות ארוכים. אני לא יכולה לזייף יותר." דמעות חורצות תלמים שחורים בלחייה. "הבן שלי מעולם לא היה קיים. אתה קולט? הוא סתם קצר יפה במוח שלי."

בארי מסתכן בעוד צעד לכיוונה, אבל הפעם היא תופסת אותו.

"אל תתקרב."

"את לא לבד."

"אני מאוד לבד."

"אני מכיר אותך רק כמה דקות ויישבר לי הלב אם אראה אותך עושה את זה. תחשבי מה זה יעשה לאנשים בחייך שאוהבים אותך. איך הם ירגישו."

"מצאתי את ג'ו," אן אומרת.

"את מי?"

"בעלי. הוא גר בבית גדול בלונג איילנד. הוא התנהג כאילו הוא לא מכיר אותי, אבל אני יודעת שהוא זיהה אותי. יש לו חיים שלמים. הוא נשוי - אני לא יודעת למי. אני לא יודעת אם יש לו ילדים. הוא התנהג כאילו אני המשוגעת."

"אני מצטער, אן."

"זה כואב מדי."

"תקשיבי, גם אני הייתי פעם במקום שלך. רציתי לגמור עם הכול. והיום אני עומד פה ואומר לך שאני שמח שלא עשיתי את זה. אני שמח שמצאתי את הכוח לעבור את זה. נקודת השפל הזאת היא לא כל ספר החיים שלך. היא רק פרק אחד."

"מה קרה לך?"

"איבדתי את הבת שלי. החיים שברו גם לי את הלב."

אן מסתכלת בקו הרקיע הזוהר. "יש לך תמונות שלה? אתה עדיין מדבר עליה עם אנשים?"

"כן."

"לפחות היא היתה קיימת פעם."

לזה פשוט אין לו מענה.

אן מורידה את מבטה שוב. היא חולצת בבעיטה אחת מנעליה.

מבטה מלווה את הנעל הנופלת.

היא שולחת את הנעל השנייה בעקבות הראשונה.

"אן, בבקשה."

"בחיים הקודמים שלי, החיים הכוזבים שלי, אשתו הראשונה של ג'ו, פראני, התאבדה בקפיצה מהבניין הזה, מהמעקה הזה, לפני חמש־עשרה שנים. היא סבלה מדיכאון קליני. אני יודעת שהוא האשים את עצמו. לפני שעזבתי את הבית של ג'ו בלונג איילנד, אמרתי לו שאני הולכת לקפוץ מבניין פו הלילה, כמו פראני. זה נשמע טיפשי ונואש, אבל קיוויתי שהוא יגיע להציל אותי. מה שהוא לא הצליח לעשות איתה. בהתחלה חשבתי שאתה הוא, אבל הוא לא שם אפטרשייב אף פעם." היא מחייכת - בעצב - ומוסיפה, "אני צמאה."

בארי מלכסן מבט מהיר למשרד החשוך ורואה שני שוטרי סיור עומדים הכן ליד דלפק הקבלה. הוא משיב את מבטו לאן. "אז אולי תרדי מהמעקה וניכנס יחד להביא לך כוס מים?"

"אתה יכול להביא לי לפה?"

"אני לא יכול להשאיר אותך לבד."

ידיה רועדות עכשיו, והוא רואה השלמה פתאומית בעיניה.

היא מסתכלת בבארי. "זאת לא אשמתך," היא אומרת. "היה ברור מההתחלה שזה ייגמר ככה."

"אן, לא -"

"הבן שלי נמחק."

ובאגביות חיננית, היא דוחפת את עצמה מהמעקה.

הלנה

22 באוקטובר 2007

הלנה עומדת במקלחת בשש בבוקר, מנסה להתעורר בעזרת הזרמים החמים השוטפים את גופה, כשתוקפת אותה פתאום תחושה חזקה שהיא כבר חייתה את הרגע הזה בדיוק. זה לא חדש. רגעי דז'ה־וו מילאו את חייה מאז שנות העשרים שלה. וגם אין שום דבר יוצא דופן ברגע הזה במקלחת. היא תוהה אם מאונטנסייד קפיטול כבר בדקו את ההצעה שלה. עבר שבוע. היא כבר היתה אמורה לשמוע מהם. לכל הפחות לקבל הזמנה לפגישה אם הם היו מעוניינים.

היא מכינה קפה ואת ארוחת הבוקר הסטנדרטית שלה - שעועית שחורה ושלוש ביצי עין הפוכה עם קטשופ. מתיישבת לשולחן הקטן ליד החלון ומסתכלת בשמים המתמלאים לאט באור מעל בתי השכונה שבפאתי סן חוזה.

כבר יותר מחודש לא היה לה יום פנוי לעשות כביסה, ורצפת חדר השינה שלה מכוסה בשטיח של בגדים מלוכלכים. היא מפשפשת ומוצאת ג'ינס וחולצת טריקו שהיא לא מתביישת יותר מדי לצאת בהם מהבית.

הטלפון מצלצל בזמן שהיא מצחצחת שיניים. היא יורקת, שוטפת ומספיקה לענות בצלצול הרביעי מהטלפון שבחדר השינה.

"מה שלום הילדה שלי?"

קולו של אביה תמיד מעלה חיוך על פניה.

"היי, אבא."

"חשבתי כבר שפספסתי אותך. לא רציתי להפריע לך במעבדה."

"לא, זה בסדר. מה קורה?"

"סתם, חשבתי עלייך. שמעת משהו על ההצעה?"

"עדיין לא."

"יש לי הרגשה טובה שזה יקרה."

"לא יודעת. זאת עיר קשה. הרבה תחרות. הרבה אנשים חכמים שרוצים כסף."

"אבל לא חכמים כמו הבת שלי."

היא לא יכולה לסבול יותר את האמון של אביה בה. לא בבוקר כמו זה, כשאפשרות הכישלון מוחשית וקרובה, כשהיא יושבת בחדר שינה קטן ומלוכלך עם קירות חשופים בבית לא משופץ שהיא לא הכניסה אליו אפילו אדם אחד כבר יותר משנה.

"איך מזג האוויר?" היא שואלת כדי לשנות נושא.

"ירד שלג בלילה. בפעם הראשונה העונה."

"הרבה?"

"כמה סנטימטרים. אבל ההרים לבנים."

היא רואה בעיני רוחה את ההרים - הרכס הקדמי של הרי הרוקי, הרי ילדותה.

"מה שלום אמא?"

היסוס קל.

"אמא בסדר."

"אבא."

"מה?"

"מה שלום אמא?"

היא שומעת אותו נושף לאט. "היו לנו ימים טובים יותר."

"היא בסדר?"

"כן. היא ישנה למעלה עכשיו."

"מה קרה?"

"זה שום דבר."

"תגיד לי."

"אתמול בערב שיחקנו רמי אחרי ארוחת ערב, כמו תמיד. והיא פשוט... היא לא זכרה את כללי המשחק. היא ישבה ובהתה בקלפים שלה ובכתה. אנחנו משחקים את המשחק הזה כבר שלושים שנה."

היא שומעת שידו מכסה את הפומית.

הוא בוכה, במרחק אלף ומשהו קילומטרים ממנה.

"אבא, אני באה הביתה."

"לא, הלנה."

"אתם צריכים את העזרה שלי."

"יש לנו תמיכה פה. יש לנו תור לרופא היום אחר הצהריים. אם את רוצה לעזור לאמא, תשיגי את המימון ותבני את הכיסא."

היא לא רוצה לספר לו, אבל הכיסא עדיין רחוק מאוד, מרחק שנות אור. הוא חלום, חזיון תעתועים.

עיניה מתמלאות דמעות. "אתה יודע שאני עושה את זה בשבילה."

"אני יודע, מתוקה."

לרגע שניהם שותקים, וכל אחד מהם מנסה לכבוש את הבכי כדי שהשני לא ישמע שהוא בוכה, ושניהם לא מצליחים. היא רק רוצה להגיד לו שזה יקרה - אבל זה יהיה שקר.

"אני אתקשר כשאחזור הביתה בערב," היא אומרת.

"בסדר."

"תמסור לאמא שאני אוהבת אותה."

"טוב. אבל היא כבר יודעת."

כעבור ארבע שעות, בעומק בניין מדעי המוח בפאלו אלטו, כשהלנה בוחנת תמונה של זיכרון־פחד של עכבר - נוירונים מוארים מחוברים ברשת סינפסות - האיש הזר מופיע בפתח משרדה. היא מרימה את עיניה מהמסך ורואה גבר לבוש במכנסי צ'ינו וחולצת טריקו לבנה, שהשיניים בחיוך שלו לבנות מדי בכמה גוונים.

"הלנה סמית?" הוא שואל.

"כן?"

"אני צי־ווּן צ'רקובר. יש לך דקה לדבר איתי?"

"זאת מעבדה מאובטחת. אסור לך להיות פה."

"אני מתנצל על ההפרעה, אבל אני חושב שתרצי לשמוע את מה שיש לי להגיד."

היא יכולה לבקש ממנו ללכת, או להזעיק מאבטחים. אבל הוא לא נראה לה מאיים.

"אוקיי," היא אומרת וקולטת פתאום שמה שהאיש הזה רואה עכשיו הוא החלום הרטוב של כל אגרן - במשרד שלה אין חלונות, הוא מלא ודחוס, וקירותיו עשויים מלבֵנים צבועות. לאפקט הקלאוסטרופובי תורמות גם ערימות בגובה מטר של ארגזי מסמכים, ובהם אלפי תקצירים ומאמרים, מסביב לשולחן. "סליחה על הבלגן. אני אביא לך כיסא."

"הכול בסדר."

צי־וון לוקח כיסא מתקפל ומתיישב מולה. עיניו עוברות על הקירות, שמלאים כמעט עד אפס מקום בתמונות ברזולוציה גבוהה של זיכרונות עכברים ושל פעילות עצבית במטופלים הסובלים מדמנציה ומאלצהיימר.

"במה אני יכולה לעזור?" היא שואלת.

"המעסיק שלי התלהב מהמאמר שפרסמת ב"נוירון" על צילום זיכרונות."

"למעסיק שלך יש שם?"

"זה תלוי."

"במה?"

"איך שהשיחה הזאת תתקדם."

"למה לי בכלל לדבר עם מישהו שאני אפילו לא יודעת בשם מי הוא מדבר?"

"כי התקציב של המחקר שלך בסטנפורד נגמר בעוד שישה שבועות."

היא מרימה גבה.

הוא אומר, "הבוס שלי משלם לי בעין יפה כדי לדעת דברים על האנשים שמעניינים אותו."

"ברור לך שמה שאמרת עכשיו ממש מקריפ, כן?"

צי־וון מכניס את ידו לתיק העור שלו ומוציא ממנו תיקייה כחולה.

ההצעה שלה.

"ברור!" היא אומרת. "אתה ממאונטנסייד קפיטול!"

"לא. ואת לא תקבלי מהם שום מענק מחקר."

"אז איך השגת את ההצעה שלי?"

"זה לא משנה. אף אחד לא יסכים לממן אותך."

"איך אתה יודע?"

"כי מה שיש פה?" הוא זורק את ההצעה המפוארת שלה על השולחן העמוס. "קטן וביישני. עוד מאותו דבר. זה מה שעשית בסטנפורד בשלוש השנים האחרונות. זה לא רעיון מספיק גדול. את בת שלושים ושמונה, שזה תשעים בשנים של אקדמיה. יום אחד בעתיד הלא־רחוק את תתעוררי בבוקר ותקלטי שהימים הטובים שלך כבר מאחורייך. שבזבזת -"

"אני חושבת שכדאי שתלך."

"לא התכוונתי להעליב. אם לא אכפת לך שאני אומר, הבעיה שלך היא שאת מפחדת לבקש את מה שאת באמת רוצה." עולה בדעתה פתאום שהזר הזה, משום מה, מטריל אותה. היא יודעת שהיא צריכה לקטוע את האינטראקציה, אבל לא מתאפקת.

"ולמה אני מפחדת לבקש את מה שאני באמת רוצה?"

"כי מה שאת באמת רוצה יקר מדי. את לא צריכה שבע ספרות. את צריכה תשע. אולי עשר. את צריכה צוות שלם של מתכנתים שיעזרו לך לכתוב אלגוריתם למיון ולניתוח של זיכרון מורכב. ליצור את התשתית לניסויים בבני אדם."

היא נועצת בו מבט ארוך. "בהצעה שלי לא היתה אף מילה על ניסויים בבני אדם."

"מה אם הייתי אומר לך שאנחנו ניתן לך את כל מה שתבקשי? מימון בלי הגבלה. היית מעוניינת?"

הלב שלה מאיץ את פעימותיו משנייה לשנייה.

אז ככה זה קורה?

היא חושבת על הכיסא, בּעלות של חמישים מיליון דולר, שהיא חולמת לבנות מאז שאמא שלה התחילה לשכוח את החיים. בקטע מוזר כלשהו, היא לא מדמיינת אותו אף פעם כמוצר מוגמר, אלא תמיד רק כתרשימים טכניים בַּיישום שהיא תרשום עליו יום אחד פטנט, ושמו יהיה פלטפורמה רב־ממדית להקרנת זיכרונות אפיזודיים, זיכרונות מורכבים וזיכרונות לטווח ארוך.

"הלנה?"

"אם אני אומרת כן, אתה אומר לי מי המעסיק?"

"כן."

"כן."

הוא אומר לה.

היא לוטשת בו עיניים בפה פעור, והוא מוציא מסמך אחר מהתיק שלו ומעביר לה מעל ארגזי המסמכים.

"מה זה?" היא שואלת.

"חוזה העסקה והסכם סודיות. לא פתוח למשא ומתן. תנאי התשלום נדיבים מאוד, אני חושב שתסכימי."