ליל הינומה

במקום הקדמה

היה איש. והייתה לו אישה.

ואני אמרתי לעצמי: חפשי את האישה.

בכל פעם שאחד מבני נשא את דרשת בר המצווה שלו, הוא הזכיר את שורשינו המשפחתיים ואמר בגאווה: "אנחנו נצר ליעקב יצחק, היהודי הקדוש מפשיסחא". וידענו שצדיק היה, היהודי הקדוש מפשיסחא, וידענו גם שהוא מי שהקים את חסידות פשיסחא, אבל לא ידענו דבר מעבר לזה. סופר לנו שהיה פעם ביפו רחוב על שם היהודי הקדוש, אבל דווקא בשכונה שתושביה ערבים, ובהתחלה זה קצת הצחיק אותנו, אבל אחר כך הרגיז, שדווקא בשכונה ערבית החליטו לקרוא לרחוב על שם היהודי, אולי מתוך כוונה להשתמש בכינויו על מנת להכעיס את התושבים. אלא שוועדת שמות הרחובות של העיר תל אביב יפו החליטה בינתיים באחת מישיבותיה לשנות את שם הרחוב, ומאז לא היה שום רחוב שנקרא על שמו של יעקב יצחק שלנו.

ואנחנו דווקא הכרנו את תולדות החסידות, וכשלמדנו ספרות עברית באוניברסיטה קראנו את "שבחי הבעל שם טוב", ולמדנו על יורשיו של הבעש"ט לדורותיהם, ועל תורותיהם, וביניהם גם על החוזה מלובלין שידענו שהיה מורו של היהודי, ועל מנחם מנדל מקוצק שידענו שהיה תלמידו של היהודי, אבל על היהודי עצמו לא שמענו שום מילה. לכן המשכנו לחפש ולבדוק, וכמה שמחנו לגלות שמרטין בובר כתב את ספרו "גוג ומגוג" על מערכת היחסים הסבוכה בין שני צדיקים שנקראו באותו שם, יעקב יצחק: יעקב יצחק הורוביץ, הלא הוא החוזה מלובלין, ותלמידו יעקב יצחק רבינוביץ', הלא הוא היהודי שלנו — היהודי הקדוש מפשיסחא. ומייד כשהתגלה לנו הדבר קראנו את הספר בשקיקה.

וכאשר ראה אור הספר "גוג ומגוג" במהדורה מחודשת בעריכתו של דב אלבוים, מיהרנו וקנינו את הספר לכל אחד מבני המשפחה, לכל אחד מהילדים, כדי שיֵדעו מי היה אותו יהודי קדוש מפשיסחא. ושוב התייחדתי עם הספר וקראתי אותו מראשית עד אחרית. והנה בקריאה הזאת, השנייה, עוררה בי פליאה רעייתו של היהודי, שהמחבר טורח להזכירה רק כאשר נחוץ לו איזה שעיר לעזאזל. למשל, כשמשהו או מישהו אינו מתלבש כמו שצריך, אז תכף ומייד מובהר שהיא, האישה, גרמה לכך "שהמלבוש עצמו מחוסר משהו. זה משהו שאם הוא יש, המלבוש מלבוש. ואם חסר אין המלבוש מלבוש" (כדברי עגנון בסיפורו "המלבוש"), ותמיד היא מקלקלת ובכל דבר ועניין — בענייני יום־יום ובעניינים של הנשמה, ומתערבת אפילו בעולמות העליונים, אבל מתערבת תמיד לרעה, מקלקלת ממש. מקלקלת הכל. ואפילו את ביאת המשיח מי קלקל? רעיית היהודי הקדוש מפשיסחא.

ואמרתי לעצמי: חפשו את האישה.

Cherchez la femme. Big time.

חשבתי עליה, על הצעירה שנישאה לבעלה של אחותה המתה, ונאמר עליה שהאשימה את הגיס שהיה לבעל במות אחותה, וחשבתי על הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת, של חיים בצילו של צדיק — האלמן של אחותך שאהבת — חייה של אישה הנשואה לאיש שמנהיג את חייו, ומתוך כך גם את חיי משפחתו, על פי עקרונות ברורים וסדורים שיש בהם לעיתים משהו עיוור ודורסני. עד כדי כך היה היהודי מפשיסחא איש של עקרונות, עד שלפעמים היה נדמה שבשם העיקרון, צודק ככל שיהיה, הוא מאבד את כל השאר — את הרחמים והחמלה. ואותי אבא שלי לימד את משנתו של הלל הזקן, שהעיקר ביהדות הוא "ואהבת לרעך כמוך". ואולי דווקא משום כך, משום שהיה איש של אינטלקט, של עקרונות חדים וחותכים ונוקבים, נעלם היהודי שלנו מרוב ספרי המחקר על דורות הצדיקים שבאו אחרי הבעל שם טוב, וזאת למרות שהיה מייסדה של חסידות פשיסחא, חסידות מפוארת שקמו ממנה חצרות חסידיות רבות, כמו חסידות קוצק וחסידות גור וחסידות פאריסוב וחסידות ביאלא, ולמרות שתלמידיו העריצו אותו, ולמרות שהיה ידידו הקרוב של רבי דוד מלעלוב הרחמן והרחום. אולי משום כך, בשל שכלתנות היתר שלו, החוקרים ידועי השם מדלגים עליו בספריהם, ואחרי רבי אלימלך מליז'נסק הם כותבים על החוזה מלובלין, מורו של היהודי, ואז על איזה צדיק אחר, כל אחד על פי טעמו, ואז על רבי שמחה בונם, תלמידו של היהודי, ונעלם להם בדרך היהודי שלנו. והרי לא ייתכן שאינם מכירים אותו ואינם יודעים שהיה מורו ורבו של רבי שמחה בונם, שהמשיך את השושלת של חסידות פשיסחא על שיטת הלימוד המופשט שלה. וכאשר כבר כותבים עליו, על היהודי שלנו, ניכר שהכותבים מבכרים על פניו את החוזה, המצויר כמי שהבין שתפקידו כצדיק הוא לעשות חסד, דהיינו לתווך בין הציבור לבין השפע האלוהי ולבצע ניסים לטובת חסידיו, ולעומתו היהודי שלנו מצויר כמי שמאמין באחריות אישית ולכן נמנע מעשיית ניסים, נמנע באופן עקרוני, גם כאשר הנס יכול להציל ולהושיע. נמנע עד כדי כך שהוא מסרב לסייע בכוחו כצדיק להמוני החלכאים והנדכאים הצובאים לפתחו. ומתוך הגינות ותודעת שוויון עמוקה הוא מסרב אף להחיות את בנו החולה של רבו, של החוזה מלובלין, כביכול משום שאמו של הילד נהגה להשמיץ אותו באוזני החוזה ולא שמעה בקולו של היהודי כאשר ציווה עליה להפסיק ולהסית את החוזה כנגדו. והנה, שוב מתגלה שאישה היא המקלקלת, ושוב מתברר שהיהודי איש קר רוח היה, נטול כל חמלה.

ואז חשבתי שאולי נעלם היהודי שלנו מעיני החוקרים משום שלא העלה את דבריו וחידושיו על הכתב, ואף הורה לתלמידיו שלא לכתוב את דבריו. כי בספרים, כך טען, מתערבים בחידושים עצמם פירושים על גבי פירושים, והעיסוק בהם מסתיר את העיקר, ממית את החיות ומכסה את הנשמה. חשוב היה לו, ליהודי, להדגיש את הצורך להתחדש בכל רגע, ולהימנע מהתקבעות בקיים. ועל כך גם בא לו כינויו, "היהודי", כי רצה בכל יום מחדש להפוך ממי שאינו יהודי עדיין, מי שעדיין לא השיג את העיקר, ליהודי גמור.

והבחנתי גם שמי שבכל זאת התעמק בדמותו של היהודי דווקא כן נטה לחבב אותו. כך למשל דב אלבוים, מי שערך את "גוג ומגוג" במהדורתו המחודשת, הלך בעניין זה בעקבות מרטין בובר וחש הזדהות דווקא עם היהודי — כך הרגישו מי שכתבו על הספר בעיתונים וכך הרגשתי גם אני. "איש השוק" כינה אותו, אדם שפושט את כותונתו לתיתה לעני, ואפילו זו כותונת שניתנה לו על ידי רבו החוזה. אדם שאינו מלין פרוטה בביתו אלא נותן לעניים כל מה שיש לו, כל מה שנשאר, אם נשאר משהו. אדם שהוא עצמו ענו דיו לצאת ולקבץ נדבות בשוק ולשוחח תוך כדי כך עם הנשים בשוק. כמה חמלה של ממש יש במעשים אלה. חמלה בגוף ממש ולא על דרך הנס. וחשבתי בעקבות כך על דימויים תקפים ודימויים כוזבים, ועל פרשנות שאפשר להטות לכאן ולכאן, אבל ידעתי עוד דבר: שגם אם היה היהודי איש של חמלה, כמו ששיערתי, הרי שלא בהכרח נהג בחמלה גם בבני ביתו.

כי שוב חשבתי על רעייתו, שיינדל, וכמה קשה היה לחיות בעוני כל הימים, ולהסכין עם מנהגו של אישך לא להלין פרוטה בבית, ולהעניק כל מה שיש לו לאחרים, ואת אינך יודעת אם יהיה לילדייך מה לאכול מחר.

והחלטתי לחקור את דמותה. וזכרתי היטב את ההבחנה שעשה אחד העם בין אמת היסטורית לאמת ארכיאולוגית. אמת היסטורית היא האמת כפי שאנו זוכרים אותה, כפי שהיא משפיעה על מהלך חיינו ומעצבת את השקפת עולמנו, ואילו אמת ארכיאולוגית היא האמת המתגלה מתוך העיון בעובדות עצמן, ככל שהן מתבררות לנו. ואני, שמבקשת את האמת של שיינדל, אין לי ברירה אלא לחפש את האמת הארכיאולוגית. כה ברור שהאמת ההיסטורית, זו המתגלה בסיפורי החסידים ואפילו במסקנות החוקרים, עושה לה עוול. שהרי כל המסופר במעשיות ובמחקרים תואם את יחסה של היהדות באותה תקופה לנשים. ובעיני היהדות החסידית ההיא האישה הריהי מקור הרע. רק בשל האישה באה צרה לעולם. כל הרע התחיל בדמותה של חווה שהתפתתה לנחש. ויש האומרים בחווה שפיתתה את הנחש, כי ככל הנשים אישה פתיינית הייתה. ואני מתקשה בהבנת השיפוט הזה. האם אין האישה עזר כנגדו? או שתפקידה של האישה מתמצה בהיותה רקע של רוע וקלקול המחדד את צדיקותו של הצדיק? ואני כל רצוני היה להבין את שיינדל ולהבין את הדרך שבה הבינה היא את האירועים. אך כיצד אוכל להבחין בין אמת ובדיה? וכיצד אוכל להבחין בין אמת הנוחה להשקפת עולמי לאמת שאינה נוחה לה?

ומרוב מחשבות לא הצלחתי להעלות את הדברים על הכתב.

עד שבאו החלומות, וההשתדלות למצוא אמת אובייקטיבית נעשתה זרה ומיותרת.

והתחלתי לספר את הדברים כפי שהתגלו לי בחזיונותי.

ארבע נשים

פעמים רבות חלמתי אותו חלום. ובחלום מתגלות לי שוב ושוב ארבע נשים. ארבעתן לבושות לבן. ארבע נשים צעירות ומאושרות. ארבע נשים מחייכות וצוחקות. אור נוגה עליהן. שתיים מהן עומדות, שלישית יושבת, והרביעית רוכנת אליה. והן עסוקות בעצמן, ואינן מבחינות במה שקורה מסביבן. וגם אותי, החולמת אותן וצופה בהן, הן אינן רואות.

אני מתקרבת אל הארבע, מבקשת להיות חלק מהן, חלק מהשמחה, ומבחינה שהבד שממנו ארוגות שמלותיהן דומה לרשת.

אני פוסעת עוד פסיעות מספר לקראתן, ורואה שהבגדים הלבנים אינם אלא תכריכים. תכריכים לבנים שחלק מהם מפוררים. באפי מכה פתאום ריח המוות, ואני מבינה שהארבע אינן עוד בין החיים. מנין מוכר לי ריח המוות? מעודי לא נתקלתי בו ממש, במוות, כי בימינו, כידוע, רק אנשים ספורים פוגשים במוות פנים אל פנים ומתוודעים לריחו. סטודנטים לרפואה למשל. או קברנים. בעבר היו המוות על דמותו וריחו נגישים הרבה יותר, כאשר השתוללו בעולם מגפות כאבעבועות שחורות או דבר, והתחוללו שואות עמוסות בעגלות מתים הרתומות לאדם. ובעודי חולמת על ארבע הנשים עולה בזיכרוני ריח המוות שקראתי עליו בספר "האחים קרמאזוב", כאשר הלך לעולמו הכומר הנזיר הפרוש האב זוסימה. אלא שבחלומי הריח קלוש ואין בו שום דבר דוחה. הוא אף לא מעורר תהיות. והארבע יוצרות מעגל ומתחילות לרקוד. ולמרות שהאווירה סביבן שמחה כשהייתה, איני יכולה שלא להיזכר בשיר שנהגו פעם לשיר בתקופת המגפה השחורה, ואני כמעט מצפה לשמוע אותו בוקע גם מפיהן:

Ring-a-round the Rosie

A pocket full of posies

Ashes! Ashes!

We all fall down.¹

אבל לא. קולן אינו נשמע, והן רק סובבות במעגל. מקרוב אני מבחינה שריקודן אינו ריקוד ממש אלא מעין ריחוף, כי מי שאינו עוד בין החיים יכול לרחף מעל לפני הקרקע.

יש בי ידיעה פנימית שאומרת לי שאני קשורה אליהן, אל ארבע הנשים הללו, בעבותות אהבה, ואני רוצה להתחבר אליהן, להפוך את עצמי לנוכחת באַין שהן שרויות בו. כי אין לי ספק. אני מכירה אותן, אבל איני מצליחה לזהות אף לא אחת מהן. אולי הכרתי אותן פעם, כאשר כבר היו לנשים זקנות, מקומטות, כואבות?

איך הפכו שמחות ומאושרות כל כך?

ואיך הן צעירות כל כך?

וכשאני ניגשת למעגל שוב איני אישה אלא ילדה בשמלה לבנה ששפן וגזר רקומים בחזיתה. ניכר שהן שמחות לקראתי, וכשהן מבינות שאיני מזהה אותן, הן מציגות את עצמן בפני בזו אחר זו. אחת מהן אומרת: "אני שיינדל," ואני מביטה בה. אפה ארוך, פניה אינן נאות, והיא נושאת את גווה כמי שיודעת מה לפניה ומוכנה להיאבק בכל קושי. ואז מצביעה שיינדל על מי שניצבת לידה, ואני מביטה בה ורואה כמה יפה היא, אך שיינדל לא מציגה אותה בשמה אלא אומרת: "וזו אחותי הגדולה." ואז היא מצביעה על השלישית, ששערה שחור משחור ועיניה מביטות סביב־סביב כל הזמן כמחפשות דבר מה חשוב, ואומרת: "זאת ביילה." ולבסוף היא מצביעה על הרביעית — אישה גרומה ורזה, שערה בהיר וצלקת מאונכת במצחה — ואומרת: "את זו איננו מכירות בשמה. חשבנו לקרוא לה שתי, מלשון שתי וערב, על שום הצלקת האנכית שבמצחה, אבל אולי מוטב שנקרא לה בשם מרים..."

והן שוב אוחזות זו בידה של זו וסובבות במעגל, מזמינות גם אותי לרקוד איתן, אבל אני מסרבת. לא, איני מוכנה עדיין להצטרף אליהן. עדיין לא.

אך למרות סירובי מחייכת אלי שיינדל, פונה אלי ואומרת: "אנחנו יודעות למה באת אלינו, ואנחנו נספר לך את הסיפור שאת מבקשת לשמוע, ואת תספרי אותו לאחרים במילותייך שלך. אין שום צורך שתתאמצי לכתוב רומן תקופתי עם שפה כמו של פעם. כתבי במילים שלך, כמו שהיית מספרת את הדברים לעצמך או לאדם קרוב. את תוהה מנין לנו מושגים כאלה, כמו 'רומן תקופתי'? כאן יודעים הכל, ילדה, יודעים גם מה שלא יודעים. ומתוך סיפורנו תעלה דמותם של שניים שהפרידו בינינו בחיינו ואיחדו אותנו במותנו. שניהם שמם יעקב יצחק, האחד יעקב יצחק אשר בימינו דבק בו הכינוי היהודי ובתקופתך הוא נודע בתואר היהודי הקדוש. הוא היה הבעל שלה," — היא מצביעה על אחותה היפה ממנה — "ואחר כך הבעל שלי, והיה גם הסיוט שלה, של ביילה. השני הוא יעקב יצחק שדבק בו הכינוי החוזה, שהיה הבעל של ביילה, והסיוט שלה, של שתי. היהודי, יעקב יצחק שלי — שלנו — היה איש יפה וחכם, מנהיג ובעל עקרונות דגול. עקרונות הם דבר יפה, אבל נסי לחשוב איך זה להיות רעייתו של אדם כזה שחי אך ורק למען האידיאלים שלו, אדם שהאידיאלים חשובים לו יותר משלומו שלו או משלום בני ביתו, אדם הדורש מעצמו כל הזמן יותר ויותר כדי לעמוד באידיאלים שבהם בחר, שמקדיש את חייו שלו ואת החיים של כל מי שחי לצידו להגשמתה של מטרה בלתי מושגת שהוא מזהה כעבודת האל. ולא עוד אלא שהוא מאמין בכל ליבו שכל מה שהשיג עד עכשיו בעבודתו אינו בעל ערך כלל, שווה כקליפת השום, וכל יום עליו להתחיל מחדש, כמו סיזיפוס שעולה על ההר. והחוזה, יעקב יצחק שלהן, היה בטוח שהוא מסוגל לראות הכל ולהבין הכל, אבל למעשה לא היה עיוור ממנו. וסיפורם שלהם שזור בסיפור חיינו. אם כי הפעם הסיפור שלנו — סיפור הנשים — יתייצב במרכז, וכל האירועים שהתרחשו יובאו מנקודת המבט שלנו. ותאמיני לי, שבניגוד לצמד היעקב יצחק אנחנו מיטיבות לראות."

כה אמרה לי שיינדל בחלומי.

ואחרי שחלמתי את החלום פעם ועוד פעם, החלטתי לבחון ולבדוק מי הן אותן נשים. שיינדל לא כינתה את אחותה בשם, אלא הציגה אותה כאחותה הגדולה. בדקתי בכתובים וקראתי על יעקב יצחק מפשיסחא, היהודי הקדוש, ומתוך הסיפורים הרבים והדברים שנכתבו עליו למדתי גם על דמותו של החוזה מלובלין ועל מערכת היחסים בין השניים. שניהם נחשבו לצדיקים, ובכתובים יש התייחסות גם לנשותיהם. אבל לא בכדי לא הזכירה שיינדל את שם אחותה, כי שם אשתו הראשונה של היהודי — צדיק גדול שהנהיג עדה — אינו מופיע בשום מקום. זה גורלה של אישה, חשבתי. גם כאשר היא נישאת לצדיק, שמה עלול להישכח.

לא תמיד, כמובן, שכן נשותיהם של רוב צדיקי התקופה דווקא מוזכרות בשמותיהן. למשל, לאשתו השנייה של החוזה קראו תהילה שפרינצה בת ר' צבי הירש, אלא שהחוזה לא אהב במיוחד את תהילה שפרינצה והעמיד אותה בצל. כשהתבונן בפניה של מי שקדמה לה, אשתו הראשונה, ראה במצחה צורת שתי וערב, כסימן הצלב, ולכן נפרד ממנה מייד אחרי הנישואים. גם שמה אינו ידוע, ולכן, כפי שעשו ארבע הנשים הרוקדות, נכנה אותה מרים. ועל תהילה שפרינצה נאמר שכמעט לא היה מסוגל להתבונן בה. לא מפני שמשהו בנשמתה היה רע או דוחה, אלא משום שגופה ופניה לא היו די נאים בעיניו. והרי הוא היה צדיק גדול המיטיב לראות בנשמה, מאין הגיעה נשמתו של כל אדם והאם היא מזרע קין או מזרע הבל, והנה, למרות גדולתו הוא האמין בלב שלם שנשים נועדו להרחיב את דעתם של צדיקים, ושיפי גופן חשוב לא פחות ואולי אף יותר מיפי נשמתן, ולכן הוא נרתע מפניה, מפני אשתו, וכאשר הלכה לעולמה מיהר לשאת לאישה את ביילה היפהפייה. מספרים שבכל פעם שהגיע אחיה של ביילה לרבו החוזה לשאול אותו אם שידוך כלשהו מתאים לה או לא, ענה החוזה בשלילה, וקבע שמגיע לה זיווג טוב מזה, כך הוא רואה בשמים. כי בשמים את מי ראה? את עצמו. וכשהלכה תהילה שפרינצה לעולמה מיהר והגשים את מה שראה כל העת בשמים, ונשא את ביילה לאישה.

והנה, מתברר שיש גם יש נשות צדיקים שנזכרות בשמן, כתהילה שפרינצה וביילה. זה גם היה גורלה של רבקה, אשת שמחה בונם, הצדיק שירש את הנהגת חסידות פשיסחא אחרי שהלך היהודי לעולמו. אם הייתה יפה או כעורה על זה לא מדובר שם. מה שחשוב שהייתה חכמה והייתה חברה של בעלה, שמחה בונם, בלב ובנפש. בכל דבר התייעץ איתה, והקרבה ביניהם הייתה כה גדולה עד שדימו את אהבתם לאהבת הבעל שם טוב ורעייתו חנה, אחותו של רבי אברהם גרשון מקיטוב. גם חנה הייתה אישה שנייה. מהראשונה לא היו לבעל שם טוב ילדים. על הבעל שם טוב גם מסופר שלפני שנשא את חנה לאישה גילה לה את סודו, שהוא צדיק נסתר שעתיד להתגלות. הוא לא רצה שאת יחסיו עם רעייתו יקלקל סוד. הוא רצה שאהבתם תהיה גלויה ופתוחה.

והנה, שמותיהן של שתי נשים ראשונות — אשתו הראשונה של יעקב יצחק האחד ואשתו הראשונה של יעקב יצחק השני — נעלמו. ואם נאמר על שתי, רעייתו הראשונה של החוזה, הלא היא מרים, שלא היו לה ילדים ויש איזה סוד שאופף אותה, ולכן אפשר אולי לתרץ למה נשכחה, הרי לאשתו הראשונה של היהודי הקדוש מפשיסחא דווקא היו ילדים, ולא אפף שום סוד נורא את חייה. אז כיצד נתרץ את העובדה שגם שמה אבד?

בספרו של מרטין בובר, "גוג ומגוג", מכונה האחות הגדולה של שיינדל בשם פייגלי, ציפורה, אולי בשל חולשתה ועדינותה. בעצי משפחה ובדפי תולדות שחיטטתי בהם מצאתי ששמה דווקא היה בריינדל. אבל לאחר שהתעמקתי עוד, גיליתי שבריינדל הייתה למעשה נכדתה. וגיליתי גם שלא רק שמות הנשים, הרעיות, נעלמים לעיתים מסיפורי הצדיקים, אלא גם שמות הבנות, וכשמנסים להבין מי היו ילדיהם של הצדיקים מתברר לא פעם שמוזכרים רק שמות הבנים. ביני לבין עצמי תהיתי כיצד היו לו ליהודי הקדוש רק שלושה בנים משתי נשים — ירחמיאל מהאישה הראשונה, ויהושע אשר ונחמיה מהאישה השנייה. רק ילד אחד מאשתו הראשונה? והרי כתוב במפורש שכאשר יצא היהודי למסעותיו בעודו נשוי לאשתו הראשונה, התקשתה אשתו לגדל ולפרנס את הילדים לבדה ובכוחות עצמה. ילדים בלשון רבים. והבנתי שהיו גם בנות. פשוט לא ספרו אותן ולא הזכירו אותן בשמותיהן. וחקרתי ומצאתי כי האחת שמה היה רבקה רחל והיא נישאה לבנו של רבי דוד מלעלוב, ואת שם השנייה לא מצאתי, והדבר היחיד המסופר עליה הוא שנישאה לרפאל'ס שמואל מיופאף, ומסופר גם שבִתה — נכדתו של היהודי — נישאה לאברהם משה בונהרד, בנו של שמחה בונם. ושמה של אותה בת היה בריינדל. אותה בריינדל גדלה בבית סבה וסבתה — הלא הם היהודי ושיינדל. ואולי לא מוזכר שם בתו של היהודי כי מתה בדמי ימיה? אלא שסביר להניח שהבת קראה לבתה על שם אמה המתה, ולכן מעתה נכנה את אשתו הראשונה של היהודי הקדוש בשני שמות: בריינדל־פייגלי.