פתח דבר
שמיים כחולים, עצי קוקוס אדירים באמצע בריכת שחייה טרופית באחד המלונות היוקרתיים בדרום קליפורניה. אני עומד מולם ויודע, אני חייב לעזוב. באותו הזמן זה היה נראה לא סביר. אני שותף בחברת סטארטאפ עם שיתופי פעולה מרתקים, באחד הכנסים החשובים בענף, סמנכ״לי הפיתוח של מיקרוסופט ויאהו מעוניינים לדבר איתי ולבדוק איך אפשר לעבוד יחד. אבל קול בתוכי אומר: אני רוצה לחיות. הרגשתי מחנק נוראי בעולם ההייטק, כמו דג שמנסה לשחות במדבר. זה לא בשבילי. אני חייב לעזוב. אבל זה בלתי אפשרי! הכול תלוי בך. עזבתי. והתחלתי לנשום.
מי לא רוצה לחיות חיים מלאים, טעונים במשמעות ותקווה, חיים שמביאים אותנו למיצוי כוחות וכישרונות?
אבל איך גורמים לזה לקרות? למה חלקנו הגדול חיים בציפייה לעתיד שאולי לא יגיע, או בצֵל עבר שמעיב עלינו ועוצר אותנו מלחיות בצורה שלמה ומלאה?
האם אפשר בכלל לחיות את הרגע הנוכחי באופן מלא? לחיות עכשיו ולא כהבטחה לעוד כמה שנים? האם יש תנאים חיצוניים שחייבים להשיג כדי לחיות חיים מלאי רצון, תחושת בחירה ומשמעות?
ובאמת, יש לנו רק את היום הזה. כמו שנוהגים לומר, העבר אַיִן והעתיד עדיין. וההווה? אנחנו חיים בהווה, או לפחות אמורים לחיות בו. ככל שאדם מצליח לחיות ברגע העכשווי — הדאגות נעלמות, והטרדות עוזבות אותו. ברוב המקרים, כאשר אדם בודק את מצבו ברגע הזה, מתברר שהוא לא גרוע כל כך כפי שנדמה לו. על פי רוב יש לו מה לאכול ולשתות, ובדרך כלל גם מקום לישון בו. אבל האדם שוקע בדמיונות לגבי העתיד: מה יהיה? איך אסתדר? איפה אגור? יש אנשים שהדאגות שלהם רחבות יותר: מה יהיה עם הילדים? ויש מי שאפילו דואגים בקנה מידה של מדינה שלמה או של כל האנושות.
האם אין מקום לאדם להרהר ולחשוב על העתיד שלו? מובן שכן, אבל האם זה אמור להעסיק אותנו באופן בלתי רצוני רוב היום? הרי אם אותן מחשבות לגבי העתיד הן רלוונטיות וקשורות לבחירה שלנו — אפשר היה להתעמק בהן פעם אחת, להחליט על הנושא ולהמשיך הלאה. מדוע הן תוקפות אותנו לאורך כל היום? ולבסוף, האם אפשר לחיות חיים בהווה, חיים בלי דאגות מיותרות ובלי דמיונות על העתיד, ועם זה לא להתעלם מהעתיד שלנו, מהיעדים שלנו?
בספר ניגע בתופעות השונות ש״זורקות אותנו״ הרחק מהרגע הנוכחי. נדבר על פיזור הנפש ונלמד כיצד לחזק את הרצון ולהתמקד בדברים שחשובים לנו באמת; כיצד לתת לעצמנו זמן לברר מה חשוב לנו, ואז למצוא כלים שיעזרו לנו להתחבר לרצונות העמוקים וליעדים המעשיים שלנו, ולנצל את זמננו בצורה הטובה ביותר.
הספר נוגע בנושאים רבים, וההמלצה שלי היא לעצור ולחשוב אחרי קריאת כל פרק — מה הוא אומר לי בחיים שלי, איך זה קשור אליי. נקודה חשובה היא — לא להיבהל. גם אם ניגע בספר בנקודות שאנו מרגישים רחוקים מהן שנות אור, או שמשהו מעורר בתוכנו תחושות שאומרות "תראה כמה עבודה יש לך, איך בנקודה הזאת אפילו לא התחלת" — נסו לשמוח בזה, לשמוח על הגילוי של עוד דברים שאפשר להשתפר ולהעמיק בהם. מטרת הדברים היא לחזק אותנו ולעורר בנו תקווה ורצון לחיות את היום.
בתחילת תהליך הכתיבה של הספר נפטר בפתאומיות חברי היקר רועי, ויום אחרי ששלחתי את הטיוטה הראשונה להוצאת הספרים — נפטר בפתאומיות חבר אחר שלי, דוד. שניהם חיו את היום, שניהם הביאו אור מיוחד לעולם, וכל מי שהיה בקשר איתם לא נשאר אדיש לחִיוּת, לתקווה ולהתחדשות שלהם. יהי זכרם ברוך.
אני מלא תקווה שנזכה לחיות את היום. להביא את עצמנו לרגע הזה ולפעול בו בצורה הטובה והעמוקה ביותר, בלי להתעסק יותר מדי בדמיונות העתיד ובצללי העבר.