פורצות גדרות

ספר זה הוא תוצר של מפגש בין שתינו, העורכות. לכל אחת מאתנו היסטוריה פרטית של פעילות פמיניסטית, ושתינו מרצות במכללת סמינר הקיבוצים בהכשרת פרחי הוראה. במסגרת הקורסים של כל אחת מאתנו, נוכחנו לדעת עד כמה המילים ״פמיניזם״ ו״מגדר״ עדיין מפחידות ומעוררות התנגדות, דווקא אצל סטודנטיות, שהן רוב הלומדים במכללה, ולכן הן עיקר כוח ההוראה העתידי בבתי הספר. חשנו שחלק נכבד מההתנגדות נובע מ״יחסי ציבור״ גרועים של הפמיניזם כמושג, כלומר מבורוּת. היעדר ידע על הסוגיות שהפמיניזם ולימודי המגדר עוסקים בהם גורם לחוסר ידע ולחוסר מודעות לגבי תרומתם הגדולה ברמה האישית וברמה הציבורית. העובדה שמדובר בפרחי הוראה, קרי במורות ובמורים לעתיד, מחנכות ומחנכים של הדור הבא, החריפה את המשמעות הקונקרטית של התנגדות זו: מורות ומורים בתחילת דרכם מגיעים לבתי הספר ללא מודעות עצמית וללא ידע לגבי המשמעות העמוקה של שוויון זכויות בין המינים והמגדרים.

כפמיניסטיות מודעות וכנשות חינוך עובדה זו גרמה לנו לרצות לפעול לשינוי גורף, שחוצה את הגבולות של קורס כזה או אחר שאנחנו מלמדות. סברנו ששינוי עמדות אצל פרחי ההוראה ביחס לפמיניזם ולמגדר מחייב שילוב נושאים אלה בליבת תכנית הלימודים שלהם. כמו כן, שינוי כזה יכול להגיע מלמטה, כלומר ממודעות הולכת וגוברת של מרצות ומרצים במכללה בצורך הדחוף בתיקון הלאקונה ובשינוי. לשם כך הצענו את הקמתו של פורום מחקר במכללת סמינר הקיבוצים, ״פורום חינוך ומגדר״, שמטרתו חשיבה, כתיבה ועשייה משותפות לקידום הנושא.

המשתתפות בקבוצת המחקר הן מרצות בעלות ידע ומודעות פמיניסטיים, ומה שהעשיר את הדיון היתה העובדה שכל אחת מהן הגיעה מתחום ידע אחר. שוחחנו על הדרכים השונות שבהן כל אחת מאתנו משלבת את הסוגיה המגדרית בקורסים שלה. נקודת המוצא היתה להתנהל בין שלושה מוקדים: חינוך — מגדר — תחום ידע. המטרה היתה לברר עד כמה אנחנו מנכיחות את ההיבט המגדרי בקורסים השונים, ובעיקר באלה שאינם מוצגים במערכת ואינם נתפסים בשיח הציבורי כבעלי זיקה מגדרית.

בשיחה העלתה כל אחת את התלבטויותיה והתנסויותיה בתהליך שילוב ההיבט המגדרי בקורסים. שתי נקודות עיקריות עלו:

 

1. גבריותו של הקאנון

כפמיניסטיות היינו מודעות לעובדה שהקורסים מושתתים על גופי ידע שמוצגים כאוניברסלים כביכול, כשהמחקר הפמיניסטי מלמד אותנו שהקאנון נכתב מנקודת ראותם של גברים. ההגות הקאנונית היא ברובה המכריע תוצר של גברים, שהסדר החברתי אִפשר להם לייצר ידע לגיטימי שנתפס כמייצג את האוניברסלי. הצורך והדרישה המקצועיים ללמד את הקאנון בתחום ידע מסוים (פילוסופיה, ביקורת ספרות, היסטוריה וכדומה) דורש ממרצות פמיניסטיות דרכי התמודדות שונות. חלק מאתנו בחרו ב״שבירת כלים״ וייצור של קאנון אלטרנטיבי והתמקדו בתכנים רלוונטיים לנושא המגדרי. כלומר, בחרו בתכנים אלטרנטיביים, כמו ״נשים כותבות״ או ״נשים בנאורות״. עם זאת, היתה בינינו הסכמה על כך ששאלת המגדר היא ״בכל מקום, בכל תחום״, ולכן ברגע שמגדירים שיעור/נושא כמגדרי נוצרת לגיטימציה לכך שהשאר אינו כזה, המגדרי נשאר חריג. מהלך כזה עלול לייצר מעין גטואיזציה ולנתק אף יותר את התחומים הללו ממה שנתפס בציבור הרחב כ״ידע״. בהקשר לכך עלתה גם הטענה שכיוון ששאלת המגדר תמיד נוכחת, תמיד מתחברת לתכנים (גם אם לא באופן גלוי ומוצהר), אזי גם כאשר החומרים הם ״גבריים״ ופטריארכליים, עצם ההתייחסות להבחנה זו פותחת צוהר למודעות ולידע מגדריים. במילים אחרות, דרך הגות גברית אפשר להתייחס לגבריותה של החשיבה, להבין מהי חשיבה הגמונית, איזו תמונת עולם היא מייצרת ולהציע חשיבה ותמונת עולם אלטרנטיביות. תהליך זה המחיש לכולנו את העובדה שלמרות ההתקדמות הרבה בכל מה שקשור ללימודי מגדר מאז תחילתם בשנות השבעים של המאה העשרים, אותן שאלות מהותיות עדיין עולות לדיון.

 

2. דוגמה אישית - מודלינג

להתנהלות הפמיניסטית של המרצה יש השפעה ומשמעות, כך היה מוסכם על כולנו. אחת המרצות עמדה על חשיבות המפגש הראשון עם הסטודנטיות/ים כהזדמנות לפעול באופן פמיניסטי: בנוסף לכרטיס הביקור המקצועי המקובל, להציג ״כרטיס ביקור אישי״ מפורט שמאיר סוגיות מגדריות, כמו: ״כיצד אני כמרצה הגעתי עד הלום״. הסכמנו על כך שבדוגמה האישית אנו לא רק ״מדברות על״ אלא בעיקר ״עושות את״. התנהלות מבחינת שפה (זכר/נקבה), דרכי הוראה, הדגשים וסדרי עדיפויות שמציפים את ההיבטים המגדריים אצל הסטודנטיות/ים, מאירים את נקודות העיוורון. מרצות בקורסים עם אוריינטציה מדעית (הנדסה, מתמטיקה, סטטיסטיקה) הדגישו את חשיבות השפה בניהול השיח המדעי, הרציונלי, ואת האפשרות לערער על הדיכוטומיה המקובלת — רגש־רציו. לבסוף דובר על האפשרות והצורך לשתף סטודנטיות/ים בעשייה הפמיניסטית של המרצה (בוועדות, במפגשים, בכנסים וכולי).

בהמשך לכך, הסכמנו על הצורך להעלות באופן קבוע היבטים מגדריים (לעתים על דרך ההיפוך) בתכנים של כל קורס. הסכמנו על החשיבות בחיפוש חומרים ותכנים, למרות הזמן הרב שחיפוש כזה דורש. השקעת הזמן, לשיטתנו, היא חלק מהמחויבות לַנושא ולְשינוי. במקרים של היעדר תכנים, חשוב לדבר על ההיעדר, להעצים אותו, להתייחס אליו, להאיר את הנושא מהפרספקטיבה של ״אין חומרים״. עם זאת, הוסכם כי לא נכון יהיה להכפיף את הפרספקטיבה המגדרית באופן גורף. חשוב לפתוח ולהרבות את נקודות המבט וחשוב המינון. האתגר שלנו כחוקרות וכמורות הוא להדגיש שמדובר בנקודות מבט, שנוצרו ממיקומים ומניסיונות שונים. עמדה כזאת מסייעת להשתחרר מהדיכוטומיה של גבריות־נשיות. מבחינתנו, על הדיון המגדרי להאיר את ההערכה השונה שניתנת לתכונות ״גבריות״ או ״נשיות״ ואת מידת החשיבות שמייחסים להן. שבירת ההייררכיות הבינאריות מאפשרת פתיחת דיון על נקודות מבט רבות ועל הערכה לתרבויות שונות. כדי לא ליפול למלכודת הבינאריות ההייררכית, חשוב לפתוח את גבולות המושגים ולהדגיש את נזילותם.

בהקשר זה נכונו לנו הפתעות במסגרת השיחות והפעילויות המשותפות שלנו. גילינו שאצל כל אחת מאתנו, מרצות מודעות לנושא, יש לעתים גם עיוורון למגדר; יתרה מכך, גילינו שלא פעם אנחנו נופלות בפח כשאנחנו מדברות על מגדר ועל פמיניזם בהקשר של נשים בלבד. העיוורון הוא ההתעלמות מהעובדה ש״מגדר״ היא לא מילה נרדפת ל״נשים״, אלא מתייחסת להסדרים חברתיים המבוססים על הפרדה או שוני בין גברים לנשים כתכונות טבעיות, מולדות, כסדר העולם, שמִתרגם לסדר חברתי הייררכי ולא שוויוני.

קובץ המאמרים בספר זה משקף נאמנה את קבוצת המחקר שכתבה אותם. הקבוצה מורכבת, כאמור, ממרצות בתחומי ידע שונים, כמו ספרות, ספרות ילדים, אמנות, יהדות, חינוך, חינוך גופני, היסטוריה. כל מאמר בדרכו מבקש להציף סוגיה מגדרית באחד מתחומים אלה. באופן זה מייצגים המאמרים את התובנה המשותפת לכל משתתפות קבוצת המחקר, כי מגדר אינו רק תחום ידע בפני עצמו אלא נוכח בכל התחומים. חינוך למגדר הוא, על פי הבנתנו, הצפה של נקודת מבט מגדרית על כל נושא ובכל תחום דיון.

 

מאמרן של טלילה קוש זוהר ודינה חרובי ״ריצת משוכות: מכשולים בדרך לחינוך לשוויון זכויות מגדרי בישראל״, הפותח את הקובץ, עוסק במגדר וחינוך במדינת ישראל. המאמר סוקר בקצרה את התפתחות החינוך ואת עיצוב מערכת החינוך בארץ, ומצביע על הרצון ליישב עקרונות שלעתים מנוגדים ולשלבם יחד. החוקרות מצביעות על ארבעה היבטים מרכזיים שמאפיינים את החברה הישראלית ולהם השפעה מכרעת על מערכת החינוך: לאומיות, דתיות, צבאיות ורב תרבותיות. המאמר בוחן כל אחת מהסוגיות כדי לזהות איך הן משולבות במערכת החינוך ומעכבות, כל אחת בדרכה, את יישומו של שוויון זכויות מגדרי. המאמר חושף את הקשרים המורכבים, הסמויים לעתים, המתקיימים בין דתיות, צבאיות ורב תרבותיות ואת כוחם ליצור מנגנונים מעכבי שוויון מעצם העובדה שכל אחד מהם קשור באופן הדוק למערכת החינוך. מציאות זו יוצרת צורך דחוף בשינוי במערכת החינוך, והחוקרות מצביעות על החשיבות הגדולה בהכנסת המגדר כתחום ידע בתכנית להכשרת פרחי הוראה.

 

המאמר ״פמיניזם וחינוך״ של כריס מאיו וברברה סטנגל מתמקד בפילוסופיה הפמיניסטית של החינוך, בוחן את שורשיו ואת השאלות המרכזיות שמאפיינות את השיח כיום. החוקרות מציגות את הגותן של האמהות המייסדות - כריסטין דה פיזאן, מרי וולסטונקרפט, שרלוט פרקינס גילמן ואנה ג'וליה קופר - כדי להראות שחשיבתן ממשיכה לעצב את פניה של הפילוסופיה הפמיניסטית גם היום. בהמשך, מאיו וסטנגל מתמקדות בהתפתחות הפילוסופיה הפמיניסטית של החינוך בעידן העכשווי ומציגות את רבגוניותה, הנעה מנשים יחידות שמשתמשות בתיאוריות ספציפיות כדי להסביר את ההטיות ביחס לגברים וההדרה של נשים, לשיתופי פעולה נרחבים יותר, שישאפו להגדיר מחדש את האופן שבו הידע מובנה ומופץ. ניתוח מגדרי מדגיש הן את האופי הפוליטי והן את האופי הפילוסופי של השאלות העומדות בלב־לבה של הפילוסופיה הפמיניסטית של החינוך. החוקרות מצביעות על חשיבות השימוש במגדר ככלי אנליטי באופן זהיר וקפדני על מנת להרחיב את גבולות השיטה התומכת בקטגוריה ולדחוק את גבולותיה בבחינת מהותם של הכלים המושגיים והלוגיים המאפשרים זיהוי של מגדר וחוסר השוויון הנלווה לו. אפילו כשהפילוסופיות הפמיניסטיות של חינוך ממשיגות סוגיות בדרכים חדשות, הן עדיין מעוגנות בתוך השיקולים שהִנחו את התיאוריות הפמיניסטיות מאז ומעולם: להבטיח חיים טובים יותר לבני האדם מכל המגדרים.

 

מאמרה של טלילה קוש זוהר ״(עדיין) זורקת כמו ילדה״ הוא קריאה מחודשת של מאמרה המכונן והחלוצי של איריס יאנג ״זורקת כמו ילדה״, ולאורו בחינה של המתרחש בשיעורי החינוך הגופני. מאמרה של יאנג עוסק בפנומנולוגיה של הגופניות הנשית ומתאר את המציאות הגופנית של נשים כמאופיינת בחֶסר ובצמצום, כמתקיימת ומתפתחת תוך הפנמה ושכפול של תפיסות מגדריות דכאניות רווחות. לטענתה, שיעור החינוך הגופני יכול להיות זירה של שינוי, דווקא בשל הנגיעה הבלתי אמצעית שלו בגוף. מאמרה של קוש זוהר מציג תוצאות מחקר איכותני שהתבסס על עבודות סמינריוניות בקורס ״חינוך גופני ספורט ומגדר״ במכללת סמינר הקיבוצים בשנת הלימודים תשע״ו. ממצאי המחקר הצביעו על תמונת מציאות עגומה שבה בנות נמנעות משיעור חינוך גופני, ועמדתם של המורות והמורים אף מעצימה מצב זה. תפיסות רווחות של נשיות וגבריות, דימויים מעולם הספורט, נורמות וסטראוטיפים מחלחלים אל תוך השיעור ומפריעים לשינוי. כדי שמורות ומורים לחינוך גופני יהיו סוכנים מושכלים של שינוי, עליהם להיות מודעים ולהתייחס לידע זה במערכת השיעורים שלהם. ידע כזה הוא קריטי עבור פרחי הוראה של החינוך הגופני, מחנכים עתידיים של הגוף.

 

מאמרה של ליאת סידס ״'אישה נושאת חיים' (1996) ו'היריון בתנוחת הסבה' (1999): מגדר תמונה״ מציע פרשנות מנקודת מבט פמיניסטית ומגדרית למוצגי הגוף הנשיים־הריוניים ״אישה נושאת חיים״ ו״היריון בתנוחת הסבה״ מתוך התערוכה הבינלאומית ״עולמות הגוף״ של הפתולוג־האמן הגרמני גונתר פון האגנס. המאמר מראה כיצד מוצגי האנטומיה של הגוף הנשי משעתקים ומשכפלים את הסטרוקטורה המגדרית המבוססת על החלוקה הבינארית, לפיה הגיבור הגברי מסומן כסובייקט פעיל לעומת הדמות הנשית המסומנת לרוב כאובייקט סביל. סטרוקטורה, המוצגת באצטלה מדעית לכאורה, והעומדת, למצער, בבסיס עיקרי השיח האנטומי המסורתי בכלל ושיח הפריון בפרט מאז העת העתיקה ועד ימינו. המאמר מציג כיצד התרבות, מאז עיצבה האנושות את הנקבה האנושית, קִבעה, יצבה, מִסדה והִבנתה את האישה כ״אחר״ האולטימטיבי והחד משמעי מבחינה חברתית, פוליטית, כלכלית ותרבותית. הניתוח מפרספקטיבה מגדרית של כינון הגוף הנשי עשוי לשמש כלי רב ערך בניתוח המתבצע על ידי מורות ומורים המלמדים אמנות, או על ידי אלה העורכים ״סיורי גלריות״ עם תלמידיהם. עקרונות ההתבוננות הנפרשים במאמר זה כוחם יפה לא רק לדמויות הנשים ההריוניות המוצגות בתערוכה, אלא לדימויים נשיים בכלל, המציפים את חיי היום־יום שלנו. נשים בתנוחות שונות המככבות בפרסומות בטלוויזיה מרוחות על גבי כפולות עיתונים וניבטות משלטי חוצות.

 

מאמרה של לילי גלזנר ״'היה היתה ילדה קטנה...': מעשיות, מעשיות־מחודשות ומודל הגיבורה האקטיבית״ עוסק במעשיות־מחודשות (fairy-tale retellings), שבמרכזן גיבורה אקטיבית. מעשיות אלה, נטען במאמר, מבקשות להעמיד חלופה ספרותית למודל הגיבורה הפסיבית, המככב במעשיות המסורתיות ובעיבודים פופולריים של מעשיות קאנוניות, ובכך לתרום לקידומן של תפיסות עולם פמיניסטיות במציאות החוץ־טקסטואלית. באמצעות עיון בשלוש דוגמאות למעשיות־מחודשות, שכל אחת מהן משמשת מקרה מבחן, המאמר מצביע על סוגים שונים של מענים שמעשיות אלה מציעות לקוראות/ים: מענה אמביוולנטי — המעשייה־המחודשת מקדמת מודל נשי חדש ובה בעת נטועה בתבנית חשיבה פטריארכלית. מענה רדיקלי — המעשייה־המחודשת מקדמת את שבירת המודל וסדר העולם הפטריארכלי, כשהפתרון המוצע הוא מחיקת המין הגברי וזניחת החברה. מענה אישי־אוניברסלי — המעשייה־המחודשת מקדמת את שינוי תפיסת העולם הפטריארכלית־הדכאנית באמצעות יצירת מרחב נשי, המדרבן את הילדה/האישה לגלות את ״הסיפור שלה״ ולתת ביטוי לקולה האותנטי. מענה זה מצביע על דרך לגייס כתיבה של נשים למען אמירה אישית ואוניברסלית כאחד. שלושת המענים המוצגים במאמר אינם בהכרח המענים היחידים אשר ז'אנר זה מציע (או יכול להציע) לקוראות/ים. אולם המרחק הרב ביניהם מבהיר עד כמה רחב הוא מנעד האפשרויות הפתוח בפני כותבות וכותבים בעלי מודעות פמיניסטית.

 

מאמרה של אסתי אדיבי־שושן ״'כאן קול אתי מהשמים של ירושלים, הרי הישנות ועיקרן תחילה': על הוראת 'שום גמדים לא יבואו' מאת שרה שילה במסגרת הנושא 'נשיות וגבריות: ייצוגי מגדר בספרות'״ הוא הצעה ללמד את הרומן במסגרת לימודי הספרות בתיכון. הכותבת מציעה ללמדו כרומן חניכה, והמאמר עוסק בסיפור החניכה של הבת אֶתי כפי שהוא נובע מסיפור החניכה של אמהּ. חוקרי סיפור החניכה מדגישים את ההיבט החינוכי של הז'אנר, שלדבריהם, מוגדר לא רק על סמך התהליך שהוא מייצג, אלא גם על יסוד התהליך החינוכי שהוא מעורר בקוראיו, המקדמים את ה״חניכה״ האישית שלהם באמצעות הקריאה. במילים אחרות, הקוראים של רומן החניכה אמורים לעבור תהליך של התפתחות באמצעות הקריאה. החידוש שמציע המאמר הוא בקריאת היצירה כרומן חניכה של הנערה הצעירה כאמנית. לאחר סקירה של כמה מתכונותיו של רומן החניכה בספרות המחקר, מתמקדת הכותבת בחניכתה של הגיבורה להיות אמנית במילים. למרות קשייה בקריאה ובכתיבה היא בוראת את עצמה כ״מספרת סיפורים״.

 

מאמרה של מימי חסקין ״'למות על דבר מלחמה': מאבקיהן של נשות העלייה השנייה להשגת שוויון מגדרי״ מתאר את נוכחותן של שתי סוגיות מפתח בחברה הישראלית כיום — מגדר ומליטריזם — כבר בתקופת העלייה השנייה. מגדר ומיליטריזם הם שני סוגי נוכחות בחברה הישראלית, שמקיימים ביניהם קשרים מורכבים. גם כיום, לאחר שהצבא פתח שערים שהיו נעולים בעבר בפני נשים, הלחימה בקרב - גולת הכותרת של השירות הצבאי, עדיין נחשבת כמרחב גברי מובהק וחסומה למעשה בפני נשים. המאמר בוחן כיצד סוגיות אלה משתקפות בכתביהן של נשות העלייה השנייה, תקופה הנתפסת כַּמכוננת והמשמעותית ביותר של הישראליוּת. אחד מערכיה המרכזיים של תקופה זו הוא ערך הכוח שהונחה על ידי ההכרה כי חברה ריבונית לא תקום בלי היכולת להגן על עצמה. במקביל, הבטחת המהפכה הציונית להולדת ״עברי חדש״ עוררה אצל הנשים המעטות שעלו תקווה להולדת ״עברייה חדשה״, אשר תזכה לשוויון ולמימוש, כולל השתתפות פעילה בהגנה על המולדת. המאמר מעיין בכתביהן של נשות העלייה השנייה ובוחן אותם במבט ספרותי, תוך הסתמכות על הקשרם ההיסטורי. לבו של המאמר מתאר את שאיפתן של נשות העלייה השנייה לזכות בשוויון מגדרי באמצעות הזכות להגן על הקולקטיב, כולל הנכונות למות בקרב.

 

מאמרה של דנה פריבך־חפץ ״מקורבניות לאותנטיות: מודל אחר של אהבה נשית ביצירת עמליה כהנא־כרמון״ מציע פרשנות חדשה לאהבה ולדמויות האוהבות ביצירתה של עמליה כהנא־כרמון, המציגה אותן כביטוי אמיץ של אותנטיות דתית; זאת, כמקרה פרטי של הצעה למודל אלטרנטיבי של נשיות וזהות נשית, שבכוחה להוות משאב חינוכי עשיר ופורה בהקשר המגדרי ולהתוות דרך שונה של תפיסת האהבה הרומנטית מזו הסטראוטיפית, המחלישה נשים ומתנשאת על נשיות. במקום תפיסה זו, משרטט המאמר מודל אחר של נשיות ואהבה נשית, שאינו רואה באחרונות קורבניוּת חלושה ופסיבית אלא חתירה אקטיבית נועזת לאותנטיות ולמימוש עצמי — מודל העשוי לשמש השראה לפרשנויות שיציעו מודלים דומים גם בהקשרים אחרים. הכותבת בוחנת אהבה זו בדגש על האספקטים הקיומיים והרליגיוזיים שבה, וטוענת כי אפשר להבינה כ״דתית״ במובן מעמיק וספציפי המתקשר לחיפוש אקזיסטנציאלי אוניברסלי (קרי: לאו דווקא ״נשי״) — ברוח האותנטיות הדתית של הפילוסוף הדני, סרן קירקגור. המאמר פותח בהצגה את תמונת העולם הפמיניסטית לצד תפיסת האותנטיות הדתית הקירקגורית (לרבות הקשר ביניהן). לאור זאת, עומד לב המאמר על הרכיבים המכוננים את תמונת האהבה והאוהבים בעולמה הפואטי של כהנא־כרמון ועל הקִרבה העמוקה בינה ובין האותנטיות הדתית לפי קירקגור. חלקו האחרון של המאמר חותם בהצגת הקשיים הכרוכים באהבה שכזאת ובהערכת משמעויותיה.

 

מאמרה של חנה קהת ״פמיניזם דתי — בין מסורת למהפכה״ סוקר את התפתחות סוגי הפמיניזם הדתי בישראל ומתייחס לתנועות פמיניסטיות, פחות מרכזיות, כמו הפמיניזם התאולוגי של מארי דיילי והפמיניזם של הזהויות, המהווה קרקע פוריה לצמיחת קבוצות מגוונות בתוך הפמיניזם הדתי. מחקר זה משווה בין שתי קבוצות פייסבוק של פמיניסטיות דתיות, ומראה כי ישנם הבדלים ניכרים בין הזהויות הפמיניסטיות השונות של חברי וחברות הקבוצות. בעוד שהקבוצה הגדולה והמפורסמת יותר, הקרויה ״פדלחושית״ (אני פמיניסטית דתייה וגם אין לי חוש הומור), היא קבוצה בעלת עמדות קרובות לפמיניזם הרדיקלי, הקבוצה המקבילה, ״פמיניסטיות הלכתיות״, נעה בגבולות הפמיניזם התרבותי. המאמר מציג מחקר השוואתי של שיח של שתי הקבוצות בנושא בית הכנסת ופולחן דתי של נשים. ניתוח הדברים מלמד על אופיין הדיפרנציאלי של הזהויות הפמיניסטיות של שתי הקבוצות. נשאלת השאלה האם זהו שלב התפתחות לקראת פמיניזם רדיקלי כפי שטוענות חלק מחוקרות הפמיניזם? ימים יגידו.

 

המאמר של קציעה עלון ״מבט קצר על הקשר הגורדי המשולש: רוחניות, חינוך ומגדר״, החותם את הקובץ באופטימיות לעתיד טוב יותר, מבקש לגעת בשתי נקודות כשל מרכזיות בסדר היום החינוכי בישראל כיום: היעדר חינוך לשוויון מגדרי והיעדר חינוך לרוחניות. שני אלמנטים מרכזיים אלה ב״עולם המבוגרים״ אינם זוכים לטיפול בלימודי התיכון. החוקרת מבקשת לעמוד על עיקרי שתי התפיסות ולטעון כי הליכתם יחד של שני מבני ידע אלה היא מחויבת המציאות. היא מציעה התבוננות בקווי המתאר של המתח הקבוע, האינהרנטי, בין הפוליטי היוצא אל הספֵרה הציבורית וקורא לשינויה של החברה, ובין הרוחני, הפנימי־האישי, המעמיד את הסובייקט הפרטי כמושא לתמורה. לטענתה, רק העמדת השילוב המלא בין השניים כאופק — כלומר כשאיפה — תוכל לחולל שינוי מהותי בר קיימא בזירות המרובות הנמצאות היום כמושאים לשינוי ולאקטיביזם חברתי, במיוחד במאבק הפמיניסטי, ובמיוחד בזירה החינוכית המשוועת להיחלץ מ״החינוך המותאם לעבר״ אל עבר ״החינוך המתאים לעתיד״.

 

דינה חרובי וטלילה קוש זוהר